יש ממשלה

אז יש ממשלה. בינתיים. נראה איך וכמה זה יחזיק. אני לא מאוד רגועה, אבל משתדלת לשמר אופטימיות זהירה.

על מה שקרה אתמול בכנסת כבר דובר מספיק. כן, אני יודעת שגם בעבר היו הפרעות לנאומים וקריאות ביניים, מכל הכיוונים. אבל אתמול זה בכל זאת היה מוגזם – בישיבה חגיגית, שהנוכחים והנוכחות בה לבשו את מיטב מחלצותיהם, כיאה לטקס, אבל לא חשבו שהם צריכים גם להתנהג, ולדבר – ולשתוק – כיאה לטקסים. העובדה שראש הממשלה היוצא אפילו לא טרח לאחל לממשלה החדשה הצלחה, ולו גם בחמיצות ולמען הפרוטוקול בלבד – היא אופיינית ומטרידה, שלא לדבר על הצווחות שקדמו לנאומו.

תומכי נתניהו חוזרים ומלינים על העובדה שהדבק היחיד המאחד את סניפיה המגוונים של הממשלה החדשה הוא 'רק לא ביבי'. על כך יש לענות, ראשית, שגם 'רק לא ביבי' הוא טיעון לגיטימי: מותר להתנגד לראש ממשלה אפילו אם נבחר בקולותיהם של שלושים מנדטים, מותר אפילו לייחל להחלפתו. אבל 'רק לא ביבי' זה גם – ובעיקר – רק לא הטרלול שאפיין את תקופת כהונתו. וזה כבר דבק לגיטימי עד מאוד, כפי שאפשר היה להיווכח באמצעות מופע האימים שאנשיו ארגנו לכולנו בישיבת ההשבעה (ולא אחזור שוב על חשיבות ענייני חנה בבלי, שעליהם כבר כתבתי מספיק).

חבר הכנסת אמסלם אמר לפני ימים אחדים שהממשלה החדשה נתמכת (רק) על ידי צפונבונים מרעננה ועד שכחתי איפה. אני מניחה שזה כולל גם אותי. לא אתחיל להתווכח כאן על כינויי גנאי למיניהם, ורק אזכיר לחבר הכנסת הנכבד שלממשלה הזאת יש שישים (ואחד) מנדטים, וגם אם נקזז מתוכם את מי שאולי הולכו שולל (ואולי לא) על ידי בנט, עדיין יש לה יותר מחמישים מנדטים, שזה לפחות בעשרים יותר ממה שיש לליכוד. וזה לגמרי מייצג מיליונים שיש להתחשב (גם) בדעתם.

לא יודעת כמה זמן תצליח הממשלה החדשה הזאת לשרוד. היא עתירת ניגודים (אם כי זה לא בלתי מתקבל על הדעת בשביל שיטת ממשל שמבוססת על קואליציה: זה בדיוק הרעיון של קואליציה), והיא עלולה להיתקל בקשיים על כל צעד ושעל. אם ראשיה ימשיכו לגלות בגרות ואחריות כמו שעשו עד עכשיו, יש להם סיכוי לא רע. ואם יעבירו תקציב וינהיגו כאן שיטת ממשל חסרת טרלול ומשעממת במקצת, נצא כולנו נשכרים. שהדנו במרומים שמגיע לנו קצת שקט.

עכשיו הזמן לגלות נדיבות של מנצחים. Don't rub it in , ממליצה האמרה האנגלית המפורסמת. צריך לזכור שיש עכשיו הרבה מצביעי ימין מאוכזבים וחרדים (ומי כמצביעי הלא-ימין מכירים את ההרגשה). אני מקווה שהם ישתכנעו שהשד לא נורא כל כך. יש גם להם מספיק נציגי ימין בממשלה החדשה, שהיא ממש לא 'שמאל קיצוני' (והו, הטרלול הזה של נתניהו, לקרוא לכל מי שלא מסכים איתו 'שמאל רדיקלי' ).

