על אמונה וידיעה

אחרי האינטנסיביות של פרויקט ינואר, נדמתי לכמעט שבועיים. לא נורא. לא הרבה קרה בינתיים, כי בימים האלה לא קורה כלום: בסך הכול, או שנדבקים באומיקרון, או שעוד לא. אני עוד לא.

מה שכן – בשבועיים האלה התפרסם ספר המענה של דניאל עוז על ההאשמות של אחותו גליה בעניין אביהם עמוס עוז. כתבתי כאן אחרי הספר של גליה עוז, אז למען הסדר הטוב אכתוב שוב אחרי הספר של דניאל עוז, למרות שאין לי הרבה מה לחדש. אני רואה שהנושא מסרב לגווע – שוב ושוב מתפרסמים על זה מאמרים ודעות. אז הנה שני השקל שלי.

שאלתי את הספר של דניאל עוז ('אוסף צדפים') באפליקציית 'עברית' וקראתי אותו, למרות שאני מרגישה קצת לא נוח שאני קוראת דברים כאלה, כי הקריאה היא קצת (מאוד) עיסוק ברכילות מציצנית. אבל מה לעשות, אני סקרנית.

היות שאין לי באמת מושג על מה שהיה שם, אני לא ממש יכולה לחוות דעה. אני רק יכולה לומר שהעדות של מי שמתוארים לפעמים בזלזול כ-'המשפחה' (קרי, כל מי שאיננו גליה עוז), מתקבלת על דעתי קצת יותר מן העדות הראשונה של גליה עוז, משום שהיא פחות חד ממדית, ומשום שהיא מודה בכך שעמוס עוז היה אדם מורכב ולא מושלם (כמו כולנו, אגב). מעבר לזה אין לי דעה.

אבל מההתרשמות שלי, רוב העוסקים בסוגיה (שאולי היה מוטב לא לעסוק בה בכלל) מגבשים את דעתם על סמך אמונה (אני מאמינ/ה לפלוני/ת או לאלמוני/ת). אמונה זה יופי של דבר, ואני לגמרי בעדה, בכל התחומים. אבל, כמו טעם וריח, אין תכלית בוויכוח על אמונה. שום דבר לא ייצא מזה, חבל על הכוחות.

מה שחסר כאן הוא ידיעת העובדות. על מה שמתרחש בתוך תא משפחתי יודעים באמת רק מי שהיו בו. כל השאר משערים – ומאמינים (או שלא). עובדות אין להם. ואי אפשר להוכיח שום דבר באמצעות אמונות. הן לא נועדו לזה, ולא זה תפקידן.

גם הטיעון 'אבל אני מכיר/ה מקרוב משפחות אחרות שבהן זה היה ככה בדיוק' – אינו הוכחה לשום דבר שקרה או לא קרה במשפחה הספציפית הזאת. ייתכן שהייתה כמו אחרות, וייתכן שלא.

זה מחזיר אותי למה שלמדתי בזמנו על הפילוסופיה של המדע. הייתה תקופה שהתעניינתי בה מאוד (אף שאני חלשה מאוד בפילוסופיה), והקדשתי לעיון בזה הרבה זמן. אני זוכרת את האמרה 'מה שלא ראיתי אינו ראָיה'. לאמור, השערה אפשר לבסס רק על עובדות, ולא על השערה אחרת. במילים אחרות, על קומת השערות אי אפשר לבנות עוד קומה של השערות.

בוויכוחים שלי עם ראש המשפחה (לא בעניין הזה) הוא מטיח בי לעיתים קרובות: אבל אני מדבר איתך על החיים, לא על המדע. לא כל דבר אני יכול להוכיח באופן מדעי.

שזה ממש נכון. ואף על פי כן אני תמיד חותרת אל הביטחון הזה שחסר לי: תוכיח לי עם עובדות, לא עם אמונות והשערות. וכשאי אפשר להוכיח, אני מעדיפה פשוט לוותר ולהגיד: אז לא יודעים וזהו. ונישאר עם אי הוודאות ואי הידיעה. כל חיינו הם אי ודאות אחת גדולה, אז הנה נוספה עוד אחת. בעניין הזה נשארה לי רק ודאות אחת: מה שהיה היה, ואין לי יכולת (או זכות) לנתח את זה – ודי לי בכך שאני מאוד אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז: אני חושבת שהיא אומנות לשמה. יש מי שלא מסכים גם עם זה, וזה לגיטימי. כי גם על כתיבה ואומנות אין ממש טעם להתווכח.

