בזמן שנעלמתי

די הרבה זמן לא כתבתי. הייתי עסוקה, וגם הייתי חולה קצת, וסוף שנת הלימודים התרגש עליי מלווה באינסוף תביעות לעשות ולהספיק, ואני נכנסתי להיסטריה הרגילה שלי. עכשיו שהשלמתי משהו נורא דחוף (כך לפחות נטען), יש לי קצת זמן לשרבוטים לפני שאסתער על המשהו הנורא-דחוף הבא. למרבה העצב אני כבר לא כל כך אוהבת לשרבט במחברת, אז אני מקלידה ישר לכאן. כנראה גם אני הצטרפתי סוף סוף לאלף השלישי.

בינתיים הספקתי לקרוא את וודקה ולחם של מירה מגן. מאוד אהבתי אותו, והיו לי המון ציטוטים לצטט (במחברת, בהתאם לנוהל הישן), אבל כמובן שאין מצב שאעתיק את כולם לכאן. אולי רק את "איש ואישה שותים קפה ושותקים… לא חובה לדבר" (עמ' 186). 'לא חובה לדבר' יכול להיות מוטו נהדר לבלוג. אני אחשוב על זה. ובאותו עניין גם את "אל תפחדי מהשקט, גם ככה יש יותר מדי מילים בעולם" (עמ' 245). וגם את ההרהור התאולוגי הבא: "בנוגע לשמיים, הקשר שלי איתם לא עקבי ולא מסודר" (עמ' 223). בחרתי את שלושת הנ"ל כי אני יכולה להזדהות איתם. אבל יש עוד רבים אחרים. ותיאורי הילד נדב נהדרים. למרבה הצער גם בספר הזה יש איזה עניין עם מוח של מישהו שמתנוון, וזה לא משהו שהייתי צריכה לקרוא לאחרונה יחד עם כל הטרדות שהיו לי גם ככה, אבל זה מה יש. זה לא פגם ביפי הכתיבה.

אחר כך התחלתי לקרוא ספר של אגתה כריסטי, באנגלית. למרות שהגברת מארפל המפורסמת היא באמת די משעממת בשביל האלף השלישי. זה בגלל שאין לי כרגע משהו יותר טוב לקריאה, וגם בגלל שאני קוראת מעט מדי באנגלית וזה מתחיל להיות ניכר כשאני מנסה לכתוב. פעם כתבתי המון באנגלית, לצורך עבודה, אבל בשנים האחרונות זה פחות נחוץ. גם להקליד באנגלית אני מקלידה לאט וגרוע, אף שהקלדותיי הראשונות בחיים (במכונת כתיבה!!) היו דווקא משמאל לימין. בקיצור, דרוש תרגול. עוד יש חשש שאכתוב פה מדי פעם פסקאות באנגלית, ואני מתנצלת מראש.

בינתיים פרשייה רודפת פרשייה, ולאחרונה העניין הנורא ההוא עם אונס הילדה, שעליו לא אכתוב, כי שנות עבודה ארוכות לימדו אותי לא לדבר על מה שאני לא יודעת. הלוואי שעוד אנשים מאושיות הרשתות החברתיות היו לומדים את הלקח הזה בשנות עבודה ארוכות או קצרות, והיו נזהרים מלחוות דעה קולנית לפני שהתבררו העובדות. שגם עכשיו טרם התבררו, אגב. אבל הנה גלעד ארדן, למשל, שהייתה לו הזדמנות פז ללמוד את הלקח הזה עוד במסגרת אירועי אום אלחיראן, והוא לא למד אותו. אז מה יגידו אזובי הקיר. מצד שני, אזובי הקיר אמורים לשתוק בכל מקרה, לא?

לא משנה. כמה פעמים אני יכולה לחזור על המלצתי לשתוק. לא מתוך פחד: מתוך דייקנות.

א-פרופו אום אלחיראן: ראינו את הסרט המצוין 'החבר דב', על דב חנין. עם שיחה עם הקהל בהשתתפותו ובהשתתפות הבמאי ברק הימן. מה שהכי בולט לעין הוא שגם אנשים שלא מסכימים איתו בכלום מקשיבים לו ואפילו מכבדים אותו. זה מוכרח להיות משהו שלא קשור לאידיאולוגיה, אלא להתייחסות שלו לבני אדם. משהו בצניעות הקשובה שלו. חבל שזה לא כל כך פופולרי אצלנו.

