קרן אור

הספר הזה, בריט-מארי הייתה כאן, של פרדריק בקמן, התחיל קצת מוזר ולא ברור. אולי זה משום שהוא נכתב במקור בשבדית, ואני קוראת את התרגום האנגלי ומעיינת פה ושם גם בתרגום העברי (שחלוקת הפרקים שבו שונה משום מה מזו שבתרגום האנגלי). אבל לקראת הסוף הוא הולך וצובר תאוצה, ומתברר שבריט-מארי, שהייתה בהתחלה סוּפר-מוזרה, נעשית מאוד סימפטית לי. ולא רק לי. למשל, הצעירה שעובדת בלשכת התעסוקה, ושבפרקים הראשונים בריט-מארי בלבלה לה את המוח ללא הפוגה, מתחילה גם היא לחבב אותה מאוד. ופעם באישון לילה מתנהלת ביניהן שיחת טלפון (מוזרה מאוד, כרגיל), שבה הצעירה מספרת לבריט-מארי על כל הקשיים שיש לה בעבודה. זה ציטוט יפה שאני מוכרחה לצטט, ואני מתנצלת מראש על הביטויים הססגוניים:

"סיפרתי לך מדוע אני עובדת בעבודה הזאת,  בריט-מארי?  אני לא יודעת אם את יודעת,  אבל כשאתה עובד בלשכת התעסוקה אתה סופג הרבה חרא מאנשים…  את יודעת למה אני עובדת בעבודה הזאת,  בריט-מארי?  … אמא שלי עבדה כל החיים שלה בשירות הרווחה.  היא אמרה שבתוך כל החרא,  במצבים הגרועים ביותר,  תמיד מופיע סיפור אחד שיש בו קרן אור.  ואז זה שווה את כל המאמץ. …  אַת קרן האור שלי,  בריט-מארי." 
(בתרגום האנגלי: You're my sunny story, Britt-Marie)
(בתרגום העברי [של  יעל צובארי] זה בפרק 33.  בתרגום האנגלי [של Henning Koch]  –  32.  אל תשאלו אותי למה.)

בריט-מארי, מסתבר, היא באמת קרן אור. ובשבילי – גם הציטוט הזה, שיפה לכל מיני עניינים, לא רק ללשכת התעסוקה.

.

Bloganuary 22

(עברית אחרי האנגלית)

What is your favorite quote and why

At first I thought I would only quote Goethe's maxim,

"Alles Gescheite ist schon gedacht worden, man muss nur versuchen, es noch einmal zu denken" (Johann Wolfgang von Goethe) –

meaning 'everything clever has been thought of already, all you need to do is try to think about it one more time.'

But then I decided to add a little quote from a children's story in Hebrew, by Miriam Yalan Shtekelis: 'The Journey to Island Maybe' – where the teddy bear tells the little boy, towards the end the journey:

"למה אתה מתפלא… כל הדברים החשובים פשוטים הם מאוד. ועתה, עתה נחזור הביתה" (מרים ילן שטקליס, 'המסע אל האי אולי') –

meaning 'Why are you so surprised? All imprtant things are basically very simple. And now – let's go home.'

Why I like these two sayings is this:
The idea is to keep it simple. And if you think about it once again, perhaps you will find a simpler way of saying it.

*

מהו הציטוט האהוב עלייך, ולמה

בהתחלה חשבתי לצטט את יוהאן וולפגאנג פון גתה, שאמר שעל כל דבר חכם כבר חשבו פעם, ובסך הכול צריך לחשוב עליו פעם נוספת:

"Alles Gescheite ist schon gedacht worden, man muss nur versuchen, es noch einmal zu denken" (Johann Wolfgang von Goethe).

אבל אז החלטתי להוסיף גם משהו מן הסיפור 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס, שבו אומר הדובון אל הילד דני, לקראת סוף המסע:

"למה אתה מתפלא… כל הדברים החשובים פשוטים הם מאוד. ועתה, עתה נחזור הביתה" (בתוך 'שיר הגדי', עמ' 136).

את שני הציטוטים האלה – כן, גם את השני – כללתי במבוא לדוקטורט שלי, אי אז בימים. זה היה כשהתאמצתי להוכיח שאפשר וצריך לתאר דברים באופן הפשוט ביותר האפשרי, ואם חושבים עליהם שוב, אולי גם מצליחים בכך.

יום טוב של הכינרת

השבוע כתבה המשוררת סבינה מסג בדף הפייסבוק שלה על הכינרת. היא סיפרה שם שהכינרת משתנה כל העת, ושלא תמיד היא מאה אחוז במיטבה, בגלל האובך המקשה על הראות. אבל, היא כותבת, לפעמים "היא מזדהרת ונראית כמו החלום עליה." ובכלל, היא מוסיפה, "טוב שיש גוני גוונים, טוב שיש ירידות ועליות."

