מהיר מדי

ביום שני בבוקר כתבתי במחברת שבראשון בערב חשבתי שתהיה מלחמה,  ושקמתי בשני בבוקר ושמחתי לגלות שלא הייתה.  ביום שני אחה"צ רציתי להעביר את זה לבלוג,  אבל בארבע וחצי נורה הקורנט על האוטובוס ההוא ושערי הגיהינום נפתחו ולא היה טעם לכתוב בבלוג שלא הייתה מלחמה,  כי כן הייתה.  אז גנזתי.

בשני בלילה הייתי בטוחה שתהיה אזעקה גם אצלנו,  והכנתי גרביים ליד המיטה למקרה שצריך לקום ולרוץ למקלט,  כי האוויר הקר חודר דרך חורי הקרוקס.  אבל בשלישי בבוקר התברר שרק יושבי העוטף תוזזו כל הלילה.  נשגב מבינתי איך הם מחזיקים מעמד בכל זה,  ואני ממש יכולה להבין לליבם כשהם נורא כועסים עכשיו על הפסקת האש התורנית שאלוהים יודע כמה זמן תחזיק מעמד,  אם בכלל.

בשלישי אחר הצוהריים פרצה הפסקת האש,  שעליה לא סיפר לנו איש מישראל הרשמית.  דומה שזו האחרונה יודעת לאיים יפה מאוד מראש ולמפרע,  אבל בזמן אמת נוטה לבלוע את לשונה,  מה שמותיר את הציבור הנבוך רק עם המידע שמוגש לו על ידי הקקופוניה המעצבנת של החמאס.  על כן הבוקר,  יום רביעי,  כתבתי במחברת פוסט-שאחרי-המלחמה,  ובו סיפרתי בין השאר על איך שהשתעשעתי מאושיות פייסבוק אחדות שנותרו הפעם אובדות-עצות,  כי לא יכלו לטעון שנתניהו מחרחר מלחמה כדי להינצל מדיבורים על הצוללות,  משום שהתברר שהוא דווקא לא מחרחר מלחמה. תכננתי להעלות את זה לבלוג הערב,  אחרי שאחזור מן העבודה.

אבל בצהריים,  בעבודה,   דנתי עם תלמידים בתחביר המשפט 'שמעתי שהשר התפטר'  –    משפט שיושב במלאי התרגילים שלי כבר כמה שנים והוא טוב לכל עת,  גם אם לצורך wishful thinking בלבד.  שאז סיפרו לי התלמידים (שכנראה מקשיבים בשיעור לא רק לי) שהשר (ליברמן) באמת התפטר.  אז עכשיו שבנט מאיים בהתפטרות אם לא ימונה לשר הביטחון במקום השר שהתפטר,  והממשלה אולי תתפרק,  ואולי יהיו בחירות,  כבר אין עניין מיוחד בהגיגיי מן הבוקר על הסבב האחרון של הסלמה-הסדרה.  וגם הטיעון שלי שאני אתחיל לדאוג באמת כשהחמאס יחשוב עלינו טובות,  ולכן אינני מוטרדת כל כך כשהוא לועג לנו,  כבר לא רלוונטי.  אז גנזתי.

ויהי אחרי כל הדברים האלה  –   ישבתי עכשיו ושרבטתי ישר למסך העריכה את הטענות והמענות הנ"ל,   כדי לפרסם אותם בהקדם,  לפני שיקרה עוד משהו שיטרוף את כל הקלפים,  כי בלוגריות איטיות כמוני מתקשות לעמוד בקצב המטורף הזה של האירועים.  לפני שאלחץ על 'פרסום' רק אוסיף שלושה דברים:

האחד,  שלפנות ערב קניתי סוף סוף נעלי בית חורפיות חדשות,  מרופדות היטב,  ועל כן אינני מוטרדת עוד מחורי הקרוקס וממעלליהם הרעים;

והשני, שתכף אני מצרפת את האקוורל שציירתי בשיעור השבוע,  עוד לפני שקרה ככה וככה. ציירתי שם חמציצים ורודים (הם באמת היו ורודים,  אבל צבעתי בוורוד גם את העלים הירוקים שלהם;  אפשר להקליק על הציור להגדלה).  נכון שהצבעים לא לגמרי הגיוניים,  אבל כשהמציאות מטורללת,  אין טעם לבוא בטענות דווקא אל הדמיון.

