זקנה עם הליכון

הזקנה עם ההליכון
קונה במכולת מזון חתולים
מדשדשת איתו לפינה מוצלת
מחלקת
מזמינה
בואי
בואי

אחר שבה אל ביתה
אל בדידותה
וחושבת בדרך
בצדק
הנה הוספתי דבר מה
לזיו העולם
שאני כבר עומדת בשוליו
מוכנה למסע
לתחנה הבאה

בת שבע

קיבלתי ממישהי ייחור של צמח הבת שבע. אני לא מבינה בזה כלום, אבל שמתי אותה בראש הכוננית והיא נראית שם מאוד נחמדה. אני מחכה לפריחה, אבל הזהירו אותי שכשמזיזים לבת שבע את הגבינה היא נכנסת להלם ונעצרת לכמה חודשים. אני מוכנה מאוד להיות סבלנית למשך כמה חודשים (ובכלל, איזו ברירה יש לי), אבל אז קראתי בגוגל שלוקח לה שבע שנים (!!) להוציא את הפרח הראשון. לכן גם קוראים לה בת שבע. עכשיו, אם זה אכן כך (ואולי לא הבנתי נכון), אזי זה באמת מרפה ידיים. בהתחשב בטיפול הרעוע שלי בצמחים למיניהם, מי יודע איפה בת שבע תהיה בעוד שבע שנים.
גרוע מזה, מי יודע איפה אהיה אני.

*

[ולא מתייחסת לשום נושא חשוב שעל הפרק. נמאס לי להתייחס. אולי זה בגלל שאני נחשפת ליותר מדי ציוצי טוויטר של מי שמשוכנעים שהם חייבים לפסוק את פסוקם (בנחרצות!) על כל מה שזז (וגם על מה שלא זז, כולל דוממים ומתים). אני נגמרו לי הדעות. יש סכנה ברורה ומיידית שהבלוג הזה, אם בכלל ישרוד, יתעסק בזמן הקרוב רק בקטנות קצרות ולא חשובות. ועם הקוראים הסליחה.]

פזמון חוזר

שוב: זה שאני לא כותבת לא אומר שאין לי מה להגיד. לפעמים ההפך הוא הנכון. ואפילו אם לי אין מה להגיד, לעדה ק. בטוח יש, ובכמויות. ובכל זאת לא כותבת. לא תמיד מתחשק לנסח, לשתף, לדון, להתווכח. וחוץ מזה אני די עסוקה. פסח חג קשה. למרות שאני לא בטרפת ניקיונות (אין סיכוי שאצליח לנצח את האבק), המירוץ לניקיון בכל זאת מידבק קצת, ופה ושם אני מסתערת על איזו שידת מגירות ומתמלאת תדהמה מכמויות הלכלוך שסובבות אותנו כל השנה בלי שנרגיש. וכמובן, הבישולים. פסח הוא חג האוכל והפירורים. עם הפירורים עוד לא התחלנו, אבל במטבח אני כבר כמעט גרה.

לא חסרים דברים שאפשר להתרגז עליהם. הממשלה, למשל – למרות שלי כבר מזמן אין ציפיות מאף אחד שם. יהיו עוד בחירות? בהצלחה, לא בטוח שאטרח. אמרתי להם בקלפי מה דעתי כבר הרבה פעמים, זה בין כך ובין כך לא מעניין אותם. ומאז שבנט דיבר על הלא מחוסנים שיורים נגיפי דלתא ועל הצורך שהורי המחוסנים בבית הספר יריבו עם הורי הלא מחוסנים, ואף אחד בממשלתו לא הרים גבה על זה – נגמר לי העניין במה שהם מעוללים.

א-פרופו חיסונים: אני ממש לא מתנגדת חיסונים, אבל את הרביעי עוד לא קיבלתי. התייעצנו עם שלושה רופאים שונים, שלושתם היו די אמביוולנטיים בעניין הזה. זה לא אומר שאני בטוחה שמה שאני עושה הוא נכון, כמובן, שהרי 'אולי' הוא שמי האמצעי. בינתיים אני כמובן מקבלת אינסוף סמסים מקופת החולים שקוראת לי לבוא להתחסן "בשל העלייה בתחלואה ונוכח התפתחות זנים חדשים של הנגיף". עכשיו, מתוקים, על הרגע הבא אני כמובן לא יכולה להתחייב, אבל ברגע הזה דווקא אין עלייה בתחלואה, וגם לא זנים חדשים. אז למה לשווק חיסון בסגנון של פרסומת לאבקת כביסה? באמת הם חושבים שם שזה מה שיעורר את אמוני? אני לא מצליחה להבין את זה.