*

אקנח במשהו שהעתקתי מתוך הפייסבוק: שיר יפהפה של יעל גלוברמן. הנה:

יעל גלוברמן: תכתבי

תכתבי על הצער הגדול
כשהאור עוזב את הגוף
והגוף מחשיך

תכתבי איך הצער הגדול נשאר עומד
כמו מנורה גבוהה דולקת
בְּבַית שהתרוקן, לאט
מסוג אַחַר סוג של אהבה

תכתבי איך את כותבת לאורו

*
מה כבר נשאר לי להגיד אחרי זה.

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

על הדריכה הזהירה

(פוסט שמתחיל רע ונגמר יותר טוב)

אושרת קוטלר איננה כוס התה שלי. יש בסגנון שלה איזו שביעות רצון עצמית שאני לא מחבבת. אבל שלשום היא נקלעה שלא בטובתה לעין הסערה, ועל זה בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד.

לא ראיתי את זה בזמן אמת, אבל מסתבר שבתום כתבה שעסקה בחיילי גדוד 'נצח יהודה' שהואשמו בהתעללות בעצירים פלסטיניים, היא אמרה משהו על הילדים שלנו שאנחנו שולחים לצבא הכיבוש ומקבלים אותם בחזרה בתור חיות אדם. אחר כך היא הסבירה והצהירה כך ואחרת, אבל זה לא מנע משערי הגיהינום להיפתח – ולעת עתה הם עוד לא נסגרו.

בשני דברים אני מסכימה אתה: האחד, שהחיכוך המתמיד עם אוכלוסיה אזרחית עוינת בסיטואציה של כיבוש לא יכול לעשות טוב לשום אדם, בטח לא אם הוא איש צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר התיכון (או הישיבה). התגובות ל'לא-טוב' הזה יכולות להיות מגוונות, ולא כל אחד מתעלל בגללו בחפים מפשע, אבל הנזק של החיכוך המתמשך הזה הוא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.

והדבר השני שאני מסכימה אתה בעניינו הוא שאת ההסבר והאחריות אנחנו צריכים לתבוע בעיקר מן המדינה ומן הממשלה, שלא עושות מספיק כדי שהעניין הזה ייפסק כבר איכשהו – ולא רק מן השין גימל שנשלח לעמוד בקצה המרוחק (והנמוך) של שרשרת המזון העצובה הזאת.

יחד עם זאת, לו הייתה אושרת קוטלר שואלת אותי, הייתי מייעצת לה להימנע משימוש בביטויים כמו 'חיות אדם' אלא אם כן היא ממש מוכרחה. זה מסוג מטבעות הלשון שנכון לאווררם אולי אחת לעשר שנים, ורק אם אין ברירה אחרת – אבל בטח לא פעמיים בשבוע.

אני אדם של מילים: לפעמים אני חוששת שאם אשאר בלי מילים, לא יישאר ממני כלום. זה אולי טוב ואולי רע, אבל לפחות אני מבינה בהן משהו, ומודעת לכוחן, לחולשתן, ובעיקר לנזקיהן, שהם רבים מספור. גם בעידן הפטפטני-קשקשני-ברברני שלנו אני עדיין מאמינה שיש להשתמש בהן בזהירות ובאיפוק.

בהקשר הזה אני תמיד שמה לנגד עיני שתי אמירות: האחת של מירה מגן באחד מספריה, שבו היא מתארת מישהו כאדם שדורך בעולם בזהירות. והשנייה היא מה שאמר פעם המנחה שלי לדוקטורט, כשיעץ לי לוודא שתמיד יהיה יחס של אחד לאחד בין מילה שאני כותבת ובין משמעותה.

בקיצור, 'חיית-אדם' הוא אולי לא הביטוי שיאה להתקשט בו במהדורת סוף שבוע של חדשות הטלוויזיה, בטח שלא כלאחר יד, ורצוי לא בזמן שהנושא מתברר בבית המשפט.

כך או כך – הצונמי לא איחר להגיע: גינויים נסערים ודרישות לפיטורין, קריאות לחרם (הה, מזמן כבר לא היו לנו קצת חרמות), ניבולי פה ואיומים קשים – עד כדי כך שהיה צורך להציב לקוטלר שומרי ראש. זאת באמת בושה. וכאן המקום להדגיש: העובדה שאין לדעתי מקום לשימוש חופשי מדי באפיתט 'חיית אדם', אין פירושה שמותר לאיים על חייו של מי שאמר אותו, אפילו אם האמירה נתפסת כמאוד פוגענית.

