מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

מודעות פרסומת

חטא היוהרה

(חשבון נפש ליום הכיפורים)

אחרי שהתהדרתי כאן בהצלחותיי הגנניות עם הסחלב, נבלו פתאום כל הפרחים הכלתיים שלו. אולי פשוט הגיע זמנם, ואולי זה קרה כי שכחתי את העציץ בתוך צלחת ההשקיה שלו למשך כמה שעות (שעה או שעתיים, באמת שלא יותר). ההוראות הן לרוקן מיד, אבל אני אמרתי לעצמי, בביטחוני העצמי המופרז, נשאיר את זה לרגע, אולי הצמח ישתה את המים – אלא שאז שכחתי ממנו לגמרי, וכשחזרתי ראיתי שהוא לא שתה כלום. מיהרתי לרוקן את הצלחת, אבל יש מצב שזה כבר היה מאוחר מדי.

כך או כך, אחרי שגבה ליבי הייתה הנחיתה כואבת. אחרי שהפרחים נבלו בזה אחר זה, קטמתי הבוקר את הגבעול המיותם ככתוב בהוראות שבאתרים החכמים. עכשיו תתחיל הציפייה הארוכה לראות אם בחודשים הקרובים (או הרחוקים) תתחיל פריחה מחודשת, או שהרגתי את הסחלב באופן בלתי הפיך.

מסקנה: לאיקרוס ולי יש עוד הרבה מה ללמוד, ואולי השבוע של יום הכיפורים הוא הזמן הנכון להרהר בכך.

מאחלת כפרת עוונות מועילה לכולם! ומייחלת כמידי שנה שהיום הזה יעבור במהירות ובשלום.

על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

אן-דן-דינו

אתמול בלילה עוד לא ידעתי עבור מי להצביע, אבל הבוקר החלטתי סוף סוף להצביע עבודה-גשר, ודחקתי בראש המשפחה שנמהר כבר לקלפי, פן אשנה שוב את דעתי. אז מיהרנו (נניח) והצבענו.

אין צורך לומר לי שזו לא החלטה סופר-נבונה, אני יודעת לבד. אבל היא מתאימה איכשהו להרגשתי, והחלטתי להניח לכל החישובים ולהצביע בעד מי שאשמח אם ישבו בכנסת הבאה. וזו גם הצבעת הצלה, שזה בכלל יפה בעיניי. נכון שחמתי בערה בי להשחית על שהנ"ל לא הצטרפו למחנה הדמוקרטי, אבל כזאת אני: ממהרת לרגוז וגם ממהרת (איכשהו) לסלוח.

אז למה לא המחנה הדמוקרטי? כי לתמר זנדברג אין לי הרבה סימפתיה. כי אני לא מחבבת את ברק, את ההיסטוריה שלו ואת הקמפיין האגרסיבי שהוא הפעיל. ומשום שאין לי כוח בשביל הלהט של סתיו שפיר: בגילי אני כבר מחפשת קצת שקט.

ולמה כן לעבודה-גשר? כי כמעט תמיד הצבעתי עבורם, ולא היה לי לב לזנוח אותם דווקא בשעתם הקשה. כי הקמפיין שלהם היה, עד כמה שיכולתי להתרשם, פחות אגרסיבי ונבזי משל אחרים. כי הם דיברו פחות על מה לא, ויותר על מה כן. כי הם טענו שהם יותר טובים (אם כי יש מצב שהם לא צודקים בזה), ולא שאחֵרים הם יותר רעים. (מילת הסתייגות: הפעם הם כמעט לא שלחו לי סמסים ולא הטרידו אותי בטלפון, אז יש מצב שהם אולי כן שלחו סמסים נבזיים לאחרים. ראש המשפחה אומר שהם בטח החליטו לא לבזבז עליי משאבים כי הם כבר יודעים שאני חתול בשק ושאצביע עבורם בכל מקרה. אם זה נכון, זה מעניין, כי הם ידעו את זה לפניי).

למה עוד לעבודה-גשר? כי אני דווקא מסמפתת את אורלי לוי. כן, למרות ליברמן. היא נראית לי אדם פרגמטי, והיא מצטרפת למי שאפשר כדי לפעול למען האג'נדה שלה. ככה צריך בפוליטיקה, שהיא אומנות האפשר, ולא אומנות הרומן הרומנטי.

