מסע אל בטן האדמה

כבר כתבתי כאן פעם על מסעי ברכבת הקטנה מבית שמש לתחנת מלחה בירושלים, בין כרי הדשא המנוקדים כלניות ורקפות, במסלול שכוח-אל במקצת, אם כי חביב מאוד. אז אתמול נסעתי באחותה הגדולה שנולדה הרבה אחריה – הרכבת החשמלית הגדולה והחדשה מנתב"ג לירושלים. דחיתי את הנסיעה הזאת הרבה זמן, כי שמעתי יותר מדי דיווחים על תקלות ועיכובים קשים, וחוץ מזה רוב הנסיעה היא במנהרות ואני לא אוהבת מנהרות. אבל בכל זאת הגיע הזמן להתנסות בזה, גם בשל סקרנותי, וגם כדי לשקול את המשך השימוש בקו המופלא הזה בשנת העבודה הבאה.

כרגיל ברכבות – כשזה עובד טוב, זה נהדר. כשיש תקלות – ירחם השם. אבל אתמול לא היו תקלות, והנסיעה התקדמה כשורה ותוך עמידה בזמנים, בלי איחורים משמעותיים. התברר לי שזה סיפור מהיר, די נוח (למרות החלפת הרכבות הכרוכה בזה בנקודות שונות של המסע מן הבית), וממש זול, בעיקר לאזרחים ותיקים כמוני. וזה למרות שכל המדינה הייתה בדרכים: החרדים במסעות 'בין הזמנים' שלהם, הערבים במסעות עיד אלאדחא, וכל השאר – כולל סבתות ונכדים – במסעות החופש הגדול: שמחה וששון. על המנהרות אין לי הרבה דברים טובים לומר, אבל הנסיעה מחוץ להן היא מרהיבה, גם אם די קצרה. קצת כמו מטוס כשהוא כבר מתקרב לנחיתה, בגובה נמוך יחסית, כשכל הנוף ההררי נפרש תחתיו. כולל הנסיעה על הגשר היפהפה ההוא שכבר קרוב לכניסה לירושלים, שמוטב לא לחשוב על כמה שהוא נורא-נורא גבוה.

הרכבת הזאת מגיעה לתחנת יצחק נבון בירושלים – קרוב מאוד לכל מה שאני צריכה שם – וזה היה יכול להיות ממש מעולה, לולא החליטו מתכנניה לחפור אותה בעומק של כעשר קומות (או יותר??) מתחת לפני האדמה. עכשיו, אני לא טובה בקלסטרופוביה. אפשר לעלות מבטן האדמה כלפי מעלה במעלית, אבל גם במעליות אני לא טובה. אז אמרתי: נעלה במדרגות הנעות. הא. מסתבר שגם בהן אני גרועה. יש שם כשישה גרמי מדרגות, מתוכם שלושה ארוכים כאורך הגלות ובעלי שיפוע שהפריח ממני את נשמתי. משהו כזה היה לי כשעברתי בבודפשט מתחת לדנובה וירדתי לשם במדרגות נעות – אבל שם היה רק גרם אחד, וכאן הרבה יותר. הו, האימה. לדעתי חטפתי ממש התקף חרדה, ומזלי שראש המשפחה היה איתי ושמר שלא אצנח לאן שהוא מרוב בהלה.

אני לא יודעת לומר מה יותר מפחיד – העלייה מבטן האדמה או הירידה אליה בדרך חזרה. שתיהן לא ממש לטעמי, אבל אני שוקלת את האפשרות שאפשר אולי להתרגל אליהן עם הניסיון (כאילו, פעמיים בשבוע נסיעה לעבודה בירושלים – בסוף מתרגלים, לא?) כדאי כבר עכשיו להתחיל בתרגול מסיבי של נשימות ארוכות, עמוקות ומרגיעות. אם לא יועיל, לא יזיק.

