שביל כניסה לגינה מוכרת

שלוות הצל הפתאומי –
חופת עצים
שנפגשים
מעל ראשי –
קרירות השקט –
ואז בקצה השביל:
המדרגות
יורדות
אל ההמשך שעוד איני רואה –
אבל אני יודעת את אשר יבוא,
והידיעה
אינה פוגמת
בציפייה

טוב, לא כל יום

אבל יומיים. בינתיים.

בזכות המקהלה אני מתוודעת לא רק ללחנים ועיבודים חדשים, אלא גם למילות השירים. אפילו שירים שהכרתי ולא הקשבתי למילותיהם, ועכשיו פתאום מתברר כמה הן יפות. בעיקר בלדה לאישה ו- שובי לביתך.

בראשון מביניהם אני אוהבת את השורות על שלל חבצלות הבר שעוד פורחות הרחק בעמק. ובשני את 'האזיני לקולות', ובמיוחד את 'תני לנפשך לשמוע'.

שני השירים קודרים למדי, ויש עוד כמה חוטים שמקשרים ביניהם, למשל העובדה ששתי הנשים שכתבו אותם (תרצה אתר ודליה רביקוביץ') עברו מן העולם בנסיבות שנראו, לפחות בהתחלה, לוטות בערפל.

מה שתמיד מזכיר לי את כותרת הספר (האחרון?) של דליה רביקוביץ', 'באה והלכה'. יש משהו עצוב מאוד ונוגע ללב בכותרת הזאת. אני מחקה אותה לפעמים כשאני כותבת בסוף פוסטים שלי את המילים 'אמרה ועשתה' (כלומר, החליטה – אני – ועשתה מה שהחליטה). אלא שאני מתכוונת בצחוק, ואילו אצל דליה רביקוביץ' זה היה לגמרי ברצינות.

פסוקו

וזה מה שלמדתי בשיעור האחרון בקורס מיינדפולנס:
מחשבות הן לא עוּבדות.

זה כל כך נכון וברור, ובכל זאת כבר קרה לא פעם שהתרגזתי על מה שעוד בכלל לא התרחש (וכמובן, אפילו אם לא התרגזתי, דאגתי מאוד). יותר מדי דמיון היפר-אקטיבי. עכשיו אני אזכיר לעצמי: קודם נראה את זה קורה, אם בכלל, אחר כך נחשוב הלאה.

מידת ההצלחה ביישום של זה עדיין לוטה בערפל, אבל בכל זאת מצא חן בעיניי.

גזוזטרות

כיסופים
מרפסת על הים
אל הים
צופה אל המים
נכספת –
כיסופים אליה
וממנה

(יפו, יוני 2022)

*

מרפסת בקומה ה-13
ערב מעל הים:
הים.
קולו.
צבעיו.
לובן קצף גליו
באור הפנסים

(בת ים, אוקטובר 2022)

התעמלויות

שריר הכתיבה שלי נחלש (זה ניכר בקצב עדכון הבלוג, אפילו בקצב עדכון המחברת). אולי צריך לפצוח בסדרת התעמלויות כדי לחזק אותו. שלא לומר להשיבו לחיים. התעמלויות בשיטה החביבה עליי: כל יום קצת. רק טיפה, שלא תכביד. נניח: פוסט קצר כל יום (כמעט). זה עלול לייגע את הקוראים, מצד שני הם יוכלו לשמוח שזה קצר ולא גוזל הרבה זמן קריאה – ושאפשר לקרוא כמה פוסטים בבת אחת, אחת לכמה ימים, אם לא מתחשק להיכנס לבלוג כל פעם בנפרד. ככה אני עושה בבלוגים-קצרי-פוסטים של אחרים. אני אוהבת פוסטים קצרים, כי אני קוראת לאט. וזה משום איטיותי הנודעת (לשמצה).