והשלישי,  שיהיה ליל מנוחה עם חלומות פז לכולם,  ואחר כך עוד ימים (רבים) של שקט.  נדמה לי שהרווחנו אותו ואותם לגמרי ביושר.

חמציצים ורודים

מודעות פרסומת

יהיו-נא

יִהְיוּ-נָא הַזְּמַנִּים הַבָּאִים
רְחוּמִים
כְּמוֹ הַגֶּשֶם הַזֶּה
שֶצּונֵחַ עַכְשָו מִחוּץ לַחַלּוֹן
בְּשַלְוָה נְדִירָה
מָשָל הָיָה פְּתִיתִים שֶל שֶלֶג
נוֹפְלִים
לְאִטָּם
אֶל אֵינְסוֹפִים לְבָנִים
אִלְּמִים

לא קשורים

צריך לפעמים להגיד גם מילה טובה על פייסבוק (זה לא קורה לי הרבה).  אחותי שיתפה שם סרטון של ילד קטן שמאכיל ציפורים.  אני בדרך כלל מדלגת על סרטונים כי אין לי סבלנות,  אבל האחד הזה נראה מאוד מבטיח,  אז צפיתי בו.  מאז צברתי כבר הרבה צפיות נוספות,  כי זה ילד ממיס.  הסבלנות המרוכזת שבה הוא מאכיל את הציפורים הפצפונות באיזה אוכל דייסתי מתוך צלחת זעירה,  בעזרת מה שנראה כענף קטן.  והישיבה המתוקה הזאת שילדים קטנים מומחים בה  –  נראה לי שקוראים לה 'ישיבת כריעה',  כשרק כפות הרגליים מונחות על הרצפה.  נזכרתי שבטירונות לימדו אותנו שצריך לשבת בדיוק כך כשיורים (!) אחרי (או בזמן) מתקפה כימית (!):  שרק הסוליות יבואו במגע עם הרצפה הנגועה.  אצל ילדים קטנים כל השרירים שממונים על ישיבה כזאת פועלים היטב,  אבל בשנים שאחרי הילדות זה מסתבך.  מילא,  כשאין מתקפה כימית וכשלא מאכילים ציפורים,  אפשר לבחור פוזת-ישיבה אחרת.

והנה הקישור.

*

קריאתי את האחרון בסדרת הרומנים הנפוליטניים מתקדמת בעצלתיים.  האירוע העיקרי בינתיים הוא (זהירות מספויילרונים) שאלנה עומדת סוף סוף על טיבו האמיתי של נינו (לילה הגיעה לתובנה הזאת בערך 1000 עמודים לפניה).  חוץ מזה היא מוסרת לפרסום כתב-יד חדש-ישן,  ועורך ההוצאה אומר לה עליו:  "זה רומאן אכזרי… הייתי אומר גברי,  אך פרדוקסלית גם מעודן" (עמ' 256 – 257).  גברי!  והרי כבר דיברנו על זה.  אני תוהה אם אלנה פרנטה מנסה לרמוז על משהו,  או שזה רק במקרה.

*

בבחירות המקומיות,  לראשונה בחיי,  ניסיתי ממש להתעמק בחומר:  גלשתי בדפי הפייסבוק של המועמדים שעניינו אותי (אפילו בסרטונים צפיתי!),  קראתי ריאיונות במקומונים,  הקשבתי בתשומת לב לרשמים של ראש המשפחה מאספת בחירות שבה נכח.  בקיצור,  השקעתי,  כי עצוב בעיניי כשמתייחסים לבחירות כאלה כלאחר יד. מצד שני,  היכולת שלנו לדעת מה אמת ומה לא היא די אפסית.  כך או כך,  בסוף הצבעתי שוב בעד ראש העיר המכהן,  כי נראה לי שהעיר מנוהלת בסדר ולא מצאתי סיבה מיוחדת להתלונן.  זה קצת כמו הילד ההוא שהתחיל לדבר רק בגיל עשר,  כי רק אז,  לראשונה,  השוקו שלו היה חם מדי.

נקווה שטמפרטורת השוקו תמשיך להיות בסדר.  ושייגמר כבר החמסין הזה,  התייבש לי המוח לגמרי.

