mykalaniyot

[=חרבות 7]

עקב המצב, התחילו באינסטגרם פרויקט של תמונות כלניות. דרום אדום, ואין צורך בהרבה הסברים. קוראים לפרויקט mykalaniyot. כל מי שרוצה שולח – ציורים, רישומים, צילומים, עבודות אומנות שונות. כלניות, כלניות, ועוד כלניות. בשיעור ציור האחרון המורה שלנו, איריסיה, סיפרה לנו על זה, והציעה את זה כנושא לציור. אני כדרכי שרבטתי משהו בהיסח הדעת, אפילו בלי להסתכל בדוגמה/ציור/צילום אחר – שאז נוכחתי לדעת שאני בכלל לא יודעת כמה עלי כותרת יש לכלנית. איריסיה צילמה ושלחה להם גם את השרבוט שלי, ועכשיו (גם) הוא מופיע שם. אז כבר הורדתי את הקובץ והוספתי אותו גם לכאן.

ואז התחלתי לעלעל שם בין העבודות השונות, שחלקן מאוד מאוד יפות, ונוכחתי לדעת שוב כמה הרבה רגש אפשר להביע באמצעות ציור ורישום, בלי אף מילה. לא תמיד צריך מילים, לפעמים הן סתם מפריעות. ואיך הפך דרום אדום, שהיה פעם מושג שמח כל כך, לצירוף מילים שמכיל בתוכו כל כך הרבה צער.

ונזכרתי איך נסענו לפני שנים ליער שוקדה, לראות דרום אדום, ואני שרבטתי כלנית גם שם, בתוך העשב. אפשר למצוא את הפוסט שכתבתי על זה אז, לדעתי עם התמונות הראשונות שהעליתי לבלוג.
היו ימים. הנה.

השלמות

בנוגע לפוסט הקודם, על היונה המהדסת באכסדרה: כתבתי אותו על פי צילום שראיתי בספר צילומים פריזאיים שנקרא Paris au calme . ובשיעור ציור גם רשמתי/ציירתי את זה, על פי הצילום ההוא. והתעצלתי להעלות את זה לפוסט הקודם – אבל בסוף אספתי מרץ ואני מעלה עכשיו.

אגב, את הפוסט ההוא שייכתי בין השאר לקטגוריה 'אקטואליה'. זה לא היה בטעות ולא במקרה.

ובינתיים דומה שכולנו ממשיכים להדס, בודדים במסדרון, לעבר האור.

(על פי צילום. אפשר להקליק להגדלה)

גשר וולטה

נו, מה לי ולגשר וולטה.

בשיעור ציור היום (אצל איריסיה) נתקלתי בספר הילדים סלינה שלי מאת ימימה שרון (עם ציורים של אילה גורדון). אני הכרתי אותו היטב מימי ילדותי. אימא שלי קנתה לי אותו כשהייתי אולי בת שמונה, ואהבתי אותו אהבת נפש. מסופר בו על הילדה הישראלית יסמין שחיה באפריקה (נדמה לי שבגאנה) ומתיידדת עם הילדה האפריקאית סלינה. ויש בו גם שני שירים על ציפורים, עם תווים, ואני זוכרת את מנגינותיהם עד היום. איזו נוסטלגיה. מחממת לב, עם צביטה קטנה, אבל חזקה.

רשמתי בשיעור, בעיפרון, כמה מן הציורים שמצאתי בספר. בין השאר את הציור של הגשר שעל נהר הוולטה. וכשחזרתי הביתה בדקתי בוויקיפדיה ומצאתי צילום של הגשר, שהיה די דומה. אולי זה באמת אותו הגשר, שהוא כנראה מפורסם למדי.

בימי קורונה האלה אני מתגעגעת כל כך לברוח מכאן (זה לא ממש אופייני לי), שכל העניין עורר בי געגועים אפילו לגשר וולטה (וגם געגועים לילדותי, אבל זה סיפור אחר). אשכרה געגועים לגשר וולטה באפריקה, עד כדי כך.

אבל לא אסע.

על פי ציור של אילה גורדון בספר סלינה שלי. אפשר להקליק להגדלה. ותודה לאיריסיה על הצילום

סגר ב', פרק 5

ואם תהיתם איך אני מרגישה בימים אלה – אז התשובה היא שבדיוק ככה (קישור ששלחה לי חברה בוואטסאפ):

https://www.facebook.com/1448100679/posts/10225054466135991/?extid=0&d=w

*

ואם תהיתם מה אני עושה בימים אלה – אז התשובה היא זום. ציירתי את עצמי ממסך המחשב בזמן שיעור אקוורל (בעיקר האוזניות והמיקרופון יצאו דומים לעצמם, ותודה לאיריסיה על הצילום). וכשאני לא בשיעור אקוורל בזום, אני בזום לצורכי עבודה.

