סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.

שעת ציטוט

מכאן לשם נפלתי (שוב) על ספרו של עמוס עוז,  אותו הים.  חיפשתי בתוכו משהו,  ומצאתי עוד כמה משהו-ים.  זה ספר נהדר מאוד בעיניי.  מוזר ונהדר,  ומכיל הרבה פנינים קטנות. ויש בו הפרק הקטן ההוא שבו מחבר הספר ("המסַפֵּר") בא לכוס תה אצל אַלבֶּר (אחד מגיבורי העלילה,  ואיך אני אוהבת את הערבוב הזה).  אלבר מספר למחבר שהוא קרא מאמר שלו ("אש וגופרית בידיעות אחרונות מאתמול"),  ומתנדב לתת לו כמה עצות על כתיבה,  לשימוש עתידי:

"כשאתה כותב בעיתון תכתוב כמובן מה שבא,  ואפילו דברים קשים,  רק תזכור שקול אנושי אמנם נוצַר לבטא גם זעקה וגם גיחוך,  אבל ביסודו יש אחוז ניכר מאוד של דיבור שָקט מדויק שבא במילים מדודות.  אולי מרוב רעש נדמה שלקול כזה אין סיכוי,  ובכל זאת כדאי להשמיע אותו אפילו בחדר קטן בין שלושה-ארבעה שומעים.
….
בזמנים כאלה השקט זה אולי המצרך שהכי חסר במדינה.  ושלא תהיה פה חלילה שום אי-הבנה:  אני מדבר על שקט,  בהחלט לא על שתיקה"  (עמוד 140).

הספר הזה יצא לאור בשנת 1999.  בול מתאים גם להיום.  אין הרבה חדש תחת השמש.

לנֶצח

מאז שערוץ אחת הוחלף ב'כאן',  פסקו השידורים השבועיים של 929 בימי שישי אחה"צ.  שזה חבל,  כי אהבתי לעקוב אחריהם.  ובכל זאת נודע לי איכשהו שהשבוע הגיע הפרויקט הזה לתהילים קי"ז,  שהוא מזמור שיש לי בלב מקום רך בשבילו (כמעט כמו למזמור כ"ג).  בעיקר משום שמוצרט השתמש בתרגומו הלטיני עבור החלק הראשון של ה-Laudate Dominum (='הללו את האדון/האלוהים') שלו.  אבל גם משום קצרנותו המופלגת  –  בסך הכול שני פסוקים:

"הללו את ה' כל גויים,  שבחוהו כל האומים,
כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם, הללויה."

החלק השני של ה-Laudate Dominum של מוצרט כולל טקסט נוצרי כלשהו (עם האב והבן ורוח הקודש),  אף הוא בלטינית,  ובניגוד לחלק הראשון שמושר על ידי זמרת סופרן,  בחלק השני מצטרפת לשירה גם מקהלה.

על השאלה מדוע קשר מוצרט בין שני הטקסטים הללו  –  היהודי והנוצרי  –  אין לי תשובה ברורה.  אבל בשניהם יש אזכור לנֶצח:  in aeternum (=לעולם,  לנצח) בראשון,  ו-in saecula saeculorum (=לדורי דורות,  לנצח נצחים) בשני.

אני חושדת שמוצרט התחבר יותר לקטע השני,  הנוצרי,  משום שקטע המקהלה שחיבר עבורו הוא יפהפה בעיניי (ולאוזניי) במיוחד,  ואת המילים in saecula saeculorum הוא משך שם לאורך זמן,  כיאה לנצח נצחים,  ושתל אותן בתוך מנגינה שבה נדמה שמעמקי השחקים בכבודם ובעצמם נפתחים ונפרשים לרווחה. או שרק לי נדמה כך.

מכל מקום, זה אחד מקטעי המוזיקה האהובים עליי ביותר,  ואני זוכרת בהכרת תודה את מקורו התנ"כי הקצרצר.  ואני שמחה שנודע לי שהגיעו אליו בדיוק השבוע,  שם ב-929,  גם אם אינני יכולה לצפות עוד בתוכנית השבועית המוקדשת לפרקים הללו.

אז הנה ה-Laudate Dominum של מוצרט עם Emma Kirkby,  ביצוע שאני מכירה גם מהדיסק שיש לי בבית.  ובסוף,  אגב,  'אמן',  לגמרי בעברית.

הנה כאן.

פירורים

לְיַד בֵּית-הֶעָלְמִין

הַבֹּקֶר עוֹלֶה;
הַקְּבָרִים
מַתְמִידִים בִּשְׁנָתָם

*

רַכֶּבֶת לַיְלָה

אֶל אֵי-שָׁם
דוֹהֲרִים
חַלּוֹנוֹת מוּאָרִים

*

 

את הנ"ל כתבתי (בראש) בזמן נסיעות  –  אחת מוקדם בבוקר,  אחת בערב.  ראיתי את שראיתי וחשבתי עליהם וצירפתי מילה למילה ושיניתי וערבבתי וערכתי.  ואפילו לא היה לי זמן לרשום אותם עד עכשיו,  אז שיננתי כדי שלא אשכח (אבל שכחתי חלק).

כי מה עושים כשלא בא לפרט ולא לספר על מה שקורה (אם בכלל קורה)?
אומרים משהו קטן שלא אומר כלום.
משאירים פירורים.

סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.