מניפה

כבר הרבה פעמים ניסיתי לצייר ציפור גן עדן ולא יצא טוב.  למשל כאן ,  מצד שמאל.  אני אוהבת את הכתום העז שלה ואת שילובו עם הסגול,  אבל כל הזיזים והחודים פחות מדברים אליי,  מה גם שתמיד ניסיתי לנחש איפה המקור ואיפה הזנב  ואיפה הכנפיים (אחרי הכול,  ציפור),  ולמה בכלל גן עדן,  ולא ניחשתי.

עד שהיום עלה בדעתי שזאת בכלל לא ציפור,  אלא מניפה.  מן הקו האופקי שלה היא נפרשת כלפי מעלה והצידה,  עלה אחרי עלה.  איך לא חשבתי על זה קודם.

אז עכשיו שתודעתי נפרשה סוף סוף (וע"ע יונה וולך) הציעה איריסיה שאולי איטיב יותר לצייר את אותה.  ניסיתי,  ולא נחלתי הצלחות.  בסוף ציירתי פרח אחר,  שנושא את השם המוזר 'היביסקוס עב-גביע',  וזה כבר הלך יותר טוב.  מניפה או לא מניפה,  ציפור גן העדן נותרה נשגבת מבינתי.

 

היביסקוס עב גביע

היביסקוס עב-גביע (אפשר להקליק להגדלה)

יומחמישי

ירד מבול בלילה (ארבע לפנות בוקר).   אבל ממש מבול. כולל (ברקים ו)רעמים,    and all that jazz.  בבוקר נותר הכול רטוב,  עד הצוהריים ואף הלאה משם.

*

המלחמה בדרום נדחתה בינתיים,  עד להודעה חדשה.  מחזיקה אצבעות חזק שההודעה החדשה לא תגיע מחר.

*

שני ניצנים חדשים ברקפת המתורבתת שלי שגרה מחוץ לתריסולים,  ושאמורה בכלל לפרוח בחורף (?).  הישג גנני חסר תקדים שלי.

*

המשך חגיגות הסתיו:  חיסון נגד שפעת,  הבוקר.  עבר בשלום,  נדמה לי. כלומר,  מקווה.

*

שואב אבק חדש,  אחרי שהישן שבק חיים.  מתחילה להבין מי נגד מי.  אחרי הטיפול איתו, הספה בחדר העבודה קיבלה פתאום צבע אחר,  דומה למה שהיה לה בהתחלה   –  צבע שהתחבא במשך שנים מתחת לאבק.

*

הגיג: מעניין עד כמה אפשר שאכתוב על עצמי בלי להשתמש במילה 'אני'.

מעורבב

בכל הזמן היחסית-ארוך הזה שלא כתבתי (בלי סיבה מיוחדת,  ככה יצא) קרו כל מיני דברים.  בין השאר התחתנה לוסי אהריש עם יהודי,  מה שגרר כמובן אי-אילו תגובות נסערות.  יש חברי כנסת שחושבים שזה תפקידם להתערב אפילו בזה,  אלוהים יודע למה.  הגדיל לעשות אורן חזן,  שאותו לא אצטט,  מפאת כבוד הנייר וכבוד המקלדת.   וגם מפאת כבודה של לוסי אהריש,  שאהדתי נתונה לה גם משום שיש יותר מדי אנשים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממנה איך היא צריכה להרגיש,  ומתעצבנים כשהיא מחליטה לבד איזו הרגשה מתאימה בשבילה.

החשש הזה מהתבוללות,  אף שאפשר להבין את מקורו ואת מניעיו,  הוא די מביך,  בעצם.  אני תוהה איך ייתכן שמי שהתחנכו על ברכי הדת הכי מופשטת בעולם,  זו שפוסלת כל פסל וכל תמונה,  עדיין סבורים שבתמציתה היא עניין גנטי גרידא,  ואינם לוקחים בחשבון את בסיסה הרעיוני  –  ההוא שמעלה על נס את חשיבותה של דרך ארץ על פני תורה,  ומנחה הנחיות כאלה ואחרות בעניין היחס לגר,  ליתום ולאלמנה,  ועוד כהנה וכהנה.

