לבלי שוב

בשבוע שעבר נודע לי שמורה שהיה לי בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב,  לפני עידן ועידנים ממש,  נפטר לאחרונה.  חשבתי כך וכך ונזכרתי שפעם,  בזמן אחד השיעורים בקורס שלו, הייתה  רעידת אדמה קלה   –    מה שעורר משב,  או שמא גל,  של התלחשויות נסערות בכיתה.  דומה שהוא לא חש ברעידה ולא הבין על מה כל המהומה. כשקטע את דבריו על השירה האנגלית ושאל מה קרה, אמרו לו שהייתה רעידת אדמה.  שאז הוא ענה בחיוך תמה:
אבל אני עדיין כאן.
.I am still here
נזכרתי בזה תכופות בשנים שעברו מאז,  בכל פעם שחשבתי על רעידות אדמה (אני תמיד חושבת עליהן).  ושוב נזכרתי בזה בשבוע שעבר כשהבנתי שהוא כבר לא כאן.

עולם נעוריי הולך ונעלם.
מודעות פרסומת

סנטימטר

קוראת את מה שנכתב על רונית מטלון לאחר מותה.  ריאיונות אתה וכו'.  לא מצליחה להבין את הדברים לאשורם.  אפילו לסכם אותם באופן הגיוני קשה לי,  משום שאינם מובנים לי במלואם.  אני מרגישה שזה מתנהל בדיוק סנטימטר אחד מעל לראשי.  סנטימטר זה לא הרבה,  אבל זה מספיק כדי שלא אצליח לתפוס את הרעיון בזנבו,  והוא מאיים לברוח לי.

למען הסדר הטוב צריך שאקרא משהו משלה.  קראתי רק סיפור קצר שהתפרסם ב-YNET (נדמה לי) אחרי מותה,  ולא לגמרי התחברתי  –  אבל המועקה שהוא הקרין איננה מן הסוג שאפשר להתעלם ממנו.  אני אחפש בספרייה.  אני רק חוששת,  שוב,  שזה יהיה כתוב בדיוק סנטימטר אחד מעל לקצה קודקודי.

למשל קראתי היום,  בריאיון שנתנה לגילי איזיקוביץ בעיתון הארץ באוקטובר 2016:
"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם.  לא צריך להדחיק אותם,  אבל להגר מהם.  הגירה היא אקט של אוטונומיה,  לא רק אקט בזוי,  אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה."

אני מבינה ולא מבינה.  זה הסנטימטר ההוא שחסר לי.  או שאולי המוח שלי הולך. או שאולי הבעיה היא שאני מעבירה כל דבר אל עצמי,  וחושבת מהם השורשים שלי,  ולא ממש יודעת,  וגם לא בטוחה שזה משנה.  ואולי זה בעצם הדבר שאליו רונית מטלון כיוונה.  או שלא.

אבל אהבתי את "ולפעמים הווליום [של התבטאויות מסוימות] כל כך חזק שזה מחריש ושורף את עצמו."  את זה דווקא די הבנתי,  והסנטימטר נעלם.

מעגל קסמים ועוד

כִּי חֲרָדוֹת
חָגוֹת
סְבִיבִי סוֹגְרוֹת
עָלַי
מִכָּל צְדָדַי
וְאֵיךְ
אֶבְרַח

  *

כִּי
חֲרָדוֹת        אֶבְרַח
חָגוֹת                        וְאֵיךְ
סְבִיבִי                    צְדָדַי
סוֹגְרוֹת            מִכָּל
עָלַי

*

 

אֶבְרַח
כִּי                וְאֵיךְ
חֲרָדוֹת                   צְדָדַי
חָגוֹת                 מִכָּל
סְבִיבִי         עָלַי
סוֹגְרוֹת

***

 

הנ"ל לא בזמן אמת,  אבל מה שכן בזמן אמת זה החורף הזה שכל כך חיכינו לו והגיע במלוא עוזו המשתולל ועכשיו אני כבר מחכה לקיץ.  או לאביב.  או לסתיו.  או משהו,  רק לא זה.  כל רגע אני חושבת שהנה-הנה הפסקת חשמל,  רק זה חסר לי.  בהפוגות שבין רוח-פרצים מבולית אחת למשנה אני שומעת את הציפורים.  קולן אובד בסערה וחוזר לאחריה,  והוא מלא תקווה,  אולי עכשיו תצא השמש.  ואז שוב המבול,  והן חוזרות ומשתתקות.

גשר הבמבים

בכביש מספר אחת בואכה ירושלים,  אי שם בין שער הגיא לשורש,  נמתח מעל לדרך הראשית גשר חדש שנבנה במסגרת העבודות המסיביות של השנים האחרונות.  כשעברתי תחתיו בזמן הבנייה,  בדרך כלל תקועה באחד הפקקים המייגעים שהצטברו שם,  תמיד תהיתי מה מטרתו.  הוא הרי לא מחבר כביש אחד למשנהו, וגם אין היגיון בהשערה שהוא מיועד להולכי רגל,  כי דומה שאיש אינו מהלך שם.

