בנוגע לפוסט הקודם, על היונה המהדסת באכסדרה: כתבתי אותו על פי צילום שראיתי בספר צילומים פריזאיים שנקרא Paris au calme . ובשיעור ציור גם רשמתי/ציירתי את זה, על פי הצילום ההוא. והתעצלתי להעלות את זה לפוסט הקודם – אבל בסוף אספתי מרץ ואני מעלה עכשיו.
אגב, את הפוסט ההוא שייכתי בין השאר לקטגוריה 'אקטואליה'. זה לא היה בטעות ולא במקרה.
ובינתיים דומה שכולנו ממשיכים להדס, בודדים במסדרון, לעבר האור.
(על פי צילום. אפשר להקליק להגדלה)
במעבר המרוצף שבין שורות העמודים
יונה בודדה
מהדסת אל האור בקצה המנהרה
[על פי צילום בספר של תמונות פריסאיות]
בעירי האפורה והמנומנמת, שלא לומר יורמית, יש הפגנה קל"ב כל מוצאי שבת, ואנחנו משתדלים להשתתף בה. לפעמים אנחנו מדלגים עליה, אבל אתמול היינו, עם הדגל של ראש המשפחה, ואפילו עם המשרוקית שלו. בכיכר העירייה היו כל כך הרבה אנשים (לטענת המארגנים, 12 אלף) שפשוט לא היה מקום לעמוד, אפילו לא בשוליים. אני ועדה ק' אין לנו הרבה סבלנות להפגנות, כי הן צפופות ומשעממות נורא, אבל החזקנו מעמד עד הסוף (כמעט בלי להתלונן), ואז היה משהו הרבה יותר נחמד: הקהל הגדול פתח בצעדת סיום לכיוון מרכז העיר. לטובת העניין סגרה המשטרה לתנועה את הכביש השני בראשיותו בעיר, על שני נתיביו הרחבים, והניחה לקהל לצעוד בתוכו עם הדגלים, דרך הכניסה לרחוב של בית ילדותי שכבר איננו. כשהגענו למרכז העיר התפזרנו. המכוניות בצמתים החסומים חיכו בדרך כלל בשקט, השוטרים נראו רגועים לגמרי. לחלק מן הצועדים היו אפילו לפידים, והיו כמובן קריאות 'ד-מו-קר-טיה' ו'בושה, בושה!' (את הקריאה השנייה אני ממש אוהבת). מעבר לזה התנהל הכול בשקט ובסדר.
כמעט הרגשתי מאוד פריבילגית ואנרכיסטית (אם כי ממש לא טרוריסטית), כפי שהשר לביטחון לאומי – שיש לו ניסיון אישי לא קטן באנרכיה – טוען. אבל בכל זאת, בעניין הטענות האלה של שלל שרינו, באמת יש לי ארבעה דברים להגיד:
האחד לידיעת השר לביטחון לאומי: זה שאתה מכנה אותי – אותי, שבגילי הייתי יכולה להיות כמעט אימא שלך, ואני האישה הכי יורמית ואפורה בארץ – אנרכיסטית, זה לא פחות מבושה. לולא היה זה מחוצף כל כך, זה היה ממש מצחיק.
השני לידיעת שרת ההסברה: עד לכתיבת שורות אלה לא נכנסה לחשבון הבנק שלי ולו אגורה אחת מאיראן. עדיין בודקת.
השלישי לידיעת השר העודף במשרד המשפטים: אין לי רולקס. אפילו את הסווטש, שכן יש לי, השארתי בבית.
ואחרון חביב לממשלתנו כולה: זה שאתם לא מבינים שאתם חייבים לשרת גם אותי (אפילו אם לא הצבעתי עבורכם ואפילו אם אני מתנגדת לכל מה שאתם עושים), במקום לכנות אותי בכינויי גנאי – זאת חרפה.
עדה ק' מוסיפה לידיעת כל הנזכרים למעלה: אם הצלחתם להוציא משתינו פוסט כזה זועם על הבוקר, כנראה באמת הגדשתם את הסאה.
פעם נהגתי לטעון שאני רואה הכול דרך הפריזמה של שפות. היום נדמה שאני רואה הכול דרך רקפות.
