נסתרים ונסתרות ועוד

לרגל האוסקר והסיום של חופשת הסמסטר יצא שראינו לאחרונה שני סרטים שהיו מועמדים (וכנראה לא זכו,  אם כי לא כל כך עקבתי).

הראשון היה 'מאחורי המספרים',  הסרט על המתמטיקאיות השחורות שעבדו בנאסא בשנות השישים ונאלצו להתמודד עם גילויים קשים של גזענות. הסרט עצמו לא פורץ דרך משום בחינה,  אבל עשוי היטב,  ואהבתי מאוד.  וגם חשבתי על הדרך הארוכה שארה"ב עשתה מאז שנות השישים,  ועל הסכנה החדשה של הידרדרות לאחור.

שתי הערות לשוניות:

האחת  –  לנשים האלה קראו computers,  ולא במובן של מַחשבים שבקושי היו אז (ה-IBM הראשון פורץ לתודעה באמצע הסרט),  אלא פשוט באופן מילולי:  מחַשבות,  עושות חשבונות.

והשנייה  –  ממש בסיום,  עם הקרדיטים,  ראיתי ששמו המקורי של הסרט הוא Hidden Figures ,  שזה שם הרבה יותר מוצלח מ-'מאחורי המספרים',  כי Figures הם גם מספרים וגם אנשים.  יפה.

*

הסרט השני שראינו היה 'המפגש' (Arrival),  שהוא סרט מדע בדיוני המספר,  לפחות רשמית,  על ביקור חייזרים ועל התקשורת עמם (ובעצם עוסק בשאלת-השאלות של מסתרי הזמן).  חשבתי שהוא ידבר אליי במיוחד כי במרכזו עומדת מישהי שהיא מומחית לשפות,  או לתרגום,  או לבלשנות,  לא קלטתי בדיוק מה,  וקיוויתי שתהליך הפיענוח של שפת-החייזרים יעניין אותי.  בפועל הייתה העלילה כל כך מסובכת שלא הבנתי כלום (לעומתה,  'בין כוכבים' [Interstellar] הזכור לטוב הוא לגמרי למתחילים). הכול שם היה מסתורי, עמוק וקודר,  ורוב הזמן שרר חושך על פני המסך,  עד כדי כך שפה ושם אפילו נרדמתי בחינניות (או בלעדיה),  ומכל מקום איבדתי את הסבלנות.

ורק הצטערתי שבתחילת הסרט הבטיחה הגיבורה לתלמידיה שהיא תסביר להם למה שונה הפורטוגזית בצליליה משאר אחיותיה הרומאניות,  אבל ההסבר נקטע באיבו מסיבות של עלילה,  והגיבורה לא חזרה אליו עוד.  שזה ממש חבל,  כי נדמה לי שדווקא את ההסבר ההוא הייתי מצליחה להבין,  לו רק הייתה משלימה אותו.

*

ועוד משהו שקשור חלקית לנ"ל:

ראיתי אתמול בערב בחצי עין סרט תיעודי-למחצה על ההתחממות הגלובלית (שכחתי מה היה שמו.  בערוץ הראשון).  הוא היה גרוע למדי,  אולי משום שיוצריו סברו כנראה שאם הנושא הכאוב הזה יטופל כבדיחה,  הוא יצליח לשכנע יותר צופים ולעורר אותם לפעולה.  בפועל נראה לי שההפך הוא מה שקרה.  מכל מקום,  אחד המדענים שרואיינו שם קבע  בביטחון שבשל ההתחממות הנ"ל, האנושות תחדל להתקיים עד שנת 2030 (שזה ממש עוד מעט,  למי שתוהים).  אבל הסרט בכל זאת נגמר בנימה קצת יותר אופטימית,  אם כי מודאגת מאוד (ואף מפתיעה:  מן הון להון מסתבר שלא ישראל היא האשמה המרכזית בהתחממות הגלובלית,  אלא  [בין היתר] קנדה,  שהיא דווקא מדינה נחמדה ונוחה לבריות.  מי היה מאמין).

