הכי מבסוטה שבעולם

אז עכשיו הגיעו התמונות.  מהחתונה.  כמה וכמה מאות.  ובמקום לעשות את מה שאני צריכה,  אני יושבת ומדפדפת ביניהן ומורידה מהן למחשב שלי כהנה וכהנה,  ושולחת לבני משפחה תמונות שבהן הם מככבים,  ושוקלת מה לבחור בשביל לשים בפייסבוק,  אם ירשו לי (ואם אדע איך:  מימיי לא שמתי תמונה בפייסבוק).

הכלה,  כמובן,  יפהפייה,  כבר סיפרתי על זה,  ולא אשבע מלספר.  וכולם נראים נחמדים ומפרגנים ושמחים.  את רובם אני בכלל לא מכירה,  כי המשפחה שלנו קטנה יחסית והייתה מיעוט בין כל המשתתפים.  אז אני גם מנסה לזווג זיווגים בין הלא-מוכרים ולנחש מי שייך למי בכל תמונה:  מי הבעל ומי האישה ומי הילדים ומי הנכדים,  ומי חברים ללימודים,  וכו' וכו'.  בקיצור,  אנשים סקרנים כמוני אינם משתעממים לעולם.

וישנן התמונות הקטנות האלה שגונבות את ההצגה:  הסלסילה של השושבינה הקטנה;  העציצים על השולחנות שכללו הזמנה 'לקחת אותם הביתה' (ולא ראיתי בזמן אמת,  טיפשה שכמותי);  זרי השיבולים בכל מקום (הקטנה שארגנה אותם הביאה לי  ברוב תושייתה כמה מהם בעצמה.  כי הרי עליי אי אפשר היה לסמוך שאשים לב אליהם).

וגם צילומי הצלמים.  ראש המשפחה סיפר לי שצלמים אוהבים במיוחד לצלם צלמים אחרים מצלמים.  נשכרו שם שירותיה של צלמת נחמדה ומוכשרת,  והיה מישהו שבא לעבוד אתה,  והייתה עוד מישהי שצילמה את הצילומים המהירים האלה בפולרויד (ושאותה בכלל לא ראיתי.  אבל, באמת,  אני כמעט לא ראיתי כלום). בנוסף היה חבר של ראש המשפחה שהסריט את החופה,  והצלמים ה'רשמיים' נהנו לצלם גם אותו וגם את ראש המשפחה שלא התאפק וצילם קצת גם הוא.  ויש שם תמונה אחת של שניהם שקועים בהתייעצות צַלָּמִית ליד החצובה,  והיא פשוט נהדרת.

וישנה השושבינה:  קרובת משפחה זעירה של החתן,  שהלבישו לה (ברוח חג השבועות וברוח החתונה) שמלונת לבנה ונעליים לבנות,  והייתה לה סלסילה לבנה עם עלים לבנים בתוכה,  ותפקידה היה לפזר את העלים לפני הזוג בדרכו לחופה.  אלא שבאמצע הדרך נבהלה פתאום מכל הקהל הגדול ונמלכה בדעתה והתיישבה על החול,  והיה צורך שאמה תישא אותה על כפיים בדרך לחופה ותעזור לה בפיזור העלים.

אחר כך,  בזמן הריקודים,  הלבישו לה שמלה אחרת וציידו אותה במוצץ ורוחה שבה אליה,  שאז הפליאה מאוד לרקוד,  והצלמים צילמו אותה מכל זווית,  כי פשוט אי אפשר היה שלא.  וישנה התמונה הזאת שלה,  קצת מטושטשת,  אולי בכוונה,  שבה היא פורשת את ידיה לצדדים בהבעה של שביעות רצון מוחלטת,  והלב יוצא אליה ואל כפות ידיה הקטנטנות המופנות כלפי מעלה.
הכי מבסוטה שבעולם.

מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

על הדלת הפתוחה

אז עכשיו הסערה בעניין הקוד האתי של האוניברסיטאות.

