אז לא נעים להודות: זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה. אני כמעט באמצע, ומשתדלת בכל כוחי להתמיד, שאז אולי אראה את האור המובטח. בינתיים כלום לא קורה, ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת, כך נכתב על עטיפת הספר – ואני, כרגיל, בהיותי המוזרה-מן-המאדים, לא שותפה לה).
אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.
נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים, ועל כמה שזה היה מופלא. לילה לא מתעניינת. וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה: "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר: אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית. לא מבינה לאן הם מכוונים. נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.
ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108, לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט. בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת, שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה), את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):
"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית, ואז חפשי בו את הפועל. לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא, וברגע שיהיה לך נושא, חפשי את המשלימים, את המושא המשלים, אם הפועל הוא יוצא, ואם לא, אז משלימים אחרים."
וכך, מתוך אינטואיציה, היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין – בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא, שבלעדיו אין משפט, ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו, ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים. בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית, משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית, ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון: קודם צריך לראות את השלד של המשפט, ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.
מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות, שבעצם מסמנות את הנושא, למשל, בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל, ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט. אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד, ואולי זה משום שפרנטה, שכותבת את הילדה הזאת, אינה יודעת זאת בעצמה.
מכל מקום, מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי, שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט, כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה. מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.
וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית, אי-אז בימים, לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי: להתחיל בנושא שבתחילת המשפט, ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה, כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד), ואז לחזור אחורנית ברוורס, צעד אחר צעד (או שמא צעד לפני צעד), עד שמגיעים חזרה לנושא.
לטינית כמובן איננה אמהרית, ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה. אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם, שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון, כמו בסרטים), אבל נוכחים שם כל העת, בחושך, ולא מומלץ להתעלם מהם.
קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים – אלנה או לילה – הן בעצם 'החברה הגאונה'. נראה לי שיש מצב ששתיהן. ויש שאומרים שאלנה. אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה, שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה, ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית, בראש שלה, גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.
אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.
בלוגיעדה 