איך שלא יהיה, זה מסע מרגש ומרתק. למרות הכול התלהבתי. על כן לקינוח, הנה שוב, בפעם השלישית לפחות מאז שאני כותבת בלוג, הרכבת הקטנה של הקאיפירה: לא הצלחתי להתאפק.
הנה כאן.

מודעות פרסומת

כיבוי אורות

(אתמול בערב:)

יום מהביל מתגלגל אל סופו על שפת הים. השמש צונחת לאיטה במערב, עננים מסתירים את נתיבה, ורק מדי פעם מציצים בעדם רסיסי הכתום הבוער שלה. ואז, ממש לפנֵי-, רגעים של חסד: קו האופק נקי מעננים, וכדור האש נגלה לדקות אחדות במלואו, פתאום ממהר בצניחתו אל תוך המים: עוד חצי, עוד רבע, עוד שמינית, עוד אחד חלקֵי-… זהו. נבלע בים. כמה מהר אנחנו נעים עם תנועת הכדור שלנו, ואפילו לא הרגשנו. שולי העננים שנותרו במערב נדלקים לרגע בבוהק כתום-ורוד, מהבהבים ואז כָּבִים. נותר הים המאפיר, רוגע, והשמיים שמתרוקנים מן האור: הוורוד נדחק מפני האפור. ממשלת הלילה כבר כאן. גם באפור יש יופי.

צולם בסמרטפון על ידי ראש המשפחה, 8 באוגוסט 2019. אפשר להקליק על הצילום להגדלה.

מעשה בהינומה

השבוע השלכתי לפח את ההינומה הישנה שלי.

זה הרבה פחות מרשים ממה שזה נשמע. אבל במזג אוויר כמו הנוכחי יש לי נטייה לכתוב על כלום, ולפעמים במילים בומבסטיות.*

בשבוע שעבר חל יום הנישואים שלנו. זה יצא מעניין מבחינה מספרית, כי זה היה 36 שנה, וזה בדיוק בקיץ שבו מלאו לי 63 שנים, וזה בדיוק בשנה שבה גילי הוא סכום הגילים של הילדים שלי. יש לי נטייה לפעמים לעשות חישובים עקרים כאלה, במיוחד במזג אוויר גרוע (חם מהרגיל עם 120 אחוזי לחות. בערך). הנטייה החישובית שלי לא מתרחבת לניסיון לברר אם ומתי צירוף מספרים כזה יכול לקרות שוב, אבל האינטואיציה שלי אומרת שלעולם לא, ויש מצב שהיא צודקת.

בקיצור, כנראה בלי קשר, הצצתי לפני כמה ימים בתחתית הארון שבחדר השינה, וגיליתי בו את מה שהיה צפוי שאגלה: יותר מדי חפצים, בלגן, אבק, וקצת לחות ממקור לא ידוע (או מהנזילות של השנה שעברה, או מאלה של השנה, או ממזג האוויר, או מנזילה חדשה. או מגם וגם). אז הוצאתי משם הכול והתחלתי למיין, וזרקתי כמה דברים (לא הרבה, כי מה לעשות שאת הכול אני צריכה), ואז נפלתי על ההינומה שלי.

לפני כ-36 שנים הייתה לנו חתונה די צנועה. אמא של ראש המשפחה ראתה שמלה לבנה רגילה בחנות בתל אביב ואמא שלי ואני הצטרפנו אליה לראות, ואני חתכתי מהר כהרגלי ואמרתי בסדר. אז קנינו אותה. אני לא מבינה כלום בבגדים ואז אפילו הבנתי פחות, ראש המשפחה לא הביע דעה, ושתי האימהות היו מומחיות גדולות ואני לא התווכחתי. אחר כך, סמוך לחתונה, נזכרנו שבשביל החופה צריך שתהיה הינומה. אמא שלי לקחה וילון ישן, לבן ואוורירי, מאלה שהיו מקובלים אז בבתים של יוצאי אירופה, וגזרה ממנו מלבן בגודל כזה וכזה, ותפרה לו מכפלת בשוליו, סביב סביב, כדי שלא ייפרם. לזה הוספתי קשת שיער לבנה שהייתה לי בבית: תפקידה היה לשבת על ההינומה ולוודא שהנ"ל לא תפרח מראשי באמצע החופה. האמת שלפחות הקשת הייתה רעיון מצוין, כי היא אפשרה להינומה להיות דו-מצבית: גם לכסות את פניי כשצריך, וגם להיות מוסטת לאחור אחר כך. קניתי גם סנדלים לבנים, וזהו. הציוד הושלם.