איך שלא יהיה,  הסרט ההוא רק הגביר את עגמימותי הכללית,  בין היתר משום שעתה,  בתחילת מרץ,  כבר ברור לגמרי שהחורף נגמר,  ושלמרות ההתחלה המבטיחה שלו בדצמבר האחרון,  הוא שוב היה לא-משהו,  כלומר,  שחון למדי.  גרוע מזה:  ממש בשבוע האחרון המליץ סטיבן הוקינג למין האנושי להתכונן לעזיבת כדור הארץ,  מטעמים גלובליים מובנים.  אני מניחה שמערכת השמש החדשה שנתגלתה לאחרונה במרחק של (רק) 40 שנות אור (שזה פחות ממיליון שנות טיסה,  ומה זה כבר בשבילנו) תעודד אצל כולם את יצר הנדודים.  מתברר ש'בין כוכבים' אפילו לא היה סרט כל כך בידיוני ומופרך!  והלא זה מה שטענתי על אודותיו כל הזמן.  מש"ל.

שבעים

עשרה שבועות של פוליאנה  –  זה מספר הרבה יותר מכובד ממספר הימים שטרחתי להתייחס אליה בפועל.  אבל ככה זה אצל עצלנים.  בימים האחרונים השלל שלי דל,  הנה מה שליקטתי:

ביום ה-65 הלכנו לקנות מתנה לתינוק חדש-חדש.  ראינו בחנות גם בגדים בשביל תינוקות-בנות,  שתמיד גונבים את ההצגה.  הם חמודים שאפשר למות:  העליוניות הזעירות האלה שמלבישים אותן מעל לחיתול, כמין חולצה או גופיה,   ושנראות כמו שמלות ממש,  אבל מיניאטוריות.  אני התמוגגתי שם,  ורק שלולית נשארה ממני.

*

ביום ה-67,  יום העצמאות,  יצאתי לפני הצהריים לרחוב כדי להשליך עיתונים במתקן המיועד לכך  –  ואז חלפו מעל לראשי,  בגובה נמוך מאוד ובקול רעם אדיר,  שלושה הליקופטרים צבאיים ענקיים.  הם היו כל כך קרובים שראיתי בבירור את כל הנורות המנצנצות בגחונם,  ואני מניחה שגם הטייסים,  אם הציצו מחלונם,  יכלו לראות איזו גברת תמהונית עם שקית מיחזור כתומה בידה,  צופה בהם מלמטה בהשתאות.
וככה היה לי מטס פרטי משלי ליום העצמאות,  ולגמרי קל"ב.

*

והיום,  ביום ה-70,  נפל שרב כבד על הארץ.  מזג אוויר כזה מתקשר אצלי אוטומטית לאחרית הימים.  כי באמת,  אם זה יימשך ככה,  נגיע למצב ההתחלתי של הסרט Interstellar (הנה חזרתי אליו שנית).  ומי מבטיח לנו שגיבורי הסרט יוכלו למציאות הקשה גם בגרסתה האמיתית.

נדמה לי שהיום אפילו פוליאנה הייתה מקטרת,  אבל בסופו של דבר הייתה מסיקה,  כמוני,  שהעובדה שמחרתיים צפויה הקלה משמעותית בשרב היא סיבה לשמחה אמיתית.

על עננים, ומה שמעבר להם

באחת התגובות לפוסט הקודם נכתב שזה נראה כאילו אני עכשיו בעסקי עננים.  שזה נכון,  בעיקר בהתחשב ב-'בין כוכבים', (Interstellar),  שעליו כבר כתבתי די והותר.  אז כדי להשלים את העננות,  הלכנו השבוע לראות גם את 'להציל את מארק וואטני' (The Martian) (שנשאר לבדו על המאדים ושרד כמה שנים על תפוחי אדמה,  כאילו המאדים היה באירלנד.  וזהירות,  ספויילרים.  קצת).

אז מה אני אגיד?  יחסית ל-'בין כוכבים',  בעיניי  –  אין מה להשוות.  'להציל(וכו')' הוא סרט אופטימי ומותח,  עשוי היטב,  תכופות גם מאוד משעשע  –  וגם מזכיר במידה לא מבוטלת את הסרט המצוין על הצלתה של אפולו 13 ; אבל לעומת 'בין כוכבים' הוא נראה לי שטוח במקצת,  למרות כל הרי המאדים ומכתשיו.   אפשר אולי לסכם את ההבדל בהערה השולית שבמקום השיר של דילן תומס (Do not go gentle into that good night), מתנגנת ברקע של 'להציל' להקת אבבא (ויש לזה,  במכוון,  אפקט מאוד מצחיק,  לא אכחיש).  בכלל הפסקול לא מאוד מיוחד ולא נחרת בזיכרון (כלומר,  בזכרוני) .   או שזה אולי רק אני וטעמי  המוזר בשל גילי המופרז,  מי יודע.