נשארה העובדה שעמיר פרץ באמת קצת כבד לשון וכבד פה. אבל היות שהוא לא צפוי להיות ראש ממשלה, אקרובטיקה לשונית איננה חיונית כל כך בשבילו. וחוץ מזה, וחשוב מזה: בתור מי שכל עולמה הוא מילים, אני דווקא יודעת, ויודעת היטב, שמילים זה לא הכול.

אתמול איחלתי לכולם בחירות טובות. היום אני מאחלת תוצאות טובות.
אמן.

כוכבית

בעצם הייתי צריכה לכתוב שמפלגה שתטריד אותי באינסוף אס-אמ-אסים (להלן: מסרונים) לא תזכה בקולי בבחירות. אבל זה לא תמיד עובד ככה. בנגלה הקודמת שיגעו אותי במסרונים של מפלגת העבודה, ולמרות זאת הצבעתי עבורם. בנגלה הנוכחית הם הרפו ממני משום מה (אף אחד לא אוהב אותי יותר, וכו'), אבל המחנה הדמוקרטי פתאום דווקא שולח לי לפחות שניים ביום. אני מוחקת אותם בלי לקרוא, בוודאי בלי להתעמק, ועוד לא נשבעת שלא אצביע עבורם. בינתיים אני צפה.

איך שלא יהיה, היום הגיע אליי מהם (קרי, מהמחנה הדמוקרטי) מסרון באמהרית. או שסתם התפלק להם, או שהם מרגלים אחריי ויודעים שבעיניי האמהרית היא השפה החמודה בתבל (טוב, אולי אחרי דנית). לא הכול הבנתי שם, כי אמהרית קשה שפה, אבל הבנתי קצת: אנחנו היחידים שנאבקים כדי שאברה מנגיסטו ישוב לביתו, לשם כך אנחנו זקוקים לקולך, וכו'. דברים כאלה. לסיום האופציה הרגילה להסרה, ובעיקר ה'ביחד ננצח', ולחצו 1 לתמיכה. לא לחצתי על כלום, אבל בשונה מכל המסרונים האחרים, את האחד הזה לא מחקתי, ואפילו ישבתי עליו די הרבה זמן עם שלל מילונים.

לא יודעת עבור מי אצביע בסוף, ולא מתה על המחנה הדמוקרטי, אבל בזכות המסרון האמהרי הזה אני מעניקה להם כוכבית. הרוויחו אותה ביושר.

ארבע וחצי הערות

'הנערים': הבטחתי המשך דיווח. עד כה ראינו חמישה פרקים, שזה בדיוק חצי סדרה. היא מעולה. בהתחלה שנאו אותה בימין וקראו לה פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, כי היא מוציאה אותנו רע. עכשיו – לולא זה היה עצוב היה אפשר לגחך על זה – כבר הופיעה הסנונית הראשונה של מאמרים משמאל, שמלינה על כך שהיא מוציאה אותנו יותר מדי טוב. ידעתי שזה מה שיהיה בסוף. לדעתי היא לא מוציאה אותנו רע, וגם לא טוב, היא פשוט מעולה, נוגעת ללב, מעוררת מחשבה, עשויה ומשוחקת היטב. בפרק החמישי היו אפילו כמה יסודות קומיים (כן, באמת, וסליחה על הספוילר).

*

בשל היות הנ"ל פיגוע אסטרטגי, או משהו כזה, וגם מסיבות אחרות, קרא נתניהו לעם היושב בציון שלא לצפות בערוץ 12 (שקשור איכשהו להפקתה). ההתקוטטויות שלו עם התקשורת כבר כל כך מייגעות. אפילו אם נכון שהתקשורת מתנכלת לו, גם אז היה עדיף שיתעלם ממנה באלגנטיות במקום להטיל בה רפש. אחרי הכול, הוא ראש הממשלה, אמורים להיות לו דברים יותר חשובים לעשות. ערוץ 12 הוא לא כוס התה שלי (פרסומות, ויונית לוי המכונה בצדק 'נסיכת הקרח', וכו'), אבל חרמות זה לא הסטייל שלי, וכשקוראים לי להחרים משהו יש לי דחף ילדותי ובלתי מוסבר לעשות דווקא. אז ב'מאסטר שף' אני דווקא צופה מאוד (למרות שההתפייטויות של אייל שני הן מעבר לכוחותיי). למדתי משם המון עקרונות בישול חשובים, עכשיו הזמן ליישם. כלומר, אולי.