ברור שזה בעייתי מאוד כשקוד אתי של האקדמיה מוכתב מלמעלה,  במקום שייקבע על ידי המוסד עצמו,  על דעת מי שמלמדים בו.  יחד עם זאת גם אי אפשר להתעלם לגמרי מנסיבות שבהן החופש האקדמי מנוצל לרעה.  במיוחד אני זוכרת את הסיפורים הרבים שהסתובבו אצלנו בזמנו על מרצים שמדגימים בעיות בתחביר בעזרת משפטים מסוג 'חיילי צה"ל הרגו ילדים פלסטינים'.  אני זוכרת שסטודנט סיפר לי פעם, שברגע שמתחילות הדוגמאות האלה הוא קם ויוצא מהשיעור,  ולא משום שהוא שייך לצד ההפוך של המפה הפוליטית,  אלא משום שהשימוש הזה מקומם אותו. ואני גם זוכרת היטב תלמידים שהלינו שאינם מעזים להביע את דעתם בשיעור מסוים,  כי היא מנוגדת לדעת המרצה ולדעתם של רוב היושבים בקהל.

חשבתי פתאום על הדוגמאות שאני נותנת בשיעורי תחביר.  כשאני צריכה להדגים משפטים,  נושאים,  נשואים ומשלימים,  אני נדרשת לאמירות מסוג 'הילד הרעב אכל את התפוח הירוק'.  ואני באמת תוהה מהו הדבר שגרם לבלשנים מכל הדורות להזדקק דווקא לתפוחים ירוקים,  ואני אפילו לא אוהבת תפוחים,  משום צבע.  היה לי פעם מרצה שהדגים מבני משפט בעזרת 'אנשים שאכלו גבינה לבנה'.  הוא נהג להתלוצץ שתלמידיו תמיד משוכנעים שהוא מאוד אוהב גבינה.  לא יודעת אם אהב או לא.  לא משנה.

אני לא מאמינה שהקוד המוצע הזה יתקבל על ידי האוניברסיטאות,  אבל גם כך הוא עלול להשפיע את השפעתו הרעה.  ספק רב אם יוכל לתקן את הדברים שדווקא כן מצריכים תיקון.  כמו הרבה עניינים אחרים,  הוא דומה יותר מכל לפיל שמטייל בחנות חרסינה ושובר מוצגים על ימין ועל שמאל.  כי הרי לא את תוכן הלימודים צריך לתקן,  אלא את הגישה המאמינה שהבעת דעה באופן פרובוקטיבי היא שיטה מועדפת עבור גירוי למחשבה.  ואת זה בין כך ובין כך אי אפשר להניח לממשלה להכתיב.  בוודאי לא לממשלה הנוכחית,  שלא התברכה בחוש מידה ובמתינות ובטעם טוב,  ושיש לה כל כך מעט לומר למשל על מה שרבנים מסוימים מלמדים בישיבות מסוימות,  ועל כן לא ברור מדוע 'חופש המחשבה' כל כך מטריד אותה דווקא בהקשר האוניברסיטאי.

כפי שכתבתי הבוקר בתגובה בבלוג של אבו אלמוג,  נראה לי שמה שחשוב בהוראה הוא היכולת לפתוח בפני תלמידים את הדלת ולהניח להם להחליט אם הם נכנסים דרכה או לא.  וצריך לדעת מראש שיש מספר לא מבוטל של תלמידים שדווקא לא ייכנסו  –  אבל תמיד יהיו כאלה שכן.  ואלה אינם זקוקים לדעות שיונחתו עליהם משום כיוון,  אלא לשאלות קשות שיישָאלו על כל דעה.  והשאלות,  כפי שכתבתי שם,  חשובות בהרבה מן התשובות.  ואת זה שום קוד אתי לא יכול לאסור.

ביער ביער

מאתמול אני חמות.
כלומר,  בעצם,  כנראה חותנת.
כלומר, העברית המקראית הקפידה להבחין בין הורי הכלה להורי החתן,  וקראה לראשונים חותנים ולשנִיים חמים.  אבל חז"לינו בלבלו את היוצרות וקראו לאלה וגם לאלה חמים,  ונדמה לי שזה יותר קל ונוח.  אז לפחות במובן החז"לי אני גם חמות,  כנראה,  ולא רק חותנת.

