אפשר היה כמובן לכתוב על ענייני ירושלים שהוכרה סוף סוף כבירה – לתהות מה לקח להם כל כך הרבה זמן להכיר בעובדה יומיומית פשוטה, ומה יהיה המחיר שכולם (בעיקר אנחנו) יצטרכו לשלם עכשיו, ואיך זה שהנימוק הפלסטיני 'לא מוצא חן בעינינו אז נשתולל' נחשב תמיד לגיטימי. אבל כדרכי, מה שהתמיה אותי יותר מכל היה הנבואות שכל זה עורר: מסתבר שרבים מאוד במקומותינו יודעים בדיוק מה עומד לקרות בימים הקרובים. אושיית פייסובק אחת אפילו יעצה לידידיה הירושלמים לעזוב את העיר, ליתר ביטחון, נוכח הרעה הממשמשת ובאה. היות שאני לא נוטה לאופטימיות, יש בעיניי היגיון לא מבוטל בהגיגי-יום-הדין האלה, ובכל זאת נשאלת כתמיד השאלה, איך הם יודעים. אני מניחה שהם פשוט מנחשים, ומאוד אצה להם הדרך להשפיע מטוב ניחושיהם על כולם, בהנחה שאם יתברר שצדקו, יוכלו להתהדר בכך שהם היו הראשונים לזהות; ואם יתבדו, ממילא לא יזכור זאת איש, כי איך בגלל אפשר לזכור מה מישהו אמר כשכולם מדברים כל כך הרבה.
וכמובן שאפשר היה לכתוב גם על ישראבלוג, שבעניינו יצאה שלשום הודעת סגירה שאינה משתמעת לשתי פנים. אפשר להבין את המהומה שההודעה הזאת יצרה, שהרי מאות בלוגרים חייבים עכשיו למצוא לעצמם בהקדם מקום אחר לכתוב בו. למרות שזה כבר שלוש שנים שאני לא כותבת שם, ולמרות שכבר מזמן מצאתי לעצמי מקום אחר לכתוב בו – זה בכל זאת אירוע מטלטל. נדמה לי שמאז אפריל 2006 לא היה יום שבו לא נכנסתי לישראבלוג-החיים-זה-כאן כדי לקרוא, לכתוב או להגיב איפה שהוא. זה לבטח יהיה לי חסר – אבל אני מאמינה שהקשרים בין הבלוגרים יישמרו ושנמשיך לקרוא זה את זה, לא חשוב איפה.
שאלת השאלות של ניצולי ישרא היא, מטבע הדברים, לאן עדיף ללכת עכשיו – בלוגספוט/בלוגגר או וורדפרס. אני עצמי התחבטתי בעניין הזה הרבה מאוד זמן ושמחה שלא צריכה להמשיך בהתחבטות. בכל מקרה אני משתדלת לא להרבות במתן עצות מבלי שנשאלתי: לכל אחד מתאים משהו אחר, ואני מאמינה שכולם ימצאו בסופו של דבר את המקום שמתאים להם, וכל חתיכות הפאזל יפלו למקומן הנכון במועד שיהיה נכון עבורן.
איך שלא יהיה – במקום כל הנ"ל אכתוב על ענייניי הרגילים, ואפתח כרגיל במה שנראה מורבידי, כהרגלי (עדה ק., הגזמת בשימוש בשורש רג"ל). תפנית אופטימית קצרה לקראת הסוף מובטחת:
לפני כמה חודשים צפיתי בערוץ 2 בריאיון עם נורית זרחי. בין השאר היא אמרה שם ש"מומלץ לא להיות זקנים – אבל זו הדרך היחידה שבה אפשר לחיות בגיל הזה. אז אני מתמודדת עם זה כמיטב יכולתי". אהבתי את הניסוח ואת הרוח, אז רשמתי לי מיד, שלא אשכח.
מאז נפל לידי ספרון מיוחד ומוזר שנורית זרחי כתבה – חידת הכפולים. זה מעין ספר-הרהורים שלא את כל מה שכתוב בו הבנתי, אבל הפרק הראשון שלו נגע לליבי, בין השאר משום שהוא אינו בלתי-קשור לציטוט שלעיל. בפרק הזה פונה זרחי אל מיס בריל, שהיא גיבורת סיפור שכתבה קתרין מנספילד, ואומרת לה:
"צריך אומץ בשביל להיות זקנים, כדי לקבל את החיים ואת עובדת המוות, כדי לקבל את החולשה והתמעטות היכולות; צריך הרבה יצירתיות כדי לקבל את מצב הבדידות, כשאפילו בני משפחתך עסוקים בחייהם. את לא יכולה להימלט מזה, מיס בריל, זה גורלו של האנושי" (עמ' 21).
אלה דברים נכוחים ויפים, ואני מסכימה עם כל אות בהם, אבל הכי אהבתי את התפנית שנורית זרחי עשתה מיד אחריהם, כשכתבה:
"ואילו הייתי נבונה יותר, הייתי אומרת לה [כלומר, לאותה מיס בריל]: תביטי בַּוֶּרֶד הזה, איך הוא נפתח."
אהבתי את הדרך הזאת של נורית זרחי לאותת, שבמקום כל הפילוסופיות (המדויקות כשלעצמן), עדיף פשוט לראות את (ולהתנחם ב-) כל היופי שיש.
והרי יש.
בלוגיעדה 