נדמה לי שהרב והחזן התבוננו בהינומה בקצת פליאה, אבל הם לא אמרו כלום (באמת, בשביל מה היה שם גם חזן אני כבר לא זוכרת). האורחים ראו את ההינומה ושתקו בנימוס, אמא שלי ואני היינו מאוד מרוצות מעצמנו, ראש המשפחה לא הביע דעה, ורק אמא שלו נראתה באמת מזועזעת, וגם מלמלה משהו על זה שאם כבר, היינו נותנים לה לטפל בזה והיא הייתה גוזרת את זה כריבוע במקום כמלבן. אני החלקתי את העניין: בתום החופה קיפלתי את ההינומה ואיפסנתי אותה בארון. היא עברה איתי אחר כך גם לדירה הנוכחית שלנו, ומאז לא היו לי משאים ומתנים מיוחדים איתה. לפני כשנתיים, לקראת החתונה של הקטנה, הראיתי לה את ההינומה ושאלתי אם היא רוצה אותה. היא אמרה שלא, וברוב טקט לא פירטה למה, ואני החזרתי את ההינומה לארון.

בקיצור, במסגרת סידור הארון השבוע החלטתי שהגיע השעה להיפרד. היה להינומה ריח מוזר בשל האיפסון הממושך, ובמשך השנים היא האפירה, או שמא הצהיבה, והיא גם הייתה מאובקת ודביקה במקצת, ואני אמרתי לעצמי שבין כך ובין כך אין סיכוי שאתחתן שוב, ובטח שלא בטקס שדורש ביגוד מן הסוג הזה, והנוכחות שלה, יותר משהיא נוסטלגית, היא מעצבנת (בגלל האבק וכו'). וחוץ מזה היה לי חם נורא והכתף הכאיבה לי מאוד (התקף חדש. האורתופד נתן לי ארקוקסיה לשבועיים[!], אבל אני פוחדת מארקוקסיה). אז לקחתי את ההינומה והשלכתי אותה לפח ושכחתי ממנה עד הבוקר, שאז חשבתי שמגיע לה פוסט.

אמרתי ועשיתי.
אין מוסר השכל.

(ראש המשפחה, אגב, לא יודע על זה כלום, אבל היות שאף פעם לא הייתה לו דעה על ההינומה אפילו בחייה, יש להניח שגם מותה לא יפיק ממנו התרשמות מיוחדת.)

[*וכל זה במקום לכתוב פוסט פוליטי, ולהביע את שאט-נפשי מכל ה'איחודים' בשמאל, שרק פירקו את המחנה עוד יותר. עכשיו באמת אין לי מושג למי להצביע. התחלתי אפילו לשקול להצביע עבור 'כחול-לבן', וזה באמת סימן רע.]

מנחה

לַמְרוֹת כָּל הַדְּבָרִים –
לֹא טַחוּ עֵינַי מֵרְאוֹת
אֶת הַיַּעֲרָה
פּוֹרַחַת עַל גָּדֵר חַיָּה
מְפִיצָה סְבִיבָהּ
בְּזָהָב וּבְשֶנְהָב
מִנְחַת בְּשָׂמִים

סליחה, מקפיצה

שלא כהרגלי, אני מעלה כאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג לפני עשר שנים בדיוק ( שיניתי בו השבוע רק את המילה השנייה, ארבעים > חמישים). זה נקרא 'להקפיץ', ולהקפצות יצא שם רע בישרא, מסיבות ברורות. זה לא סתם שאני מקפיצה, יש לי סיבה, ובכל זאת אני מתנצלת מראש.

