ועכשיו למה נעלמת

המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.

נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.

וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.

למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*

בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.

עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.

[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]

ריקים ופוחזים

בימים האלה אי אפשר לי שלא להרהר שוב בניסוח הקולע שבו השתמש יוסי שריד המנוח כשכתב על איזו החלטה מטורללת שאושרה על ידי ממשלת נתניהו,  או על ידי הקואליציה שלו,  לפני כמה שנים.  אני כבר לא זוכרת על מה היה מדובר,  אבל שריד כינה את חברי הממשלה/הקואליציה (שהצביעו בעד ההחלטה) בכינוי 'ריקים ופוחזים',  ואת נתניהו כינה 'הקברניט הנפחד'.  וזה כל כך,  אבל כל כך,  קולע,  גם לאחר כך וכך שנים.

וזה מתאים להכול:  לחוק הלאום החדש,  שכולל גם פגיעה נוספת במעמדה של הלשון הערבית בארץ;  לאיסור הפונדקאות על זוגות להט"בים (נכון שיש בעיות עם עצם הרעיון של פונדקאות,  אבל ברגע שמתירים אותה,  אין הצדקה למנוע אותה רק מפלח אחד של האוכלוסייה);  וגם להתנכלות לרב קונסרבטיבי שערך חופות שהרבנות לא מחבבת;  ובטח יש עוד כמה דברים ששכחתי.

אני רואה שהמחאות על העניינים הנ"ל הולכות ותופסות תאוצה (למשל כשמוסדות מכובדים מאוד מצטרפים לשביתה המתוכננת ליום ראשון)   –  וזה טוב,  מפני שזה עשוי להשפיע על הקברניט הנפחד,  שנוטה להיבהל מדברים כאלה ולזגזג מהר בחזרה למסלול בטוח יותר.  רק נקווה שהריקים והפוחזים לא יפריעו.

ואחרי שיזגזגו בחזרה,  שיחשבו מה הם יכולים לעשות במקום לחוקק חוקים מטורללים:  שישבו ויהרהרו למשל בשאלה מה אפשר לשפר במוכנות לקראת רעידת אדמה צפויה.  זה יהיה יותר הגון ויותר מועיל,  ואולי אפילו יתרום להצלת כמה חיים.  והרי כל המציל נפש אחת,  וכו'.

מי בספינה ומי באווירון

אחרי ההצבעה על חוק ההסדרה נזכרתי במה שיוסי שריד המנוח כתב בהארץ בעקבות הצבעה הזויה אחרת (בדקתי בארכיון הבלוג הישן ומצאתי שכתבתי על זה ביולי 2011).  וכך הוא כתב אז,  על ההצבעה ההיא:

"ועוד על חוק החרם,  שרֵיקים ופוחזים חוקקו השבוע,  בעוד הקברניט הנפחד נחבא בבטן הספינה."

בול אותו דבר.  נכון שהפעם נתניהו לא התחבא בבטן הספינה אלא על סיפון האווירון השב מלונדון,  אבל מה כבר ההבדל.  יוסי שריד היה עושה מזה מטעמים נפלאים,  ואני הייתי משתעשעת מקריאתם.  לא שזה היה עוזר הרבה,  אבל לפחות,  נוכח המטעמים,  הייאוש היה נעשה יותר נוח.

פוסט לראש השנה

הצרה  עם מזג האוויר המבחיל הזה היא שהאוויר פשוט לא זז.  לכן האובך מתקשה להתפזר והלחות הארורה לא מתאדה.  יצאנו בערב לסיבוב רגלי קטן ליד הים וראינו:  שום צמחייה לא זזה.   בכלל.  לא צמרות הדקלים ולא מחטי האורנים ולא ענפי השיחים:  פסלי עצים.  וזה דווקא באזור שהוא בדרך כלל ברוך-רוחות עד מאוד.

נזכרתי בסיפור על מתן תורה,  שאז "ציפור לא צייץ,  עוף לא פרח,  שור לא געה,  רוח לא נשב,  הים לא הזדעזע."  כנראה זה היה בערך כך.  אם כי שם כתוב גם ש"כל העולם שתק והחריש",  וקשה לומר שזה מה שקורה עכשיו.  הנה,  אחרי כמעט שלושה שבועות בספרד חזרתי לקרוא בעיתון הארץ,  כולל המונולוג של יוסי שריד על הסיבות שבגללן  'כבר אינו אוהב את המולדת' (ציטוט לא מדויק)   –  וחשכו עיניי. מדהים איך האנשים האלה באמת לא מבדילים בין ארצות לבין ממשלות.

לא משנה.  שתהיה לכולנו שנה טובה,  עם מזג אוויר נסבל.  עם הברברת כבר נסתדר איכשהו:  אחרי הכול,  בזה יש לנו המון ניסיון.