הכלה הקטנה הייתה יפהפייה ולא יכולתי להסיר ממנה את עיניי.  גם היא וגם החתן היו חמודים להפליא.  מזג האוויר היה לטובתנו,  על אף התחזיות הקשות.  בשבועות האחרונים למדתי ביסודיות את אתרי החיזוי השונים,  ורוחי הלכה ונפלה מיום ליום:  חתונה בחוץ,  ביער,  בצהריים,  בערב שבועות,  באזור השפלה  –  זה מתכון לצרות מטאורולוגיות.  שטחתי אפוא את תחינתי בפני כל האלוהויות האפשריות בתקווה שאם לא יועיל לפחות לא יזיק,  ובסופו של דבר התרצתה כנראה אחת מהן ואמרה,  נו,  טוב,  תפסיקי כבר לבלבל את המוח,  נסדר לך מזג אוויר תקין,  עם צל מנחם ורוח קלה בין האורנים.  בלי קשר לאלוהויות,  גם המאווררים החזקים עבדו יפה ותרמו את תרומתם,  שנאמר,  אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

לכבוד האירוע נשלחתי אחר כבוד למספרה ביום שלפני. לא הייתי שם מאז שאמי נפטרה והפסיקה להשגיח עליי,  אבל הפעם אמרה הכלה הקטנה,  אם תעשי פֶן יהיה לך יותר קל לאסוף את השיער.  אמרתי לה,  אבל אני תמיד אוספת אותו בלי בעיות,  גם בלי פן.  אבל היא ענתה בנחישותה האופיינית,  זה רק נדמה לך שאת אוספת אותו.  שאז החלטתי שמוטב לי לשתוק ולהישמע להוראות,  והלכתי ועשו לי פן, ובינתיים הודיתי לגורלי הטוב על שלא דרשו ממני גם לצבוע שיער,  שזה פרוייקט שגדול בהרבה ממידותיי.

מובן שבבוקר האירוע כבר חזרו שערותיי הסוררות להסתלסל כדרכן בקודש,  ושוב נראיתי כמו עיזה פזיזה (במלעֵיל).  אבל המאפרת של הקטנה הושיבה גם אותי על כיסא הכבוד ועשתה כמה תיקוני-פֶן,  ואז הוסיפה גם כמה צבעי פנים,  ריסים ושפתיים,  וכולם נשבעו שזה איפור מאוד צנוע ומאוד קצת,  אם כי,  כמאמר חז"ל, I beg to differ .

לא משנה.  זו הייתה תרומתי הכמעט-יחידה לטקס,  והשתדלתי לעמוד בה בגבורה.  החתן והכלה ארגנו הכול בעצמם,  והפליאו מאוד לעשות.  היות ששניהם פרוגרסיביים מאוד בדעותיהם,  לא היה בחופה שלהם רב,  אלא רק חבר צעיר שהגיע במיוחד מלימודיו בפריז וניהל את הטקס ביד רמה ובשכל ובטעם טוב. הכול היה במידה הנכונה:  לא רציני מדי ולא בדחני מדי,  ולא דתי מדי ולא מזלזל במסורת,  וגם לא ארוך מדי ולא מייגע מדי  –  ואיכשהו הצליחו לצקת לחופה הקטנה הזאת תוכן ומשמעות ויופי,  אף שלא נערכה באופן המקובל.

אז שוחרר הקהל לאכול ולרקוד בצל האורנים,  ואני צפיתי בפליאה מהולה בהערצה בצעירים הבלתי נלאים הללו,  שרקדו ורקדו ורקדו עוד ועוד באמצע הצהריים,  ולא אמרו די.

וככה,  אחרי חודשים ארוכים של הכנות ותכנונים והתרגשויות,  עבר הכול מהר כחלום,  והשאיר בעקבותיו רק שובל ארוך של זיכרונות נעימים ותמונות שעוד יגיעו.

וככה הפכתי פתאום לחמות.
או חותנת.
Whatever .

P1210800VNX (1)

שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

ציפור מנומנמת באור ראשון

צִפּוֹר מְנֻמְנֶמֶת בְּאוֹר רִאשׁוֹן:
צִיּוּץ בּוֹדֵד
מְהֻסָּס
עָנֹג

לוּלֵא בִּשֵׂר אֶת סוֹפוֹ שֶׁל
עוֹד לַיְלָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ שֵׁנָה  –
אֶפְשָׁר הָיָה לְלַקֵּט נֶחָמוֹת
מִן הַצְּלִיל הַנִּסְפָּג
בַּחֲלַל הַשֶּׁקֶט:
עָנֹֹג
מְהֻסָּס
בּוֹדֵד

