בשביל פריז, שבה ביקרתי רק פעם אחת, לפני כשנתיים, יש לי מקום רך בלב. וזה למרות שאני לא חובבת גדולה של אירופה, שהשהייה בה משרה עליי בדרך כלל אי-שקט. אבל פריז היא עיר האגדות, החלומות והאהבות. היא משהו אחר. כך לפחות היה נדמה, עד שנפלה קורבן לטירופם של מוחות שטופי שנאה וקנאה.
היום אני חושבת בצער על השדרות הרחבות והבתים הגדולים והיפים ופיתוחי-המתכת של מעקי-המרפסות, ועל הגשרים שעל נהר הסֶן ועל האורות המשתקפים בתוך המים, בלילה. ועל דֶזירֶה, כמובן.
וגם על מגדל אייפל. שמעתי שהוא נסגר היום למבקרים. האם עוצרים אותם שם, ליד העמודים שעליהם כתוב 'שלום' בכל השפות, ולא מרשים להתקרב יותר? או שגם העמודים נסגרו למבקרים? ואני תוהה אם בערב בכל זאת מדליקים על המגדל את אורות הזהב, ואם מכבים אותם בדיוק בחצות, למשך חמש דקות, לטובת האורות הלבנים הקטנים והזריזים שרצים עליו מעלה ומטה, עד לשתים עשרה וחמישה, שאז חוזרת תאורת הזהב.
כרגיל אני כותבת את הדברים הללו במחברת תחילה, לפני שאני מעתיקה אותם לבלוג. מחברתי הנוכחית היא פנקס שהקטנה הביאה לי מפריז לפני כשנה. פנקס תוצרת סין, אמנם, אבל מסדרת 'הנסיך הקטן'. על העטיפה כתוב
Il faut chercher avec le coeur
(יש לחפש באמצעות הלב),
ומצוירים עליה מוטיבים מהספר, בסגנון הציורים המקוריים של סנט-אכזופרי: יש שם שמיים זרועי כוכבים, כולל השבתאי עם הטבעת סביבו, וכמובן פלנטה מרכזית, עם הרי געש (אחד כבוי ואחד לא), שועל ארך-אוזניים, נסיך קטן ותוהה וכמה פרחים (כולל, אולי, השושנה). עצי באובב אינם מופיעים שם; לעומת זאת מתנוסס בו, בראש הפלנטה, מגדל אייפל אחד. הוא לא שייך לסיפור, אבל הוא שייך להיום.
וצבעו אפור.
בלוגיעדה 