אז יום שלישי השבוע, מסתבר שם, היה יום טוב של הכינרת ("אחרי השרקייה יש ראות טובה"). וזה משמח. והמסקנה של סבינה מסג, עם דרישת שלום קטנה לרחל, היא ש-

"לא חשוב אם / היו או לא היו / דברים – – – / עכשיו ישנם."

וזה מקסים בעיניי.

יפה שתיקה

אני גם עסוקה וגם מדוכדכת וגם לא בא לי לכתוב בבלוג וגם כמובן אין על מה. הרי לא קורה כלום. עונת סגר ב' פחות או יותר הסתיימה וסגר ג' טרם החל, אבל החיים כמובן לא שבו למסלולם.

אבל הרי אומרים שכדאי לכתוב משהו קטן וטוב כל יום.

אבל עדה ק. ואני, 'משהו טוב' זה לא הסגנון שלנו, בטח לא עכשיו.

אז הנה משהו טוב זעיר, שכצפוי, ייגמר רע:
בשמחה ירשתי את מכשיר הקינדל של חמותי המנוחה. קינדל זו המצאה מאוד נחמדה, שתדעו. לא עדיף על ספר מנייר, אבל סוג המסך שלו מאפשר קריאה לפני השינה, וגם לא אוכל הרבה בטרייה. אז העברתי לשם את הדבר של אלבר קאמי ואני מתקדמת עכשיו מהר לקראת סופו. הזנחתי אותו הרבה זמן וקראתי כל מיני דברים אחרים באמצע, אבל הנה עכשיו שבתי אליו שנית. או שלישית. עכשיו הוא גם טיפה פחות מדכא מקודם, כי סוף סוף יש שם כבר סימנים לסוף המגפה ויציאה מן הסגר. העכברושים והחתולים, למשל, חוזרים לעיר. הידעתם? לא העכברושים מעבירים את המחלה, אלא משהו שעוקץ אותם. נדמה לי.

כך או כך, תיאורי הייאוש מן המגפה (לפני השיפור) שם הם כל כך מוכרים. כל כך כמו אצלנו. כולל זה שהעיר חיה בתחושה שאין עתיד. כולל, בהמשך, הכיסופים 'לחזרה לתור הזהב של הבריאות' (return to the golden age of health).

בהתקדמותי לקראת סוף הספר אני נוכחת לדעת שזכרתי אותו לא נכון מהפעם הקודמת שקראתי (לפני שנים רבות). לא פלוני הוא שנדבק במחלה לקראת הסוף ומחלים – אלא ידידו הטוב, שדווקא לא מחלים. זה מביך איך שבניתי לעצמי בזיכרון עלילה שלא הייתה ולא נבראה. צריך כנראה שאפעיל יותר ענווה כשזה קשור לזיכרונות (ובכלל), כי מסתבר שלא תמיד יש להם קשר למציאות.

הבטחתי שזה ייגמר רע, וקיימתי.

סגר ב, פרק 7

תם הטקס? לא מרגישים שום חגיגיות ושום הקלה – רק, במקרה הטוב, חששות (ובמקרה הרע זעם נורא). לא ברור אם אפשר כבר לסיים את עונת הפוסטים 'סגר ב', אבל יש מצב שאפשר להתכונן לעונה הבאה.

הבוקר שמתי לב שכל הזמן מתנגנות לי בראש מילים של איזה פזמון נשכח. ושהן חוזרות ומתנגנות כך בחודשים האחרונים. משהו על ייאוש שפגש ייאוש. משהו שמתאים לי כל כך לתקופה הזאת – כי אני מדברת כמעט רק עם אנשים מיואשים (שלא לדבר על עצמי). אל הפזמון ההוא התוודעתי (כנראה?) כשמי שאני מכנה ביני לביני 'הילד מן הכיתה שלי' (בתיכון) היה מפזם אותו לעצמו (ולי) בכל הזדמנות. והוא דווקא בכלל לא היה מיואש, להפך.

אז נועצתי בגוגל ומצאתי: להקת 'לא אכפת להם' משנות השבעים: מתי כספי ושות'. שיר לא מאוד חכם, אבל הבית הראשון מדבר בול אל ליבי: "ייאוש אחד פגש ייאוש / שאל אותו איך הוא מרגיש / ענה ייאוש בקול כבוש / אני אדיש".

זה גם הייאוש וגם סוג של אדישות, כמו בשיר. למשל, הפסקתי לבדוק את נתוני התחלואה באתר משרד הבריאות. והתחלתי לדלג על התדרוכים של הפונקציונרים המעצבנים של המשרד, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. בין כך ובין כך אי אפשר להוציא מזה כלום, וחוץ מזה מה זה כבר משנה.

ובצד כל זה – החלה שנת הלימודים אצלנו. אין תחושה של שמחה. זה בעיקר המון עבודה והמון קשיים, וחרדה בלתי פוסקת לשלום האינטרנט, ששלומי קשור בחוט אל שלומו. לא יודעת כמה נחת תתלווה לזה.

אוי, איזה פוסט חמוץ. עם הקוראים הסליחה.

בקישור: ביצוע מחודש של מתי כספי. בייאושו ננוחם.