ובצד הציפייה לנדיבות של מנצחים, צריך לומר משהו גם למפסידים: צריך לדעת איך להפסיד. ממופע האימים של אתמול לא נראה שאתם יודעים. עכשיו העת ללמוד. וסליחה אם ההמלצה הזאת נראית מנוגדת להמלצתי הקודמת לנדיבות של מנצחים: בפשטות – הגיעו מים עד נפש. יש דברים שהם כבר בלתי נסבלים.

ובהצלחה לכולנו.

שגרה?

אתמול – חזָרה למסלול ההליכה שעל יד שדה התעופה הזעיר. הסולנום הזיתני שוב פורח במרבדים סגולים. המטוסים הקטנים נוחתים וממריאים לעבר השמש השוקעת. מגרש החניה של המכללה עמוס מכוניות. בקיץ שעבר, כשעמד בריקנותו, הפכה אותו העירייה באופן זמני לקולנוע דרייב-אין והקרינה סרטי ילדים על קיר של אחד הבניינים. כל משפחה (ולא היו רבות) צפתה ממכוניתה, מרוחקת חברתית כנדרש. עכשיו מגרש החניה חוזר לייעודו שבשגרה. החיים הרגילים חוזרים, וזה סימן טוב, לפחות לעת עתה. ימי הקורונה מתחילים להתעמעם בזיכרון. כמעט כאילו לא היו. אבל היו, והיו רעים.

עלה בידו?

אפילו אני, עם הדם הפושר הזורם בעורקיי, לא יכולתי שלא להתרגש קצת מחגיגיות המעמד כשיאיר לפיד הודיע, סמוך לחצות ביום רביעי, שעלה בידו להרכיב ממשלה.

זה לא שאפשר לנוח עכשיו על זרי הדפנה. עד שהממשלה הזאת תגיע לקו הסיום – יותר נכון לקו ההתחלה – ותושבע בכנסת, עוד יכולים לקרות כל כך הרבה דברים רעים, שהמחשבה שהיא אכן תגיע נראית עכשיו כמו ייחולים למעשי ניסים.

ובכל זאת, משהו קרה. לפחות בקטנה. דומה שאצל כמה חברי כנסת בשלה סופסוף ההכרה שאין ברירה, ושהם צריכים לנהוג בבגרות, עם כמה שפחות טרלולים וניבולי פה, כי הטירוף ששולט פה בחודשים האחרונים הוא כבר מעבר לכוחותינו.

ההתנהלות של יאיר לפיד בשבועות האחרונים הדהימה אותי לגמרי. לא הייתי מאמינה על מי שהחשבתי כנער שעשועים ותו-לא שהוא מסוגל להיות כל כך בוגר, אחראי וממלכתי – ועוד להקרין מזה גם על אחרים. פתאום זה נהיה בון טון לדבר במנוחה. לראשונה בחיי אני ממש מרוצה מהצבעתי בנגלה האחרונה (מרב מיכאלי). וגם את מנצור עבאס לא שמעתי מרים את קולו אפילו פעם אחת. כן, אני יודעת מה יגידו, שזה בסך הכול עניינים של נימוסים והליכות של חנה בבלי. אבל גם גינוני חנה בבלי חשובים, במיוחד עבור מי שמתיימרים להיות נבחרי ציבור, על אחת כמה וכמה נוכח מחול השדים של העת האחרונה. כי באמת, זה כל כך מרענן כשלשם שינוי מדברים בלי לעשות סקנדל.

אז נצטרך לחכות ולראות. זה לא נראה מאוד מבטיח כרגע, אבל אולי אולי. וגם אם לא יצליח, לפחות הניסיון להגיע לשם היה כמעט הירואי, וגם זה נחשב.

שש אחרי המלחמה

תם ה'מבצע' שהפעם קראו לו 'שומר החומות'. עכשיו עת הסיכומים והפרשנויות. כל צד מודיע על ניצחונו, וההודעות הן ברובן אינפנטיליות ומביכות.