עד ששמעתי או קראתי איפשהו שהוא בכלל מיועד להולכי-על-ארבע,  כלומר שזה גשר מעבר לחיות,  מן היער שבצדו האחד של כביש אחת אל היער שבצידו השני (ושני היערות,  כזכור,  התרחקו זה מזה מאוד בזמן העבודות על הכביש,  כי ההרים נדחקו הצידה).  זה הסבר יפה,  וכמובן מצית את הדמיון.

בינתיים הסתיימו העבודות,  הפקקים התמעטו,  והגשר ניצב במלוא תפארתו מעל לכביש.  כשאני נוסעת תחתיו אני מנסה לגלות חיות שעוברות עליו ולא רואה:  או שהן גבוה מדי מעליי,  או שהן עדיין לא התרגלו אליו,  או שהן עוברות רק בלילות,  או שהעיניים שלי לא משהו.

אבל אתמול חשבתי שיהיה יפה לקרוא לו גשר האיילות.  לא יודעת אם יש שם בכלל איילות,  אבל נחמד לחשוב עליהן חוצות אותו 'ברגליהן הקלות',  אלה שהן 'שולבות בלילות' (וע"ע לאה גולדברג).  ואחר כך חשבתי,  אם כבר איילות,  אז שיהיו במבים,  שמדלגים על הגשר ברגליהם הדקיקות כדי לשחק עם הבמבים שבצד השני.  ואחר כך האיילות קוראות להם לשוב לצד הראשון,  ואז הם כולם נעלמים בתוך היער (כמובן,  'יער' הוא שם קצת מפואר.  זה בעיקר חורש).  וגם חשבתי שאולי עכשיו,  עם הגשמים הראשונים, מתכסה העפר שעל הגשר בצמחייה,  וגם הרקפות מוציאות שם כבר את עלעליהן הראשונים,  ומתכוננות לשלוף גם את הפרחים מתוך עטיפותיהם.  אני רק מקווה שהבמבים לא מזיקים לרקפות.

בקיצור,  בשבילי עכשיו זה גשר הבמבים,  ולא מאוד מפריע לי שאף אחד מלבדי לא קורא לו כך.

לא מיניה ולא מקצתיה

כשהייתי ילדה,  רציתי להיות סופרת שמציירת בעצמה את הציורים לספרים שלה.  בין כל הדברים שלא הבנתי אז,  היה גם זה:  שלא בכל ספר יש ציורים.

בינתיים עברו השנים,  ואני כבר לא ילדה,  וכולם יודעים שאני גם לא סופרת.  לצייר התחלתי ללמוד רק לפני שנים ספורות,  וגם ציירת לא נהייתי.

לאמור:  לא זה ולא זה,  אף לא זה.

אז בלוג.

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

יום הולדת למי שאינו חוגג

יום ההולדת של אבא שלי היום.  חשבתי ללכת לבית הקברות,  אבל לא יצא.  תמיד השאלה אם זו נחשבת הזנחה של זכר המת,  אם לא פוקדים את קברו לעתים קרובות  – אבל חושבים עליו בראש (או בלב).  כי מן הבחינה השנייה שהזכרתי אין שום הזנחה נראית לעין.  אפילו יוצא לי לחשוב עליו יותר ככל שהזמן חולף. והרי הדרך היחידה שבה המתים ממשיכים לחיות היא במחשבותינו.

חשבתי עליו הרבה לאחרונה,  למשל, כשקראתי שמישהי גילתה פתאום שאביה קורא בבלוג שלה.  אבי נפטר הרבה לפני שהיו בלוגים,  אבל חשבתי מה הייתי עושה לו היה בחיים.  האם הייתי מספרת לו על הבלוג?  אני לא מסתירה את העובדה שיש לי בלוג,  מצד שני בדרך כלל לא מדברת עליו ולא מרבה לפרסם אותו אלא אם כן נשאלתי.  חלק מבני משפחתי יודעים על הבלוג ויש להם גישה אליו.  כמה ואם הם קוראים אני לא שואלת.  אני חושבת שבאיזה שהוא שלב הייתי מספרת גם לאבא שלי.  ייתכן שהייתי שמחה לדעת שהוא קורא אותי.

למרות שאמי עוד הייתה בחיים בשנים הראשונות שכתבתי,  ולה דווקא לא סיפרתי.  גם לו הייתי מספרת,  מן הסתם הייתה מתקשה לעקוב אחר הבלוג,  כי היא לא הייתה בעסקי מחשבים בכלל.  אבל השאלה למה אף פעם לא אמרתי לה  היא כבדת משקל.  והתשובה עליה כבדת משקל אפילו יותר.

