מצילי הדמוקרטיה

לולא היה זה עצוב ומרגיז כל כך, אפשר היה להשתעשע מזה כדבעי: איך שפתאום כולם מצילים את הדמוקרטיה. לא רק משמאל, שזו הטענה הרגילה משם – אלא גם מימין, כפי שהוצהר השבוע בהפגנה האחרונה שלהם. כבר מזמן אני טוענת שהמחנות הניצים הם תמונות ראי זה של זה, מבחינת המלל, הביטחון העצמי, ההתנהגות המעצבנת וחוסר היכולת להקשיב. שלא לדבר על העובדה שלא רק הקואליציה הצביעה בעד בחירות חוזרות (בנגלה הקודמת), אלא גם מפלגה מן האופוזיציה, ועד עכשיו לא ברור להם למה זה לא בסדר. אבל עכשיו כולם גם התחילו להשתמש באותה טרמינולוגיה. כולם, מקיר לקיר, השכם והערב, מצילים את המדינה ואת הדמוקרטיה ודבקים בטוהר כפיים ונלחמים בשחיתות ומה לא, וכמובן כולם חושבים שבחירות חוזרות זה איום ונורא ומזיק ומיותר ואסוני (אז למה, למה, למען השם, הצבעתם בעד זה מלכתחילה, תמהתני). ונותר רק לתהות איך זה שאם הכול כל כך טוב, ובעיקר מוצל ומוגן, המצב בכל זאת כל כך גרוע.
או, כפי שניסחה זאת אי-אז דודתי, מנוחתה עדן: שלום-שלום, ואין שלום.

כשהשמיים נפלו

בזמן שאני הייתי עסוקה עם החיסונים שלי, נפלו כאן השמיים (כמעט), והיועץ המשפטי לממשלה הגיש סופסוף את המלצותיו בעניין נתניהו. היו כל כך הרבה דחיות בעניין הזה, שכבר חשבתי שהוא ימוסמס לגמרי – אבל בסוף קם הדבר ונהיה: ראש הממשלה מואשם בשוחד (ובעבירות נוספות).

אחר כך התבשמנו מן ההופעה של נתניהו בטלוויזיה, כשעה אחרי היועץ המשפטי לממשלה. זה היה (שוב) נאום אימים, די מביך ודי מפחיד, שבו שכח רוה"מ את תפקידו הממלכתי וירה לכל עבר כאחרון העבריינים המרגישים שכל העולם נגדם. ראש המשפחה, שכנראה הושפע מההרגל שלי להתווכח עם הטלוויזיה, שיסע את הנאום מדי פעם בקריאות ביניים מסוג 'לך כבר, לך כבר הביתה' – אבל זה לא ממש עזר.

לא נראה שנתניהו מתכוון ללכת הביתה בקרוב – דומה שהוא מעדיף לגרור אותנו למערכת בחירות שלישית. על הזעם שהרעיון הזה מעורר בי כבר כתבתי מספיק בעבר, לא אחזור על כך שוב.

לו היה רוה"מ מתייעץ איתי, הייתי מציעה לו כמובן להתפטר. זה אפילו לא משנה אם הוא אשם או לא. ואפילו אם אפשר להוכיח שהפרקליטות איננה טלית שכולה תכלת, ואפילו אם נכון הדבר שיש כאן מזימה נבזית נגד ראש ממשלה מכהן, ואפילו אם יש כאן ניסיון הפיכה – אפילו אז הוא צריך ללכת. הפור נפל, וצריך לדעת לקבל את המציאות, גם אם היא לא נעימה, ואפילו אם נדמה שהיא לא הוגנת. שיילחם נתניהו על חפותו בבית המשפט, ואם יצליח – שיתבע לדין את כל מי שרדפו אותו לכאורה לשווא. אבל שיניח לנו כבר, ושיניח סוף סוף למדינה הזאת לקבל את המגיע לה אחרי שתי מערכות בחירות מיותרות: ממשלה ופרלמנט מתַפקדים. באמת הגיע הזמן.