*

למי להצביע: הו, ירחם השם. זעמי על כל מי שתמך בבחירות חוזרות עוד לא נרגע (איזה זלזול מרגיז בפסק הדין של הבוחר: אנחנו לא אוהבים איך שהצבעתם באפריל, אז בואו שוב בספטמבר). עכשיו נוסף גם הזעם על מפלגת העבודה שפירקה את המחנה עוד יותר, במקום לאחד אותו. יש עכשיו ארבע מפלגות אפשריות מן המרכז שמאלה, וכולן מרגיזות בעיניי. כשהן אינן זורקות כדורי בוץ זו על זו, הן מתמקדות בהצהרות מיותרות בנוגע לשאלה עם מי הן לא תשבנה, במקום לפרט מה הן כן תעשינה. אני לא יודעת מה יהיה, ואני לא אופטימית.

*

סתיו: זה בעיקר איכות האור שהשתנתה. האפירה קצת. אני אוהבת אפור. וחוץ מזה, לפעמים יש פתאום רוח קלה שנושבת לי בתוך הבית. אני לא מבינה בדיוק מאיפה היא באה,* והיא לא תלוית מאווררים, אבל היא משובבת נפש. הסתיו המסכן: יש לו יחסי ציבור כל כך גרועים, וזה ממש לא מגיע לו: זו העונה הכי משמחת שאני מכירה.

*

*בדל-הערה לקינוח:
על הרוח הזאת שלא יודעים מאיפה היא באה כתב A.A.Milne (ההוא מפו הדוב):

No one can tell me
Nobody knows
Where the wind comes from
Where the wind goes

וכך הלאה, כאן:
https://allpoetry.com/Wind-On-The-Hill
פנינה קטנה.

דו"ח ביניים

שמעתי כל כך הרבה דיבורים על הסדרה 'הנערים' (Our Boys , של HBO)*, שהחלטתי שאני רוצה לצפות בה. וזה למרות שברגיל אני לא אוהבת לראות סרטים על מאורעות קשים שחייתי דרכם/בצידם, בטח לא לצפות בפרשנות האומנותית שלהם. זה עושה אותי נורא עצבנית. אם זה דוקומנטרי, זה עניין אחר. אבל 'הנערים' היא לא באמת סדרה דוקומנטרית.

מסתבר שיש בסדרה עשרה פרקים. להוט VOD הגיעו בינתיים רק ארבעה. הם מתעדכנים אחת לשבוע. זה אומר שזה ייקח הרבה זמן, ועד שנגמור לצפות בזה כבר יהיה טרום-חורף. אחרי הבחירות. אחרי החגים. אולי אפילו יירד גשם. זה נראה כמעט אחרית הימים.

אחרי שני פרקים כבר יש לי כרגיל מה להגיד. אבל כל מה שאני אומרת הוא בעירבון מוגבל, כי זה רק חמישית סדרה, ואין לדעת לאן זה יתפתח.

בינתיים, הסדרה עשויה היטב, מאוד. שחקנים מצוינים, בימוי טוב, תסריט טוב. אנחנו צופים בה בנשימה עצורה, למרות שלהוותנו אנחנו יודעים את הסוף. חששתי שהסדרה תהיה דוברת אנגלית, עם ביטויים עילגים בעברית ובערבית, כמו שקורה לא פעם בסרטים אמריקאיים – אבל לא. הכול בעברית ובערבית 'אמיתיות', בלי קיצורי דרך, בלי שחקנים שלא יודעים מהחיים שלהם. שזה מצוין.

בניגוד לתלונות ששמעתי וקראתי – לא התרשמתי שכל היהודים המוצגים בסדרה הם מטורללים, קנאים, אלימים ושטופי שנאה. יש בה כל מיני יהודים. חלקם מטורללים, חלקם אנשים הגונים, ויש כל מיני גוונים באמצע. כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. גם לא התרשמתי שכל הערבים שבה מעוררים אמפתיה: חלקם כן, אחרים לא. גם זה כמו בחיים האמיתיים שם בחוץ. מה יבינו מזה צופים אמריקאיים שאינם יודעים אפילו למצוא את ישראל על המפה – אינני יודעת. קשה לי להעריך. אם זה כל מה שהם יראו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש להניח שלא יחשבו עלינו טובות. אבל אי אפשר להעמיס על כתפיהם של יוצרי הסדרה את כל ההסברה של הסכסוך הנ"ל, אם בכלל אפשר להסביר אותו.

