אף שהזכרתי בקצרה את אתי הילסום כבר בפוסט הקודם, נראה לי שהספר השמיים שבתוכי (בתרגום שולמית במברגר) ראוי להתייחסות קצת יותר נרחבת, אז הנה:
בשנים הראשונות של הכיבוש הנאצי בהולנד חיה אתי הילסום באמסטרדם. בשנת 1941 התחילה לנהל יומן, ובנובמבר 1943 נספתה באושוויץ, עוד לפני שמלאו לה שלושים שנה. למרות שהייתה יהודייה, לא היה לה קשר ליהדות, או לשום דת אחרת. אף על פי כן פיתחה לעצמה ראייה דתית מיוחדת במינה.
אם הבנתי נכון (ולא היה לי קל להסיק מסקנות מהאופן שבו היומן נכתב ונערך), במחצית השנייה של 1942 החלה לעבוד בבית החולים במחנה המעבר וסטרבורק, שאליו גורשו יהודי הולנד בדרכם לאושוויץ. בתחילה לא הייתה אסירה בעצמה, ואף יכלה לצאת מדי פעם מן המחנה, לבקר באמסטרדם ולהעביר מכתבים, ציוד ותרופות – אבל בהמשך הפכה בעצמה לאחת מדיירי המחנה וגורשה אף היא לאושוויץ.
בתחילה נאבקתי קשה בקריאת היומן. מי שערך אותו השאיר בו (כנראה בלית ברירה) פרטים רבים שאינם מובנים, והכתיבה נראתה לי מבולבלת למדי ואישית מכדי שאצליח לפצח את מה שמתרחש בה. אבל ככל שעבר הזמן השתנה גם אופי הכתיבה, ומצאתי בה יותר ויותר עניין. יש לי המון ציטוטים במחברת, ומטבע הדברים לא אוכל להעתיק לכאן את כולם.
בתחילת היומן מתוארת מערכת היחסים המורכבת שהייתה לאתי הילסום עם המדריך/פסיכולוג שלה, יוליוס שפיר, שהשפיע עליה עמוקות. חלק מן המתואר שם לא היה עובר את המסננת הקפדנית של הקורקטיות הפוליטית במאה ה-21, אבל שנות הארבעים בהולנד היו זמן אחר, ואין טעם לשפוט אותו במונחים של היום.
בהדרגה פיתחה לעצמה אתי הילסום ראייה דתית מיוחדת של אלוהים כמי שנמצא בנפשו של כל אדם. אלוהים אינו יכול להגן על בני אדם – להפך, בני האדם הם אלה שצריכים להגן עליו ועל מקומו בתוכם, והם יכולים לעשות זאת בין השאר באמצעות תפילה שנושאת מעין אופי של מדיטציה, המאפשרת למתפלל התנתקות כמעט מוחלטת מן הסביבה המאיימת. היומן פורש בהדרגה את השיטה שבאמצעותה יכול הפרט להתמודד עם האימה המתגברת מסביבו ועם אי הוודאות הנוגעת לעתיד המאיים. ההתמודדות שלה איננה בריחה מן המציאות – היא ראתה ותיעדה הכול, והיטב – אבל היא ידעה להתבונן גם במה שמעבר לזוועות, ולצקת משמעות גם לתוך מה שנראה, ממבט ראשון לפחות, כאובדן מוחלט שאין בו שום פשר. היא ביקשה לעזור בכך גם לסובבים אותה, ודומה שאף הצליחה; השפעתה המיטיבה ניכרת בכתיבתה גם שנים רבות אחרי מותה.
כמה ציטוטים:
"לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זאת אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו (עמ' 67).
"אני מחפשת אותך [כלומר, את אלוהים] בכל אדם, ולעתים קרובות אני מוצאת" (עמ' 125).
"החיים יפים כל כך. אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה. אבל הרי זאת אינה המציאות היחידה, יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים. הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-האדומה, ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו" (עמ' 138).
"יש להדביר אותן יום יום… , את הדאגות הקטנות לעתיד, האוכלות בנו כל חלקה טובה. האדם מנסה להתכונן נפשית לימים שיבואו – ובסופו של דבר הכול שונה, שונה בתכלית ממה שתיאר לעצמו" (עמ' 141).
"התפקיד המוסרי היחיד המוטל עלינו הוא: לכבוש בתוכנו מישרים של שלווה, עוד ועוד שלווה, כדי שנוכל להקרין אותה לאחרים… להסביר להם [לחרדים, לדואגים ולמיואשים] שאדם יכול להכריח את עצמו לכרוע ברך בפינה רחוקה ושקטה בתוך עצמו, ולחכות כך עד שייפרשו מעליו שמיים טהורים" (עמ' 142).
ומחשבה ארס-פואטית:
"אחר הצהריים עיינו… בציורים יפניים. ופתאום ידעתי: כך אני רוצה לכתוב. לתת מרחב למילים. אני שונאת ריבוי מילים. הייתי רוצה לכתוב אך ורק מילים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה… המילים צריכות להדגיש את השתיקה. כמו בציור היפני, שמצויר בו ענף פורח בפינה התחתונה. כמה משיכות מכחול ומעודנות [כך במקור] – אבל דיוק בקטן שבפרטים – ומסביבן החלל הרחב, לא חלל ריק, אלא חלל מלא השראה. … למעשה אפשר לבטא במילים ספורות את מעט הדברים החשובים בחיים. אם אכתוב אי פעם… הייתי רוצה לרשום רק כמה מילים על רקע שהוא ללא מילים" (עמ' 77).
*
בסוף הספר מתפרסמים כמה מכתבים שכתבה אתי הילסום מווסטרבורק. האחרון מביניהם, שנכתב באוגוסט 1943, ושפותח במילים "אחרי הלילה הזה חשבתי לרגע ובכל הכנות, שיהיה זה חטא אם אצחק עוד אי-פעם" (עמ' 181), מתאר את הלילה האחרון לפני שילוחו של אחד הטרנספורטים מווסטרבורק לאושוויץ. בניגוד לסגנון הרגיל של הילסום, מצאתי בו גם לא מעט אירוניה שלא נתקלתי בשכמותה אצלה לפני כן. אני כבר קראתי לא מעט ספרות שואה בחיי, אבל בתיאור מטלטל כזה טרם נתקלתי. זה רק הזכיר לי קצת, בדרך-לא-דרך, את המעט שכתבה אלזה מורנטה על שילוח רכבת כזאת בספרה ואלה תולדות. זו איזו זוועה שבאמת אי אפשר להסביר במילים ("מילים ודימויים אין די בהם כדי לתאר לילות כאלה", עמ' 181).
*
מחנה וסטרבורק, בצפון-מזרח הולנד, שכן בחבל-ארץ שאתי הילסום מתייחסת אליו כאל 'ארץ האברשים'. נועצתי בוויקיפדיה כדי להבין על מה מדובר. מסתבר שבאזור ההוא צומחים – או צמחו – הרבה אברָשים. זה צמח נפוץ מאוד באירופה ובמקומות אחרים. הגרמנים קראו לו Erika, ובאנגלית שמו Heather. מימיי לא חשדתי ששני שמות-הנשים הנפוצים הללו מתייחסים בעצם לאותו צמח. רק שלמרבה הצער, למרות כל התמונות שראיתי, עדיין אינני מבינה בדיוק איך הוא נראה.
*
משפט אחרון, לקחת הביתה?
"כל הרשמים נוצצים ככוכבים על קטיפת זיכרוני" (עמ' 151).
בלוגיעדה 