כי לדרוך בעולם בזהירות ובאיפוק זו המלצה אוניברסלית – והיא יפה גם לאושרת קוטלר וגם למחרימיה (כמו גם, אגב, [הפתעה-הפתעה!] למחרימיו של בני ציפר). ולא מאֵימַת הימין, או השמאל, או מאימת ניבולי הפה והאיומים והאלימות, כדאי לנהוג בזהירות המוצעת – אלא פשוט מתוך יחס של כבוד למילים, הכתובות והדבורות כאחד. ומזה כבר ינבע, אני מאמינה, גם יחס של כבוד לבני אדם.

וכמובן, אם לא יודעים מה לומר, אפשר תמיד לשתוק. בניגוד לדעה המקובלת היום, זה דווקא מוצא מכובד למדי.

אז עכשיו לחלק היותר טוב שהבטחתי:

מסתובב עכשיו בפייסבוק צילום של כמה ילדים חמודים שמצטלמים ל'סלפי'. הם כנראה גרים בכפר עני אי שם בקצה העולם, וברור שאין להם סמרטפון. אבל הם מכירים את הנוהל, והם עומדים מתוחים ומחייכים כנדרש, כשאחד מהם מחזיק בידו את הכפכף שלו בפוזה המתאימה ו'מצלם'. למרות שחלק ממי שראו את התמונה (והתברכו ברגישות מיוחדת) גינו אותה בטענה שהיא לועגת למי שלא שפר מזלם בעולמנו – אני דווקא חושבת שהיא מתוקה להפליא, ושאם יש בה לעג, הוא מופנה דווקא כלפי מי שכן התברכו בסמרטפונים ובפנאי הדרוש כדי להצטלם לתוכם. אבל אפילו זה לא: כי מעל לכל זה שורה איזו חמלה מחויכת שאומרת, אפילו כשאנחנו משתטים, אנחנו בעצם נחמדים.

בקיצור, הדפסתי את התמונה הזאת בשחור לבן והבאתי אותה לשיעור אקוורל והכרזתי שזה הפרויקט הבא שלי, ירחם השם. תוך דקות ספורות התברר שזה פרויקט מאוד שאפתני: לצבעי המים לא הגעתי בכלל, בינתיים אני מנסה לרשום את הדמויות. אפילו לא את כל הדמויות, אלא בעיקר את הילדונת השובבה ההיא, שהילד שבצידה מגניב אליה מבט מעריץ. אוי, הם כל כך נוגעים ללב. ואני כל כך לא יודעת לצייר אותם. למשל את הפה של הילדה ההיא, שזוויותיו שמוטות מטה, ולמרות זאת ברור כל כך שהיא מחייכת. הכול בה מחייך, כולל עיניה ושמלתה וקווצות השיער שלה וידה הקטנה וכפות רגליה היחפות. רק שאין לי מושג איך לצייר את זה.

אם בעוד כמה חודשים אדע איך, אדווח.
Stay tuned.

גמרתי אומר, וכו'

מי שעקבו אחרי הפוסטים של הימים האחרונים יכולים אולי לנחש מה תהיה השורה התחתונה של הפוסט הזה.  אבל לפני שאגיע לשורה האחרונה עוד אספר על עיניים כחולות מדי של מירה מגן,  שהיום הגעתי לסופו.  אכתוב למשל על סימונה,  שאין לה הרבה ימים של שמחה,  אבל זר אחד במכונית חשוכה נהג בה יפה,  וסימונה,  שהיא "בראשיתו של היריון ומחפשת נקודות זכות לעולם וראָיות לטובו",  מציינת את הנ"ל לטובה.  "העובר הזערורי אמנם לא ביקש ממנה להצדיק את בריאתו אבל מי יודע,  אולי יבוא יום אחד וישאל, למה הבאת אותי לעולם, ותגיד לו כי חשבתי שהעולם הוא מקום לא רע,  הנה,  יש לי כמה הוכחות. …אתה רואה תינוקצ'יק,  פה ושם ישנן תגליות ששווה להיוולד בשבילן" (עמוד 229).