אפשר להקליק על התמונה להגדלה

*

אלה הם חיי.

יומן קורונה (8)

על הבוקר, בפייסבוק:


מעין אלכסנדר, חַברת פייסבוק וידידה וירטואלית, בלוגרית שאני מכירה עוד מימי ישרא, מבקשת ממי מחבריה (ירושלמים ואחרים) שנתקל בפריחת הוויסטריה, שיצלם לה אותה וישלח. עכשיו בדיוק זמן הפריחה, ואין ויסטריה ב-100 המטרים המותרים בסביבתה, והיא אוהבת אותה ומתגעגעת לראותה.

[פתאום נזכרתי שסמוך לעבודה, בבית הכרם, יש עץ אחד שנראה לי כוויסטריה, וגם לי אסור ללכת לשם עכשיו, כי זה הרבה, הרבה יותר מ-100 מטר מהבית. ורק בזכות הפוסטים של מעין אני בכלל יודעת, די בוודאות, שזו ויסטריה].

"אולי פורחת ויסטריה ב-100 מטר שלך?" שואלת מעין בפוסט שלה, ומוסיפה, "פתאום חשבתי שכבר כמעט פסח, ועוד לא ראיתי אף ויסטריה השנה – וכנראה גם לא אראה."

איזה ימים מוזרים וקורעי לב.

הנה.

*

והנה גם מה שציירתי היום, בשיעור אקוורל וירטואלי (ותודה לאיריסיה מורתנו), על פי צילום שמצאתי בפינטרסט:

ויסטריה, אפשר להקליק להגדלה

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שמיני.

הימים חולפים, שנה עוברת*

ועולם כמנהגו נוהג. רק מנגינת הבלוג הולכת ומידלדלת, מסיבות שונות. חמש שנים בדיוק עברו מאז שהכרזתי על המעבר הסופי מישראבלוג לכאן. בינתיים ישרא כבר איננו, או שמא יש לומר עדיין לא חזר, אבל גם כשהיה כבר לא התגעגעתי אליו. מצד שני העציות העיקשת של וורדפרס ממשיכה לעצבן אותי. השתכנעתי שמבחינות רבות בלוגספוט עדיף, מלבד הטיפול הכושל שלו בסטטיסטיקות. אבל סטטיסטיקות הרבה פחות מעניינות אותי ממה שעניינוּ פעם.

סיכומי סוף שנה? מה אומר ומה אדבר, הייתה שנה לא משהו, ו-2020, מלבד מספרה החמוד (הרבה יותר קל לחשב שנים עם 2020 מאשר עם 2019, בדוק), לא נראית לי מאוד מבטיחה משום בחינה. גם לא מן הבחינה הפוליטית, שמורטת את עצביי באופן קבוע. הלהיט החדש הוא בקשת החסינות: אחרי שהכריז שלא יבקש חסינות, נתניהו כמובן ביקש אותה, אבל עכשיו לאחר הבקשה דומה שאינו מעוניין שהכנסת תדון בה. כמובן, יש סיבות (די הגיוניות) מאחורי הדברים, אבל מחלקם הקדמי זה נראה כל כך מופרך, שחייזר שיגיע לכאן וישמע את כל זה ייאלץ להסיק שבני אדם נולדו בלי מוח.

אני ממשיכה לקוות שכל מי שהרים את ידו בעד בחירות חוזרות (עוד בנגלה הראשונה) ייענש על זה במקום הכי כואב: במנדטים שמפלגתו תקבל, ליתר דיוק באלה שהיא לא תקבל. אין עונש יותר אפקטיבי מזה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצד שני, שחקי-שחקי על החלומות** (היום כל השירים במלעיל). מצד שלישי, אני בכלל זוממת לא ללכת להצביע שוב. מצד רביעי, כולם אומרים לי שזה לא בסדר ולא הגיוני. מצד חמישי, למי אצביע? כחול-לבן נראים די עלובים, ועל המפלגונות שמשמאל לכחול לבן, שמכלות את ימיהן בהתקוטטויות מגוחכות, כבר בכלל לא בא לי לדבר. מפלגה שזקוקה לקולי כדי להינצל, אולי עדיף שתאבד. מצד שישי, הרי גם זה לא הגיוני. ואני הרי משתדלת בכל כוחותיי להיות אדם הגיוני, אם כי, בהתחשב בנתונים המוגבלים שבהם התברכתי, זה לא תמיד מצליח לי.