אז על מה יצא הקצף? רבים מלינים על כך שרצח שלושת הנערים היהודים בסדרה גומד וטושטש, בעוד שרצח הנער הערבי הועלה למרכז הבמה. בינתיים זה ממש נכון. חלק מן האכזבה בעניין הזה נובע אולי משם הסדרה. הכותרת 'הנערים' מעלה ציפיות שיהיה עיסוק גם בנערים היהודים שנרצחו, ובתחושות הדאגה, החרדה והאבל שחטיפתם ומותם עוררו. דא עקא שיוצרי הסדרה בחרו להציב את הפריים במקום אחר. בשבילם, רצח שלושת הנערים היהודים הוא סיפור רקע, מסגרת, אולי טריגר, אבל לא הרבה מעבר לזה. זו זכותם. כמו שזכותו של צלם לפרסם צילום של פרחי הסיגלון שנשרו מן העץ על המדרכה, ולא לכלול בפריים את העץ שהשיר אותם. האמת שצלמים עושים זאת לא פעם, ויוצאים להם צילומים נהדרים.

אבל נראה לי שהבעיה העיקרית היא שהצפייה בסרט מעוררת הרבה אי נוחות: הדברים הנוראים האלה אכן קרו אצלנו, ואי אפשר להאשים בהם רק אחרים. עם אי הנוחות הזאת צריך להשלים איכשהו, במקום לתקוף את יוצרי הסדרה. משום שזו האחרונה באמת מספרת סיפור איום ונורא, ומשום שאין דרך להציג סיפורים איומים בדרכים נעימות.

ואם תשתנה דעתי במהלך שמונת הפרקים הבאים, אדווח.

[*ריאיון יפה עם אחד מיוצרי הסדרה – כאן].

On Hold

נדמה לי שזה מה שקוראים 'עונת המלפפונים'. כלום לא קורה, הכול בהמתנה: לזה שכל הנוסעים יחזרו מחו"ל, ללילות קרירים, לסוף הקיץ, לסתיו, לחורף, לבחירות, לשנת הלימודים, למשהו. העיקר שיבוא כבר.

בדקתי את כל מועדי ב', מעכשיו עד תחילת השנה נותרו 'רק' שני פרויקטים מתמשכים: הכנת אתרי הקורסים (כבר התחלתי, אבל יש לי גם קורס מקוון, וזה מלאנ-ת'אלפות עבודה), וטיפול בעבודות סמינריוניות (שעם כל הדחיות, ולאו דווקא שלי, יימשך בערך עד ינואר). זה אומר שבשבוע הקרוב אין לי דד-ליין לכלום, וזו הרגשה נורא מוזרה. חשבתי שאוכל להירגע ולחגוג, אבל איכשהו זה לא קורה: תמיד יש משהו שצריך לדאוג בגללו, אין רגע דל.

בלי קשר, אתמול ראיתי בחדשות אייטם על עוד תינוקת שנשכחה ברכב לוהט. הסיפור הסתיים בשלום, כי בפעם השנייה לאחרונה הבחינו עוברים ושבים בנעשה ופרצו את הרכב בלי לחשוב פעמיים. אולי זה הסטרט-אפ האמיתי נגד התאונות האיומות האלה: להציץ בכל רכב חונה שעוברים לידו, בעיקר אם יש בו מושב תינוק. אני מציצה. אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על זה שדומה שגם הכתבים והמגישים בטלוויזיה הם בהמתנה לזמנים טובים יותר, ומתעצלים להקשיב, לשאול שאלות או להסביר. למשל, באייטם הנ"ל דווח שעוד לפני שהרכב נפרץ בהצלחה הגיעו גם ההורים המבוהלים, והצטרפו למאמצי הפריצה. היה שם אפילו דיון איזה חלון עדיף לנפץ (כדי להגן על התינוקת מרסיסים). בטח יש איזה הסבר הגיוני, אבל הוא נשגב מבינתי, ואיש לא שאל את השאלה המתבקשת: אם בעלי הרכב הגיעו, למה הם לא פתחו אותו במפתח/שלט-רחוק שלהם? זה היה לוקח פחות זמן וחוסך לתינוקת המסכנה עוד כמה דקות מיותרות של סבל ובהלה (שלא לדבר על החיסכון בהוצאות לתיקון הרכב). אבל איש לא שאל, ולפיכך גם לא נענה, והתעלומה בעינה עומדת.