טוב, לא משנה. המטבח קורא לי. מאחלת חג שמח ורגוע לכולם, ומקנחת באיזה טקסט לא-פרוזה קטן, שבעניינו אני יכולה לנסות לשכנע את עצמי שהוא אופטימי.

אף על פי כן
למרות הכול –
האלמוגן
פורש את ראשוני פרחיו האדומים,
וגם פירות השסק נשלפים
קטנים וירוקים;
לכול זמן
ועת לכל חפץ
תחת שמיים
קודרים

*Mare tranquillitatis

ים השלווה
אשר איננו ים
וגם
שלווה אולי אין לו –
הנה אוסיף ואשא
לשווא
את שמו הנכסף,
אולי ידבק בי
מעט מן המעט
ממה שאין בו

[* Mare tranquillitatis = ים השלווה = מישור בזלת על פני הירח, שבעבר סברו בטעות שהוא ים. על פניו נחת רכב החלל של אפולו 11, שנשאה עמה את האנשים הראשונים שהילכו על הירח.]

פרפרית פורימית

שיחת הוואטסאפ של קבוצת שיעורי הציור/אקוורל התפתחה אתמול בבוקר לשיתוף תמונות של תחפושות הילדות שלנו. בהתחלה חשבתי מה פתאום שאני אשתף, ואיפה אמצא עכשיו ואין לי זמן ואין לי מצברוח – אבל אז נזכרתי באלבום תמונות קומפקטי שאימא שלי סידרה פעם במיוחד בשבילי, וידעתי ששם יהיה לי קל למצוא. ואכן, היו שם שלל תחפושות: נסיכה ונסיך וכיפה אדומה ומיקי מאוס ורקדנית צוענייה, וגם נסיכה בוורסיה מצחיקה לימי חול, אומנם עם הכתר אבל עם חיתולי בד במקום גלימה, ועוד כהנה וכהנה. ושם מצאתי גם את זה:

אפשר להקליק להגדלה

על פי הכיתוב שאימי השאירה מאחורי התמונה, זה משנת 1960, עוד לפני שהייתי בת ארבע. כנראה התחפושת הראשונה שלי, שנה ראשונה בגן. לא זוכרת הרבה מאז, אבל המיתולוגיה המשפחתית השלימה לי פרטים, מה גם שיש ראיות מרשיעות: כמה צילומים קטנים בשחור לבן.

אני יודעת שאבא שלי השתמש באיזה חוט מתכת עבה וחזק, אבל גמיש למדי, כדי להכין את המסגרת של הכנפיים. ואז אימא שלי כנראה כרכה ותפרה על המסגרת בד לבן מחורר כלשהו, אולי מווילון ישן. ואז אבא שלי צבע את הכנפיים, בצבעי גואש או שמן. מהצילומים אי אפשר לדעת, אבל אני איכשהו זוכרת משהו עם הרבה כחול וכתום, אולי משום שאת הכנפיים מצאתי אחרי שנים באיזו פינה (במחסן או בארון הגרוטאות). היתר היה יחסית פשוט. לא זוכרת מי ואיך הכינו לי את המשושים/מחושים (אולי אחותי?), וגרביונים לבנים וחולצה לבנה וסנדלים לבנים מן הסתם לא היה קשה למצוא. וזהו.

המיתולוגיה המשפחתית מספרת שהתחפושת השאירה רושם אדיר בגן הילדים. זה היה בתקופה שלא כל כך קנו תחפושות מן המוכן (אבל כן העבירו לפעמים בהשאלה), והחג הזה הצריך הרבה עבודה ויצירתיות. בגן צילמו אותי גם עם ילד אחר בן ארבע בערך, שהתחפש לפרח (אולי רקפת): הגננת מן הסתם חשבה שזה מתאים. מעניין שדווקא בעניין הזה אני זוכרת שהצירוף הזה הביך אותי משום מה. את הילד הזה אני זוכרת היטב, כי אחר כך גם למדנו ביחד בבית הספר (היסודי, נדמה לי). לא נראה לי שהמבוכה שלי הייתה באשמתו.