במקום זה מתבצר נתניהו באמונתו הילדותית שבלעדיו אי אפשר כלל. בהקשר הזה אני יכולה רק לחזור (שוב) אל לקחו האלמותי של הסופר ההונגרי פרנץ מולנר, שהמליץ לכולם להאמין תמיד שאין להם תחליף – אבל בשום אופן לא לנסות להוכיח את זה אף פעם.
מתה על ההמלצה הזאת.

קורטוב של נחת

לרגל חגיגות הנוגדנים שלי שאינם, ואחרי הליכים ביורוקרטיים ממושכים ומרגיזים, הלכתי סוף סוף לקבל את החיסון הראשון מבין השניים שנרשמו לי נגד דלקת ריאות. מסתבר שחדר האחיות במרפאה הוא מקום מאוד מבוקש בימים אלה של בהלת-חיסוני-השפעת, כך שלמרות שקבעתי תור מראש על פי כל ההנחיות, הלך לי חצי בוקר על ההרפתקה הזאת. כשהגעתי סוף סוף אל האחות (שנשארה רגועה ונחמדה למרות המהומה שעל מפתן דלתה) וקיבלתי את החיסון האמור, היא שאלה אותי לפי תומה אם ארצה – ברוח הימים האלה – לקבל בו במקום גם חיסון נגד שפעת. אחרי שווידאתי שזה לא יהיה כרוך בתורים נוספים (כי נגמרה לי הסבלנות לגמרי), עניתי לפי תומי שכן.

דבר כזה לא היה לי מאז היום הראשון של הטירונות: שני חיסונים בו ביום, אחד בכל זרוע! התברר לי להפתעתי שאני כבר בכלל לא פוחדת מזריקות (שהיו אימת ילדותי), ושהן לא באמת מכאיבות. אני כן פוחדת ממה שהן עלולות לעולל לי אחרי ההזרקה, וזה לא בגלל שאני מתנגדת לחיסונים או מאמינה בתיאוריות קונספירציה, אלא משום שאני אדם מאוד חרדתי (או, כפי שניסחה זאת בעדינות הבלוגרית מילולי בישראבלוג המנוח: משום שהתברכתי בדמיון יותר מדי מפותח). וחוץ מזה לא צריך דמיון מי-יודע-מה מפותח כדי לדעת שבכל תרופה עלולים להיות מרכיבים שאנשים מסוימים אלרגיים להם, ושזה לא ממש ניתן לצפייה מראש.

כך או כך – ישבתי שם על פי ההוראות עוד כעשרים דקות כדי לוודא ששרדתי, וכשהתברר לי שכן, הלכתי הביתה והרשיתי לעצמי – לאט ובזהירות – להתחיל להרגיש הקלה (ליתר ביטחון, הקלָתי עדיין איננה שלמה).

אבל נחמד בעיניי שהתגלה לי שזריקות (בלי קשר לתופעת הלוואי שאולי יש להן) הן בכלל לא מפחידות. יש כל כך הרבה פחדים בעולם, והם נוטים להתרבות בקצב מהיר כל כך – והנה, מאחד מהם הצלחתי להיפרד לשלום סופית, ולגמרי בהיסח הדעת.

שלוש מחשבות על שמונים וארבע

1. אני אוהבת את הסדרה 'שמונים וארבע' (מעין ריאליטי המשודר בימים אלה בכאן 11) על גן ילדים שמתנחל בדיור מוגן, ועל 'גן הוותיקים' שנפתח שם כתוצאה מכך. שמעתי רבים שטוענים שזה ניצול של הילדים. אני לא חושבת ככה, כי נראה לי שגם הם לומדים ומתפתחים תודות לפעילות הזאת. והיו שאמרו שזה משחק אכזרי ברגשות הזקנים, כי כשהילדים יעזבו אחרי כמה שבועות, הזקנים יישארו מול שוקת שבורה. גם בזה אני לא בטוחה בכלל, כי כבר מתחילים לראות שיש שינויים (לטובה) בתקשורת בינם לבין עצמם, וזה דבר שיכול להימשך גם אחרי שהילדים יעברו הלאה. אבל בעיקר אני רואה את התועלת בסדרה שמתמקדת בעצם בגיל המאוד-מבוגר, ומעוררת עניין די גדול (וגם חמלה) בקרב ציבור הצופים. מזה לא יכול לצאת שום דבר רע.