למרבה הצער אכן נדמה לעתים,  ממש כפי שחושש אורן חזן,  שהיהדות הולכת ומתמעטת במקומותינו לאחרונה  –  אבל לא בגלל נישואי תערובת היא מתמעטת,  אלא דווקא בגלל השקפת עולמם הקולנית של טיפוסים כמוהו.

ומזל טוב ללוסי ולבחיר ליבה.

סוף ההצגה הלילה

אתמול בערב ראינו בטלוויזיה שידור חוזר של מופע האיחוד האחרון של להקת כוורת (משנת 2013).  הו,  הנוסטלגיה.  ימי נעורינו חזרו לרגע,  עם כל הזיכרונות,  וראש המשפחה אמר,  אבל פעם הם קיפצו כל כך הרבה על הבמה,  והיום קלפטר יכול לנגן רק בישיבה.  כן,  הם ללא ספק זקנו (עם כל מה שכרוך בזה),  וחלקם אינם בבריאות טובה,  אבל רוח הנעורים השובבה נשארה למרות כל מה שעבר עליהם בדרך.  אני צפיתי בהם בחיבה גדולה,  אפילו בדני סנדרסון,  שאותו כיניתי לא פעם ביני לביני בכינוי הלא מחמיא 'זבלן-על' (בגלל הטקסטים הקשקשניים).  אף כי דומה שהוא היה מלכתחילה הרוח החיה והיוזמת בכל העניין,  ועל זה מגיע לו הרבה הקרדיט.

מה שהיה הכי מדהים הוא הקהל הענק,  שכלל המון,  אבל המון,  צעירים,  שידעו בעל פה כל מילת שיר,  כל מנגינה וכל תנועה,  ולא חסכו מן הלהקה מחיאות כפיים נלהבות ולבביות (הייתם טובים אלינו,  אמר גידי גוב [או דני סנדרסון?] לסיכום האירוע,  תודה שגדלתם עלינו).

בזמן אמת (בתיכון ובצבא) לא הייתי מעריצה כל כך גדולה שלהם,  ולא את כל שיריהם ומערכוניהם אהבתי,  חשבתי שיש בהם הרבה שטויות.  אבל כשאני צופה בזה היום,  גלי הנוסטלגיה מכים חזק,  ועולם השחור-לבן הנשכח מלב קם שוב לתחייה,  ואני חושבת לעצמי:  בכל זאת,  בעיקר בהתחשב בפופולריות שיש להם אפילו בדורות חדשים לגמרי  –  הם עשו לא מעט היסטוריה.

אני עדיין הכי אוהבת את השיר שלהם על הדגים העפים והציפורים השוחות ('ככה היא באמצע')  –  ובקישור שתכף אוסיף כאן שומעים לפניו,  כבונוס,  גם את שיר הסיום הנוגע ללב ("זהו סוף ההצגה הלילה / הנה שיר אחד קצר / לפני הכול נגמר / עוד חמש או שש דקות / נסגור את האורות / לפני שיגרשו את האוטובוסים / החשמל עבד קשה הלילה / והרמקול התעייף / או שמא הוא רעב / כיסאות מתמרמרים / מתי כבר מתקפלים / ולנו לא נותר אלא להוסיף ש-").

ההקלטה משנת 1976, בשחור לבן, כשהם עוד היו יפים וצעירים כמו שאני זוכרת אותם.
ושיר הסיום (שמופיע דווקא בהתחלה) הכי מתאים דווקא לעכשיו.  הנה כאן.

חג שמח,  ושיהיו גם אחרי-החגים העומדים סוף-סוף בפתח שמחים.

מותר האדם

בשלישי מבין הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה,  אנצו מסביר לאלנה (=לֶנוּ) ולפייטרו משהו על מחשבים (וזה קורה בערך באמצע שנות השבעים,  כשהמחשבים עדיין די בחיתוליהם,  וכשאלנה ופייטרו עוד לא יודעים עליהם דבר). אלנה שואלת אם המחשב יכול לטעות,  ואנצו עונה.  זה הולך ככה:

– "הוא יכול לטעות?"
– "מי?"
– "המחשב".
– "אין שום הוא,  לֶנוּ, הוא זה אני.  אם הוא טועה,  אם הוא עושה בעיות,  אני טעיתי,  אני עשיתי בעיות" (עמ' 302).