אני מניחה שהתמונה המצורפת לפוסט צולמה אי שם ליד הבית שבו גרנו, כשאבא שלי שלח אותי להתעופף בין הפרחים וחיכה בצד עם מצלמה. סביר להניח שהפרחים היו סביונים או חרציות, שזה מה שצמח בדרך כלל בסביבת הולדתי. ודווקא נראה שהשתלבתי יפה בהוראות הבימוי ושעשיתי הכנות רציניות לעוט על איזה פרח ולעשות את מה שפרפרים בדרך כלל עושים (אבל מה הם עושים, זה לא ברור לי לגמרי אפילו היום). מה שנשאר זה זיכרון מחויך, והמחשבה אם אדע איך לרשום את זה בשיעור ציור הבא (כפות הידיים יהיו אתגר לא פשוט) ואיך להקים איכשהו לתחייה את צבעי הכנפיים.

יש מלחמה באוקראינה ודיבורי הקורונה שוב מרימים ראש ובאמת המצברוח (שלי לפחות) לא משהו, ובכל זאת מאחלת לכולם פורים שמח. ואפרופו פורים ופרפרים: יום הולדת שמח גם לקהילת פרפרים, שבימים אלה חוגגת שלוש שנים להיווסדה.

לגבירתי, באהבה

זה לא יפה למחזר, אבל במענה לשאלה בשרביט של פרפרים על המורים המיתולוגיים שלנו, אני מעתיקה לכאן פוסט שפרסמתי בישראבלוג בינואר 2008. זה פשוט פוסט שאהבתי על מורה שאהבתי מאוד מאוד:

ל' היתה המורה שלי בכתה א'.  אני אהבתי אותה אהבת נפש.

את הכל אהבתי בה:  את קולה ואת חיתוך דיבורה.  את כפות ידיה,  ואת הלכה השקופה שבה משחה את ציפורניה. את ריח הבושם הקל שלה כשרכנה לבדוק את המחברת שלי.  את העט הכחול שלה,  שבו כתבה תמיד.  את סנדליה,  עם הדוגמה העדינה של ריבועים ירוקים-כסופים,  ואת האופן בו פסעה בתוכם,  בין השולחן ללוח.  את השרוולים הרכים של סוודר האנגורה הכתום שלה,  שאותם קיפלה תמיד כלפי פנים.  ואת שרשרת הזהב הדקה שלה,  עם תליון הפנינה העדין,  ברוח הימים ההם.  כששיחקתי עם חברותי ב-"מורה",  אני בטוחה שחיקיתי בדייקנות מירבית את קולה ואת תנועותיה.

וכמובן,  אהבתי את חסותה המגוננת.  אני הייתי אז ילדה חרדה ומודאגת,  והעולם החדש של בית הספר היה מלא סכנות ואיומים.  כמו,  למשל,  ילדי כתה ד',  שקומתם הגבוהה התנשאה כמעט עד לתקרת המסדרון,  ושעברו פעם,  בהפסקה,  על פני הטור החושש של ילדי כתה א' (שהתנהלו בשקט ובסדר אל חצר המשחקים המיועדת להם),  ופרעו את שורותיו בהיסח הדעת.  אחרי שחלפו משם,  נותרו אחרוני האלפונים הזעירים (ואני ביניהם) כעדת נמלים מבוהלת ללא רועה,  סובבים סביב עצמם במסדרון ההומה ומחפשים לשווא את הדרך החוצה,  עד שמצא אותם מישהו והובילם והחזירם אל מקומם.

עד כדי כך הייתי תלויה בהגנתה,  שפעם,  כשנעדרה מבית הספר,  ונשלחה אלינו מורה מחליפה במקומה,  פרצתי בבכי מר וסירבתי בתוקף להישאר בכתה (לבי לבי למורה המחליפה  –  זו באמת לא היתה אשמתה).  פעם אחרת קראתי לה,  בטעות,  "אמא"   –  ואז הצטמצמתי במקומי בבושה,  מחכה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי.  היות שעיני היו מושפלות יכולתי רק לשמוע את חיוכה,  כשאמרה,  מסיבה שהיתה בעיני בלתי מוסברת,  שבשבילה זו דווקא מחמאה.

