בת מצווה

ארבעה באפריל:  בדיוק שתיים עשרה שנים לבלוג.  לא לבלוג הזה (שהוא רק כבן שלוש וחצי),  אבל להיותי בלוגרית באופן כללי.

הבלוגוספרה היא כבר כל כך חלק מן החיים שלי,  שמוזר לי אפילו לכתוב סיכום שנתי  –  כמעט כמו שזה מוזר לסכם את ההרגל לצחצח שיניים או לאכול ארוחת בוקר.  היא פשוט שם,  כל הזמן,  ואני לא ממש יכולה לתאר לעצמי את חיי בלעדיה.

אז מה היה בשנה הבלוגוספרית האחרונה?  הרבה קשיים בישראבלוג:  בשורת סגירה שנדחתה אחר כך ונקלעה למעין לימבו מביך.  הרבה בלוגרים נדדו לוורדפרס,  רבים אחרים לבלוגספוט.  בהתחלה הייתה התנועה ערה ונרגשת בכל מקום,  וזה השפיע מאוד גם על מונה הכניסות שלי,  אבל אחר כך העניינים נרגעו,  שלא לומר נרדמו.  איך שלא יהיה,  לרגל המהומה פתחתי גם אני בלוג-מחסן והעברתי אליו את כל הפוסטים מישרא,  למקרה שהם באמת יימחקו וייעלמו משם.

בלוגספוט/בלוגגר היא עדיין הבלוגייה שהכי מגרד לי באצבעות לכתוב בה,  כי היא כל כך ידידותית למשתמש,  בניגוד לוורדפרס שיש בו משהו קשה ועֵצי.  אלא שבסוף תמיד אני נשארת כאן: אמנם הדבר הכי כיף בבלוגוספרה זה לפתוח בלוג חדש ועתיר-הבטחות,  כמו מחברת חדשה  –  אבל אני מזכירה לעצמי שהקסם מתפוגג בדרך כלל כבר בעמוד/בפוסט השני.

***

קצת אקטואליה שלא שייכת לבלוגים,  כי כנראה שאי אפשר בלי:

אפילו אם לא הייתי בטוחה עד עכשיו שנתניהו צריך ללכת,  אז עכשיו,  אחרי הפארסה של יום שני/שלישי (לא-גירוש-כן-גירוש-כן-גרמניה-ואיטליה-לא-גרמניה-ואיטליה.  נו,  בחייכם!)  –  עכשיו  אני בטוחה.  תהיה הסיבה אשר תהיה,  אין לזיגזוגים האלה הצדקה.  מספיק.
*
לפני שני פוסטים כתבתי שתמר זנדברג אמנם איננה כוס התה שלי,  אבל שהתייעצותה עם קלוגהפט לא כל כך זיעזעה אותי ולא הורידה לה נקודות בעיניי (וזה למרות שמבחינתי היה רצוי אף מומלץ לוותר על כל היועצים כולם:  שיפסיקו כבר לשווק לנו פוליטיקה כאילו היה מדובר באבקת כביסה).  לעומת זאת,  ריצתה המהירה לדרוש ועדת חקירה דווקא לא כל כך מצאה חן בעיניי.  לטעמי,  קודם מבררים (ולא רק בפייסבוק),  אחר כך דורשים.
*
פחות או יותר באותו עניין: אין לי שום בעיה עם התביישותו המתוקשרת של קובי מידן.  מותר להתבייש ומותר להכריז על כך,  אפילו בפלטפורמה שאני לא מחבבת (לאמור,  פייסבוק)  –  וגם אם אינני חסידה של המתהדרים ברגשותיהם הענוגים בפרהסיה.   מה שאני לא מצליחה להבין זה למה שרי ממשלה (למשל אביגדור ליברמן,  למשל מירי רגב בעניין אחר)   –  למה הם מרגישים מחויבות להתייחס לכל מה שמישהו כותב בפייסבוק.  איך בכלל יש להם (או ליועציהם) זמן לקרוא את זה?  ולמה זה בכלל עניינם?
*
עכשיו אני שומעת הצטדקויות משמאל בנוסח  'אנחנו לא פחות פטריוטים מן הימין'.  שזה יפה מאוד,  ומן הסתם גם נכון, אבל בִּשביל מה ללכת בַּשביל הזה?  למה לשחק לפי הכללים של מי שרוצה להוציאכם מן המשחק?  ואם קובי מידן לא פטריוט,  זה אומר שאסור לו לכתוב את דעתו? רק לפטריוטים מותר שתהיה דעה? מוזר ביותר.

***

פתאום זה נהיה פוסט בענייני אקטואליה במקום פוסט בת-מצווש,  אף שלא ממש התכוונתי.  הלכה החגיגה. אז הנה אני חוזרת לתלם,  לצורך העניין הבלוגוספרי שלשמו התכנסתי.  רק שלא כל כך יש לי מה להוסיף על מה שכבר אמרתי,  אז מוטב למתוח כאן את קו הסיום של הפוסט.  ואם לצטט את עצמי מפוסט אחר:
אמרה ועשתה.