משהו על קורקטיות פוליטית:  ראש הממשלה החדש של קנדה הסביר לאחרונה,  כשהציג את ממשלתו עתירת-הנשים,  שאחרי הכול,  זה 2015.  נחמד לראות את זה גם בשני הסרטים האמורים.  מי שמצילים את המצב ב'בין כוכבים' הן,  בסופו של דבר,  שתי נשים.  גם ב-'להציל (וכו')' יש לנשים תפקיד מפתח,  ושם גם הגדילו לעשות והקפידו שהגברים לא יהיו רק 'לבנים פריבילגים' (אוי,  אני שונאת את המונח הזה),  אלא גם…  ובכן,  לא אגלה.  אבל זה חמוד להפליא שם,  אפילו אם את 'בין כוכבים' אני אוהבת יותר.

ב'להציל' משחקים שניים ששיחקו גם ב-'בין כוכבים'   –  ומה שנחמד בו מאוד הוא העובדה שאחד מהם,  מאט דיימון,  מצליח לעשות בו (בתפקיד הראשי) תיקון מושלם לדמות הבעייתית ששיחק ב-'בין כוכבים'.  ברור שמדובר רק בסיפורים שאין לקחת אותם ברצינות יתרה   –    ובכל זאת  חשבתי על זה כל זמן ההקרנה:  הו,  אבל הוא כל-כך,  כל-כך השתפר!

 

הי דרומה

שבוע עמוס.  אתמול חזרתי מהעבודה סמוך לעשר בלילה,  אחרי שבלילה שלפני בכלל לא הצלחתי להירדם.  שעה ורבע של שינה בלילה,  ויום עבודה גדוש למחרת  –  זה בהחלט צובע את החיים בצבעים בלתי שגרתיים.  הצרה היא שבמצב כזה כל הצבעים מכוסים בערפל סמיך.

איך שלא יהיה:  כשאני לא עסוקה בעבודה,  אני קוראת את אל תיגע בזמיר (עדיין),  וצופה פה ושם בחלקים מ- בין כוכבים (Interstellar) ב-DVD (עדיין).   (כבר כתבתי בבלוג על שניהם,  והקוראים הנבוכים  יכולים  –  אם ירצו  –   למצוא מורה לכך בענן התגיות שבשוליים השמאליים של עמוד הבית,  ובעצם גם ברשימת התגים שבתחתית הפוסט הזה).

ובשניהם מדברים אנגלית גם במבטא של דרום ארצות הברית.  אלבמה באחד,  טקסס בשני.  בספר מובע המבטא באמצעות הכתב,  בעיקר על ידי השמטות של חלקי מילים וחזרות על הגרש (אפוסטרוף) פה ושם,  ולקח לי קצת זמן להתרגל לזה (כי בכל הפעמים הקודמות קראתי את התרגום העברי הישן,  ושם לא זכור לי שהיו מבטאים).  בסרט,  תלוי מי מדבר.  את מייקל קיין אפשר להבין בכל מצב,  גם בלי תרגום  –  אבל את המבטא הטקסני של מתיו מקונוהי אני לא מצליחה להבין אפילו עם התרגום.  לא מצליחה לפרק את רצף הקולות למילים נפרדות.  ניסיתי אפילו לצפות עם אופציה של כתוביות באנגלית (הכול,  הכול ה-DVD יודע לעשות!),  אבל גם זה לא מאוד עזר,  כי הדיבורים מהירים מדי והכתוביות מתחלפות לפני שאני מגיעה לסוף השורה. בקיצור,  צריך לצפות יותר מפעם אחת כדי שהכול יתברר.  שאז אני מתחילה לדעת את הדיאלוגים בעל פה.