*
מסביב יהום הסער
אבל הרקפות
*
נאהבות ונעימות:
זוג רקפות
בעמק המעיינות
*
הרקפת ההיא הבודדה
פִּצְפּוֹנָה
עוד לא גָדלה
וכבר רוח קדים קמה עליה
לכלותה
*
מושבה של רקפות
מסתודדות
על מדרגות
*
וההן
שפתאום בקעו מתוך הסלע
חותרות במאוזן
הצידה –
אֵלֶּה יש להן אופי
מכאן
עד באר שבע
*
ואני אמרתי
אם הן ככה
אז גם אני:
מסביב יהום הסער
אבל כאן בֵּיתי
*
(רשמי טיול בעמק המעיינות, פארק איילון-קנדה, ביום חמסין של סוף החורף. וגם: רשמי אקטואליה)
בערוגה
שבכיכר ההפגנה,
בצל דגלי המדינה
ורעמי הרמקולים –
הרקפות רוגעות
לא מעורבות
הדיווחים שמגיעים מן הדיונים הדורסניים בוועדת החוקה מספרים על צעקות, הרחקות מן הדיון, התנהגות לחוצה של היושב ראש. מזכיר לי מורה מתחיל בבית הספר, שעוד לא למד שאי אפשר להשליט משמעת רק באמצעים כוחניים, כי זה בעיקר משדר חוסר ביטחון, ואף פעם לא משיג את המטרה הנכספת.
אז כן, יש מיליוני הסברים למה צריך שינויים במערכת המשפט. לא בכולם אני מבינה, אבל חלקים נכבדים מהם לא נשמעים לי מאוד משכנעים (במיוחד הטיעון שהשופטים צריכים לייצג את רצון העם. אני לתומי חשבתי שהם צריכים לייצג את החוק). השינויים המונהגים עכשיו, בכוח, נראים חריפים מאוד, מהפכניים מדי, מהירים מדי. זה לא עובד ככה.
אפשר כמובן להגיד, יש לנו 64 מנדטים, מה אתם רוצים. אז כן, 64 זה רוב נאה. לא מסעיר, לא גורף, אבל בהחלט מרשים. אלא מה? זה מותיר מיעוט של 56 מנדטים. ולמרות ש-56 מנדטים זה פחות מחמישים אחוז, זה בכל זאת מיעוט עצום. בשביל להעביר רפורמה כזאת, צריך הסכמות קצת יותר רחבות, ומיעוט קצת יותר צר. חבל שהחבורה ההיסטרית וחסרת הניסיון שמובילה אותנו לא מבינה את זה.
או שאולי הם כן מבינים, ובונים על זה שנתניהו יעצור אותם מהטרלול הזה ברגע האחרון (אחרי הקריאה הראשונה). אני במקומם לא הייתי סומכת על זה. דבר אחד למדנו כבר בחיינו הארוכים: אי אפשר לצפות את העתיד ואת כל מה שעלול להסתבך בו, ולא משאירים בלימה רפה כל כך למהלכים גורפים כל כך, שמא נתחרט.
כי כשנתחרט, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו יושבים מסביב להריסות של איזו רעידת אדמה שלא התכוננו אליה כיאות (או איזה אסון אחר, אפשר לבחור, לא חסרות אפשרויות), ומתנחמים בעובדה שלפחות, במקום לעשות מבעוד מועד את מה שצריך, התעסקנו במה שממש חשוב: בזהות של מי שצריך לאשר או לא לאשר להרוס בית אחד, בשאלה אם זה בכלל חכם להרוס אותו, בבעיה החשבונית של מחירי המשקאות המתוקים, ובהגיגים הקיומיים על התפריט שיאכלו האסירים הביטחוניים: פיתות או עוגות.
זה מה שנדמה שאני רואה בכל מקום: השתוללות.
הממשלה משתוללת. דומה שהיא מנוהלת על ידי מקבץ אנשים שאינם חושבים עד הסוף על מה שהם עושים, שחלקם גם אינם מבינים מה הם עושים, והם עושים (ובינתיים בעיקר אומרים) דברים איומים. לראש הממשלה, למשל, לא אכפת לצפצף בגלוי ובמפורש על חוות דעת משפטיות, מגובה בשר הפרחח לביטחון-המשהו (כשהוא מתפנה מן העיסוק החשוב בפיתות לאסירים הביטחוניים, כאילו היה מדובר בקוויאר). וראש ועדת החוקה, למשל, אינו מוטרד מכך שהוא צולם אומר לחברי הוועדה שהוא לא מוכן לקיים דיון (על הרפורמה): אז בשביל מה לכנס את הוועדה, לא הבנתי. לשר התקשורת לא אכפת להשתמש במילה של שבת, 'חזון', כשהוא מתאר את תוכניתו לסגור את תאגיד השידור (חזון ההרס, אני מניחה. יותר קל להרוס מאשר לבנות, את זה כולם יודעים). ומה, דווקא התאגיד הזה, שפועל ממש לא רע, הוא מה שמפריע לו? לא הבנתי. אחר כך כמובן חזר בו, כי זה מה שהם עושים כל הזמן: יוצאים בהצהרות בומבסטיות, ואז מתברר שאין להם מושג איך לממש אותן. שמעתי שאפילו הדבר היחידי שאכן עשו עד כה, לאמור ביטול המס על חד פעמיים (ושתייה ממותקת; איזה כיף, אצבע בעין לכולם) עוד לא התממש, כי מחירי החד פעמי בחנויות עוד לא ירדו. או שכן, אין שום דרך לדעת.
