חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

דו"ח ביניים

שמעתי כל כך הרבה דיבורים על הסדרה 'הנערים' (Our Boys , של HBO)*, שהחלטתי שאני רוצה לצפות בה. וזה למרות שברגיל אני לא אוהבת לראות סרטים על מאורעות קשים שחייתי דרכם/בצידם, בטח לא לצפות בפרשנות האומנותית שלהם. זה עושה אותי נורא עצבנית. אם זה דוקומנטרי, זה עניין אחר. אבל 'הנערים' היא לא באמת סדרה דוקומנטרית.

מסתבר שיש בסדרה עשרה פרקים. להוט VOD הגיעו בינתיים רק ארבעה. הם מתעדכנים אחת לשבוע. זה אומר שזה ייקח הרבה זמן, ועד שנגמור לצפות בזה כבר יהיה טרום-חורף. אחרי הבחירות. אחרי החגים. אולי אפילו יירד גשם. זה נראה כמעט אחרית הימים.

אחרי שני פרקים כבר יש לי כרגיל מה להגיד. אבל כל מה שאני אומרת הוא בעירבון מוגבל, כי זה רק חמישית סדרה, ואין לדעת לאן זה יתפתח.

בינתיים, הסדרה עשויה היטב, מאוד. שחקנים מצוינים, בימוי טוב, תסריט טוב. אנחנו צופים בה בנשימה עצורה, למרות שלהוותנו אנחנו יודעים את הסוף. חששתי שהסדרה תהיה דוברת אנגלית, עם ביטויים עילגים בעברית ובערבית, כמו שקורה לא פעם בסרטים אמריקאיים – אבל לא. הכול בעברית ובערבית 'אמיתיות', בלי קיצורי דרך, בלי שחקנים שלא יודעים מהחיים שלהם. שזה מצוין.

בניגוד לתלונות ששמעתי וקראתי – לא התרשמתי שכל היהודים המוצגים בסדרה הם מטורללים, קנאים, אלימים ושטופי שנאה. יש בה כל מיני יהודים. חלקם מטורללים, חלקם אנשים הגונים, ויש כל מיני גוונים באמצע. כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. גם לא התרשמתי שכל הערבים שבה מעוררים אמפתיה: חלקם כן, אחרים לא. גם זה כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. מה יבינו מזה צופים אמריקאיים שאינם יודעים אפילו למצוא את ישראל על המפה – אינני יודעת. קשה לי להעריך. אם זה כל מה שהם יראו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להניח שלא יחשבו עלינו טובות. אבל אי אפשר להעמיס על כתפיהם של יוצרי הסדרה את כל ההסברה של הסכסוך הנ"ל, אם בכלל אפשר להסביר אותו.

אז על מה יצא הקצף? רבים מלינים על כך שרצח שלושת הנערים היהודים בסדרה גומד וטושטש, בעוד שרצח הנער הערבי הועלה למרכז הבמה. בינתיים זה ממש נכון. חלק מן האכזבה בעניין הזה נובע אולי משם הסדרה. הכותרת 'הנערים' מעלה ציפיות שיהיה עיסוק גם בנערים היהודים שנרצחו, ובתחושות הדאגה, החרדה והאבל שחטיפתם ומותם עוררו. דא עקא שיוצרי הסדרה בחרו להציב את הפריים במקום אחר. בשבילם, רצח שלושת הנערים היהודים הוא סיפור רקע, מסגרת, אולי טריגר, אבל לא הרבה מעבר לזה. זו זכותם. כמו שזכותו של צלם לפרסם צילום של פרחי הסיגלון שנשרו מן העץ על המדרכה, ולא לכלול בפריים את העץ שהשיר אותם. האמת שצלמים עושים זאת לא פעם, ויוצאים להם צילומים נהדרים.

אבל נראה לי שהבעיה העיקרית היא שהצפייה בסרט מעוררת הרבה אי נוחות: הדברים הנוראים האלה אכן קרו אצלנו, ואי אפשר להאשים בהם רק אחרים. עם אי הנוחות הזאת צריך להשלים איכשהו, במקום לתקוף את יוצרי הסדרה. משום שזו האחרונה באמת מספרת סיפור איום ונורא, ומשום שאין דרך להציג סיפורים איומים בדרכים נעימות.

ואם תשתנה דעתי במהלך שמונת הפרקים הבאים, אדווח.

[*ריאיון יפה עם אחד מיוצרי הסדרה – כאן].