הייתכן שכולם מדברים כך בטקסס?  לא יודעת בכלל איך לתאר את זה בעברית.  אנפוף?  המילה שמתארת את זה הכי טוב היא drawl,  אבל אני לא יודעת איך לתרגם אותה.  מין משיכה-עד-אינסוף של התנועות,  תוך כדי בליעה תמוהה של העיצורים.  אני כמעט יודעת לחקות את זה,  אבל לא להסביר.

איך שלא יהיה,  אני חייבת להודות ביני לבין עצמי שיש משהו מעורר חיוך במחשבה על מבטא טקסני שמרחף,  נטול-משקל,  במעמקים האבודים והבודדים שבין הגלקסיות הרחוקות.

א-פרופו מעמקים אבודים:  ביום שני,  לפני הגשם,  היו שמיים מאוד מיוחדים.  מזמן לא יצא לי לראות עננים כאלה מלמטה.  תלת-הממדיות שלהם הייתה בולטת מאוד לעין,  ומאחוריהם,  מעליהם,  נראו היטב מרחבי-המעמקים. אני רגילה לדבר על מעמקי הים,  אבל השמיים בעצם עמוקים הרבה יותר.  והמצולות שלהם נטולות קרקעית.

קדחת בין כוכבית

האמנם אסקפיזם בעצם הימים הקשים האלה?
כבר כתבתי כאן על התלהבותי מהסרט 'בין כוכבים' (Interstellar).  [מילת אזהרה לרגישים:  יש צפי לספוילרים קלים]. כל כך הרבה בלבלתי לכולם את המוח בעניינו,  עד שהילד הלך וקנה בשבילי את ה-DVD של הסרט (לא לפני שגינה בחריפות את מצבן מעורר הרחמים של מערכות הצפייה המיושנות בביתנו-שבו-גדל-אי-אז,  והסביר לי ששום אדם שמתקדם עם הזמן כבר אינו נזקק ל-DVD כדי לצפות בסרט).

מאז שה-DVD הגיע לידיי אני צופה בו בחריצות,  שוב ושוב  –  נוסעת בו קדימה ואחורה,  חוזרת לכל משפט שפספסתי ולכל פריט-תוכן שלא הבנתי.  כל דקה משלוש השעות בסרט הזה חשובה לצורך הבנת הסיפור,  ואת מה שלא הבנתי מן הצפייה בו אני משלימה בעזרת הסברים מיו-טיוב ומוויקיפדיה.  מדע בדיוני או לא  –  זה בכל זאת מבוסס על אי-אילו תיאוריות שמקובלות בפיזיקה,  או בפילוסופיה,  או באלוהים-יודע-מה.  וכך למשל למדתי שֶחור שָחור הוא פחות או יותר עובדה מקובלת,  בעוד שחור-תולעת הוא רק בגדר ספקולציה;  שספֵירה היא עיגול תלת מימדי (בערך) וש-tesseract הוא קוביה ארבע-ממדית (אבל מה זה אומר,  בעצם?);  שיש משהו מעבר לשלושת הממדים שידעתי עליהם עד כה; ושדראמאמין הוא תרופה למי שסובלים מבחילת-מסעות.  אבל מה זה singularity עוד לא הצלחתי להבין,  אף שניסיתי.

המוזיקה היפה של הסרט,  למרות שהיא בחלקה אלקטרונית,  ובחלקה מזכירה את פיליפ גלאס,  מיטיבה כל כך להעביר את התחושה של בדידות בתוך מעמקי-מרחבים אינסופיים ומסתוריים,  שהיא מסתובבת לי במוח כל הזמן.  אני נרדמת אתה בלילה ומתעוררת אתה בבוקר,  ואף שהיא אינה מניחה לי,  היא בינתיים גם לא מפריעה.  להפך.

בניתוחים שקראתי על הסרט הופתעתי לגלות דברים שלא שמתי לב אליהם בעצמי    –  למשל,  היסודות הנוצריים שבסיפור (כולל נגינת העוגב [מכנסייה בלונדון] ששולבה בתוך הפסקול,  כולל 12 השליחים,  כולל לזרוס שחזר מן המתים,  כולל הדחף הדתי-כמעט לחתור אל מה שסמוי מן העין).  אבל יותר מכך הופתעתי לקרוא על ההקבלה בין הסרט לבין הנובלה של ג'וזף קונרד,  Heart of Darkness ('לב המאפליה',  שעל פיו נעשה הסרט 'אפוקליפסה עכשיו'). ואחרי שקראתי על ההקבלה הזאת וחשבתי עליה,  השתכנעתי שבאמת אי אפשר להתעלם מן היסודות המרמזים אליה.