*

לפני חמישים שנה בדיוק נחתה אפולו 11 על הירח,  כשהיא נושאת בקרבה את מי שיפסעו (שעות אחדות מאוחר יותר) את הפסיעות האנושיות הראשונות על פני הלבָנָה.

בהנחה שאינני מבלבלת את השתלשלות המאורעות,  זה היה ב-20 ביולי 1969,  בשעת אחר-צהריים כלשהי לפי שעון ארצות הברית.  בישראל היתה אז כבר שעת לילה מאוחרת,  ואני הייתי אמורה לישון במיטתי,  אבל לא יכולתי להירדם   –  בין היתר משום שאבי הנסער טייל הלוך ושוב בין חדרי הבית,  כשהוא נושא עמו את הטרנזיסטור שלו ומאזין לשידור החי שתיעד את האירוע.  ממיטתי יכולתי גם אני לשמוע את הבִּיפּ-בִּיפּ-בִּיפִּים שֶמָּנוּ (כך החלטתי) את השניות שנותרו עד לנחיתה,  ואת הלחישה המהוּסה של אבא שלי,  שדיווח לאמא שלי:  "הם נחתו!  אבל זה באמת פנטסטי!"   אני לא בטוחה שאמא שלי היתה שותפה להתרוממות הרוח שלו (בוודאי לא בשעת לילה מאוחרת כזאת),  אבל בשבילו,  כמעריץ בלתי-נלאה של הישגי הטכנולוגיה האנושית המופלאה החוקרת את איתני הטבע המופלא-אף-יותר,  זו היתה חגיגה אמיתית.  למחרת הוא היה עתיד לספר לי על ספרו הנבואי של ז'יל ורן,  ולהציג בפניי מושגים מסתוריים ומרתקים  –  החל מ"אסטרופיזיקה" וכלה ב"שנות אור".  אבל באותו לילה   –  כשאני חושבת על כך היום   –  נראה לי בהחלט אפשרי שהוא לא עצם עין עד הבוקר מרוב התרגשות.

כל זה קרה בעשרים ביולי של שנת אלף תשע מאות שישים ותשע,  בשעת אחר צהריים כלשהי על פי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית.  בישראל זה כבר היה כנראה העשרים ואחד ביולי,  מתי שהוא אחרי חצות  –  לאמור,  בשעות הראשונות בהחלט של יום הולדתי השלושה עשר.

מה הייתה השעה המדויקת על פני הירח לא נודע לי מעולם. 

*

וחזרה לימינו: בזכות הפוסט הזה גיליתי אתמול מה הייתה שעת הנחיתה המדויקת: 22:17 לפי שעון ישראל. זה אומר קצת לפני היומולדת, אבל הצעדים הראשונים של האדם על הירח נעשו בתאריך הקובע ממש (:

הכול בגלל מסמר קטן

ראינו את הסדרה 'צרנוביל'. אתמול בערב צפינו בפרק האחרון. סדרת זוועות. לא מפני שהיא גרועה, אלא דווקא משום שהיא עשויה היטב כל כך: שחקנים נפלאים, בימוי מצוין. המועקה שהיא משדרת קשה מאוד, והיא נשארת גם בתום הצפייה.

עשרה טעמים למועקה:

  • בגלל האווירה הקודרת, הצילומים האפלים והמוזיקה מחרידת הלב (הפרק האחרון מסקר בין השאר את השעות שקדמו לאסון: פתאום הכול צבעוני ומלא חיים, באופן מוגזם כמעט ומטריד לא פחות מן האפרוריות הכללית ששורה על שאר חלקי הסדרה).
  • בגלל שזה סיפור נורא.
  • בגלל שזה באמת קרה.
  • בגלל שזה יכול לקרות שוב, בכל מקום.
  • בגלל שאנשים מזלזלים.
  • בגלל שאנשים חמדנים.
  • בגלל שאנשים פוחדים.
  • בגלל שאנשים משקרים.
  • בגלל שאנשים עושים טעויות.
  • בגלל שהם לא אוהבים להודות בהן.

