במקום לכתוב על הבחירות של מחר ולהמליץ לכולם למי להצביע (אני לא ממליצה לאף אחד מה לעשות. ואצלי הכול כרגיל: עבודה או מרצ, אחליט ברגע האחרון, כרגע נראה שעבודה, ומן הסתם עוד אצטער על זה. כמו כל פעם) – ובכן, במקום כל הנ"ל, משהו אחר:
בחמישי בלילה השלמתי את קריאתו של הספר עדיין אליס (Still Alice) של ליסה ג'נובה. זו הייתה טעות לקרוא אותו בעברית, כי התרגום לא-משהו, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות שהמקור האנגלי יחזור לספרייה.
זה ספר נורא מאוד. לא משום שהוא לא כתוב טוב – ההפך הוא הנכון. אלא משום שהוא מספר סיפור ריאליסטי מאוד על ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר בגיל צעיר יחסית (זה קורה לפעמים, בשל איזו מוטציה תורשתית של גן כלשהו). קראתי בו כל ערב לפני שנרדמתי, ואחר כך ישנתי שינה טרופה, אם בכלל – עד שהיה ברור לי שאני חייבת לסיים את קריאתו במהירות ולעבור הלאה, אחרת לא תהיה לי מנוחה.
עדיין אליס הוא אולי הספר מחריד-השלווה ביותר שנתקלתי בו מימיי. זה מחריד במיוחד משום שהאישה שמתוארת בו היא בלשנית (ליתר דיוק, פרופסור לפסיכו-לינגוויסטיקה באוניברסיטת הרווארד). וגם משום שההידרדרות שלה מהירה כל כך, כשאין דרך לעצור את המפלצת האוכלת את המוח האנושי ומחסלת את מעוזיו בזה אחר זה. וגם משום שליסה ג'נובה – חוקרת מוח במקצועה – מצליחה לתאר את ההתפוררות כביכול מתוך מוחה של החולה, ועקב כך נעשה התיאור עצמו לפעמים מפורר ומבולבל, מפחיד ומעציב.
בניגוד לאליזבת איננה, שעליו כבר כתבתי כאן (וראו בתגית), אין בעדיין אליס הרבה נקודות אור של תקווה. אולי רק זאת: התפיסה שיש דבר אחד שמחלת אלצהיימר איננה מחסלת באכזריות – וזה העולם הרגשי של החולה: הוא לא מפסיק להרגיש, ומסתבר שאפשר להבין גם מתוך רגש. או, כפי שאליס מגדירה זאת בעצמה: "אני לא מה שאני אומרת או מה שאני עושה או מה שאני זוכרת. במהותי, אני הרבה יותר מזה" (עמ' 242). ועד שתימצא תרופה לאלצהיימר, זאת הנחמה היחידה שאפשר להיאחז בה.
למעוניינים – הנה קישור אל ליסה ג'נובה מדברת על מחלת אלצהיימר, בהרצאה קצרה ומאלפת של TED. היא רהוטה, מחויכת ואופטימית. אני לא יודעת איך אפשר להישאר כזאת כשעוסקים כל העת במחלה הזאת, אבל מסתבר שאפשר.
הנה.
בלוגיעדה 