על ג'וזף קונרד שמעתי לראשונה כשלמדתי לתואר ראשון באוניברסיטה. שני רומנים שלו,  ועוד סיפור קצר והנובלה הנ"ל,  היו חלק מתכנית הלימודים. הוא היה פולני,  יליד 1857,  שהשתקע באנגליה והחל לכתוב בה בגיל ארבעים,  ובאנגלית דווקא  –  שפה שאליה התוודע רק בשנות העשרים לחייו.  הכתיבה שלו לא קלה לקריאה ולעיכול,  אבל תמיד חשבתי שהוא היה גאון   –  גם בשל הרגישות יוצאת הדופן שלו לענייני שפות,  וגם משום שהוא כאילו-צִייר את סיפוריו במונחים של שחור-ולבן (chiaroscuro),  כפי שקראתי פעם במאמר ביקורת עליו (הא!  כאילו בעיפרון).

ועוד משהו שלמדתי מתוך צפייה זהירה בסרט:  שמשתתפים בעלילה שלושה רובוטים שונים,  ולא רק אחד כפי שהיה נדמה לי תחילה.  ויפה לראות איך קופר וטארס,  האדם והרובוט,  מתחילים את דרכם בסיפור כאויבים ומסיימים אותה כחברים טובים.  אבל מעל לכול מוצאת חן בעיניי המסקנה המרומזת בסרט (שגם קראתי עליה פה ושם)   –  והיא, שלמרות שכבר אי אפשר להסתדר בלי עזרת רובוטים,  ועל אף יכולותיהם המופלגות   –   מי שבכל זאת מכוון את מהלך העניינים הוא המוח האנושי,   על מגבלותיו,  פחדיו,  שנאותיו ואהבותיו.  ומסיבה זו או אחרת,  דווקא המסקנה הזאת היא לגמרי-לגמרי כלבבי.

ירֵחים

את ליקוי הירח של הלילה פיספסתי.  שעות לא נוחות לצפייה,  וזה.  אבל באחת אחר חצות,  לפני כיבוי אורות,  עוד ראיתי אותו,  טרם ליקויו,  ממרפסת האמבטיה. אני תמיד אומרת שאור הירח דומה לפנינים,  אבל באחת אחר חצות הוא נראה  כמו יהלום בוהק.  כל כך מאיר.  הסתנוורתי.

הבוקר,  כשקמתי,  התבשמתי מכל הצילומים באתרי החדשות,  בפייסבוק,  אפילו בגוגל פלוס (וכרגיל,  כמי שאינה יודעת לרשום,  אני מתבוננת בתמונות דו-מימדיות ותוהה מהו הדבר העלום הזה שמאפשר לנו לראות בתוכָן את התלת-מימד).  נוכח כל הדיווחים,  הצטערתי שלא כיוונתי את השעון המעורר להרפתקת-שחר.  אף שהבנתי שבארץ העננים קצת הפריעו.  אבל זה כל כך מושך את הלב לדעת שבכל העולם (כמעט) צפו וראו את אותה תופעה.

וזה מתחבר לי לסרט שראיתי ביום שישי בערב (Interstellar),  על מסע-בין-כוכבים לצורך חיפוש כוכב-מחליף-לכדור-הארץ.  הסרט הזה השאיר בי רושם עמוק (בזכות הסיפור,  בזכות הרלוונטיות שלו,  בזכות המוזיקה,  בזכות המיסתורין, בזכות דילן תומס [Do not go gentle into that good night/…Rage, rage against the dying of the light]). אני חייבת לראותו שוב.  מצאתי את הפסקול שלו ביוטיוב.  למעוניינים ולסבלנים אני ממליצה על שש הדקות שמתחילות ב-36:43 .  קטע טורד מנוחה במקצת,  אבל יפהפה ועתיר מסתורין,  כמתבקש.
כאן.