המסך יורד

לקראת שמונה  התכוננו לצפות כמדי ערב בחדשות 'מבט' של הערוץ הראשון.  אנחנו מהמעטים שעוד שומרים לו אמונים,  כי אין לנו סבלנות לפרסומות של הערוצים המתחרים.  ואז,  בהפתעה גמורה,  נודע לנו פתאום שהערב היה השידור האחרון.  וגרוע מזה,  שעובדי המהדורה קיבלו הודעה על כך פחות משעתיים לפני פתיחתה:  אפילו לא נתנו להם הזדמנות לערוך משדר פרידה ראוי אחרי כמעט 50 שנות שידור.  או,  כפי שאמרה מיכל רבינוביץ:  קברו אותה קבורת חמור.

אני יודעת שההתנגדות לשידורים של הערוץ הזה היא כמעט מקיר לקיר,  כולל מאנשים שכמעט אף פעם לא צופים בו (אבל איך הם יודעים אם אינם צופים,  זה הדבר שלא הצלחתי לברר).  אבל הוא ליווה אותי לאורך שנים רבות כל כך, מילדותי הרחוקה מאוד ועד הערב,   שלמדתי להוקיר את מה שיש בו.  עשרות שנים צפיתי  ב-'מבט' כמעט כל ערב,  ב-'ערב חדש' כמה פעמים בשבוע,  ב-'יומן שישי' כמעט כל שבוע.  ובתכניות 'תעודה' ובסדרות הטובות,  כולל אלה של השנה האחרונה ('והארץ הייתה תוהו ובוהו',  אם להזכיר אחת מהן).  ולאחרונה גם באורי לוי וכינרת בראשי כל יום שישי אחר הצהריים וב-929 בשלוש וחצי.  צפיתי בערוץ הזה בדיווחים מכל המלחמות שהיו כאן מאז שהוקם,  ועל כל הדברים הרעים יותר והרעים פחות שקרו.  ובטקסי הדלקת המשואות מהר הרצל,  עוד בשחור לבן,  כשצל הדגלנים שיחק על המרצפות בין צעדיהם המתואמים. ובאירוויזיונים הראשונים,  כשעוד התעניינתי בהם.  ובסרטים המצוירים שחיבבתי כל כך, ובתכניות לבתי הספר. אי-אז ראיתי אפילו את השידור הראשון בהחלט של גאולה אבן.  ראיתי גם את שרון וכסלר בתחזית הראשונה שלה.   ואהבתי לחזור הביתה בערבי קיץ ולשמוע בדרך,  ברחוב, מכל חלון פתוח ומכל מרפסת,  את הצלילים המוכרים של הפתיח ל-'מבט לחדשות', כשכולם עוד צפו רק בו.

ועוד לא אמרתי דבר על רשת א ורשת ב ורק"ע וקול המוזיקה.  להם עוד נותרו כנראה כמה ימים,  אם כי אף אחד לא מסביר בדיוק.  איזו ועדה תחליט על זה מן הסתם הלילה או מחר.  חַאפ-לַאפ,  ככה קראה לזה אמא שלי,  וזה בדיוק מה שזה.   ואני חושבת על כל מחדלי הממשלה הנוכחית,  בכל התחומים של החיים,  האמיתיים יותר או פחות:  על  ההתנהגות המבישה  ועל כל ההבטחות שהופרו,  ועל הבורות ועל הזיגזוגים ועל הזלזול ועל דברי הרהב המיותרים ועל השתיקות דווקא כשהיה צריך לדבר,  ועל ההתנהלות המחפירה  בכל מה שקשור ברשות השידור ובתאגיד החדש.  ונראה לי שאם הממשלה הזאת לא נפלה עד הערב (והייתה צריכה ליפול כבר מזמן)  –  היה מגיע לה ליפול הלילה, לפני שתזרח שוב השמש מחר.

למרות שנתנו להם פחות משעתיים להתכונן,  הצליחו עובדי ערוץ אחת להוציא מתחת ידם מהדורת חדשות  אחרונה שלא תישכח במהרה.  אני,  לפחות,  לא אשכח.  על שלושה דברים חשבתי כל זמן השידור:  על איך שהם יחסרו לי;  ועל הוראת הבימוי Exeunt (=הם עוזבים/יוצאים)  במחזות של שקספיר שלמדתי אי אז;  וגם על הקישור הבא,  לפרידה:

כאן.

מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.