מה באמת קרה – ומה באמת הושג – נדע רק מאוחר יותר, כשהערפל יתפזר. החשש הוא שלא ישתנה כלום – ושההיסטוריה (הלא כל כך רחוקה) תחזור על עצמה כהרגלה. יש רק הבדל אחד שהצלחתי לזהות, והוא שהפסקת האש הפעם נכנסה לתוקפה בדיוק בשעה היעודה, בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי 'מרחב בלימה' של 24 שעות טפטופים ובלי שאר הבלים ושקרים. אולי זה אומר משהו על תוצאות הלחימה, ואולי לא. ימים יגידו.

היו (כמעט) שבועיים לא קלים, וזה למרות שאני גרה באזור הבטוח יחסית של 'טווח הדקה וחצי'. איך שורדים את זה בעוטף, ששם יש פחות מ-15 שניות להגיע למרחב מוגן, אין לי מושג. אני לא הייתי שורדת. גיליתי, להוותי, שטווח חמש מאות המטרים, שעליו התגוללתי קשות בימי הקורונה, הוא הרבה יותר נדיב ונוח לבריות מטווח הדקה וחצי. בשל הדקה וחצי, כמעט לא יצאתי מהבית בימי ה'מבצע', או ה'מערכה', או איך שקוראים לזה. הלכתי רק כשהייתי מוכרחה. אתמול כבר יצאתי לסידורים רחבים יותר, והיום חזרתי לגינה הציבורית וישבתי לי על הספסל 'שלי' והקשבתי לשקט. השקט מלא קולות, וכולם ערבים לאוזן.

החלק הגרוע ביותר של הדקה וחצי (מלבד התחושה הבלתי פוסקת שבעוד שבריר שנייה תיפול על ראשי הנעל השנייה בקול נפץ איום) היה בשבילי השאלה מה עושים עם מקלחת וחפיפת ראש. שלפתי מהבוידעם את כל השיטות מה'מבצע' הקודם ('צוק איתן'? מרוב שמות אני כבר מבולבלת), ואפילו שיפרתי אותן. לפחות מן הבחינה הזאת יכולתי לעמוד בהצלחה בתיזוזים של הטירונות, אבל מי צריך טירונות עכשיו על הראש.

אני שואלת את עצמי מה תרמה שנת הקורונה למחול השדים שהיה כאן ממש לאחרונה. אני תוהה אם לא היא האחראית למפלס החרדה, העצבנות, האלימות ברחובות, הצווחות באולפנים (דבר כזה לא ראיתי מימיי: פרשנים שממש נלחמים זה בזה בשידור חי), התגובות המוטרפות לכל פרובוקציה, גסות הרוח שלא תיאמן ברשתות החברתיות. למשבר הזה נכנסנו עם עצבים שהיו מרוטים לעייפה מקודם, והם רק הוסיפו להימרט. והיו שהתבדחו (ברצינות למחצה) שאולי זו תופעת לוואי של החיסונים, שהוציאו את כל השדים אל פני השטח.

הלילה (בין שישי לשבת), לראשונה, ישנתי יותר משלוש-ארבע שעות ברצף. פה ושם חוזר גם התיאבון, אם כי כשאני יושבת לשולחן מתברר לי פתאום שלא. וכשהכלבה של השכנים (שהתברכה באוזני נץ, לא פחות) נובחת, אני כבר לא טסה ל-YNET לבדוק איפה הייתה אזעקה (הכול היא שומעת, באמת).

תכף יחזרו החיים הרגילים עם טרדותיהם השגרתיות, ונשכח ונדחיק את שהיה כמו שאנו שוכחים ומדחיקים הכול (מוכרחים, אם רוצים לשרוד). אבל מה שהתקלקל מן הסתם לא יתוקן במלואו: יש חלקים זעירים שאינם משתקמים, ואחרי כל משבר כזה, מספרם הולך וגדל. עד שלא יישאר עוד כוח.

