שוב יצא לי לראות השבוע חלקים מהסרט להציל את מיסטר בנקס, המספר איך הסריטו את מרי פופינס באולפני דיסני. התֵזה המועלית שם היא שהגיבור האמיתי של ספר הילדים המפורסם הוא דווקא מיסטר בנקס, האבא – מי שהיה בנשמתו ילד שנאלץ לתפקד בשארית כוחותיו בעולם של גדולים; ונרמז שם שמחברת הספר, פמלה טרברס, כתבה אותו בעצם על פי דמותו של אביה האהוב שמת בילדותה באוסטרליה.
הסצֵנה המרגשת בעיניי היא זו שבה צופה טרברס שׂבֵעת-הקרבות בהקרנת הבכורה של מרי פופינס: אני מתרגשת שם יחד אתה, אבל מצטערת שלא מקרינים גם אותו במלואו. כי מרי פופינס היה הסרט האהוב עליי בילדותי. יותר מכל ספר או סרט אחר, הוא מסמל בעיניי את ממלכת הקסם של הדמיון הילדותי, שבו אפשר לקפוץ אל תוך תמונה המצוירת בגירים צבעוניים על המדרכה, או להפליג למסע על גבו של סוס שנתלש מהקרוסלה. וזאת כבר הפעם השנייה שזה קורה לי: פמלה טרברס יושבת בסרט באולם הקולנוע החשוך, צופה במיסטר בנקס ובוכה כשהיא נזכרת באביה – ואני, שבקיץ הקרוב ימלאו לי חמישים ותשע שנים, יושבת מול הטלוויזיה בביתי שבמישור החוף ובוכה כשאני רואה את דִיק וַאן-דַייק מרקד עם פינגווינים.
בלוגיעדה 