ל'  המשיכה ללמדנו עד סוף כתה ד',  ואז נסעה עם משפחתה לשליחות בחו"ל.  שנים לא ראיתי אותה. בינתיים שבה לארץ,  מן הסתם,  אבל אני כבר עברתי לבית הספר התיכון.  פגשתי בה שוב,  פתאום,  באולם הנוסעים היוצאים בנמל התעופה בן-גוריון,  בדרכי לירח הדבש שלי.  היא ישבה באחד הכסאות,  ממתינה לטיסה שלה,  ואני לא העזתי לגשת אליה,  כי זכרתי שיש לה אחות תאומה (תאומים תמיד טורדים את מנוחתי:  אדם פותח,  לתומו,  בשיחה עם אחד מהם,  ופתאום מתברר לו,  להוותו,  שזה בכלל לא הוא,  אלא אחיו).   אבל זו היתה דווקא היא,  והיא זיהתה אותי,  ואף זכרה את שמי.  איך אפשר בכלל לזכור שמות אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה תלמידים,  אינני יודעת.  היא סיפרה שחלתה,  ושהיא נוסעת,  אם הבנתי נכון,  לצורך טיפולים.  לא שאלתי הרבה  –  גם לא היה צורך.  המראה שלה אמר הכל.

כשנה לאחר מכן,  כשהייתי בעצמי מורה בבית ספר תיכון בעיר הולדתי,  נתקלתי בהיסח הדעת בפתק שנשכח בתוך יומן הכתה שבה לימדתי   –  מכתב למחנכת הכתה,  שבו הסבירה אחת האמהות,  כי בתה נעדרה מלימודים יום קודם לכן בשל השתתפותה בהלווית מורתה ל' מבית הספר היסודי. מיד הקפתי את הילדה ההיא בשאלות,  וכך נודע לי,  לגמרי במקרה,  שמורתי ל',  שהיתה גם מורתה,  נפטרה מן העולם.

אבל אני מוסיפה לזכור את קולה ואת כתב ידה ואת ידיה ואת שרווליה ואת סנדליה ואת שרשרת הזהב שלה,  עם תליון הפנינה.  ואת הכנפיים המגוננות שפרשה על הילדים האבודים מכתה א'.  לא שכחתי.

מה שעכשיו

מלחמה באוקראינה. כבר יותר משבוע. מה יש לומר. כל כך הרבה דיבורים ותחזיות ומומחים שזה כבר ממש עושה סחרחורת. הכי מעצבנים הם מי שמחלקים ציונים לכל מי שלא חושב כמותם, או, לחילופין, קושרים את הדעות שלהם על אוקראינה לדעות על החיסונים. מה הקשר, למען השם.

כללית, מבינה מעט למדי (סיכמתי כמה דברים בסיסיים שאני כן מבינה, אבל אני משאירה אותם במחברת: כל הדעות כבר מעייפות). בעיקר מבינה שבסופו של דבר הכול מתנקז אל הילדה הפליטה האוקראינית הזעירה במעבר הגבול שכחתי לאן, עטופה במעילה הוורוד , שביקשה (בשקט מפתיע) ללכת לישון במיטה שלה. שזה המשותף לכל המלחמות: בסוף בסוף יש ילדים קטנים שלא מבינים על מה ולמה ורק מתגעגעים למיטונת שלהם, בחדר החמים והבטוח. אומנם אין לזה שום משמעות גיאו-פוליטית, אבל יש לזה כל החשיבות שבעולם.

*

בין לבין הפריחה בישראל כבר קצת אחרי השיא. גם אנחנו עשינו לאחרונה כמה מסעות קטנים של ציד פרחי חורף: אחד דרומה, לכיוון גבתון, השני צפונה, לכיוון מגידו ועין השופט, והשלישי בפארק העירוני, ממש קל"ב.