חבל שלא תיעדתי יותר בבלוג (או במחברת) במהלך ה'מבצע'. בשל חוסר התיעוד, הופך אחר כך הכול למעין בליל של ערפילים בראש. אבל ככה זה: פשוט לא התחשק. עכשיו אולי ישוב החשק. או שלא.

נותרו זיכרונות מחויכים של כל מיני בדיחות רשת – למשל הקינות שכבר עדיפה הקורונה, או סרטוני 'מלחמת הכוכבים' של הרקטות וכיפת ברזל (חמודה ומבולגנת למשעי). אבל הכי אהבתי את תגובתו של תם אהרון לג'ון אליבר, שמכילה, בצד השטויות הרגילות של הסטנד-אפ, גם כמה משפטים חכמים להפליא.

הנה כאן, בקישור.

ובינתיים, בלי ששמנו לב, כבר נהיה שבע אחרי המלחמה.

נדודי שינה ונדודים אחרים

רקפות זעירות ששרדו
נאחזות
בודדות
בשידפון הסלע

*

משננת
את קולות הפכפוך העדין
של מזרקה זעירה.
בלילות לבנים
אדפדף בין זיכרונות
ואקשיב.
לנשום –
לשמוע –

*

(רמת הנדיב, סוף אפריל 2021)

_______________________________

יש נחמות
בים.
משום מראותיו
משום קולותיו
משום זיכרונם

הייתכן

הייתכן
שזו הייתי
אני
בבוקר הרחוק
ההוא
כשצפיתי מן המרפסת
בילדִי ובאביו
הולכים לגן  –
והילד מסביר דבר מה
כדרכו
בהנפת ידו
וקולו הזעיר
נוסע לפניו
בדיוק בגובהו –
כל כך מזמן זה היה
הייתכן שזו הייתה
אני –
לא
זאת ודאי הייתה 
מישהי אחרת
צעירה יותר
בטוחה יותר
שיתגשם
כל אשר
לא קרה

פוסט פוסט-קורונה

באמת אנחנו אחרי הקורונה? קשה לי להאמין. זה לא נגמר עד שזה נגמר, וזה עוד לא נגמר. אבל יש הפוגה. צריך לשמוח על מה שיש.

*

אף פעם לא חשבתי שחובת המסכות היא החלק הגרוע של המגפה. עכשיו כשהחובה הוסרה באוויר הפתוח, אני קצת מתגעגעת אליהן. מרגישה פחות בטוחה בלעדיהן. זוכרת איך כשהכול התחיל הייתי עוצרת את הנשימה כשמישהו עבר מולי ברחוב. וגם, בשנה החולפת המסכה הגנה עליי מרוב הווירוסים והאלרגנים. זו העונה הבוערת של האלרגיות עכשיו, בערך עד אחרי שבועות: האוויר מלא אובך, אבק וחלקיקי פריחה. זה יפה, אבל מגרד בעיניים, וכבר החלה נזלת. אז אתמול ושלשום כבר חזרתי לעטות מסכה גם באוויר הפתוח. כיוון שאני גרה בעיר של יורמים, גיליתי לתדהמתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ברחוב שמרגישים בטוחים יותר כך. וגם, אני מנחמת את עצמי – בין כך ובין כך אני מעוררת גיחוך אצל רבים, אז עכשיו לפחות תהיה סיבה טובה לגחך.

*

בכל תקופת הקורונה התגעגעתי לשבת בבית קפה. וזה למרות שאני לא מזמינה קפה אף פעם, כי אם אני שותה קפה אחרי חצות היום, אני כבר לא אישן בלילה. (קראתי בספר של עופר דקל [האיש שלנו בווהאן] שבזמן הסגר הגדול שהיה להם גם הוא היה מוכן למכור את נשמתו לשטן כדי לשבת בבית קפה, וגם הוא בכלל לא שותה קפה. זה כנראה משהו אוניברסלי, הגעגועים האלה). עכשיו שבתי הקפה כבר פתוחים, אני לא ממהרת לפקוד אותם, מוזרה שכמותי. שהרי, כזכור, את הקפיצים המתוחים קשה מאוד להחזיר למצבם המקורי, וזה לוקח זמן. אבל מה שבכל זאת עושה את ההבדל הוא שאני יודעת שאם יתחשק לי, אני יכולה. בזה יש הרבה הקלה.