אחר כך, כששערי הגיהינום נפתחים, אנשים דווקא מגלים נכונות נדירה להתמודד ולפתור, לא פעם תוך סיכון חייהם (וחיי אחרים) והקרבה של ממש. האמת היא שברית המועצות, אחרי שורה נוראה של מחדלים, הצליחה להתגבר (במחיר כבד מאוד) על אסון גרעיני איום שאיים להסתבך עוד יותר, וכל זה בלי עזרה של ממש מבחוץ. אבל זה באמת לא עוזר לפוגג את המועקה.

הערה על הבימוי: משהו בו מזכיר לי את הסרטים של אינגמר ברגמן. האופן שבו הוא הולך עד הסוף – בלי להשאיר מקום לדמיון שימשיך לבד מנקודה מסוימת. אני לא מתכוונת דווקא לצילומי זוועה (אם כי גם כאלה יש, פה ושם) – אלא לאופן שבו המצלמה משתהה על פניו של אדם לזמן ארוך, ומראה, בלי מילים, את התהליך הנפשי שעובר עליו: בלי לוותר, בלי להרפות. שזה עוד טעם למועקה הנ"ל.

אגב, נזכרתי במשהו מן הסידרה 'האמריקאים' – כשאחד המרגלים הרוסים בארה"ב אומר בהקשר של הלוחמה הביולוגית וסכנותיה: יש לנו (כלומר, לרוסים) מוחות מעולים, אבל אין לנו תקציב, וזה מאוד מסוכן.

מה שמחזיר אותי ללגאסוב מ'צרנוביל', שאומר בסוף הסדרה, פעם הייתי שואל את עצמי כמה תעלה לנו האמת; מאז שקרה מה שקרה, אני שואל רק שאלה אחת: כמה יעלה לנו השקר.

מהפכוטובות

אני עוד תחת הרושם של מה שהיה כאן בשלישי אחה"צ-ערב-לילה. נראה לי מיותר לציין שאני מבינה לגמרי את מה שמפריע ליוצאי אתיופיה בארץ, ואת עלבונם, זעמם ותסכולם. היו שנים שבהן, בגלל חיבתי המיוחדת לאמהרית, גם עקבתי בחריצות אחרי תוכניות רדיו וטלוויזיה, ואפילו עיתונים, בשפה הזאת (כמובן, לא הכול הבנתי, אבל חלק כן, ובטלוויזיה גם יש תרגום), והתמצאתי בכל מיני עניינים יותר מאשר היום. אבל היום אני בעיקר עדיין חרדה מהאופי שההפגנה הזאת נשאה.

כמובן, הכול כבר נאמר, ואין לי הרבה מה לתרום לדיון, שבו כל אחד יודע הכול וכל השאר לא יודעים כלום. אני גם יודעת למנות את כל האשמים. שיטור היתר של המשטרה, החשיבה הגזענית המופרזת של ישראלים רבים, הטיפול האיטי והמתחמק של הרשויות השונות; וגם ההשתוללות הקשה של חלק מהמפגינים, ההיעלמות התמוהה של המשטרה מכל הזירות, לשונו של השר האחראי שדבקה פתאום לחיכו (בניגוד גמור לזריזותו ולערנותו במקרים אחרים); ומעל לכול ראש ממשלתנו, שפיזר את הכנסת במהלך שקשה מאוד לקרוא לו חוקי, והשאיר אותנו בלי ממשלה, בלי פרלמנט, בלי מפכ"ל, ובלי שום הוכחה שאנחנו חיים במדינה מתפקדת. ויעידו, אני מניחה, עשרות אלפים שנתקעו בחסימות בכל רחבי הארץ, למשך שעות ארוכות מאוד, לעיתים עם ילדים מאוד קטנים, לעיתים עם חולים, ובדרך כלל בלי מים – ובלי שמישהו מרשויות המדינה ימצא לנכון לפנות אליהם (ברדיו?) ולהסביר להם מה קורה ועד מתי. המחשבה על מה שאמבולנסים יכלו או לא יכלו לעשות בשעות הארוכות האלה מעבירה בי צמרמורת עד עכשיו.