בדיוק ככה.  ואני מזכירה לעצמי,  אם המחשב או הטלפון החכם עושים בעיות, זה לא בגלל שהם טיפשים,  זה בגלל שבני האדם שתכנתו אותם וטיפלו בהם לא בהכרח היו תמיד חכמים.

למרות שלתלמידים אני אומרת תכופות,  יושבת לכם על הכתפיים מכונה מופלאה,  הרבה יותר חכמה מכל מחשב  –  רק אל תפריעו לה לעבוד.

השמיים שבתוכה

אף שהזכרתי בקצרה את אתי הילסום כבר בפוסט הקודם,  נראה לי שהספר  השמיים שבתוכי (בתרגום שולמית במברגר) ראוי להתייחסות קצת יותר נרחבת,  אז הנה:

בשנים הראשונות של הכיבוש הנאצי בהולנד  חיה אתי הילסום באמסטרדם.  בשנת 1941 התחילה לנהל יומן,  ובנובמבר 1943 נספתה באושוויץ,  עוד לפני שמלאו לה שלושים שנה. למרות שהייתה יהודייה,  לא היה לה קשר ליהדות,  או לשום דת אחרת.  אף על פי כן פיתחה לעצמה ראייה דתית מיוחדת במינה.

אם הבנתי נכון (ולא היה לי קל להסיק מסקנות מהאופן שבו היומן נכתב ונערך), במחצית השנייה של 1942 החלה לעבוד בבית החולים במחנה המעבר וסטרבורק,  שאליו גורשו יהודי הולנד בדרכם לאושוויץ.  בתחילה לא הייתה אסירה בעצמה,  ואף יכלה לצאת מדי פעם מן המחנה, לבקר באמסטרדם ולהעביר מכתבים,  ציוד ותרופות  –  אבל בהמשך הפכה בעצמה לאחת מדיירי המחנה וגורשה אף היא לאושוויץ.

בתחילה נאבקתי קשה בקריאת היומן.  מי שערך אותו השאיר בו (כנראה בלית ברירה) פרטים רבים שאינם מובנים,  והכתיבה נראתה לי מבולבלת למדי ואישית מכדי שאצליח לפצח את מה שמתרחש בה.  אבל ככל שעבר הזמן השתנה גם אופי הכתיבה,  ומצאתי בה יותר ויותר עניין.  יש לי המון ציטוטים במחברת,  ומטבע הדברים לא אוכל להעתיק לכאן את כולם.

בתחילת היומן מתוארת מערכת היחסים המורכבת שהייתה לאתי הילסום עם המדריך/פסיכולוג שלה,  יוליוס שפיר, שהשפיע עליה עמוקות.  חלק מן המתואר שם לא היה עובר את המסננת הקפדנית של הקורקטיות הפוליטית במאה ה-21,  אבל שנות הארבעים בהולנד היו זמן אחר,  ואין טעם לשפוט אותו במונחים של היום.

בהדרגה פיתחה לעצמה אתי הילסום ראייה דתית מיוחדת של אלוהים כמי שנמצא בנפשו של כל אדם.  אלוהים אינו יכול להגן על בני אדם  –  להפך,  בני האדם הם אלה שצריכים להגן עליו ועל מקומו בתוכם,  והם יכולים לעשות זאת בין השאר באמצעות תפילה שנושאת מעין אופי של מדיטציה,  המאפשרת למתפלל התנתקות כמעט מוחלטת מן הסביבה המאיימת.  היומן פורש בהדרגה את השיטה שבאמצעותה יכול הפרט להתמודד עם האימה המתגברת מסביבו ועם אי הוודאות הנוגעת לעתיד המאיים.  ההתמודדות שלה איננה בריחה מן המציאות  –  היא ראתה ותיעדה הכול,  והיטב  –  אבל היא ידעה להתבונן גם במה שמעבר לזוועות,  ולצקת משמעות גם לתוך מה שנראה,  ממבט ראשון לפחות,  כאובדן מוחלט שאין בו שום פשר.  היא ביקשה לעזור בכך גם לסובבים אותה,  ודומה שאף הצליחה;  השפעתה המיטיבה ניכרת בכתיבתה גם שנים רבות אחרי מותה.

כמה ציטוטים:

"לומר שהאדם הוא אדון לגורלו,  זאת אמירה פזיזה מדי.  אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו (עמ' 67).

