לא בדיוק ככתוב

בדיוק ביום העצמאות של ארה"ב השלמתי היום את קריאת ניצב כל הלילות.  זה קשור ליום ההולדת הנ"ל משום שצריך איזו שהיא ידיעה די מעמיקה בהיסטוריה האמריקאית כדי להבין את הספר לאשורו.  והיה לי לא פשוט מן הבחינה הזאת,  כי הידע ההיסטורי שלי הוא לא משהו. אבל ההקדמה והערות השוליים עזרו לי.

בהתחלה היה נדמה לי שהספר הוצא מן התנור לפני שנאפה כהלכה,  אבל בסופו של דבר נראה לי שהיה שווה (מאוד) לקרוא אותו,  אפילו בתרגומו העברי (התרגום נראה לי באמת בסדר,  ונעשה בידי מיכל אלפון)  –   ואני שמחה שהתגברתי על חששותיי מפני הקריאה על אודות הקלקולים הכבדים שחלו באופיו הנערץ של אטיקוס פינץ'.

לא פעם אני מופתעת להיווכח איך ביקורות על ספרים נתפסות באיזה חלק לא מהותי של הסיפור ועושות ממנו מטעמים  (אבל המממ,  מחשבה טורדנית:  אולי זה בדיוק הפגם גם בביקורות שלי?). כי להציג את הספר כתיאור הידרדרותו של אטיקוס פינץ' אל מחוזות הגזענות השפלה  –  זה פספוס גדול ועצוב.

יותר משזה הסיפור של אטיקוס פינץ',  זה הסיפור של בתו ג'יין-לואיז (התנצלותי על הספויילרים,  אני משתדלת לא לחטוא בהם יתר על המידה)    –  מי שהייתה סקאוט השובבה והנבונה באל תיגע בזמיר,  ומי שגדלה בינתיים,  אבל לא גדלה מספיק,  ולכן צריכה לגדול עוד במרחב שבין העמוד הראשון של הספר לבין עמודו האחרון, ואף להתרגל  "לראות את הדברים כמו שהם,  לא רק כמו שהם צריכים להיות" (עמוד 243).

ומי שגונב את ההצגה הוא הדוד ג'ק,  אחיו הצעיר של אטיקוס פינץ',  שמסביר את העניין כולו בחלקו האחרון של הספר,  ושנתברך בראייה מעמיקה,  בשכל טוב ובחכמת חיים בכמויות מרשימות ביותר (גם אם סגנונו תמוה במקצת).

להרפר לי היה כנראה הרגל לתת לגיבוריה להסביר את הכותרות של ספריה.  חבל לפספס את ההסברים האלה.  היא הניחה בזמנו לסקאוט להסביר מיהו הזמיר שאין לגעת בו.  ובספר הנוכחי,  הדוד ג'ק הוא שמגלה מיהו השומר הניצב כל הלילות:
"לכל אדם יש אי,  ג'יין לואיז,  לכל אדם יש צופה שניצב על משמרתו,  והצופה הזה הוא המצפון האישי.  אין בעולמנו מצפון קולקטיבי" (עמוד 264).
ואני מתרגמת את זה לעצמי כך:  כל אחד צריך לחשוב תמיד בראש שלו ובמילים שלו,  ולא בראש ובמילים של מישהו אחר.   ואם רואים את זה כך,  אפשר אולי גם להבין את אטיקוס פינץ',  את סיבותיו,  ואפילו את טעויותיו   –  ולהימנע מלהתגולל עליו בכינויי גנאי צדקניים.

אבל אפילו אם מתגוללים עליו בכינויי גנאי צדקניים  –  זה לא כל כך משנה.  שהרי הוא כבר השיב על כך בעצמו,  בעמוד 276:
"אני מוכן שיקראו לי בכל שם שרוצים כל עוד זה לא נכון."

*

[ועוד משהו קטן שכתבתי על הספר בבלוגיעדתי המשרבטת   –  כאן.]