2. יש בסדרה הזאת כמה וכמה דמויות נוגעות מאוד ללב, משתי קבוצות הגיל, וקשה לי להחליט מי הכי. אולי אידה. יש בה משהו שמאוד מזכיר לי את אימא שלי בשנותיה האחרונות, ויש באופי שלה גם איזו נחישות לא צפויה שמדברת אליי.

3. אולי זה גם משום שאני לא יכולה להישאר אדישה נוכח השם אידה, שהיה שם סבתי (אימא של אימי, שאותה לא הכרתי כלל), ושאימא שלי חשבה (כנראה בטעות) שתרגומו הנכון לעברית הוא עדה.

[לא כותבת על המלחמה שעברה עלינו בחטף. אין לי כוח לכתוב על זה (שוב). מקווה שנגמר, ושתושבי העוטף וסביבתו יוכלו לנוח קצת.]

כמו פוסט אנגלי

במסגרת הרגלי (הרע) לכתוב על כלום, אני נמלטת הפעם לענייני מזג אוויר. זאת אחת הסיבות שאני לא כל כך אוהבת את האביב והסתיו הישראלים: שהם מנוקדים באפיזודות של מזג אוויר קיצוני. למשל חמסינים עם יובש ואובך ועם אינסוף אבק ועם רוח מרושעת וסכנת שריפות. Literally מסתובבת לי עכשיו רוח חמה בתוך הבית, כאילו מישהו נושף אוויר חם מבחוץ אל תוך החדרים. ולא רואים את הסוף.

אם כי בירושלים, שבה הייתי אתמול בעבודה, זה לא לגמרי ככה, כי קצת פחות חם, ותמיד יש איזה רמז של קור מתחבא באוויר. הסוודר, למשל, היה לי מאוד שימושי בחלקים שונים של היום, ולא לחינם המליצו ב-'ירושמיים' על חולצה עם שרוולים ארוכים, למי שרוצה.

בשביל מה הפטפוט הארכני הזה על מזג האוויר? כי כשירדתי מן האוטובוס בדרכי חזרה, כבר כמעט בבית, עברתי על יד מאפייה ברחוב הראשי וראיתי שכבר מוכרים סופגניות. לא נכנסתי ולא קניתי, כמובן, אבל שמחתי שהן שם: זה אוכל של חורף, וזה טוב.

*

ואף מילה על יום הזיכרון ליצחק רבין אתמול. או שמא מילה קטנה: נתניהו נראה רע. יש בהבעה שלו משהו מפחיד. ההתנהלות שלו אף פעם לא הייתה כוס התה שלי, ועכשיו אפילו פחות. אבל גם את ההתנהגות של משפחת רבין אני לא מחבבת. לרבין הייתי מצביעה שוב אפילו היום, לו היה בחיים, אבל מה שהמשפחה שלו עושה אף פעם לא היה לטעמי. רק אומרת.

חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

שתי ציפורים

הראשונה מאי-אז, כאן.

והשנייה חדשה יחסית (ונשמעת לי קצת יותר בטוחה בעצמה מן הקודמת):

הציפור הזאת
איך היא מעיזה
לפלח
את אפלת הלילה המתפוגג
בתָו אחד, ראשון
איך היא יודעת
שהיא לא טועה
ושזה הזמן הנכון
איזה מנצח
נתן לה אות
לפצוח במנגינה
לפני ששאר התזמורת
מתחילה

עד כדי כך

חוק בלתי כתוב קובע, שאני בדרך כלל לא כותבת בבלוג על החיים עצמם, אלא מסתפקת בכל מיני דיווחים סתמיים, אפרוריים משהו, על אודות שולי המציאות שלי. מעורבים בזה ענייני פרטיות ועניינים אחרים שלא אפרט, וזה כבר נתקבע כך בשלוש-עשרה-ועוד שנות כתיבתי, עם יוצאים מן הכלל שמספרם מועט.

אז יש הרבה טרדות שמעסיקות את מחשבותיי לאחרונה. היות שאינני כותבת עליהן כאן, ירד גם קצב עדכון הבלוג. כי אם לא אכתוב על מה שמעסיק אותי, על מה כן אכתוב? אבל הנה – אשריי! – קרה אתמול משהו שולי שאפשר סוף סוף לכתוב עליו.