ועוד אספר על מה שכתב יגאל שוורץ על הכריכה של הספר   –  על כך שהדמויות בו "מוארות"   –  כמו בספרים קודמים של מירה מגן   –   "באור של חסד.  אך כאן,  לראשונה באורח מכוון ובולט,  אור זה אינו מטשטש סדקים וחולשות החורצים את חייהן."  לא יודעת אם לראשונה או לא,  אבל זה נכון.  ומצד שני,  זה רק מעצים את אור החסד.  למשל,  בסיום,  כששניים עומדים בחצר,  מאוחר בלילה,  מתבוננים בשמיים ומחפשים כוכבים ולא מוצאים אף אחד:  "עמדו דמומים וחבוקים וחיכו ואחרי שעה ארוכה הבחינו בבוהק נקודה חיוור,  אור מהבהב זעיר נוסע מצפון השמיים לדרומם ואף שידעו שזה מטוס אמרו,  הו,  הנה כוכב" (עמוד 270).  שזה, בקליפת אגוז,  בשבילי,  סדק עמוק שהואר באור חומל של חסד.

ועכשיו לעצם העניין:  גמרתי אומר להפסיק את הדיווחים המרוצים היומיים בבלוג.  זו לא בעיה בשבילי להמשיך לשרבט אותם במחברת,  או בפנקס,  והאמת היא שאני עושה זאת תמיד,  במידה זו או אחרת.  ולא רק במחברת.  גם לפני פרויקט פוליאנה היו בבלוג הזה לא מעט דיווחים כאלה (וזה למרות שאני מטבעי אדם מתלונן,  ומי שלא מאמין,  שישאל את האיש שלי.  אבל בבלוג,  הקטגוריה 'טענות ומענות' כמעט ריקה).  איך שלא יהיה,  נוכחתי לדעת שדיווח יומיומי בבלוג פשוט גוזל יותר מדי זמן:  לבחור מתוך המחברת מה כן ומה לא,  להקליד,  לארגן,  להגיה,  לסמן קטגוריות ותגיות, לפרסם,  לוודא שוורדפרס לא טעה בכלום, לשחרר תגובות שהוא הכניס להסגר (הו,  וורדפרס ושגעונותיו),  ועוד כהנה וכהנה   –  והנה כמעט עבר יום וצריך להתחיל הכול מהתחלה.

בקיצור,  אני לא מספיקה.  אז אני חוזרת למתכונת הרגילה שלי: פלוס-מינוס שני פוסטים בשבוע.  ואני מאמינה שהם יכללו גם דברים פוליאניים.

והנה פריט פוליאני לנחמה:  לא עמדתי בפרויקט מאת הימים,  אבל התמדתי בו עשרה ימים,  שהם עשרה אחוזים,  והיה לי גם פוסט טרום-יום-ראשון,  ועוד הפוסט הנוכחי,  שהוא פוסט פוסט-יום-אחרון,  ובסך הכול 12 מתוך 100,  שזה,  בשביל עצלנים חלזוניים כמוני,  הישג לא רע לגמרי.

היום החמישי

(מתוך מאת הימים)

שוד ושבר,  פספסתי אותו.  כבר אחרי חצות,  סינדרלה.  אז הנה, באיחור:

1.  הפרק השבועי של 'שטיסל',  בחמישי בערב בערוץ הראשון:  אני לא מאמינה כמה הסדרה הזאת מוצלחת.  רֶב שוֹלם מלמד את ילדי החיידֶר על תנועת כוכבי הלכת סביב השמש   –  תמונה בלתי נשכחת.  האיש שלי אומר לי:  כבר כל כך התרגלתי לראות את דובל'ה גליקמן עם זקן,  אני כבר לא זוכר איך הוא נראה בלי.   וכמה טוב הוא משחק שם.

2.  ושוב מירה מגן ב-עיניים כחולות מדי, על המילים:  "…אבל צריך לומר משהו אז אומרים,  כשאין קיר להישען עליו עושים מהמילים קיר,  תערובת של טיט וסיד וכלום,  מריחה שמצפה את הריק" (עמוד 180).  זה לא ציטוט משמח,  אבל טוב שיש מי שיודעת לכתוב את זה ככה.