האיש הרע שבסיפור

אל קלקוליו המובטחים של אטיקוס פינץ' ב-ניצב כל הלילות (שעליו סיפרתי כאן) טרם הגעתי,  ולכן לעת עתה אינני יודעת עד כמה איום ונורא הוא נהיה,  אם כי מן הסתם יתברר לי בקרוב.   בינתיים אני ניזונה מן ההקדמה לספר.  מחברת ההקדמה טוענת שבעצם אין הבדל מהותי בין הופעותיו של אטיקוס פינץ' בשני הספרים,  שכן הוא היה גזען למדי כבר ב-אל תיגע בזמיר,  אף שלא שמנו לב לכך בזמנו.   הוכחה לזאת היא מוצאת בעובדה שהוא משלים בקלות יחסית עם אי הצדק שהוא רואה סביבו (אף שהוא נאבק בו)  –  מה שמוכיח,  לדעתה,  שהוא "סלחני לגילויי גזענות",  וזה איננו עולה בקנה אחד עם "דרכו של אדם המחויב לשינוי עקרוני."

היות שאת אל תיגע בזמיר דווקא כן קראתי,  ואפילו בעיון,  אני מתקוממת על פסק הדין החריף הזה נגד גיבור הספר.  זה מזכיר לי איך התקוממתי בזמנו על מאמר שקראתי בהיותי סטודנטית  –  מאמר שטען שדארסי ב-גאווה ודעה קדומה הוא מנוול ושג'יין אוסטן נכשלה באפיון דמותו   –  ואיך יצאתי להגנתו בעבודה פרו-סמינריונית שהגשתי למורת רוחו של מדריך הקורס.

איך שלא יהיה,  לי נדמה שאטיקוס פינץ' של אל תיגע בזמיר, שרואה נכוחה את המצב מסביבו,  יודע יפה כמה קשה לשנות את דעותיהם של בני אדם וכמה זמן אורכים שינויים מן הסוג הזה.  יותר משהוא סלחני,  הוא פשוט ריאליסט. וזאת בניגוד לכמה לוחמי צדק מחויבים שאני מכירה כיום,  הסבורים שצווחנות-לפרקים בפייסבוק היא התרופה לכל תחלואי החברה,  והיא זו שתשפר מיידית את מצב היקום.  לו היו ערים למידת הריב והמדון שהם מעוררים  –  שלא לדבר על הזלזול וההתנשאות   שהם מפגינים  –  יתכן שהיו חושבים פעמיים.  אבל יש להניח שאינם ערים.

על אטיקוס פינץ' "החדש",  זה שעוד לא קראתי,  אומרת מחברת ההקדמה שהוא "גבר לבן פריווילגי".  ייתכן מאוד שהיא צודקת,  אבל אני מודה שבכל פעם שאני נתקלת במילים הללו,  אני מרגישה נמלים זוחלות בתוך עמוד השדרה שלי,  וחוששת פן יתחילו תמרות עשן לבצבץ מתוך אוזניי.  שהרי כולנו חכמים,  כולנו נבונים,  כולנו יודעים את התורה,  כמעט כולנו למדנו באוניברסיטה ורבים מאתנו אפילו דוקטורים ופרופסורים,  אבל דומה שלא לימדו אותנו שם להגיד משהו מקורי במילים משלנו,  ועל כן אנו נוטים לחזור כתוכים על סיסמאות שטבעו אחרים.   וזה משגע אותי.  אם כי כנראה רק אותי.  לא משנה.

בדבר אחד אני מסכימה עם הכתוב בהקדמה: קטעי הזכרונות בספר החדש-ישן הם אכן קסומים.  גם ב-אל תיגע בזמיר יש קסם רב בתיאור הילדים,  שיחותיהם,  מריבותיהם ומשחקיהם,  ושם הוא נובע אולי גם מן העובדה שהוא מסופר דרך עיניה של ילדה בת שמונה.  ב-ניצב כל הלילות הזכרונות הם מפרי עטה של הסופרת היודעת-כל,  ולמרבה ההפתעה אין זה פוגם בחִנָּם,  להפך.