דבר כפירה נורא: יש מצב שהכלניות לא פחות יפות מהרקפות. בעיקר כשהן יוצרות דוגמה צבעונית – עם המון כתמים אדומים, לבנים, סגולים וורודים – על מרבדי העשב. האדומות הן לא בהכרח הכי יפות. אבל הי, אפילו מרגנית השדה הזעירה (עין התכלת), שמציירת נקודות כחולות קטנטנות על מדשאות – אפילו היא לפעמים מתחרה בחינניות של הרקפות. עשרה קבין של ענווה ירדו לעולם, תשעה מהן נטלו מרגניות השדה, ולכל השאר כמעט לא נותר. אני כבר צריכה משקפיים כדי לראות אותן בכלל.

*

בעניין אחר: מתברר שהבלוגרית n_lee המוכרת לרובנו מאושפזת במצב קשה בגלל קורונה. פרטים אצל טליק. מצטרפת כאן לתפילות להחלמתה השלמה והמהירה.

אז למה בעצם אני כותבת בלוג

(בתשובה להצעה שבשרביט החם)

בשנת 2006 השתתפתי בסדנת הכתיבה הראשונה והיחידה בחיי. אחת המשתתפות הודתה בפנינו שהיא 'חיה באינטרנט' ופתחה עבורנו פורום לדיונים שונים בענייני הסדנה. לא הבנתי אז כלום באינטרנט, ואין לי מושג באיזה סוג פלטפורמה הפורום הזה התנהל. אבל כשהמשתתפת ההיא ראתה כי טוב, היא הציעה שכל אחד מאיתנו יפתח גם בלוג בישראבלוג.

חלק מחברי הקבוצה נענו מיד. אחרים, כמוני, היו סקפטיים: מה פתאום לכתוב ברשת במקום במחברת הקבורה במגרה. אבל בהדרגה נשאבתי לרעיון, ואחרי שהתחבטתי רבות, העזתי ופתחתי בלוג. קצת התברברתי שם ולכן נעזרתי באסתי שהייתה איתי בקבוצה (שאלתי אותה בטלפון אם יש לה זמן לייעץ לי והיא ענתה: 'יש לי כל הזמן שבעולם'. לא שכחתי). אחת מאבני הנגף הייתה שישרא סירב לקבל את שמי 'עדה' כשם המשתמש. זה בגלל שכבר היו שם עוד עָדות. חשבתי לעשות מה שכולם עושים, כלומר לבחור ב'עדה 1' או 'עדה 2' וכו', אבל אז נמלכתי בדעתי ואמרתי, למה לא אשתמש גם בשמי הפרטי השני, שמתחיל ב-ק'. תמיד שנאתי אותו, אבל הנה נולדה ההזדמנות לעשות בו שימוש. וכך נולדה עדה ק. בהתחלה היא הייתה שקטה וצייתנית, אבל מאז היא התחילה לשגשג, ולפעמים ממש מאיימת להשתלט לי על הבלוג. יכול להיות שצריך לפתוח לה בלוג משלה… כך או כך, בזכות העניין הזה אפילו התחלתי לחבב קצת את שמי הפרטי השני.

מאז זרמו הרבה מים בנהר. ישרא שגשג ואחר כך התחיל לקרטע. הוא קיים גם היום, אגב, והפוסטים שבו זמינים (בכתובת אחרת), אבל הוא מסרב לתת לי להיכנס לעריכה. לא מכיר אותי יותר, וגם לא את עדה ק. פניתי לתמיכה והם הודו שהם לא יודעים מה לעשות. זה לא כל כך משנה, כי החל מ-2015 אני כבר לא כותבת שם: עברתי לוורדפרס, שאני אוהבת לכנות בשם הלא מחמיא 'בלוגיה עצית', בגלל איזו נוקשות מעצבנת בממשק של הפלטפורמה. אבל נראה לי שהשתלבתי היטב.

אז אחרי כל הפטפטת הזאת, למה אני כותבת בלוג: כי אנשים כותבים זקוקים לקהל. כמו שגם סוגים אחרים של אומנות זקוקים לו (אבל לא אכנס כאן לשאלה המכשילה אם כתיבה היא אומנות או לא). המחברת כבר לא מספיקה לי. זו האמת המרה. אני צריכה לדעת שיש עוד עיניים ששוזפות את מילותיי. יש שאומרים שגם מי שניהלו יומן בשיטה המיושנת במחברת נסתרת, ציפו שביום מן הימים תשזוף אותו עין אחת או אחרת. אני נוטה להאמין שזה נכון.