לו היה בחיים,  היה אבי היום בן מאה ושתיים.  הוא נפטר בגיל שבעים ושבע בערך.  עולם ומלואו קרו מאז.

יום הולדת טוב,  אבא.  תערב לך מנוחתך בעולם שכולו שקט, שלווה ושלום.

ושוב ידיים

אם אני לא אכתוב כל הזמן פוסטים על גינת בר של מאיר שלו,  איך ידעו שאני אני?

אז מה שקראתי אתמול (ספוילרים וכו') היה הפרק 'איטליה בגינה',  שבו נמסר גם מתכון לרוטב מרווה בשביל הפסטה.   ההוראות הרלוונטיות לפוסט הזה הן כדלהלן:  צריך "חופן עלי מרווה טריים,  ישר מהגינה.  אם שולחים אל הקטיף ילד,  עדיפים חופניים,  ואם ילד קטן  –  שלושה חופנים" (עמ' 107).

אני לא מתה על פסטה ולא זוכרת מה טעמה של מרווה (בושות,  עדה ק.)  –  אבל המתכון,  מסיבות ברורות*,  מצא חן בעיניי.

_______________
(*וככתוב בסוף הפוסט הזה)

באותו עניין

בדיוק אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם הגעתי לשני פרקים יפהפיים בגינת בר: 'לילה בגינה' ו-'זמר נוגה' (זהירות,  ספוילרים).  שניהם עוסקים בקולות הלילה,  ולכן איכשהו קשורים לפוסט הנ"ל.  בפרק הראשון מבין השניים כתוב,  ש"הלילה הוא ממלכת הקולות ואת עיקר ההתרחשויות הליליות קולטות האוזניים" (עמ' 97). ובשני מתואר השָׂעיר המצוי, שהוא סוג של ינשופון חולה אהבה.  בלילות הוא שר אל אהובתו שטרם נמצאה לו,  והגנן מקשיב לו.  בסוף הפרק מדמיין שָלו שהנה מגיעה ינשופונת כמענה לתפילת/שירת החיזור,  ושהשעיר המצוי אינו יודע את נפשו מרוב נחת. "וכל זה אצלי בגינה,  ממש מעל לראש," מתמוגג הגנן לסיכום (עמ' 102).

אכן,  יש סיבה להתמוגג.  זה פרק ממוגג במיוחד.  בגללו אני מפרסמת פוסט יום אחרי הפוסט הקודם,  למרות שאני בדרך כלל לא חוטאת בזה.  אבל הייתי מוכרחה.

קדימה והלאה

נזכרתי שאנה פראנק כתבה ביומנה שהיא קשורה לצלצולים של פעמוני הווסטרטורן שבראש כנסיית הווסטרקרק שבפרינסנחרחט, הרחוב שבו היה המחבוא של המשפחה (נדמה לי שהתכוונה בעיקר לצלצוליו בלילה.  והו,  השמות ההולנדיים האלה של רחובות.  זה הקסים אותי בילדותי).   וגם נזכרתי שבפעם הכמעט יחידה שהייתי באמסטרדם (כשהייתי די ילדה) גרתי במקרה באותו רחוב עצמו,  והכי הסתקרנתי לראות את הכנסייה ההיא.   לא הייתי בביקור במחבוא (היה תור גדול או משהו),  אבל בשבילי הכנסייה והמגדל והצלצולים היו יותר חשובים.

למה בכלל נזכרתי בזה?  כי אני נקשרתי לקולות הרכבות בלילה.

כבר כתבתי על זה אי שם בבלוג שלי בישרא,  ועכשיו שהעברתי אותו לגיבוי הצלחתי לחפש ולמצוא את הפוסט.  תכף גם אפנה אליו.

אז למרות שפסי הרכבת די רחוקים מכאן,  בלילות שומעים את הרכבות היטב.  קטר של רכבת מסוגל לייצר רעש אדיר,  וגם כשהוא מתרחק מכאן וכבר כמעט מגיע לעיר אחרת (כשקרונותיו מיטלטלים מאחוריו) עוד אפשר לשמוע אותו:   חותך ללא הרף בתוך החושך בעקבות אלומת האור שלו, שועט קדימה והלאה מכאן,  צפונה (אני החלטתי שזה צפונה.  ואולי בכלל דרומה).

לא יודעת למה יש בקולות האלה משהו מרגיע.  קבוע ומרגיע וצפוי וכמעט ידידותי.

והנה הקישור לפוסט הישן.  אני תוהה אם יש משהו מרגיע בזה שאני כל הזמן חוזרת על עצמי. כנראה שלא,  כי זה בעצם די מביך אותי.