אפשר להמשיך כאן בלי סוף, אבל הכי אופיינית הייתה התגובה לאיום של אנשים בהייטק להוציא את עסקיהם מהארץ. שמעתי באיזה מקום ששר האוצר מיהר לנסות לרצות אותם: אנשים אחים אנחנו. כלומר, כשמאה אלף בני אדם מפגינים ברחבי הארץ, אנחנו לא אחים, אלא סתם חמוצים (במקרה הטוב), אבל כשאיש צעיר אחד מודיע שאין לו כוח לעבוד ככה והוא מסתלק (ואני אפילו לא יכולה להגיד שאני לא מבינה לליבו), פתאום הוא עולה לדרגת אח. מה שאומר שבסוף בסוף, רק הכסף מדבר, ורק הוא יכול להבהיל. למרות שידענו את זה כל הזמן.
כמובן, גם הרשתות משתוללות. וגם זה לא חדש. ואיזה כיף זה שכל צד לוקח את הרטוריקה של הצד השני, מחליף בה את כינויי הגוף, וזורק אותה בחזרה למדורה כאילו הוא הראשון שחשב עליה:
– אתם מסיתים! – לא, אתם!
– אתם נגד הדמוקרטיה! – לא, אתם!
– אתם גורמים למשקיעים לברוח מהארץ! – לא, אתם!
– אתם אליטות נצלניות! – לא, אתם!
וכך הלאה וכך הלאה. אפשר היה להתבדח על זה הרבה, לולא היה זה מחריד כל כך.
[אגב, זה מזכיר לי את הערך 'אביך' במילון העברית המדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, שהשתעשעתי ממנו רבות בנעוריי. לא אחזור כאן על הדוגמאות של הערך ההוא, מפני הכבוד שאני רוחשת ללשון נקייה.]
מה עוד: גם הבלוג שלי משתולל. למעלה מחודש הוא מושבת. ליתר דיוק, זו העצלות שלי שמשתוללת. ואפילו היה לי באמצע מסע לכינרת (עם המקהלה!), שעליו לא סיפרתי כלום (למי יש בכלל ראש לספר), וגם הייתי חולה (שוב), ורק היום נדמה שזה מתחיל לעבור, אבל אפילו על זה אני לא מוכנה להתחייב. ובכלל, כבר איבדתי את מניין הווירוסים שנחתו עליי מאז ראש השנה, עם הלונג-זנבות שלהם והדיכאון שהם משרים עליי.
ומזג האוויר. בינואר החורף נרדם, ופתאום עכשיו הרים ראש, והשבוע צפוי להיות משהו כמו סדום ועמורה (כבר עכשיו הרוח ההיסטרית), עם או בלי שלג. בינתיים דיווחה לי אחותי הבוסטונית על מינוס עשרים מעלות צלזיוס אצלם. נראה לי שבטמפרטורה הזאת אפילו המוח קופא. אני כל הזמן מתפללת שהחשמל שלנו יעמוד בפרץ, אבל כשהכול משתולל, לא הוגן לצפות רק ממנו לפעול כסדרו. ובכל זאת מתפללת.
טוב, התלוננתי מספיק. עכשיו אפשר להמשיך לראות איך העולם נשבר לרסיסים שמתוכם נברא עולם חדש אמיץ, גם אם מטורלל – או, מוטב, פשוט לחזור לשנת החורף.
אשוב באביב, אולי.
[הסבר מצטדק לטובת הקוראים המבוהלים: אני באמת בלונג-זנב של איזה וירוס עכשיו, כנראה אחד מעשרות הבני-דודים המרושעים של השפעת. לכן באמת אני לא במיטבי. ולכן זאת עדה ק' שמנהלת פה את העניינים לבדה, ואלוהים ישמור ממנה כשהיא מצוברחת ועצבנית. השתוללות היא מילה חלשה מדי בשבילה. יש לקוות שבעתיד הקרוב אחזור לשלוט על מה שקורה פה. ואתכם הסליחה.]
שוב התחיל בוורדפרס פרויקט Bloganuary. כרגיל אצלי, לא מתחשק ולא מתחשק – אבל הנושא המוצע שנחת לי במייל היום הוא
How are you brave –
וזה בכל זאת קצת מתחשק.
אז איך את (אני) אמיצה. התשובה נורא פשוטה: אני לא.
למעשה, אני פחדנית באופן מעורר רחמים. ולכן אני גם מבינה לליבם של כל הפחדנים. מה לי כי אלין על מחסור באומץ אצל אחרים, כשאני הנני כפי שאני.
ובכל זאת יצא שפעמיים בחיי אמרו לי שאני אמיצה.