"אני מחפשת אותך [כלומר,  את אלוהים] בכל אדם,  ולעתים קרובות אני מוצאת" (עמ' 125).

"החיים יפים כל כך.  אי אפשר להסביר את התחושה הזאת.  היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה.  אבל הרי זאת אינה המציאות היחידה,  יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות והשטחיות של אנשים מבוהלים.  הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-האדומה,  ושל האופק הרחב,  המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו" (עמ' 138).

"יש להדביר אותן יום יום… ,  את הדאגות הקטנות לעתיד,  האוכלות בנו כל חלקה טובה.  האדם מנסה להתכונן נפשית לימים שיבואו  –  ובסופו של דבר הכול שונה,  שונה בתכלית ממה שתיאר לעצמו" (עמ' 141).

"התפקיד המוסרי היחיד המוטל עלינו הוא:  לכבוש בתוכנו מישרים של שלווה,  עוד ועוד שלווה,  כדי שנוכל להקרין אותה לאחרים…  להסביר להם [לחרדים,  לדואגים ולמיואשים] שאדם יכול להכריח את עצמו לכרוע ברך בפינה רחוקה ושקטה בתוך עצמו,  ולחכות כך עד שייפרשו מעליו שמיים טהורים" (עמ' 142).

ומחשבה ארס-פואטית:
"אחר הצהריים עיינו… בציורים יפניים.  ופתאום ידעתי:  כך אני רוצה לכתוב.  לתת מרחב למילים.  אני שונאת ריבוי מילים.  הייתי רוצה לכתוב אך ורק מילים שהן חלק אורגני מאיזו שתיקה גדולה…  המילים צריכות להדגיש את השתיקה.  כמו בציור היפני,  שמצויר בו ענף פורח בפינה התחתונה.  כמה משיכות מכחול ומעודנות [כך במקור] –  אבל דיוק בקטן שבפרטים –  ומסביבן החלל הרחב,  לא חלל ריק,  אלא חלל מלא השראה. … למעשה אפשר לבטא במילים ספורות את מעט הדברים החשובים בחיים.  אם אכתוב אי פעם…  הייתי רוצה לרשום רק כמה מילים על רקע שהוא ללא מילים" (עמ' 77).

*

בסוף הספר מתפרסמים כמה מכתבים שכתבה אתי הילסום מווסטרבורק.  האחרון מביניהם,  שנכתב באוגוסט 1943,  ושפותח במילים "אחרי הלילה הזה חשבתי לרגע ובכל הכנות,  שיהיה זה חטא אם אצחק עוד אי-פעם" (עמ' 181),  מתאר את הלילה האחרון לפני שילוחו של אחד הטרנספורטים מווסטרבורק לאושוויץ.  בניגוד לסגנון הרגיל של הילסום,  מצאתי בו גם לא מעט אירוניה שלא נתקלתי בשכמותה אצלה לפני כן. אני כבר קראתי לא מעט ספרות שואה בחיי,  אבל בתיאור מטלטל כזה טרם נתקלתי.  זה רק הזכיר לי קצת,  בדרך-לא-דרך,  את המעט שכתבה אלזה מורנטה על שילוח רכבת כזאת בספרה ואלה תולדות.  זו איזו זוועה שבאמת אי אפשר להסביר במילים ("מילים ודימויים אין די בהם כדי לתאר לילות כאלה",  עמ' 181).

*

מחנה וסטרבורק,  בצפון-מזרח הולנד,  שכן בחבל-ארץ שאתי הילסום מתייחסת אליו כאל 'ארץ האברשים'.  נועצתי בוויקיפדיה כדי להבין על מה מדובר.  מסתבר שבאזור ההוא צומחים  –  או צמחו  –  הרבה אברָשים. זה צמח נפוץ מאוד באירופה ובמקומות אחרים.  הגרמנים קראו לו Erika,  ובאנגלית שמו Heather.  מימיי לא חשדתי ששני שמות-הנשים הנפוצים הללו מתייחסים בעצם לאותו צמח.  רק שלמרבה הצער,  למרות כל התמונות שראיתי,  עדיין אינני מבינה בדיוק איך הוא נראה.

*

משפט אחרון,  לקחת הביתה?
"כל הרשמים נוצצים ככוכבים על קטיפת זיכרוני" (עמ' 151).