קצרים מאוד

עַרְפִלֵּי בֹּקֶר

אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם

*

זוּג יוֹנִים

יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה

*

לְטָאָה

עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי

*

עֶרֶב קַיִץ הָבִיל

הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים

*

משבר אישיות

ובכן, זה מביך עד לאין שיעור:  משיטוט הבוקר (ובעצם גם אתמול) בין מאמרי דעה בעיתון הארץ,  מצאתי שאני מסכימה עם דעותיהם של מי שכתיבתם בדרך כלל,  איך לומר בעדינות,  איננה כוס התה שלי.  הסכמתי עם רוגל אלפר שההתייחסות לאבי גבאי מצד גאולה אבן בחדשות 'כאן' הייתה בעייתית מאוד ולא מקצועית (וע"ע הפוסט הקודם).  הסכמתי עם אורי משגב שכתב בעד גבאי.  והסכמתי אפילו עם  גדעון לוי,  שזוכר,  כמוני,  שבימי ילדותנו הייתה מערכת החינוך הממלכתי-לא-דתי הרבה יותר דתית משהיא היום (ועל כן:  "הדתה שמדתה").

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.  נדמה לי שקווי המתאר של אישיותי הייחודית הולכים ומתמוססים נוכח המתואר לעיל.  ימים קשים עוברים עליי,  כנראה,  אם אני חושבת כמו הנזכרים מעלה.  אחרית הימים,  או משהו.  מה יהיה אתי ומה יעלה בגורלי.  למי אהיה דומה עכשיו?

מצד שני,  אולי מי שצריכים להיות מודאגים זה דווקא החברים שם בעיתון הארץ.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.

הכי מבסוטה שבעולם

אז עכשיו הגיעו התמונות.  מהחתונה.  כמה וכמה מאות.  ובמקום לעשות את מה שאני צריכה,  אני יושבת ומדפדפת ביניהן ומורידה מהן למחשב שלי כהנה וכהנה,  ושולחת לבני משפחה תמונות שבהן הם מככבים,  ושוקלת מה לבחור בשביל לשים בפייסבוק,  אם ירשו לי (ואם אדע איך:  מימיי לא שמתי תמונה בפייסבוק).

הכלה,  כמובן,  יפהפייה,  כבר סיפרתי על זה,  ולא אשבע מלספר.  וכולם נראים נחמדים ומפרגנים ושמחים.  את רובם אני בכלל לא מכירה,  כי המשפחה שלנו קטנה יחסית והייתה מיעוט בין כל המשתתפים.  אז אני גם מנסה לזווג זיווגים בין הלא-מוכרים ולנחש מי שייך למי בכל תמונה:  מי הבעל ומי האישה ומי הילדים ומי הנכדים,  ומי חברים ללימודים,  וכו' וכו'.  בקיצור,  אנשים סקרנים כמוני אינם משתעממים לעולם.

וישנן התמונות הקטנות האלה שגונבות את ההצגה:  הסלסילה של השושבינה הקטנה;  העציצים על השולחנות שכללו הזמנה 'לקחת אותם הביתה' (ולא ראיתי בזמן אמת,  טיפשה שכמותי);  זרי השיבולים בכל מקום (הקטנה שארגנה אותם הביאה לי  ברוב תושייתה כמה מהם בעצמה.  כי הרי עליי אי אפשר היה לסמוך שאשים לב אליהם).

וגם צילומי הצלמים.  ראש המשפחה סיפר לי שצלמים אוהבים במיוחד לצלם צלמים אחרים מצלמים.  נשכרו שם שירותיה של צלמת נחמדה ומוכשרת,  והיה מישהו שבא לעבוד אתה,  והייתה עוד מישהי שצילמה את הצילומים המהירים האלה בפולרויד (ושאותה בכלל לא ראיתי.  אבל, באמת,  אני כמעט לא ראיתי כלום). בנוסף היה חבר של ראש המשפחה שהסריט את החופה,  והצלמים ה'רשמיים' נהנו לצלם גם אותו וגם את ראש המשפחה שלא התאפק וצילם קצת גם הוא.  ויש שם תמונה אחת של שניהם שקועים בהתייעצות צַלָּמִית ליד החצובה,  והיא פשוט נהדרת.

וישנה השושבינה:  קרובת משפחה זעירה של החתן,  שהלבישו לה (ברוח חג השבועות וברוח החתונה) שמלונת לבנה ונעליים לבנות,  והייתה לה סלסילה לבנה עם עלים לבנים בתוכה,  ותפקידה היה לפזר את העלים לפני הזוג בדרכו לחופה.  אלא שבאמצע הדרך נבהלה פתאום מכל הקהל הגדול ונמלכה בדעתה והתיישבה על החול,  והיה צורך שאמה תישא אותה על כפיים בדרך לחופה ותעזור לה בפיזור העלים.

אחר כך,  בזמן הריקודים,  הלבישו לה שמלה אחרת וציידו אותה במוצץ ורוחה שבה אליה,  שאז הפליאה מאוד לרקוד,  והצלמים צילמו אותה מכל זווית,  כי פשוט אי אפשר היה שלא.  וישנה התמונה הזאת שלה,  קצת מטושטשת,  אולי בכוונה,  שבה היא פורשת את ידיה לצדדים בהבעה של שביעות רצון מוחלטת,  והלב יוצא אליה ואל כפות ידיה הקטנטנות המופנות כלפי מעלה.
הכי מבסוטה שבעולם.