יש בלוגרים שטוענים שהחלק הבאמת חשוב בכתיבת בלוג הוא התגובות. אני מקווה שלא אפגע באיש אם אתוודה שבעיניי זה קצת פחות חשוב. אני נורא בעד הקשבה בכל מצב, אבל בבלוג שלי מה שחשוב הוא אני (ויסלחו לי אלוהים וקוראים על זה). זה לא אומר שאני לא שמחה בתגובות שאני מקבלת – מובן שכן, ותודות רבות למגיבים. אבל גם כשאין כל כך תגובות, רוחי לא נופלת.

היא (כלומר, רוחי) בכל זאת נופלת תכופות כשאני מגלה שכל עניין הבלוג חשוב לי פחות ממה שהיה פעם. קשה לי לשחזר את ההתלהבות הראשונית. כנראה יש גם הזדקנות של בלוגרים, שלא קשורה לגיל אלא לוותק. ראיתי את זה קורה להמון בלוגרים מסביבי: איבדו עניין ונשמטו מרשימת הכותבים, אחד אחד ובאין רואה. אני בטוחה שיש להם חיים טובים ומלאים גם בלי זה, ובכל זאת אני מתגעגעת אליהם לא פעם. במשך שנים תהיתי מתי זה יקרה גם לי, והנה אני יכולה להעיד שזה כבר קרה: אני אומנם עוד כאן, אבל עם הרבה פחות להט פנימי. הרבה יותר אינרציה מאשר צורך אמיתי.

בעצם, זה לא רק שיש לי פחות חשק לספר על עצמי בבלוג. לא פעם אני חושדת שיש לי פחות ופחות חשק לכתוב בכלל, אפילו במחברת (אם כי יש פה ושם הבלחות, אני חייבת להודות). וזה מעציב אותי אפילו יותר מאי-החשק הבלוגוספרי.

בהקשר הזה נדמה לי לפעמים שאולי אם רק אפתח בלוג חדש ואחר, ההתלהבות ההיא תחזור. כמובן, בחלוף הזמן יקרה גם שם מה שקורה פה: תחול התיישנות, על כל המשתמע מכך. ובכל זאת… עדה ק. מנדנדת לי לא פעם, מבקשת שאפתח לה בלוג קטן ופשוט בפלטפורמה פחות עצית (למשל בבלוגספוט) ואניח לה לשרבט שם כאוות נפשה, לכתוב כל מיני קצרצרים בלתי אינפורמטיביים (בלי תחושות אשמה מסוג 'בשביל הזנבנב הזה להטריח לכאן את הקוראים?') ולחפף להנאתה את דף התגובות. אבל עוד לא החלטתי מה לעשות עם זה.

כך או כך, בארבעה בחודש הבא ימלאו לכתיבתי הבלוגוספרית 16 שנים. בינתיים עודני כאן: מנוסה הרבה יותר, לא בהכרח חכמה יותר, וקצת יותר אדישה.

באשר להמשך, כרגיל: ראה נראה.

ושוב שאלון

מסתובב עכשיו בפרפרים שאלון פיבו המקורי, בערך. כבר עניתי כמה פעמים על שאלונים דומים, אבל האחד הזה יותר מפורט, וקראתי הרבה טיפולים בו בבלוגים שונים, והתחשק לי גם. היות שעדה ק. משתתפת גם, היא מחפפת חלק ניכר מן התשובות.

1. מהי התכונה החביבה עליך?
הקשבה. יכולת לשמור על שלוות נפש בלי להתלהם.