3.  אחה"צ ראיתי שוב חלקים מ-Awakenings ('התעוררות'),  שזה אולי הסרט העצוב ביותר שראיתי מימיי,  ועם זאת אחד האופטימיים ביותר.  כשהרופא (רובין ויליאמס) שואל שם את עצמו איזה מין חבר טוב הוא,  שנתן לחברו חיים ואז לקח אותם בחזרה,  הוא נענה:  אבל לכולנו ניתנים חיים ואז נלקחים מאתנו.  לא זכרתי את המשפט הזה למרות שראיתי את הסרט המון פעמים.  אני אוהבת אותו (את המשפט,  לא רק את הסרט),  כי מה שהוא אומר,  בעצם,  זה שלמרות שמראש ידוע שנפסיד,  זו לא סיבה מספיק טובה לא לנסות.

היום הרביעי

(מתוך מאת הימים)

1.  ספיח מהיום השלישי,  נזכרתי פתאום:  התלמידים מטעינים את הסמרטפונים שלהם בשקעי החשמל שליד עמדת המחשב שלי בכיתה.  הסמרטפונים הנטענים לצדי (בדרך כלל שניים או יותר) מזכירים לי עדרים שמצטופפים ליד השוקת.  שותים חשמל.  מעוררים חיוך.

2.  ב- עיניים כחולות מדי של מירה מגן יש כל כך הרבה דברים יפים,  שקשה ממש לבחור על איזה מהם לספר.  אם לא ארשום לעצמי,  אשכח.  מצד שני הרי אי אפשר לשבת ולהעתיק את כל הספר.  אז הנה מקבץ קטן (מעמודים 179 – 180):  "…והיא קיוותה שכל האושר הזה הוא לא הריונו של הצער הבא,  כאילו ברחמה של כל שמחה צנופים העוברים של העצב הבא"   –  שזה לא משפט מאוד משמח,  אבל מיד אחריו כתוב ש"אדים מלוחים עלו מהים ומילאו את האוויר והשמש החלה לשקוע והגיפה עצמה במסכים ורודים כהים ומנקודת הזמן והמקום ההם קל היה להאמין שהטוב הזה יהיה רצוף וקבוע",  שזה קצת תיקון לקודם.  שעת חסד. ואז מחשבה שהיא קצת זרה לי ובכל זאת אני מבינה אותה: "השקט היה אלים ובלתי נסבל יותר מכל דיבור."  איך זה קשור לימים המרוצים? לא קשור.  שוב נִסְחַפְתְּ,  עדה ק.

3.  התברר לי היום שאני לא מצליחה להתמיד בכעס הרבה זמן.  זה פוגם בתמונת האופי העקבי שבניתי לעצמי (כלומר,  מה שבניתי זה התמונה,  לא האופי),  אבל אולי זו פגימה משמחת.

וביום הראשון

(של מאת הימים המרוצים)

1. מירה מגן (אלא מה?):  עיניים כחולות מדי,  עמוד 155:  "לכל יום מחורבן יש לילה ששם לו סוף,  יהיה בסדר,  כדור הארץ מעביר דף."
2. רקפות (אלא מה?):  בתוך הסדום ועמורה של כביש אחת הצלחתי לזהות מרחוק גם רקפות.  בין כל הבולדוזרים והררי הכורכר,  הן עוד שם.  וגם בעבודה    –     מושבונת של רקפות ליד השביל, ממש בסמוך למדרגות היורדות ליציאה של הרחוב הראשי. בסוף היום אני יורדת במדרגות,  והרקפות עוקבות אחריי מלמעלה במבטיהן המורכנים. כאילו התאספו לנופף לשלום.
3. בעיפרון (אלא מה?):

עדיין זרה ורואה

עדיין קוראת את  עיניים כחולות מדי של מירה מגן.  יוהנה הרומניה עדיין גונבת את ההצגה מכולם.  עדיין זרה ורואה. וכך היא חושבת בעמוד 70,  כשהיא עומדת על הגג "ומתקרבת כך אל השמיים":

"היא הודתה לאלוהים על מה שיש,  הזכירה לו את מה שאין ושיבחה את מיליארדי הכוכבים שמצטופפים בשמיו ויודעים כל אחד את מקומו.  בני האדם יכלו ללמוד משהו מהם אילו נשאו את עיניהם למעלה מפעם לפעם.  היא לא באה ללמד את אלוהים,  אבל העולם היה צודק יותר אילו חולקה אדמת הכדור הזה לריבועים שווים לכל נפש ובני האדם היו מקבלים בלידתם את הריבוע שהוקצה להם ומחזירים אותו לאלוהים במותם.  שטויות,  זה לא היה עובד,  לתושבים של הכדור הזה יש עיניים גדולות ואלוהים כנראה יודע עם [מי] יש לו עסק."