משהו נחמד לסיום (כי כמה אפשר לרטון ולהתלונן כל הזמן):

גיליתי שבזמן המתנה פה ושם, הכי כיף להוציא מן התיק פנקס ממורטט ועיפרון ולהתחיל לצייר (=לרשום) את מה ומי שאני רואה. זה טוב כי זה לא דורש ריכוז מן הסוג שקריאה מחייבת, ובזמן השרבוט המחשבות שלי יכולות לטייל לאן שהן רוצות. אני מתבוננת באנשים מעל למשקפיים שלי, ואז מורידה את העיניים אל הנייר ומנסה לרשום עליו את מה שאני רואה. כשהאנשים זזים (הם כל הזמן זזים, להוותי), אני משלימה מן הזיכרון, או עוברת לרישום הבא. וכשלא נעים לי שרואים שאני רושמת (מה שעלול להתפרש כפלישה לפרטיות, על אף שאני מתחייבת שהרישומים שלי לא מספיק טובים כדי לשקף את המציאות באופן נכון) – אני עוברת לרשום את המודל הזמין הקבוע שלי: כף ידי השמאלית. לצערי בכל הנוגע לרישום ידיים, אני מתקדמת לאחור: פעם היו לי הישגים נאים יותר. אבל בכל שאר הרישומים נדמה שאני לומדת דבר או שניים, וזה נחמד.

2020 טובה לכולם!

* https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1730&wrkid=5274
** https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=118

מתעדים ומתאדים

משהו יפה מתוך תישארי, ספרה של תמי בצלאלי,  המתארת את חייה באומנות ובמשפחה:

על הטכניקה של צבעי מים:
"היא הסבירה לנו שלצייר בצבע מים זה לצייר ב'מחולל נעדר'.  המים,  הצבועים בפיגמנט, מתַעדים את עצמם כשהם משתמשים בַּפיגמנט לשם כך,  ואז מִתאדים מהנייר ונעלמים.  רק החותמת שלהם נשארת בצורת תיאור מדויק של ההתנהגות שלהם.  בגלל זה ציורי אקוורל טובים תמיד ייראו שקופים,  זורמים ורטובים,  ממש כמו המים"  (עמ' 195).

איך זה יפה לקרוא על ציורים של אחרים.

פרפרית

קפצנו אתמול לתל אביב לראות תערוכה ('דיוקן: אם', בבית האומנים. כולל אקוורלים יפים של איריס-איריסיה קובליו. ויש שם גם תערוכות אחרות). שוב נוכחתי לדעת שמאז שאני הולכת לשיעורי ציור אני רואה הכול אחרת. מסתכלת אחרת. פתאום חשוב לי למשל לראות מה חומרי הציור. הכיתוב 'אקריליק על נייר', למשל, שפעם הייתי מדלגת עליו בלי להקדיש לו מחשבה נוספת, קיבל פתאום משמעות מיוחדת. וכשאני רואה רישום מאוד פשוט, בסך הכול שרבוט קטן, כמעט לא-גמור, בצבעי עיפרון על נייר, אני חושבת: 'אפילו ברישום קטן יש יופי ויש חשיבות'. אני שמחה בראייה החדשה הזאת שלי.

כמובן, אי אפשר בלי להתלונן. גם היום קשה לי עם ההסברים שכתובים בכניסה לכל אולם תצוגה. משהו שהאוצרים כותבים, אולי. הם בערך באורך של דף אחד, או חצי דף, מודפסים בשחור ברור וקריא על לבן, אבל כשאני מתחילה לקרוא אותם, אני שמה לב שאחרי שורה וחצי המוח שלי ננעל. לא מבינה מה כתוב. למרות שהכול בעברית צחה, אבל איכשהו המילים והמשפטים מרחפים בחלל המופשט ולא נוחתים בשום מקום. שאז אני מסתפקת ברפרוף לא מחייב על הכתוב, ובסוף מתייאשת ועוזבת ומקווה שאצליח לפרש את המוצגים בכוחות עצמי. או שלא.

אם כי לפעמים, במסגרת הרפרופים האלה, אני נופלת על משפט אחד ברור – למשל, אתמול, על פיסת המידע שלפיה הצייר נפעם מן העובדה שאחרי השריפה בכרמל התגלו פתאום פרחים שלא נראו שם לפניה. ואז אני שמה לב שברבים מציוריו, הפרחים צומחים מתוך רקע שחור, ואני אומרת לעצמי, הנה, לפחות את זה הבנתי.

מוסר השכל? תרפרפי, עדה ק., לא תמיד חייבים לקרוא הכול. לפעמים גם בתוך איזו שורה בודדת שמסתתרת בתוך טקסט סתום, אפשר למצוא כל מיני אוצרות.