הספר הזה, בריט-מארי הייתה כאן, של פרדריק בקמן, התחיל קצת מוזר ולא ברור. אולי זה משום שהוא נכתב במקור בשבדית, ואני קוראת את התרגום האנגלי ומעיינת פה ושם גם בתרגום העברי (שחלוקת הפרקים שבו שונה משום מה מזו שבתרגום האנגלי). אבל לקראת הסוף הוא הולך וצובר תאוצה, ומתברר שבריט-מארי, שהייתה בהתחלה סוּפר-מוזרה, נעשית מאוד סימפטית לי. ולא רק לי. למשל, הצעירה שעובדת בלשכת התעסוקה, ושבפרקים הראשונים בריט-מארי בלבלה לה את המוח ללא הפוגה, מתחילה גם היא לחבב אותה מאוד. ופעם באישון לילה מתנהלת ביניהן שיחת טלפון (מוזרה מאוד, כרגיל), שבה הצעירה מספרת לבריט-מארי על כל הקשיים שיש לה בעבודה. זה ציטוט יפה שאני מוכרחה לצטט, ואני מתנצלת מראש על הביטויים הססגוניים:
"סיפרתי לך מדוע אני עובדת בעבודה הזאת, בריט-מארי? אני לא יודעת אם את יודעת, אבל כשאתה עובד בלשכת התעסוקה אתה סופג הרבה חרא מאנשים… את יודעת למה אני עובדת בעבודה הזאת, בריט-מארי? … אמא שלי עבדה כל החיים שלה בשירות הרווחה. היא אמרה שבתוך כל החרא, במצבים הגרועים ביותר, תמיד מופיע סיפור אחד שיש בו קרן אור. ואז זה שווה את כל המאמץ. … אַת קרן האור שלי, בריט-מארי."
(בתרגום האנגלי: You're my sunny story, Britt-Marie)
(בתרגום העברי [של יעל צובארי] זה בפרק 33. בתרגום האנגלי [של Henning Koch] – 32. אל תשאלו אותי למה.)
בריט-מארי, מסתבר, היא באמת קרן אור. ובשבילי – גם הציטוט הזה, שיפה לכל מיני עניינים, לא רק ללשכת התעסוקה.
.
בלוגיעדה 