אגב,  שם הספר (שהוא שם יפה וראוי מאוד) לקוח מישעיהו כ"א:  השם האנגלי המקורי מפסוק 6 ("לֵך הַעֲמֵד הַמְּצַפֶּה אשר יִראה יגיד"),   והשם העברי מפסוק 8 ("על מִצְפֶּה אדוניי אנוכי עומד יומם,  ועל משמרתי אנוכי ניצב כל הלילות").  שניהם מסתדרים לי יפה עם 929,  אם כי לא בשבוע הנכון.  אבל מי סופר.

אז לסיכום  –  על מה שקרה לאטיקוס פינץ' במרוצת השנים אצטרך לקרוא בהמשך,  כשאגיע לשם.  בעוונותיי אני מתקדמת לאט,  וגם אין לי זמן:  שנת הלימודים אמנם הסתיימה,  אבל עכשיו שולטים בכיפה המבחנים,  שאותם יש לחבר ואחר כך לבדוק,  ואז לשבץ אותם בציונים הסופיים שאותם יש לחשב,  ירחם השם,  והוא לא מרחם אף פעם.

ויהי בהמשך

קרה מה שתמיד קורה:  הבטחתי לעצמי הבטחה גדולה,  הכרזתי עליה קבל עם ובלוג  –  ואז הלכתי והֵפַרתי אותה.

כשקראתי לאחרונה שוב את אל תיגע בזמיר וכתבתי עליו הרבה (ראו בתגית),  נודע לי שהרפר לי,  שכתבה אותו,  חיברה בשבילו גם ספר המשך.  ככלל,  ספר המשך זה לא רעיון כל כך טוב, וגלומות בתוכו הרבה אופציות של אכזבה   –  אבל המיוחד בספר ההמשך הזה (ניצב כל הלילות  =  Go Set a Watchman) הוא שהיא כתבה אותו לפני  אל תיגע בזמיר.  בעצם,  אל תיגע בזמיר היה מעין שכתוב ותיקון של כתב היד של ניצב כל הלילות,  וזה האחרון (הראשון!) נכתב ונגנז לפני יותר מחמישים שנה,  ויצא לאור רק לאחרונה כ'ספר המשך'.

היות ששמעתי שאטיקוס פינץ' של ספר ההמשך הוא הרבה פחות סימפטי ממה שהיה באל תיגע בזמיר,  הכרזתי שלא אקרא אותו:  חבל לי לקלקל את דמותו היפה שכבר נחרתה לטובה בזכרוני.  שהרי יש חלומות שמכאיב להתפכח מהם.

אבל אז ראיתי פתאום  את הספר החדש-ישן,  ניצב כל הלילות,  בדוכן ספרים בתחנה המרכזית בירושלים,  כשהייתה לי חצי שעה להרוג עד שיגיע האוטובוס הישיר שלי,  ומיד הבנתי שהעניין אבוד.  הסתובבתי כה וכה מסביב לדוכן,  ניסיתי להתאפק ולא הצלחתי,  ושקלתי גם את ההצעה של 2 ב-99  –   אבל לא היה שם משהו נוסף שרציתי,  וזכרתי שהמבצע המשתלם ביותר הוא זה שבו לא קונים שום דבר נוסף שאינו נחוץ.  אז הלכתי לקופה עם הספר האחד הזה שרציתי ושילמתי עבורו  ועליתי לרציף בקומה ג' והתיישבתי שם על ספסל ושקעתי בקריאה.  אפילו בפקק הנצחי של סחרוב-מבשרת קראתי קצת.