*

דף בוקר*
כתבתי וכתבתי
מילים ומילים
וללא הועיל:
הנייר התמלא –
ואני נותרתי
ריקה כשהייתי

(*15 באוקטובר 2022)

לקט

אז מה היה לנו. פרה פרה:

פנסיה:
יש לי קרוב משפחה שאמר פעם, אחרי שיצא לפנסיה, שהוא כל כך עסוק עד שהוא חושב לחזור לעבודה כדי לנוח קצת. אז גם אני נהייתי עסוקה. 'אחרי החגים' פרצו בכל עוזם, ואני חזרתי להתנדבות שלי בחטיבת הביניים, פעמיים בשבוע, והתקבלתי למקהלה, פעם בשבוע, והתחלתי קורס מיינדפולנס, שזה עוד פעם בשבוע, וכמובן שיעורי אקוורל ותרגול דנית ופסנתר ועוד דברים ולא נשאר לי זמן. המקהלה זה כיף מאוד גדול, אם כי מסובך, כי שובצתי עם קולות האלט, שזה בדיוק באמצע, וזה תפקיד ליווי שצריך להתרגל אליו כי הוא קצת מבלבל. אז אני כל הזמן מכינה שיעורי בית. אשר למיינדפולנס – זו שיטה/גישה שאני מתעניינת בה כבר די הרבה זמן, וקוראת ושומעת, ועכשיו החלטתי להירשם למשהו יותר מעשי ומסודר. נראה. לא בטוח שתהיה הצלחה, כי עדה ק. ומחשבותיה הסוררות מפריעות כל הזמן להתרכז כנדרש.

טרדות:
כבר יותר משבועיים אנחנו עסוקים בבעיות אינסטלציה. נראה שהרוב נפתר, אם כי גם בזה אני לא בטוחה, וחוץ מזה נשארו ספיחים שעולים לי על העצבים. אני חייבת ללמד את עצמי ששום דבר לא נפתר במלואו, ושחייבים להשלים עם זה (וע"ע מיינדפולנס). והרי כבר חז"לינו אמרו (אולי):
It ain't over till it's over – and it's never ever over

ימי קורונה:
בשבוע שעבר קיבלנו את החיסון החמישי, המותאם לאומיקרון. לא יודעת אם נכון לקרוא לו חמישי, כי את הרביעי לא קיבלנו. פחדתי מהחיסון החדש הזה פחד מוות, אבל נוכח אורח החיים הסוער שאימצתי לעצמי אחרי החגים (ע"ע סעיף ראשון בפוסט זה), הרגשתי חשופה יותר מכרגיל. להישמר מפני קורונה כששרים במקהלה זו משימה בלתי אפשרית. יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנרשמתי לחיסון הרביעי וביטלתי את התור בלי ללכת להתחסן, ומאז כל הזמן שברתי את הראש אם טוב עשיתי או לא. בזמן הזה כבר היה יכול להיוולד תינוק. אבל לא נולד. אז חוסנתי עכשיו, ביום שאחרי הבחירות (תכף אגיע אליהן). בינתיים העניין עובר ללא אירועים מיוחדים, אבל היות שלאיש אין מושג ירוק מה החיסון הזה עושה, או לא עושה, אני אומרת: ראה נראה, עוד חזון למועד. לפחות אני פטורה מחיבוטי הנפש, כי את הנעשה אין להשיב.

פוליטיקה:
אז הבחירות. במשך חודשים אמרתי שאני לא הולכת להצביע, כי די, כמה אפשר. בסוף, כצפוי, אמרתי אוקיי, אצביע 'יש עתיד': לא שאני סומכת שם על מישהו, אבל אולי זה הרע במיעוטו. ואני לא אוהבת להצביע למפלגות רק בשביל להציל אותן, בעיניי זו אנומליה מוחלטת. אחרי הכול, הן אלה שאמורות לעבוד בשבילי, לא להפך. את מרצ אפילו לא שקלתי. אף פעם לא חיבבתי אותם, ולא אהבתי את מה שניצן הורביץ עשה כאן כשר בריאות (לא שאת שרי הבריאות שהיו לפניו אהבתי יותר – אבל ממנו היו לי יותר ציפיות). אז חשבתי לזנוח את הצבעתי הנצחית למפלגת העבודה, ולהצביע עבור לפיד.

