בחמישי בערב עברנו על הרשימה המוצעת של 'בתים מבפנים' בתל אביב וסימנו לנו כמה מקומות שנרצה לבקר בהם בשבת. בשישי בבוקר הופיע בהארץ מאמר שקטל קשות גם את הבתים ובעליהם וגם את מבקריהם, וכינה את הפרויקט כולו 'מימונה של אשכנזים'. אני כבר לא זוכרת על מה בדיוק יצא קצפה של הכותבת (אבל כן זוכרת שהיה שם משהו על פריבילגיות, שזו מילה אופנתית שתמיד כדאי לאוורר בכל מיני הקשרים) – משום שבאמצע המאמר עייפתי ממנו והפסקתי לקרוא. מכל מקום החלטנו שנלך בכל זאת, גם כי היינו סקרנים לראות, וגם כי מזה שנים רבות יש לנו נטייה לעשות 'דווקא' לביקורות קטלניות.
בשבת בצהריים נסענו לתל אביב והלכנו לכמה מן הנקודות המוצעות לביקור, אבל בכל מקום היה תור ענקי ביותר ולא היו לנו זמן וסבלנות להישאר ולחכות, מה גם שמן הים נשבה רוח כמעט מקפיאה וכל שערותיי ברחו מן הקליפס שכלא אותן ועפו לכל עבר. אם כי אין הצדקה לתלונות על הקור, שהרי בקרוב לא נזכור בכלל מה פירוש המילה הזאת: קשים החיים בקיץ הישראלי, במיוחד בתל אביב, ויש לברך על התמהמהותו, אף שאין לי ספק כי בוא יבוא.
קצת חבל לי שפספסנו את הדירה במרומי בניין ברחוב הרברט סמואל, או הירקון, שכחתי כבר, כי מה יכול להיות רע במרפסת גבוהה המשקיפה אל הים (חוץ מהרוח. אבל נו, היה לי סוודר). אבל בסוף התנחמנו ב'צלמניה' שברחוב טשרניחובסקי (אף היא חלק מפרויקט הבתים מבפנים), שהציעה – לצפייה ולמכירה – צילומי שחור-לבן מתל אביב של פעם. רבים מהם הזכירו לי נשכחות, ואחרים סתם היו יפים, ולא מאוד פריבילגיים.
זה היה היום ה-83 של פוליאנה (היום הוא היום ה-84), ועד עכשיו לא ברור לי אם הנ"ל הוא דיווח עצוב או שמח: כי בסך הכול היה נחמד, אבל חבל לי שניסינו להרגיז את עיתון הארץ ולא הצלחנו.
בלוגיעדה 