2. מהן התכונות החביבות עליך בגבר?
כנ"ל

3. מהן התכונות החביבות עליך באשה?
כנ"ל

4. מהו המאפיין העיקרי שלך?
חרדתיות מופרזת

5. מה הנך מעריך מאוד אצל חבריך?
הקשבה ויכולת לפרגן

6. מהו הפגם העיקרי שלך?
חרדתיות מופרזת. יכולת מוגבלת מדי להחליק, לשכוח ולעבור הלאה

7. מהו העיסוק החביב עליך?
שרבוטים למיניהם. מעקב מוגזם אחרי חדשות ואקטואליה

8. מהו אושר עבורך?
שקט נפשי, אופטימיות, הסתפקות במה שיש

9. מהי אומללות עבורך?
ההפך מ-8. וגם בדידות קיצונית

10. אלמלא היית אתה, מה היית רוצה להיות?
מישהי רגועה

11. היכן היית רוצה לגור?
הרחק מכאן

12. מהו הצבע והפרח החביב עליך?
ורוד, רקפת

13. מיהם סופרי הפרוזה החביבים עליך?
אן טיילר, מירה מגן, עמוס עוז

14. מיהם המשוררים החביבים עליך?
זלדה, e.e.cummings

15. מיהם הגיבורים החביבים עליך בסיפורת?
זה משתנה. כרגע הילד סיימון בספר The Tin Can Tree של אן טיילר (עוד לא הגעתי לסוף הספר)

16. מיהי הגיבורה החביבה עליך בסיפורת?
עדה ק. מוסרת שאין טעם להפריד בין 15 ו-16.

17. מיהם הציירים והמלחינים החביבים עליך?
לא, זה קשה מדי. באך ומוצרט, אבל עוד המון אחרים. אני נקשרת יותר ליצירות ספציפיות מאשר ליוצרים מסוימים. ושירים יווניים. והרישומים והשרבוטים של Shozo Ozaki. וגם אנה טיכו.

18. מיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים?
אין לי מושג. נראה לי שעדה ק. תתחיל עכשיו לחפף יותר.

19. מיהי הגיבורה החביבה עליך בחיים האמיתיים?
כנ"ל

20. אלו הן הדמויות ההיסטוריות שאתה הכי לא אוהב?
לא אוהבת דמויות היסטוריות. מה יש לאהוב? אבל ראו 21.

21. מיהי הגיבורה שלך בהיסטוריה?
מארי קירי

22. מהם המאכל והמשקה החביב עליך?
לחם. תה חם בלי כלום (או קפה כנ"ל)

23. מהם השמות החביבים עליך?
כשהייתי ילדה חשבתי שירדנה הוא שם נהדר, וגם אסף ויואב. וגם Jennifer. מאז שגדלתי, בגרתי וזקנתי הפכתי אדישה לגמרי לעניין השמות.

24. מה אני הכי שונא?
לחץ, נדודי שינה, ניהול ועד הבית, נביאי ומפחידי זעם, נבואות שמתבססות על אפס מידע, כתבים שלא מבינים את החומר שעליו הם מדווחים, זלזול וחוסר אחריות

25. מיהן דמויות מההיסטוריה העולמית שאני הכי שונא?
רגע, איך זה שונה מ-20?

26. מהו האירוע הצבאי שאני הכי מעריץ?
לא מעריצה. חוץ מאשר אולי את האגדה (אגדה?) על צ'רצ'יל שעלה על גג ביתו כדי לראות לאן טסים המפציצים הגרמנים, למרות שהוא ידע לאן הם טסים. זה סיפור מאוד קשה (למתעניינים: פרשת 'אניגמה').

27. מהי הרפורמה שאני הכי מעריץ?
הנהגת החובה המוטלת על רופאים לרחוץ ידיים (אני לא צוחקת, זו הייתה רפורמה רצינית, כי 'המיינסטרים של המדע' לא האמין בה. וע"ע זמלווייס)

28. מהו הכישרון הטבעי שהייתי רוצה להיות מחונן בו?
לדעת להרגיע את עצמי

29. כיצד אני רוצה למות?
בלי פחד ובלי ייסורים

30. מה מצב הרוח הנוכחי שלך?
לא משהו.

31. לאיזה חולשות הנך מגלה הכי הרבה סובלנות?
פחד

32. מהו המוטו החביב עליך?
כל הדברים החשובים הם בעצם מאוד פשוטים.

*

עדה ק. מעירה שפרט לכשלוש שאלות על מה שלא אוהבים, כל השאר נושאות אופי חיובי. זה יפה בעיניה, וגם בעיניי.