אז מה אם חשבתי. בדרך לקלפי דיברתי עם ראש המשפחה על המפלגות השונות, והשתכנעתי עוד יותר שאני לא אוהבת אף אחד, ופתאום אמרתי לו: אתה יודע מה? בכל זאת אצביע למפלגת העבודה. אני לא אתחיל עכשיו להסביר למה, כי זאת כמובן החלטה לא רציונלית. אבל כמה רציונלי יכול אדם להיות בפעם החמישית בתוך שלוש שנים, כשהוא יודע שבין כך ובין כך את אף אחד לא מעניין מה דעתו. בקיצור, אחרי ההודעה הזאת שלי ראש המשפחה התחיל לגחך, ועדה ק. התעצבנה עליי עד כדי כך שנעתקו המילים מפיה (שזה לא הפסד גדול, בין כך ובין כך ידעתי מה דעתה, וחוץ מזה דעתה לא חשובה). אז נכנסתי לקלפי ושמתי פתק 'אמת', כראוי לטיפשה שאני, ואז הלכנו הביתה ובערב עוד היה נדמה על פי המדגמים שטוב עשיתי, אבל כמובן שבבוקר התברר שלא. למה אנחנו עוד מייחסים איזו שהיא חשיבות למדגמי הערב – זו תעלומה בעיניי.

נו, עכשיו כל המחנה 'שלי' שקוע בנהי ובכי, כרגיל, ומאיים לעזוב את הארץ. היות שאני כבר נורא זקנה, אני זוכרת דברים שרבים אחרים, צעירים יותר, לא יודעים. למשל, שהשמאל דיבר בדיוק ככה כשבגין נבחר ב-1977 – ואילו עכשיו הוא נזכר בו בחמדה. ובכן, אני לא מתרגשת. אין לי שום תכנונים לעזוב את הארץ (וחוץ מזה, שום מדינה אחרת לא מחכה לי). מי שרוצה לעזוב שיעזוב, אני לא אומרת לאף אחד מה לעשות. אבל אם תהיה פה ממשלה יציבה לכמה שנים, אני אשמח. מחול השדים האינסופי הזה של בחירות ובחירות נמאס עליי. בן גביר ושות' הם צרה לא קטנה, אבל נותר לראות כמה מכל הסיסמאות שלהם הם באמת יוכלו לממש. שהרי כידוע, הרבה יותר קל לצווח מן האופוזיציה מאשר לממש את הצווחות בקואליציה. וע"ע ליברמן שאיים להפציץ את אסואן ונהיה שר ביטחון והסכר בכל זאת עוד עומד על תילו (שנאמר: מה שרואים מכאן לא ראו משם), וליברמן עכשיו כמעט אהוד על השמאל כי הוא נגד ביבי. מין היגיון שכזה. בקיצור: אין לי מושג מה יהיה, אבל לחגיגות האומללוּת אני לא מצטרפת – והגיע הזמן שאנשים ילמדו לנצח בכבוד וגם להפסיד בכבוד, כי בשני התחומים הללו כולנו צריכים ללמוד עוד די הרבה.

כמובן, עכשיו נשלפות החרבות: לפיד אשם, וגנץ אשם, ומיכאלי אשמה, ובלד אשמים, ואומץ אשמים. ואני אומרת: חמודים, אל תריבו, יש מספיק אשמה בשביל כולכם: אף אחד מכם לא גילה תבונה פוליטית יוצאת דופן, ואף אחד מכם לא קרא נכון את המפה, ולפחות מן הבחינה הזאת נתניהו שם את כולכם בכיס הקטן, גם אם לא נעים להודות בזה. אני כבר הרבה זמן אומרת שאני לא מבינה מה ההבדל בין מרצ והעבודה, ובין העבודה ללפיד, ובין לפיד לגנץ, ובין גנץ לחלקים היותר שפויים בליכוד. כולכם יושבים על אותה סקאלה, במרחקים קטנים זה מזה, וכולכם יכולתם ללכת ביחד. אבל לא – כל פתית שלג ייחודי רוצה להיות ראש ממשלה ומשוכנע שהינה-הינה הוא גם יהיה.