בעצם היה עדיף לקנות את המקור האנגלי,  אבל לא מצאתי אותו.  התנחמתי בכך שההוצאה העברית הוסיפה גם פתח דבר מפרי עטה של ד"ר סוניה וינר,  לתועלת הקוראים שאינם מצויים בהיסטוריה האמריקנית.  ושם קראתי,  לתדהמתי,  שאחרי מלחמת האזרחים בארה"ב,  "דווקא המפלגה הרפובליקנית היא שנשאה את דגל זכויות האזרח",  ואילו הקו-קלוקס-קלאן היה "הזרוע המבצעת (והבלתי חוקית) של המפלגה הדמוקרטית," שבכלל "ניהלה מאבק לשמירה על 'העליונות הלבנה' " (עמודים 8 – 9).   עולם הפוך.

אני זוכרת שמשהו מזה התגנב גם לתוך חלף עם הרוח כשקראתי אותו אי אז (אשלי וילקס בקו-קלוקס-קלאן!),  אבל הפעם נדהמתי באמת.  איכשהו,  כשחושבים על דונלד טראמפ,  זה לא מסתדר טוב בראש.  תזכורת קטנה לעובדה שלא תמיד טוב לחלק את הכול לקבוצות ברורות ונפרדות:  שהרי הכול מעורבב.

[הערה לא קשורה לחבריי בישראבלוג:  התקלה המפורסמת הגיעה גם אליי:  לא מצליחה להגיע לדפי העריכה,  ובכלל זה לרשימת הקבועים שלי,  ולא יכולה להגיב בשום מקום ברחבי ישרא.  אני יכולה לקרוא אתכם (בתנאי שאני רואה שעדכנתם),  אבל לא יכולה להשמיע שום דעה בשום עניין.  שזה,  אולי,  דווקא לטובה 🙂

עריכה מאוחרת:  ישרא חזר פתאום,  הידד!  האתר הזה הוא באמת קצת כמו עוף החול.  אז הערתי שלעיל מבוטלת.]

מות הזמיר

פתאום נודע לי הערב שנל הרפר לי,  מי שכתבה את  אל תיגע בזמיר (הספר האהוב שעליו כתבתי כמה פעמים לאחרונה),  נפטרה ב-19 בחודש.  איכשהו פיספסתי את הידיעה הזאת בזמן אמת,  לפני כעשרה ימים.  האמת שאני לא בטוחה שבכלל חשבתי שהיא עדיין בחיים,  כנראה פשוט לא נתתי את דעתי על כך; אולי משום-מה היה לי מובן מאליו שהיא כבר לא. לכן אפילו אינני יכולה לומר שהיה לי הלם פתאומי בשל מותה.

ובכל זאת ההרגשה הזאת,  משנודע לי:  כאילו כָּבָה פתאום פנס קטן שהאיר בחשכה.

לא קרנפית, כנראה

סוף סוף הגעתי לסופו של אל תיגע בזמיר. יכולתי לכתוב כאן איך,  תוך כדי קריאתו,  התברר לי בהדרגה,  יותר ויותר,  עד כמה מאמר הביקורת שקראתי עליו (ושגרם לי בכלל להתחיל לקרוא אותו שוב) היה גרוע,  ואיך הם ממש פיספסו שם את העיקר,  אבל החלטתי לרדת מזה.  לא משנה.

סמוך לסוף הספר,  כשקראתי על סקאוט שעומדת במרפסת הכניסה של בית רדלי (הסמוך לבית פינץ'),  ליד החלון עם התריס,  התחוור לי פתאום שבכל השנים הרבות  שבהן קראתי את הספר הזה שוב ושוב,  ציירתי בדמיוני את בית רדלי כאילו הוא נראה בדיוק כמו בית השכנים שליד בית הוריי.  ממש כך.  גם החצר האחורית וגם הקדמית,  וגם השער,  וגם המרפסת הקדמית והאחורית (אבל מעניין שאת בית משפחת פינץ' לא דמיינתי מעולם כבית הוריי,  למרות שמבחינת המיקום והשכנות,  זו הייתה השוואה מתבקשת).