המממ.  תיאולוגיה וסוציאליזם כרוכים זה בזה ומסתדרים לא רע ביחד.  לפחות בתיאוריה.    בשביל הסוציאליזם מהסוג הזה,  מסתבר,  אלוהים אפילו לא  צריך למות.

בהמשך לקודם, ועוד

בטורו השבועי בהארץ (יום שישי, 12 בפברואר) נדרש בני ציפר הפעם לסוגיית הח"כים הערבים שנפגשו עם משפחות המחבלים.  ציפר כותב כבר הרבה זמן מאמרים שמוציאים את השמאל הישראלי מדעתו מרוב רוגז.  ראיתי אפילו שהתארגנה נגדו מחאה (משמאל) הדורשת להגלותו מן העמוד האחורי של העיתון אל עמוד הדעות,  שנחשב,  כנראה,  פחות נחשק.  אבל דומה שעורך הארץ עומד בינתיים בפרץ,  כי ציפר ממשיך לפרסם את מאמריו במקומו הקבוע (וזוכה אפילו לאיור מלַווה מדי שבוע).

אני מודה שאותי הוא בדרך כלל משעשע.  בעיניי הוא לא באמת קרנף,  כפי שאוהבים לטעון  –  הוא סתם ילד רע,  ומה שחשוב יותר  –  הוא ילד משועשע.  בדמיוני אני רואה אותו יושב בכורסתו,  משלב רגל על רגל,  ומתפוצץ מצחוק.  על כולם.  על כולנו.  בעצם,  גם על עצמו.  מדי פעם,  ולאו-דווקא לעתים רחוקות,  הוא גם אומר דברי טעם,  ואפילו מעז להתעקש לחרוג מהמשבצת ולהיות מקורי (אף שיש לו נטייה להסתבך לפעמים בטיעוניו-הוא ולהרחיק לכת עד כדי כך,  שאי אפשר עוד ליישר את סבך הפיתולים של רעיונותיו ולחלץ מתוכם את הנימוק ההגיוני).

איך שלא יהיה  –  לא הייתי כותבת על זה לולא מצאתי בטורו האחרון משהו שקשור בעקיפין לפוסט הקודם שלי. בגדול, ציפר טוען שם שהח"כים של בל"ד לא באמת מייצגים את הציבור הערבי-ישראלי בכללותו,  ושהערבים ישראל, ש"סיפורי שהידים מעניינים אותם כשלג דאשתקד", רוצים ברובם רק להשתלב ולחיות בשקט.  "לעזוב אנשים בשקט   –   זהו סוג של חירות דמוקרטית שלא שמים לב אליה מספיק," כותב שם ציפר,  ובצדק.  והוא מתגולל על "הנשמות הטהורות מהשמאל היהודי" שדורשות מן האוכלוסיה הערבית בישראל "לנפנף בזהותה הערבית" ולהזדהות עם בל"ד.  כי "את הפריבילגיה הזאת,  לשקוע בייאוש מתוק וניהיליסטי ולבלות את היום סתם בקניון,  הישראלי ממדור הנשמות הטהורות לא מוכן להרשות לערבים" (ההדגשות שלי).  המממ.  אולי יש בזה משהו.

אז הנה,  שוב,  יאוש מתוק בקניון.  אולי גם בני ציפר קורא את מירה מגן,  מי יודע.

*

ובלי קשר לנ"ל:
התאונה הזאת של האוטובוס,  אתמול בערב,  בכביש אחת,  בין לטרון וענבה:  פעמיים עברתי שם אתמול  –  בבוקר ואחר הצהריים  –  באוטובוס.  ושוב,  כתמיד,  חשבתי,  כמעט בדיוק שם,  אחרי לטרון בואכה ירושלים,  לפני הסדום ועמורה של שער הגיא  –  כמה ירוק שם הירוק,  וכמה גבוהים ודקים וצפופים הברושים על המורדות והפסגות,  וכמה דומות צמרותיהם לצריחים של כנסיות (כמו שכתבתי פעם כאן).

כל כך הרבה תפילות בואכה ירושלים,  ואף לא אחת מהן נענית.