אשר ל'אומץ', שהדביקו עליהם את התווית של 'מתנגדי חיסונים': זאת כמובן תווית מטופשת, כי יש ביניהם אנשים מאוד רציניים שמבינים במדע וברפואה ושקיבלו כבר הרבה חיסונים בחייהם. אני יכולה להבין את הזעם הנורא שהם מרגישים על מה שעשו להם כאן בשנים האחרונות כשהם לא רצו לקבל חיסוני קורונה, ולגמרי מבינה למה הם לא רצו להצביע מרצ. אבל לדעתי הריצה שלהם לפוליטיקה הייתה משגה, ולא פלא שלא הצליחו. זה לא שדה הפעולה שמתאים להם. לתלות בהם את כישלון השמאל זה מגוחך, מה גם שלא בטוח שהם כולם אנשי שמאל.

טוב, הפוסט הזה הולך ומתארך וכבר הגזמתי קשות. עדה ק. התעייפה לגמרי, ולכן היא מבקשת לסיים בפסקה אחרונה קצרה, אז אני ארשה לה מיד להלן:

בלוגוספרה:
בכלל לא מתחשק לי לכתוב בבלוג.

מוצאי

נגמר יום כיפור. זה תמיד משמח אותי, כי בשבילי זה היום הכי מלחיץ בשנה. אני יודעת שיש מי שחושבים שהוא רגוע/מרגיע, אבל אני לא אחת מהם. הידיעה שכל המדינה סגורה מורטת את עצביי.

בשנים האחרונות אימצתי לי בימי כיפור מין נוהל מוזר של 'צום חלקי': שתיתי הרבה מים (בלי מים לא בא בחשבון בשבילי כבר מזמן) ואכלתי ממש קצת. אבל השנה ויתרתי על הנוהל ולא צמתי אפילו חלקית, כי כל השבוע הייתי חולה, והייתי מספיק חלשה גם ככה.

לא יודעת מה זה היה. לא קורונה, כי בדקתי (גם אנטיגן וגם PCR) ויצא שלילי. ובלי שיעול/נזלת, כך שגם לא לגמרי מתאים לשפעת. אולי אחד מבני הדודים של השפעת: סתם קצת חום, חולשה, והכול כאב לי. ראש המשפחה נאלץ לעזור לי לפתוח מכסים של צנצנות או לפרוס פרוסות לחם או להחזיק קומקום וכו', כי השרירים כל כך כאבו שהפכתי לחסרת תועלת. תמיד מדברים על כאבי שרירים במחלות האלה, ואני מכירה את זה, כמו כולם, אבל ככה עוד לא היה לי. כנראה הגיל עושה את שלו.

כך או כך, רוב הסימנים עברו, אני מחלימה. ראש המשפחה הבטיח שאם מצבי יהיה קשה מנשוא הוא לא יצום, כדי שלפחות אחד מאיתנו יהיה במצב תקין. אבל הבוקר הוא הודיע לי שהוא מתרשם שמצבי משתפר (אולי בזכות הסעודה המפסקת המרשימה שבישלתי אתמול), ועל כן הוא צם כרגיל. אני מקווה שבכך הוא כיפר גם על עוונותיי.

משהו נחמד שראיתי הבוקר בחצר של הבניין הסמוך: יש להם שם מרזב שיורד מהגג והפתח שלו הוא בגובה 30 סנטימטר בערך מעל פני הקרקע. הבוקר יצאו מהפתח הזה מים בזרם מהיר למדי, ואחר כך לאט יותר, בזרם דק. אולי מישהו השקה על הגג, או משהו. איך שלא יהיה, התקרב לשם חתול שבהתחלה חשבתי שהוא בא לשתות, ואולי הוא באמת גם שתה. אבל אז שמתי לב שהוא מנסה לתפוס את זרם המים בכף הקטנה והמהירה שלו. הוא לא הצליח, וזה כנראה שיגע אותו, כי הוא ניסה שוב ושוב, ותוך כדי כך הוא נראה כמי שממש לומד את הנושא – מתבונן למעלה ולמטה ועוקב בעיניו אחרי הזרם התעלומתי: מה זה הדבר השקוף הזה שיורד מלמעלה ולא ניתן לעצירה.

מסתבר שגם ביום משעמם כמו היום מוצאים דברים מעניינים לראות. גם אנשים מוצאים, וגם חתולים.