אני תמיד נוטה לצייר לעצמי בראש איך נראים דברים המתוארים בספרים,  אבל רק עכשיו עלה בדעתי שכל השנים דמיינתי לעצמי את בית רדלי בדיוק כך.  וזה נורא הפתיע  אותי פתאום,  וגם העציב  –  כי גם בית הוריי וגם בית השכנים כבר מזמן לא קיימים:  שניהם נעקרו ונתלשו,  ובמקומם נשתלו שם שני בתים משותפים.  ובית רדלי ובית פינץ' בין כך ובין כך לא היו קיימים באמת מעולם.

*

עד עכשיו לא כתבתי כלום על הסערות המדוברות האחרונות (הנשיא ו'שוברים שתיקה' וערוץ 20 וכל השאר).  בעיתון לאנשים חושבים נטען לאחרונה ש(כמעט) כולנו התקרנפנו,  ושאנשים פוחדים להגיד את דעתם ומעדיפים לשתוק ולהשתלב באווירה הכללית.  אז רק רציתי להגיד,  למקרה שמישהו מהעיתון מתעניין,  שלא בטוח שהתקרנפתי,  ושבטוח שאני לא פוחדת להגיד את דעתי.  גם לא ברור לי מה כבר יכול להיות כל כך מפחיד בלהגיד שלדעתי הנשיא הוא איש ראוי בהחלט,  שמסע ההכפשה נגדו מכוער וחסר-תרבות,  שאת 'שוברים שתיקה'  –  אף שפעילותם בחו"ל אינה חביבה עליי  –  אסור להשתיק,  ושהתעמולה של 'אם תרצו' היא מבחילה.  זהו,  נדמה לי שעברתי ביעף על כל הנושאים השנויים במחלוקת.  אה,  לא,  עוד משהו שכמעט שכחתי:  הכלבה של משפחת נתניהו לא מעניינת אותי בכלל,  אפילו לא טיפה.

העניין הוא לא הפחד,  אלא המיאוס.  אני קוראת את מה שכולם כותבים בדעתנות,  בלעג מר,  בפה גדול ובתוקפנות,  ואין לי כוח להיכנס לקלחת הזאת.  אם לא אכתוב על ענייני דיומא בסרקאזם תוקפני או יללני,  זה לא יעניין אף אחד;  וסרקאזם תוקפני או יללני הוא לא כוס התה שלי.  אז אני שומרת את האנרגיות שלי לעניינים מועילים יותר.

*

פסוקו של יום?  מיס מודי אטקינסון מ-אל תיגע בזמיר אמרה שהדברים אף פעם אינם גרועים כמו שהם נראים.  ואטיקוס פינץ' אמר שרוב בני האדם הם ממש בסדר,  כשסוף סוף מתפנים לראות אותם.  ואני  –  יעזור לי אלוהים,  קרנפית או לא   –  ממש מקווה שהם צדקו.  למרות שאני לא ממש בטוחה.
לפחות לא כרגע.

הי דרומה

שבוע עמוס.  אתמול חזרתי מהעבודה סמוך לעשר בלילה,  אחרי שבלילה שלפני בכלל לא הצלחתי להירדם.  שעה ורבע של שינה בלילה,  ויום עבודה גדוש למחרת  –  זה בהחלט צובע את החיים בצבעים בלתי שגרתיים.  הצרה היא שבמצב כזה כל הצבעים מכוסים בערפל סמיך.

איך שלא יהיה:  כשאני לא עסוקה בעבודה,  אני קוראת את אל תיגע בזמיר (עדיין),  וצופה פה ושם בחלקים מ- בין כוכבים (Interstellar) ב-DVD (עדיין).   (כבר כתבתי בבלוג על שניהם,  והקוראים הנבוכים  יכולים  –  אם ירצו  –   למצוא מורה לכך בענן התגיות שבשוליים השמאליים של עמוד הבית,  ובעצם גם ברשימת התגים שבתחתית הפוסט הזה).

