האיש שלנו בווהאן

בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.

זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.

היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):

"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.

חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)

שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.

*

ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

קצת ליום השואה

בשנים האחרונות נדמה לי שאני מעדיפה לשתוק על יום השואה.  יש כל כך הרבה מלל מכל הצדדים,  וחלקים אחדים ממנו כל כך צווחניים,  שנראה לי שהשתיקה יכולה אולי לאזן את זה קצת. אני קוראת,  רואה ושומעת הכול,  אולי כל שנה אפילו יותר מאשר בקודמתה  –  אבל מוצאת שאני לא רוצה להוסיף כלום.

רק כמה מילים על טקס יום השואה שהתקיים אצלנו במכללה אתמול בבוקר.  בין השאר הייתה הרצאה מאוד מעניינת על הייחודיות של הגורל הנשי בשואה.  סופר בה על הרבה דברים שלא ידעתי עליהם שום דבר,  מנקודת התבוננות לא מוכרת.  אני בדרך כלל לא פמיניסטית מאוד נלהבת,  אבל אמא שלי דווקא הייתה,  וגם הייתה באושוויץ,  וגם סיפרה הרבה  –  ובכל זאת על הזווית הזאת לא שמעתי ממנה.  חשבתי שהייתי שמחה לדווח לה על מה שנודע לי מההרצאה הזאת,  ואני בטוחה שהיא הייתה מוצאת בזה עניין  –  אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

וחוץ מזה הייתה בטקס שירת נשים.  דומה שלאחרונה זה כבר לא לגמרי מובן מאליו בכל מקום,  אבל אצלנו דווקא כן;  יש במה להתגאות.  וחוץ מזה,  זה היה טקס 'מונגש ומתומלל'.  שזה אומר,  בין היתר, שהיה 'תרגום סימולטני' של כל הנאמר,  בצורת כתוביות המוקרנות על מסך צדדי;  וגם תרגום לשפת הסימנים של 'התקווה',  על ידי מישהי שעמדה על הבמה,  במרכזה,  לצד הזמרת.  ומישהו בקהל,  בשורה הראשונה,  חזר על הסימנים מהצד שלו.  לפני כן אף פעם לא ראיתי המנון בשפת הסימנים.  היה בזה משהו נוגע ללב עד מאוד.