החברים הצודקים בפייסבוק כבר העירו חזור והער לעניין הזה (לא לי, תודה לאל – בפייסבוק אני לא מתווכחת): מהי אי נוחות זמנית לעומת מוות מיותר וטרגי של איש צעיר? הם צודקים כמובן, אם כי בכל זאת אני תוהה: אם מישהו יקבל התקף לב באמצע הפקק ואי אפשר יהיה לפנותו לחדר מיון, גם אז זה יוגדר כאי נוחות זמנית? האם הצעירים הנסערים האלה שחסמו את כל הצירים הראשיים בארץ בבת אחת בכלל לקחו את האופציה הזאת בחשבון? והמנהיגים שלהם – רהוטים, משכילים, מרשימים ככל שיהיו – שישבו כל הערב באולפנים במקום להצטרף אל המפגינים ולנסות להשפיע עליהם מניסיונם וממתינותם – האם הם חשבו על זה?

ועוד למדתי מן החברים הצודקים בפייסבוק (שנוהגים לשתף כל דבר חוכמה עד זרא, ומרגישים מן הסתם אמיצים ומקוריים במיוחד כשהם עושים זאת), שמרטין לותר קינג אמר, שהבעיה הגדולה ביותר היא לא הגזענות הלבנה הבוטה, אלא דווקא אותם לבנים כביכול-לא-גזעניים שהסדר הציבורי חשוב להם יותר מן הצדק. זה כמו האמירה הנצחית ההיא על הדברים הרעים שקורים לא בגלל שאנשים רעים עושים אותם, אלא מפני שהאנשים הטובים שותקים. אני מתה על הפתגמים האלה, כי הם מאפשרים לנו לסמן בבהירות מי אשם: אשמים מי שהתלוננו על שנתקעו בפקקים. כמה פשוט, ככה נכון. או שלא. ועוד לא הגענו לציטוט האלמותי מנימלר, אני מניחה שגם שעתו תגיע.

בניגוד לכל הצודקים, אני, שטועה תמיד, דווקא חוששת שמראות ההפגנה הזאת לא יישכחו בקלות, ושהם רק ישכנעו יותר מדי אנשים שהאתיופים הם נורא אלימים. שזה לא נכון ולא צודק בעיניי, כי הם לא כאלה, וגם משום שכמה עשרות/מאות נערים משתוללים אינם מדגם מייצג לשום דבר – אבל כך עלול לקרות. וכשאומרים צדיקי הרשתות החברתיות, 'אבל אין מהפכות נחמדות!', אני מסכימה אתם לגמרי. השאלה שלי היא לגמרי אחרת: מהפכות מוצלחות – כאלה שהשפיעו רוב טובה על מחולליהן ועל האנושות כולה – יש? אמנם אני די חלשה בהיסטוריה, אבל חזרתי לאחור עד למהפכה הצרפתית, הבטתי כה וכה – ולא מצאתי.

תעמדי ישר

הקשבתי (חלקית) לגאולה אבן מראיינת את אגי משעול, כאן. ריאיון יפה.

אגי משעול מספרת בין השאר שבילדותה, אמה הייתה אומרת לה תמיד, בהונגרית, תעמדי ישר (Allj egyenesen, אבל חסר לי אחד האקצנטים). בדיוק, בדיוק ככה אמרו גם לי. תמיד חשבתי שזה בגלל שהייתי נורא עקומה, עכשיו אני לא בטוחה שזה רק זה. הפרשנות של אגי משעול היא שזה היה משהו של ניצולי שואה: בערך הרצון/הצורך לתפוס את המקום בעולם בנחישות, אחרי/בגלל/למרות כל מה שקרה. אבל אני חושבת שאולי זה גם היה אז משהו הונגרי כללי, או בכלל מרכז אירופאי, החשיבות הזאת שמיוחסת ליציבה (הנכונה והנאה) ולמשמעותה בעולם, בלי קשר לגורל היהודי.