ובשניהם מדברים אנגלית גם במבטא של דרום ארצות הברית.  אלבמה באחד,  טקסס בשני.  בספר מובע המבטא באמצעות הכתב,  בעיקר על ידי השמטות של חלקי מילים וחזרות על הגרש (אפוסטרוף) פה ושם,  ולקח לי קצת זמן להתרגל לזה (כי בכל הפעמים הקודמות קראתי את התרגום העברי הישן,  ושם לא זכור לי שהיו מבטאים).  בסרט,  תלוי מי מדבר.  את מייקל קיין אפשר להבין בכל מצב,  גם בלי תרגום  –  אבל את המבטא הטקסני של מתיו מקונוהי אני לא מצליחה להבין אפילו עם התרגום.  לא מצליחה לפרק את רצף הקולות למילים נפרדות.  ניסיתי אפילו לצפות עם אופציה של כתוביות באנגלית (הכול,  הכול ה-DVD יודע לעשות!),  אבל גם זה לא מאוד עזר,  כי הדיבורים מהירים מדי והכתוביות מתחלפות לפני שאני מגיעה לסוף השורה. בקיצור,  צריך לצפות יותר מפעם אחת כדי שהכול יתברר.  שאז אני מתחילה לדעת את הדיאלוגים בעל פה.

הייתכן שכולם מדברים כך בטקסס?  לא יודעת בכלל איך לתאר את זה בעברית.  אנפוף?  המילה שמתארת את זה הכי טוב היא drawl,  אבל אני לא יודעת איך לתרגם אותה.  מין משיכה-עד-אינסוף של התנועות,  תוך כדי בליעה תמוהה של העיצורים.  אני כמעט יודעת לחקות את זה,  אבל לא להסביר.

איך שלא יהיה,  אני חייבת להודות ביני לבין עצמי שיש משהו מעורר חיוך במחשבה על מבטא טקסני שמרחף,  נטול-משקל,  במעמקים האבודים והבודדים שבין הגלקסיות הרחוקות.

א-פרופו מעמקים אבודים:  ביום שני,  לפני הגשם,  היו שמיים מאוד מיוחדים.  מזמן לא יצא לי לראות עננים כאלה מלמטה.  תלת-הממדיות שלהם הייתה בולטת מאוד לעין,  ומאחוריהם,  מעליהם,  נראו היטב מרחבי-המעמקים. אני רגילה לדבר על מעמקי הים,  אבל השמיים בעצם עמוקים הרבה יותר.  והמצולות שלהם נטולות קרקעית.

ועוד על הזמיר

כן,  אותו זמיר שעליו כתבתי כאן. ההוא מהספר אל תיגע בזמיר. דבר טוב אחד יצא מכל זה:  התחלתי לקרוא את הספר שוב.  למרות האותיות הזעירות שבמהדורה שבידיי.  ובלי דילוגים לחלקים האהובים עליי,  אלא מההתחלה ועד הסוף, ובתשומת לב רבה.

אז מי זה הזמיר שאין להרגו?  בניגוד למה שקראתי עליו פה ושם,  נראה לי נכון לראות בו סמל לרעיון,  ולאו דווקא לדמות ספציפית. הזמיר הוא (זהירות,  מילים של שבת!) רוח האדם,  או מה שהייתה יכולה להיות לפני שהפחד,  השנאה,  המציצנות והציניות (ופייסבוק!) השחיתו אותה.  היא זו שאותה אסור להרוג,  ובה אסור לגעת.  והספר נחשב לחומל ואופטימי דווקא משום שהיא אכן שורדת בו,  למרות כל הדברים הרעים שהעלילה מפרטת.