לא משנה, אני כבר אחשוב על זה בסתיו.

___________________

[תוספת: בסוף חשבתי על זה כבר עכשיו, והגעתי לפתרון אפשרי: אולי ההורים הם לא בעלי הרכב. יש מצב. תלכי תדעי.]

מסע אל בטן האדמה

כבר כתבתי כאן פעם על מסעי ברכבת הקטנה מבית שמש לתחנת מלחה בירושלים, בין כרי הדשא המנוקדים כלניות ורקפות, במסלול שכוח-אל במקצת, אם כי חביב מאוד. אז אתמול נסעתי באחותה הגדולה שנולדה הרבה אחריה – הרכבת החשמלית הגדולה והחדשה מנתב"ג לירושלים. דחיתי את הנסיעה הזאת הרבה זמן, כי שמעתי יותר מדי דיווחים על תקלות ועיכובים קשים, וחוץ מזה רוב הנסיעה היא במנהרות ואני לא אוהבת מנהרות. אבל בכל זאת הגיע הזמן להתנסות בזה, גם בשל סקרנותי, וגם כדי לשקול את המשך השימוש בקו המופלא הזה בשנת העבודה הבאה.

כרגיל ברכבות – כשזה עובד טוב, זה נהדר. כשיש תקלות – ירחם השם. אבל אתמול לא היו תקלות, והנסיעה התקדמה כשורה ותוך עמידה בזמנים, בלי איחורים משמעותיים. התברר לי שזה סיפור מהיר, די נוח (למרות החלפת הרכבות הכרוכה בזה בנקודות שונות של המסע מן הבית), וממש זול, בעיקר לאזרחים ותיקים כמוני. וזה למרות שכל המדינה הייתה בדרכים: החרדים במסעות 'בין הזמנים' שלהם, הערבים במסעות עיד אלאדחא, וכל השאר – כולל סבתות ונכדים – במסעות החופש הגדול: שמחה וששון. על המנהרות אין לי הרבה דברים טובים לומר, אבל הנסיעה מחוץ להן היא מרהיבה, גם אם די קצרה. קצת כמו מטוס כשהוא כבר מתקרב לנחיתה, בגובה נמוך יחסית, כשכל הנוף ההררי נפרש תחתיו. כולל הנסיעה על הגשר היפהפה ההוא שכבר קרוב לכניסה לירושלים, שמוטב לא לחשוב על כמה שהוא נורא-נורא גבוה.

הרכבת הזאת מגיעה לתחנת יצחק נבון בירושלים – קרוב מאוד לכל מה שאני צריכה שם – וזה היה יכול להיות ממש מעולה, לולא החליטו מתכנניה לחפור אותה בעומק של כעשר קומות (או יותר??) מתחת לפני האדמה. עכשיו, אני לא טובה בקלסטרופוביה. אפשר לעלות מבטן האדמה כלפי מעלה במעלית, אבל גם במעליות אני לא טובה. אז אמרתי: נעלה במדרגות הנעות. הא. מסתבר שגם בהן אני גרועה. יש שם כשישה גרמי מדרגות, מתוכם שלושה ארוכים כאורך הגלות ובעלי שיפוע שהפריח ממני את נשמתי. משהו כזה היה לי כשעברתי בבודפשט מתחת לדנובה וירדתי לשם במדרגות נעות – אבל שם היה רק גרם אחד, וכאן הרבה יותר. הו, האימה. לדעתי חטפתי ממש התקף חרדה, ומזלי שראש המשפחה היה איתי ושמר שלא אצנח לאן שהוא מרוב בהלה.

אני לא יודעת לומר מה יותר מפחיד – העלייה מבטן האדמה או הירידה אליה בדרך חזרה. שתיהן לא ממש לטעמי, אבל אני שוקלת את האפשרות שאפשר אולי להתרגל אליהן עם הניסיון (כאילו, פעמיים בשבוע נסיעה לעבודה בירושלים – בסוף מתרגלים, לא?) כדאי כבר עכשיו להתחיל בתרגול מסיבי של נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות. אם לא יועיל, לא יזיק.

איך שלא יהיה, זה מסע מרגש ומרתק. למרות הכול התלהבתי. על כן לקינוח, הנה שוב, בפעם השלישית לפחות מאז שאני כותבת בלוג, הרכבת הקטנה של הקאיפירה: לא הצלחתי להתאפק.
הנה כאן.