הראשונה הייתה לפני מיליון שנה, כשנודע לשכנה שלי שאני גרה עם החבר שלי (הלוא הוא ראש המשפחה העתידי) לפני שהתחתנו. משום מה היא חשבה שזה כרוך באומץ, וגם אמרה לי את זה. ואני אמרתי – למה, צריך הרבה יותר אומץ בשביל לגור לבד.
כי באמת, גם את זה ניסיתי, אי אז, ואני יודעת. במיוחד פחדתי אז בלילות, כשהכול מסביב, בדירה הריקה ומחוצה לה, היה כל כך שקט, שכל עצביי אמרו שירה, והודיתי לאלוהים על כל תינוק שהתעורר בבכי אצל השכנים, כי אז מיד שמעתי קולות מתעוררים ומטפלים, וזה הבריח את השקט השנוא (היום אני הרבה פחות סלחנית כשיש רעש בלילה. זה מה שנקרא להזדקן).
הפעם השנייה הייתה בשנים האחרונות, כשכבר נהיה ממש בולט שאני לא צובעת שיער, כשנעשיתי מאוד מאוד אפורה. גם בעניין הזה יש מי שחשבו/חושבים שזה מעיד על אומץ, אבל אני יכולה להבטיח לכולם שזה מעיד בעיקר על עצלות.
גם עדה ק. חושבת ככה (ומי כמוה יודע). אבל היא מוסיפה שזה מעיד קצת גם על דווקאיות (שזה אולי טיפה נכון, וגם בזה היא מבינה גדולה).
אבל שתינו מסכימות שאין בזה שום גבורה. ואנחנו יודעות.
*
[בעצם היה אפשר לקרוא לפוסט הזה 'שובה של ה-עדה ק.'
כצפוי, היא התאוששה מהקורונה, וכמובן לא יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן בלי שיהיה לה משהו להגיד.
אז היא אמרה.]
המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.
נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.
וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.
למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*
בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.
עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.
[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]
אי אפשר להתעלם בימים אלה מפועלו של אבי מעוז ממפלגת נועם – אבל כבר נאמר ונכתב על כך מספיק, אין לי כוונה לחזור על הדברים. ובכל זאת, על שם המפלגה שלו, 'נועם', יש לי כמה מילים לומר.
אני לא יודעת מה הביא את המפלגה לבחור דווקא בשם הזה, אבל מניחה שזה קשור לפסוק מספר משלי (ג' 17), "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". בוויקימילון מצאתי פרשנות שעל פיה "דרך התורה הינה ללכת בדרכי נועם ומטרתה הבאת שלום, לנהוג בצורה מכבדת ומנומסת." אני מניחה שאבי מעוז מכיר את הפסוק הזה ואת המדרשים עליו יותר טוב ממני.
לקראת יום הולדתו השלושה עשר ליוויתי את הילד שלי לבית הכנסת שתי שבתות בחודש, כדי שילמד משהו על טקס העלייה לתורה הצפויה שלו. בחרנו בבית כנסת קונסרבטיבי, ואני חוששת שאני התעניינתי בנעשה בו קצת יותר מהילד, ואהבתי ללכת לשם. הכי אהבתי את החלק שבו מחזירים את ספר התורה לארון, ואז כל הקהל (כולל נשים) שר על תורת חיים ועל דרכי נועם ונתיבות שלום, ואף מבקש 'השיבנו ונשובה, חדש ימינו כקדם'. והיות שהיו שם גם נשים ששרו, הסיום הושר בשני קולות. אני אהבתי את השיר הזה וחיכיתי לו תמיד. לא ידעתי מנין לקוחות המילים, אבל מאז שיש גוגל, לא בעיה למצוא.
אני תוהה מה הקשר בין דרכי נועם ונתיבות שלום לבין האמירות של אבי מעוז ואוצר המילים שהוא משתמש בו. אני לא דתית, אבל יש בי לא מעט כבוד ועניין כלפי הדת, ואני מוצאת הרבה יופי בחלק מן הטקסטים שלה. לא מבינה איך אדם מאמין מרשה לעצמו לדבר (על מי שנבראו בצלם!) כמו שאבי מעוז מדבר, ולא יודעת איך הקביעה שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אינה מרתיעה אותו. ומה שהכי נשגב מבינתי הוא איך מי שבאמת מאמין באלוהים בכל מאודו, יכול לחשוב שאלוהים דורש ומקבל את הרטוריקה האיומה שבה מעוז משתמש, ושנחוצים לו – הוא, שברא עולם בשישה ימים – סייעים וסגנים שיעזרו לו לממש את מצוותיו (בהנחה שאלה אכן מצוותיו). מה, אלוהים לא יכול לבד?
לא, כי זה באמת נשגב מבינתי.
בלוגיעדה 