אטיקוס פינץ' מן הסתם זכה לדורות של מעריצים שקראו את הספר (וראו את הסרט שנעשה על פיו,  עם גרגורי פק).  אני משתעשעת לפעמים במחשבה איך הוא היה נוהג היום,  בקלחת הרותחת שבה אנו חיים. אני מניחה שהוא היה עושה את מה שהוא עשה בסיפור:  ממשיך בדרך שלו,  בלי להתכופף ובלי להפיץ סביבו רעל.  ובה בעת היה מוסיף להאמין (כפי שגם ציין במשפט האחרון שלו בספר) שרוב בני האדם טובים,  אם רק מצליחים לראות אותם
("Most people are [real nice]… ,  when you finally see them").

אני די בטוחה שהוא לא היה פותח חשבון פייסבוק.  ואפילו אם כן,  הוא לא היה כותב בו סטטוסים שנונים-עד-מבחילים,  ולא היה מפיץ סרטונים וממים נוטפי שטנה וחכמולוגיה.  אפילו לא כאלה שמגיעים מהצד ה"צודק" של המפה המוסרית והפוליטית.
כדי לא להרוג זמיר.

כי תמונה שווה אלף מילים, אני יודעת.  אבל לפעמים היא עושה כל כך הרבה רעש,  שכל הזמירים מתים.

על הזמיר

קשים ורעים הימים.  נוכח כל דברי ההבל האלימים ו/או המתחסדים ששמעתי וקראתי בכל מקום,  נאלמתי לגמרי.  מה עוד נותר לומר?  אפילו 'חג שמח' קשה לאחל.

אחרי שקראתי הבוקר כמה מאמרים בעיתון הארץ והתרגזתי מרובם והחלטתי לחדול מזה,  נתקלתי שם במאמר ביקרת שכתבה עלית קרפ על הספר אל תיגע בזמיר (To Kill a Mockingbird) של הרפר לי, שיצא לאחרונה בתרגום חדש ("ספר הצקצוקים",  הארץ ספרים,  2 באוקטובר.  קישור לגרסת האינטרנט –  כאן).  והיות שמדובר בספר שאני אולי הכי אוהבת בעולם,  נעצרתי לקרוא את המאמר. ושוב התרגזתי.

את המאמר אפשר אולי לסכם בקצרה כך:  אנו הישראלים אוהבים את הספר בלי שנהיה ערים לעובדה שהוא צריך להזכיר לנו את עצמנו;  אנו מצקצקים אל מול הגזענות המתוארת בו בלי להרגיש שהוא "תמונת ראי למה שקורה כאן ועכשיו"; כי "כולנו רוצים להישאר במעגל הראשון של המצקצקים,  שבו כולנו צודקים ויפי נפש במובן החיובי של המילה".  את המסקנות הללו על החברה הישראלית מסיקה קרפ מתוך "עיון קצר באתרי הקוראים השונים" שכתבו על התרשמותם מהספר.

אין לי כוח להתחיל עכשיו לפרק לגורמים את כל חלקיהן של האמירות הנ"ל ולנתח את הבעייתיות שבהן.   לו הייתה לי סבלנות,   הייתי מתחילה אולי מפירוש המילים 'אנחנו' ו-'כולנו'. הייתי גם תוהה על השיטה החסכנית שבה חוקרת קרפ את החברה הישראלית בכללותה.  אבל אין לי סבלנות, ולכן אסתפק בהערה אחת על הפרשנות שמציעה קרפ לשם הספר:  אל תיגע בזמיר.

הזמיר איננו רק סמל ל"קולו של עורך הדין שיוצא להגנת השחורים",  כפי שמוסבר במאמר.  האמת היא שאני בכלל לא בטוחה שזה מה שהוא מסמל בספר,  שהרי הרפר לי הסבירה בעצמה, בעמודים האחרונים שלו, מה כוונת הכותרת  –  ואני אנסה להראות זאת להלן (ולמרות שמדובר בספר ותיק עד מאוד,  אשתדל בכל כוחי להימנע מספוילרים,  אף שזה עולה לי בבריאות).