איך שלא יהיה, זה לא עזר. נשארתי עקומה.

נזופה

הבוקר כתבתי כל מיני דברים במחברת חדשה שקיבלתי במתנה מיפן(!), ואז ראיתי שכל מה שכתבתי שם זה אוסף של הבלים, וגערתי בעצמי לאמור, עדה ק., את מפטפטת בלי הכרה, עדיף שתשתקי כבר ותלכי לעבוד, כי יש לך מלאנת'אלפות עבודה, ואת בפיגור גדול בכל החזיתות.

אמרתי ועשיתי (ומאז בדקתי שני קבצים גדולים וסימנתי עליהם V. לפחות זה).

הבהרה:
בשל צוק העיתים (עומס-סוף-שנה) צפויים פה גם פוסטים קצרים וסתמיים ובלתי אינפורמטיביים בעליל, כמו השרבוט הנוכחי.
.(And sometimes even in English, as suggested in one of my previous posts)
כן, נראה שאיבדתי את זה לגמרי.

אני מתנצלת מראש על הטרחת הקוראים לכאן לשווא, אבל מצד שני מתנחמת בעובדה שזה הבלוג שלי אז מותר לי, שהרי אם לא כאן אז היכן, ואם לא עכשיו אימתי.

פרפרית

קפצנו אתמול לתל אביב לראות תערוכה ('דיוקן: אם', בבית האומנים. כולל אקוורלים יפים של איריס-איריסיה קובליו. ויש שם גם תערוכות אחרות). שוב נוכחתי לדעת שמאז שאני הולכת לשיעורי ציור אני רואה הכול אחרת. מסתכלת אחרת. פתאום חשוב לי למשל לראות מה חומרי הציור. הכיתוב 'אקריליק על נייר', למשל, שפעם הייתי מדלגת עליו בלי להקדיש לו מחשבה נוספת, קיבל פתאום משמעות מיוחדת. וכשאני רואה רישום מאוד פשוט, בסך הכול שרבוט קטן, כמעט לא-גמור, בצבעי עיפרון על נייר, אני חושבת: 'אפילו ברישום קטן יש יופי ויש חשיבות'. אני שמחה בראייה החדשה הזאת שלי.

כמובן, אי אפשר בלי להתלונן. גם היום קשה לי עם ההסברים שכתובים בכניסה לכל אולם תצוגה. משהו שהאוצרים כותבים, אולי. הם בערך באורך של דף אחד, או חצי דף, מודפסים בשחור ברור וקריא על לבן, אבל כשאני מתחילה לקרוא אותם, אני שמה לב שאחרי שורה וחצי המוח שלי ננעל. לא מבינה מה כתוב. למרות שהכול בעברית צחה, אבל איכשהו המילים והמשפטים מרחפים בחלל המופשט ולא נוחתים בשום מקום. שאז אני מסתפקת ברפרוף לא מחייב על הכתוב, ובסוף מתייאשת ועוזבת ומקווה שאצליח לפרש את המוצגים בכוחות עצמי. או שלא.

אם כי לפעמים, במסגרת הרפרופים האלה, אני נופלת על משפט אחד ברור – למשל, אתמול, על פיסת המידע שלפיה הצייר נפעם מן העובדה שאחרי השריפה בכרמל התגלו פתאום פרחים שלא נראו שם לפניה. ואז אני שמה לב שברבים מציוריו, הפרחים צומחים מתוך רקע שחור, ואני אומרת לעצמי, הנה, לפחות את זה הבנתי.

מוסר השכל? תרפרפי, עדה ק., לא תמיד חייבים לקרוא הכול. לפעמים גם בתוך איזו שורה בודדת שמסתתרת בתוך טקסט סתום, אפשר למצוא כל מיני אוצרות.