כמה מילים על טוהר

אז קצת אקטואליה:  מרצ וזנדברג.  הו,  האימה.

היות שאני מגדירה את עצמי פחות או יותר כשמאל-לייט*,  המפלגות שבהן אני מתעניינת במיוחד הן המחנה הציוני (על שלל שמותיה) ומרצ.**  לא מחבבת אף אחת מהן, מתעצבנת בגלל שתיהן,  אבל יכולה לחיות,  אם צריך,  עם כל אחת מהן,  ועדיף בעיניי שבכלל יתאחדו.  בבחירות אני מצביעה עבור אחת מהן,  בדרך כלל הראשונה,  ואחר כך נשבעת שלא אעשה זאת שוב,  ואז מפירה את שבועתי.

לאחרונה נדמה שהמחנה הציוני מתפוגג לגמרי.  לא נשאר שם כבר שום דבר ברור שאני יכולה להתייחס אליו,  ולכן העניין שלי במרצ הולך וגובר.  תמר זנדברג אף פעם לא הייתה כוס התה שלי,  אבל אני יכולה להתגבר על זה.  התפיסה שלה לפיה לא מספיק לשבת בפינה וליילל,  אלא צריך להיכנס לקלחת הרותחת  –  נכונה בעיניי.  מרצ נראית גם עכשיו כמפלגה שפחות או יותר דבקה באיזה קו ברור ועקבי  –  וזה לא דבר שאפשר להגיד על הרבה מפלגות אחרות,  בטח שלא על המחנצ.

אז עכשיו,  אחרי שזנדברג נבחרה להיות ראשת מרצ,  התברר שהיא לא קדושה:  היא התייעצה עם יועץ שידוע בשיטותיו המאוסות  –  ואפילו שיקרה על זה.  הו,  מה יהיה עכשיו. אז עכשיו בוחריה תובעים ממנה להתפטר,  וחלקם לא יירתעו אפילו מלהרוס את המפלגה כולה   –  כאילו שיש לנו עוד חמישים ושתיים מפלגות שמאל אחרות שאפשר לבחור מתוכן.

לפני כמה שנים,  בבלוג הישן,  היה לי ויכוח עם בלוגר מגיב שהגדיר עצמו שמאלני (וראה אותי כנציגת הימין הקיצוני.  לא משנה).  בין השאר הוא טען ש'שמאל פירושו חיפוש האמת'.  זו הייתה הנקודה בוויכוח שבה הערכתי שחבל על הזמן (במובן השלילי של הביטוי).  אבל הבלוגר ההוא לא לבד.  אני מתרשמת ששמאלנים רבים באמת סבורים ששמאל הוא תמצית הצדק,  האמת,  החמלה והטוהר.

לדעתי זה פשוט קשקוש  –  יכולים להיות אנשים הגונים בכל קצות הקשת הפוליטית   –  וגם גנבים ושקרנים באותם קצוות.  ממש כשם שהדת אינה ערובה לכך שכל מאמיניה טהורים,  והטבעונות אינה ערובה לאופיים החומל של כל הדוגלים בה   –  גם השמאל אינו ערובה לטוהר מקיר לקיר:  יש כאלה ויש כאלה.  ויש גם בין לבין. נורא פשוט.

העובדה שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ לא הגבירה את חיבתי למפלגה הזאת  –  והעובדה שנתפסה בשקר לא גרעה ממנה.  אם מרצ תמשיך להיות המפלגה היחידה שמדברת בקול עקבי שאני יכולה להבין (ואם המחנצ לא יתאושש מן הבחינה הזאת)  –  יש מצב שאתן לה את קולי,  ואשלים עם ההנהגה של תמר זנדברג.

כי הצבעה בבחירות איננה אקט של אהבת עולם:  היא בסך הכול צעד פרקטי.  וחוץ מזה,  צריך שכולם יזכרו:  בביצה יש בוץ.  המגפיים עלולות*** להתלכלך.  זה לא סוף העולם:  אפשר לשטוף אותן ולהמשיך ללכת בהן.  כי פוליטיקה איננה תחרות על טוהר,  אלא מאמץ של מפלגות להשיג עבור בוחריהן את מטרותיהם.

______________

*לא כולם מסכימים אתי.  יש המאשימים אותי בימניות מופלגת.  לבריאות שיהיה  –  אבל בעניין הזה,  דעתי היא זו שקובעת.

**התעניינותי ברשימה המשותפת התפוגגה כבר מזמן,  ולא כאן המקום לפרט שוב למה.  רק אזכיר את מופע האימים של אימן עודה אתמול בערוץ הראשון:  היה שם דיון על הדמוגרפיה,  וברקע הוקרנו צילומים מחדרי-תינוקות.  עודה התגולל על הצילומים הנ"ל בטענה שהם מעידים על גזענות ופחד מערבים.  אבל באמת,  חבר-הכנסת עודה,  אילו צילומים יש להקרין,  לדעתך,  כרקע לעיסוק בסוגיה של אחוזי הילודה?

***עריכה מאוחרת:  מגפיים זה בכלל בלשון זכר.  אז עלולים,  וכו'.  שיהיה.