זה היה ככה: אתמל בבוקר, כשאני עמוסת מחשבות, דאגות וטרדות, עשיתי הכנות ללכת לסופר כדי לקנות את הדרוש לבישולים של היום. לפני יציאתי התכוננתי לעשות את שני הדברים שאני תמיד עושה במצבים כאלה: דבר ראשון, להניח את סל הקניות ליד הדלת, כדי שלא אשכח אותו בבית (שומרת סביבה אנוכי, אפילו אם אני לא מתה על גרטה תונברג: שקיות פלסטיק הן כבר כמעט מחוץ לתחום, אלא אם כן ממש חייבים); דבר שני, להסיר את הקרוקס הוורודות האיומות שאני תמיד נועלת בבית, ולהחליף אותן בקרוקס בצבע נורמלי, או בסנדלים.

שאז הלכתי לסופר עם סלי על כתפי, ראשי עטור במחשבות ובדאגות כדרכו בקודש.

עם שובי הביתה עשיתי את מה שאני תמיד עושה: הכנסתי את מה שצריך למקרר, והלכתי לנעול בחזרה את הקרוקס הוורודות האיומות (אני מתה עליהן, אל תגלו לשום איש).

שאז – רחמי שמיים עלינו – נוכחתי לדעת, להוותי, שאני כבר נועלת אותן. שזה אומר שיצאתי מהבית עם קרוקס ורודות, והלכתי איתן ברחוב, וחציתי כבישים וטופפתי על מדרכות והסתובבתי בסופר ועמדתי בתור לקופה וכו' וכו' – וכל זה עם קרוקס ורודות, ואפילו לא ידעתי. הייתכן שלא הסתכלתי על המדרכה, ועל נעליי הפוסעות עליה, אפילו פעם אחת?

דבר כזה עוד לא קרה לי בחיים, וזה באמת אומר שמצבי חמור.

מה שמוזר הוא שלא שמתי לב לשום מבטי תמיהה (או גינוי) שנעצו בי העוברים ושבים והקונים בסופר. הייתכן שאיש לא ראה? והרי הוורוד-הוורוד הזה זועק לשמיים. ואולי גרוע מזה – הייתכן שהייתי עד כדי כך שקועה בטרדותיי שאפילו לא שמתי לב למבטים?
הו, האימה.

בקיצור, נבוכותי מאוד.

מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

חטא היוהרה

(חשבון נפש ליום הכיפורים)

אחרי שהתהדרתי כאן בהצלחותיי הגנניות עם הסחלב, נבלו פתאום כל הפרחים הכלתיים שלו. אולי פשוט הגיע זמנם, ואולי זה קרה כי שכחתי את העציץ בתוך צלחת ההשקיה שלו למשך כמה שעות (שעה או שעתיים, באמת שלא יותר). ההוראות הן לרוקן מיד, אבל אני אמרתי לעצמי, בביטחוני העצמי המופרז, נשאיר את זה לרגע, אולי הצמח ישתה את המים – אלא שאז שכחתי ממנו לגמרי, וכשחזרתי ראיתי שהוא לא שתה כלום. מיהרתי לרוקן את הצלחת, אבל יש מצב שזה כבר היה מאוחר מדי.

כך או כך, אחרי שגבה ליבי הייתה הנחיתה כואבת. אחרי שהפרחים נבלו בזה אחר זה, קטמתי הבוקר את הגבעול המיותם ככתוב בהוראות שבאתרים החכמים. עכשיו תתחיל הציפייה הארוכה לראות אם בחודשים הקרובים (או הרחוקים) תתחיל פריחה מחודשת, או שהרגתי את הסחלב באופן בלתי הפיך.

מסקנה: לאיקרוס ולי יש עוד הרבה מה ללמוד, ואולי השבוע של יום הכיפורים הוא הזמן הנכון להרהר בכך.

מאחלת כפרת עוונות מועילה לכולם! ומייחלת כמידי שנה שהיום הזה יעבור במהירות ובשלום.