*

עוד הקלות: הפסקתי לעיין במידע שבאתר משרד הבריאות. לא מעניינת אותי הספירה שלהם. וגם: אם חסר משהו במקרר, אני רק רושמת ולא ממהרת לקנות: לא דחוף, אין סגר מחר (אני מקווה). עוד הקלה: ראש המשפחה הלך להסתפר במספרה כבר פעמיים מאז שמשהו (שכחתי כבר את כל השלבים של השחרור מהסגרים), ולא נזקק לתספורת ביתית ממכונת-הגיזום, כמו שאני קוראת לה.

*

נחמות קטנות: הרחובות התמלאו אדם. האורות בחנויות ומחוצה להן דולקים לפנות ערב. יש חיים, והעסקים שנסגרו והתרוקנו אינם בולטים כל כך בתוך ההמולה הכללית.

*

אחותי הבוסטונית מדברת שוב על ביקור בארץ. מאז ינואר 2020 לא ראיתי אותה, חוץ מאשר בשיחות וידיאו. אבל הכללים כל כך לא ברורים, וכל אחד אומר משהו אחר, ובקונסוליה לא עונים לטלפון, ומשרד הבריאות… לא, אל תתנו לי להתחיל לדבר על משרד הבריאות. בקיצור, המידע על כן-בידוד-לא-בידוד חלקי ולא יציב, ובסוף הוחלט לדחות. אמרתי לה: חכו עוד קצת, זה יתייצב בהדרגה. אולי מתי שהוא אפילו תהיה לנו ממשלה, מי יודע.

*

חיסונים זה מאוד נחמד (נניח), אבל החידה העכשווית הגדולה היא לכמה זמן הם טובים. נראה לי שאף אחד בעולם לא יודע בינתיים, חוץ מנתניהו שכבר פקד עלינו להכין את הכתפיים לחיסון שלישי (אם כי במשרד הבריאות מיד אמרו שהם לא יודעים על זה כלום). ישר התרגזתי. אחסוך מן הקוראים את הפירוט והנימוק.

*

יתרונות הקורונה? התרגלתי לקרוא ספרים בקינדל ובסמרטפון. הזמינות שלהם מפתה כל כך. זה נוח וזול, בחלקו חינמי ממש. וכשהאחיין הפסנתרן שלי מנגן קונצרט בסטוקהולם, אני מקבלת קישור ושומעת מהבית. איפה היו לי דברים כאלה אי פעם. איזה כיף זה. ורק לדבר אחד עוד לא התרגלתי: פודקסטים. אומרים שזה נהדר, אבל לי אין סבלנות להקשיב: בקריאה זה יותר מהיר לי. אבל אולי עוד אתרגל. העולם משתנה, ואני משתנה, ואוטוטו פנסיה, ויתפנה לי זמן.

*

בינתיים, כהכנה לזמן שאולי יהיה לי (בינתיים עוד לא כל כך יש) חזרתי לפסנתר שלי. הוא מאובק לגמרי, ודורש כיוון. בינתיים אני משתמשת ב'פֶּדל של השכנים', שמעמעם את הקולות, עד שהאצבעות יתרגלו שוב לנוע על הקלידים וזה לא יהיה בושה להישמע. אם כי אולי יפריע גם אז.

*

הסחלב חוגג את הפוסט-קורונה: נפתח עוד ניצן. בהתחלה הם היו אח גדול ואח קטן, עכשיו שניהם בגרו. נראה מה הלאה, יש עוד שישה בקנה.

*

פוסט-קורונה שמח(ה) לכולם!

עצמאות תשפ"א

אז מה היה השבוע.