בתקופה הזאת אני מרבה לחשוב על עקרונות מדעיים (במסגרת חיבתי לפילוסופיה של המדע). זה בגלל שאני כל הזמן קוראת (שלא לצורך) כל מיני חומרים בעניין הקורונה. זה שאני לא כותבת כאן על קורונה לא אומר שאני לא חושבת עליה – אני כן, ויותר מן היפה לבריאותי. ואני גם רואה כמה פעמים מכופפים את העקרונות המדעיים כדי להעביר איזה מסר, ואני דווקא לא מדברת רק על מתנגדי חיסונים שעושים את זה. אבל זה כבר עניין אחר לגמרי, ואי אפשר להפיל גם את זה על משפחת עוז. אז אניח לזה.

אמרה ועשתה.

להפיל מונומנט

כולם מדברים על מה שכתבה גליה עוז על אביה, עמוס עוז.

הסתקרנתי מאוד וקראתי את הספר הקצר שכתבה עליו (דבר שמתחפש לאהבה), וכפי שהיה צפוי מראש, הגעתי למסקנה הברורה, ש –

אין לי מושג.

השכל הישר אומר שיש מן הסתם דברים בגו – אבל עד כמה, ועד כמה לא, אין לי דרך לדעת, וזה גם לא באמת בסמכותי להחליט, והיות שהכותבת היא כבר לא ילדה חסרת אונים, היא בכל מקרה לא זקוקה להגנתי.

מה נשאר? בשבילי עמוס עוז בין כך ובין כך לא היה מורה רוחני. הסכמתי עם רוב דעותיו הפוליטיות, אבל לא הערצתי אותן. כן הערכתי מאוד – מאוד – את כתיבתו, ואני מעריכה אותה גם עכשיו. בכוונה לקחתי לידיי אתמול את ספרו אותו הים, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, ועלעלתי בין קטעים אהובים בתוכו, ושמחתי לגלות שקסמם בעיניי לא פג.

כן, מבחינתי הוא היה קוסם במילים. גם במילים שבעל פה, אבל בעיקר בכתב. אני לא יודעת איזה מין בן אדם הוא באמת היה. הגיוני לשער שלא היה מושלם. אפשר שעולל את הדברים האיומים שביתו מדווחת עליהם. ואולי היא מפרשת דברים מסוימים בהגזמה. ובכלל בעייתי לגולל אותם בפני הציבור כשהשחקן הראשי בהצגה כבר לא יכול לענות. כך או כך – זה לא תפקידי לקבוע, וגם לא עקרוני לעשות זאת. והמילה אולי הייתה ונותרה יסוד שולט בחיי.

אצטט כאן משהו מתוך ספרה של גליה עוז, לקראת סופו – שורות שמדברות אליי במיוחד ומתאימות לתפיסתי את העניין:

"כשאני מספרת מי היה אבא שלי אני מזהה הלם ושברון לב. דווקא הוא? זה כמו להפיל מונומנט. אבל אנשים מבוגרים יודעים לחיות בעולם מורכב. אחרי ההלם, אפשר לחיות עם השניות והכפילות… . אולי אף צד באישיות הדו-פרצופית של אבא שלי לא מבטל את השני. אני מכירה בזה ששני הפרצופים אותנטיים. הוא היה הרבה דברים עבור הרבה אנשים שונים, ומי שאהב אותו והעריך את הספרות שלו לא בהכרח איבד משהו בגלל העדות שלי" (ההדגשות שלי).

בספר אותו הים יש קטע אחד ('ידי על ידית החלון', עמ' 114) שבו עמוס עוז מדבר אל הוריו המתים. כן, גם לו היו חשבונות לא פשוטים עם אבא ואימא שלו:

"אתם במנוחה נכונה. ישנים? או עדיין רבים? לפחות בגללי אל תריבו: אני מסודר וחרוץ… עייף ולא מוותר. אתם ביקשתם ממני שאגדל ואהיה כך וכך. אבא כך ואימא אחרת. עכשיו ההבדל מתכווץ וכבר לא משנה איך אהיה. אהיה עוד זמן מה ואשכב… אתה קם ועומד, שחוח. את יושבת זקופה ויפה. אתה כנראה מתעקש, מסרב לפתוח חלון. את לא מוותרת. בחושך הזה העמוק את בוכה לחינם בשקט ואתה מנמק בלחישה. ידי על ידית החלון וכעת יש לבחור. אם לסלוח, זו השעה" (ההדגשות שלי).

אז כמו שאמרתי, בשבילי הוא נשאר קוסם במילים. לא יותר, גם לא פחות.
ואשר לכאבים של כל הנוגעים בדבר – נותר לי רק לקוות שיימצא להם מרפא, ושעוקצם יקהה, ולו רק במעט.