חזרתי מסופ"ש מקהלות בים המלח. כרגיל לאחרונה, לא מספרת שום דבר אינפורמטיבי (ויסלח לי אלוהים על עצלותי), רק מעתיקה לכאן כמה קטעונים מן הפנקס שלי – שכתבתי בעיפרון, על הטיילת.
*
ים המוות בוכה.
מִלחי דמעותיו
נערמים
על החופים.
אין מזור
לכאבו,
אֲבל יופיו.
יופיו
*
היינו פה פעם
לפני שנים.
מאז גדלו הילדים
ואני זקנתי
והכול השתנה.
את המקומות שהילכנו בהם
כבר איני מזהָה.
רק ים המלח
נותר כשהיה:
לנֶצח מַתמיד בבכיו
ובמותו
*
אֲבל במי ים המלח
נוסעות האדוות עם הרוח
נושאות עימן זהרורים
ופתאום מתברר:
אפילו עמוק בתוך המוות
יש חיים
בלוגיעדה 