פעמיים שמעתי ביום הזיכרון את תפילת 'אל מלא רחמים' מפי שי אברמסון (בטלוויזיה, בשני הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון). הוא שר נהדר, והמילים היפות ('כזוהר הרקיע מזהירים… בעל הרחמים יסתירם בסתר כנפיו לעולמים'). אמא שלי תמיד בכתה כששמעה את התפילה הזאת.

וגם תליתי את הדגל במקומו הקבוע מחוץ לתריסולים. אני והרגליי הקבועים.

בערב יום העצמאות נשארנו בבית. הפורמט של החגיגות שוּנָה עקב/בעקבות הקורונה, ולא הצלחתי להבין איפה יהיו הזיקוקים, אז לא היה טעם לצאת לצוד אותם. ולמרות זאת זה היה מאוד שונה משנה שעברה, שנת הקורונה. אומנם כל הפרטים מן השנה שעברה הופכים בראשי לסלט עמום (עדה ק. מעירה שזה עונשה של בלוגרית עצלה שממעטת בפרטים ומתהדרת בכך שהפוסטים שלה 'בלתי אינפורמטיביים' – בסוף היא לא זוכרת מה היה ואין לה איפה לחפש). אבל אני כן זוכרת שהיה כמעט כלום, והשנה יותר טוב.

טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הפך בחוגים מסוימים לנושא כאוב ממש. לפעמים נדמה שהספורט הלאומי הוא לקטול אותו או להתהדר באי-צפייה בו. אני חייבת להתוודות שדווקא כן צפיתי, כבכל שנה. אני עוד זוכרת את- ומתגעגעת אל הימים שבהם הוא היה קצר, רשמי מאוד, ענייני ובשחור-לבן, ודי עייפה כיום מכל הפירוטכניקה והריקודים. השנה התרשמתי שהטקס היה קצת פחות מייגע מאשר בשנים האחרונות: הנאומים היו פחות ארוכים, היו קצת פחות ריקודים, והפירוטכניקה, רוב הזמן, הייתה פחות היסטרית, כך שהרחבה הישנה והטובה (עם המשבצות) הייתה גלויה לעין בדרך כלל. והיו הרבה דגלנים, והם עשו עבודה יפה (אני כנראה הולכת ונעשית יותר ויותר פשיסטית, מה לעשות, אבל אני אוהבת אותם, וגם את משמר הכנסת עם הכפפות הלבנות שלהם, כמו בארמון בקינגהאם, לרגע קט). אמרתי לראש המשפחה שהדגלניות, במיוחד, הן שוס. הן צועדות מצוין ונראות נהדר, ואהבתי את החצאיות הארוכות והגרביים הלבנים הקצרים (ככה בדיוק היינו מתלבשות לטקסים כשאנחנו היינו חיילות, הרחק במאה הקודמת – והידעתם, גרביים לבנים קצרים נראים נהדר בתרגילי סדר). תרגיל המזרק הפך לבדיחת היום, ובאמת היה קצת ילדותי – אבל חייבים להודות שהמזרקים היו מוטיב מרכזי בחיינו בחודשים האחרונים, אז לא נורא בעיניי שהם כיכבו גם בטקס. וחוץ מזה ראש המשפחה הפנה את תשומת ליבי הרופפת לכך שהייתה למזרק גם בוכנה שנעה קדימה ואחורה. משעשע.

כך או כך – עם הקוראים הסליחה, אבל לא שנאתי. וכאמור: כפפות לבנות וגרבים לבנים קצרים זה לא תמיד רע.

ובעיקר, יש במדינה הזאת עוד כמה דברים חוץ מנתניהו. לא הכול קשור בו ולא הכול נובע ממנו, ואפשר למשל להודות שמבצע החיסונים אורגן באופן מופתי, וזה למרות שאישית אין לי הרבה דברים טובים להגיד על משרד הבריאות באופן כללי. אז יש ויש, ומותר לפעמים להתבונן במשהו לרגע בנחת לפני שהחיים הקשים יחזרו ויתנפלו עלינו שוב במוצאֵי.

חג עצמאות שמח!