היום עמדתי במטבח וקצצתי בצל בשביל הפטריות. פתאום רעש גדול מבחוץ: רמקול חזק, מוזיקה ושירה. כבר כמעט סיננתי 'מה לעזאזל', ומיהרתי לחלון. ראיתי: אוטו גדול של העירייה, ועל דופנו שלט שמכריז שהעירייה עושה שמח גם בימי קורונה. ועליו עומדות מי שעומדות ושרות ורוקדות וקוראות חג שמח. קצת כמו בעדלאידע, שגם היא בוטלה השנה. ואז נזכרתי שבאמת היום המימונה. וסלחתי על הרעש. הרצון הטוב נגע לליבי. ואז פתאום התחלתי לבכות, בלי שום סיבה נראית לעין, כמו שקורה לי לפעמים בימים האלה.
ואולי זה בכלל היה הבצל.
*
האחיין שלי ממשיך לפרסם קטעים מתרגולו היומי בבית. הפלייליסט של הקרנטינה. חלקם כל כך יפים, שאני חוזרת ושומעת אותם עוד ועוד.
למשל הקטע של היום.
[אם יש בעיה לשמוע, מוצע שם, בכיתוב המלווה את הסרטון, לינק חלופי ליוטיוב.]
*
ויהי ערב ויהי בוקר, יום ארבעה עשר.
בלוגיעדה 