שום חופש, בעצם. השבועות האחרונים, וגם אלה שעוד לפניי, הם הכי עמוסים בשנה. אבל הלימודים כאילו הסתיימו, אז קוראים לזה חופש. זה רק לתפארת המליצה.
אתמול, למשל (שבת), עבדתי כל היום. גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה, חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה, הזנתי במערכת, בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן, כן, אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון. ראש המשפחה אומר שאני משוגעת. ראש המשפחה צודק). ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע. כשהלכתי סוף סוף לישון, כבר לא יכולתי להירדם, כי הייתי ערנית באופן מדאיג. אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות, וזה כנראה נכון.
בקיצור, הלכה השבת. אני לא דתייה ולא שומרת מצוות, אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד, שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן, דווקא מוצא חן בעיניי. זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי, בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן, וכו'), ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).
בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ, שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר, סתם קטלתי אותה. דיווחי הבגדים אמנם נמשכים, אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש: שרק עכשיו, לקראת הסוף, יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק, לשנייה קצר). או שאולי לא שמתי לב קודם? אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת, לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה. או שכאמור, לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).
בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת, הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם. הפוסט עורר, כצפוי, תגובות ערות. היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי: האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט, הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות, אז לפחות רכילות מאחורי הגב – שזה, אגב, שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים). יכולתי לומר, כמו שאמי נהגה לומר לי, כשיהיו לך ילדים, תביני. ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות, ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס. אבל לא אומר זאת – ולא רק משום שזו אמירה מקוממת, אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן: שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים, אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.
ולמרות זאת, להגנת האימהות, אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים, ויש רגשות, והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים, ולפעמים הן אפילו מרכלות, ואפילו מאחורי הגב, וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.
את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן, אלמוני, שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin, too
לאמור, גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.
בלוגיעדה 