אל תיגע בזמיר איננו רק סיפורה של עיירה גזענית בדרום ארצות הברית באמצע המאה העשרים.  סיפורים כאלה הרי יש למכביר.  אבל הספר הזה מציע גם הרהור על האופן שבו אנשים הגונים יכולים לפעול נוכח גזענות כזאת  –  ואנשים הגונים כאלה יש בכל מקום,  גם בעיירות בדרום ארצות הברית,  וגם בישראל.  וגם בכל מקום אחר שיש בו גילויי גזענות  –  ויש הרבה מאוד מקומות כאלה בעולם.

מעבר לכל זה עוסק הספר  גם בסיפור התבגרותם של שני ילדים בתקופה ובסביבה בעייתיות מאוד.  התמזל מזלם ואביהם הצליח להעבירם דרך היורה הרותחת סביבם בלי להפכם לשונאי אדם,  וזה לא הישג של מה בכך.  בזכותו למדו,  בין השאר,  שכל אספסוף מורכב מבני אדם,  ושאפשר לעצרו בדיוק בגלל אנושיותו (A mob's always made up of people,  no matter what…  a gang of wild animals can be stopped,  simply because they're still human ).

ועוד למדו שהציווי לא להרוג זמיר מתייחס גם לעניינים שאינם קשורים בציד ציפורים.  וכך מסבירה סקאוט בת השמונה, לקראת סוף הספר,   שחשיפת זהותו של האדם שהציל את מי שהציל ממוות אלים משולה להריגת זמיר:  בשל אופיו המיוחד מאוד של אותו אדם,  הוא לא יהיה מסוגל לשרוד מול גלי ההתעניינות וההערצה שהחשיפה תעורר כלפיו
("?It'd be sort of like shootin' a mockingbird, wouldn't it").
אשר על כן, כדי להצילו מגורל כזה,  ראוי אפילו לקבור את הפרשה ולא לגלות לציבור את פרטיה.

והחלק הזה של הסיפור אפילו לא קשור לגזענות.  חבל לשטח ספר מורכב ומעמיק כל כך לכדי פמפלט דק וצעקני.  וחבל להסיק מסקנות גורפות על סמך מידע חלקי.

יש בלוגר אחד בישראבלוג שאני מאוד אוהבת לקרוא.  אחת מהקטגוריות שהוא יצר בשביל הבלוג שלו היא "גועל נפש",  כך הוא קרא לה,  ובה הוא מציג דברים שהרגיזו אותו.  אני תוהה אם אני לא צריכה לארגן לעצמי קטגוריה כזאת גם בבלוג שלי.  אני בטוחה שהיא תתמלא במהירות.

מוח בורח

לפעמים כשאני לא משגיחה על המחשבות שלי,  הן בורחות לכל מיני כיוונים לא צפויים.  שלשום,  למשל, ליד הסופרמרקט,  ראיתי ששתלו שם רקפות בתוך עציצים דקורטיביים מיוחדים.  העציצים האלה נראים כמו קוביות גדולות.  שנראות בעצם כמו הבטונדות ששמים בירושלים בכל מיני מקומות שמועדים לפורענויות-דריסה.  ואם יחליט פעם איזה מטושטש-שכל לגרום לפורענות-דריסה ליד הסופרמרקט,  הוא ידרוס את הרקפות.  ולדרוס רקפת זה מעשה מנוול במיוחד.  זה כמו להרוג זמיר.  עניין שמוסבר בספר של נל הרפר לי,  To Kill A Mockingbird ,  שתורגם לעברית כ-אל תיגע בזמיר. אולי הספר האהוב עליי ביותר.  אמנם שם מדובר על זמיר,  ולא על רקפות.  בעצם אפילו לא מדובר בו על זמיר. כלומר,  לא ממש. בכל זאת שלא יגעו ברקפות.  לא שלדרוס בני אדם זה רעיון יותר טוב.  עדיף לא לדרוס שום נפש חיה ושום פרח ושום כלום. ואת המחשבות עדיף לפעמים לקשור ברצועה ולהחזיר הביתה,  שיֵשבו שם קצת בשקט ולא יתפרעו.