סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.

קצרים מאוד

עַרְפִלֵּי בֹּקֶר

אֵד עוֹלֶה מִן הַשָׂדוֹת
הַנִּפְרָשִׂים
אֶל מוּל שֶׁמֶשׁ מְצֹעֶפֶת
עוֹדָם
שְׁרוּיִים בַּחֲלוֹמָם

*

זוּג יוֹנִים

יוֹן
מְהַדֵּס בְּעִקְבוֹת
יוֹנָה
הוֹמֶה לָהּ
הֶמְיָה
הֶמְיָה
הֶמְיָה

*

לְטָאָה

עַל הַמִדְרָכָה
חוֹפֶזֶת
לְטָאָה מְבֹהֶלֶת
אַף שֶׁלֹּא הִתְכַּוַּנְתִּי

*

עֶרֶב קַיִץ הָבִיל

הַיַּעֲרָה פּוֹרַחַת
רֵיחוֹת יַלְדּוּתִי שָׁבִים אֵלַי
מִמֶּרְחַקִּים

*

משבר אישיות

ובכן, זה מביך עד לאין שיעור:  משיטוט הבוקר (ובעצם גם אתמול) בין מאמרי דעה בעיתון הארץ,  מצאתי שאני מסכימה עם דעותיהם של מי שכתיבתם בדרך כלל,  איך לומר בעדינות,  איננה כוס התה שלי.  הסכמתי עם רוגל אלפר שההתייחסות לאבי גבאי מצד גאולה אבן בחדשות 'כאן' הייתה בעייתית מאוד ולא מקצועית (וע"ע הפוסט הקודם).  הסכמתי עם אורי משגב שכתב בעד גבאי.  והסכמתי אפילו עם  גדעון לוי,  שזוכר,  כמוני,  שבימי ילדותנו הייתה מערכת החינוך הממלכתי-לא-דתי הרבה יותר דתית משהיא היום (ועל כן:  "הדתה שמדתה").

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.  נדמה לי שקווי המתאר של אישיותי הייחודית הולכים ומתמוססים נוכח המתואר לעיל.  ימים קשים עוברים עליי,  כנראה,  אם אני חושבת כמו הנזכרים מעלה.  אחרית הימים,  או משהו.  מה יהיה אתי ומה יעלה בגורלי.  למי אהיה דומה עכשיו?

מצד שני,  אולי מי שצריכים להיות מודאגים זה דווקא החברים שם בעיתון הארץ.

אופטימיות זהירה

קוראת את המורָה של מיכל בן נפתלי,  ולא מסתדרת אתו.  חשבתי שמאוד אתחבר אליו,  בגלל אופיי המורתי,  וכו'.  אבל לא.

הספר זכה להערכה רבה וקיבל גם את פרס ספיר לשנת 2016.  הסופרת היא (גם)  פילוסופית,  ואולי זה הדבר שמכביד עליי כל כך:  שזה ספר פילוסופי,  ואני,  קשה לי עם פילוסופיה.  יש שם פסקאות שמשתרעות על פני יותר משני עמודים,  ויש משפטים ארוכים ומפותלים שצריך לקרוא שוב ושוב כדי להבין,  וגם אז אני לא תמיד מבינה.  זה כמו לחזור ולטפס בעמל רב לפסגה (של משפט מפותל),  לרדת ממנה כל עוד רוחי בי,  והופ  –  צריך לטפס שוב.  ולא כל כך יש הפוגות. אני לא מבינה למה צריך לכתוב ככה,  אבל כנראה אני לא מספיק עמוקה.

ובכל זאת  –  אני מוצאת שם גם דברים יפים.  כמו למשל הטיעון שהשימוש המיותר במילים 'שואה' ו'נאצים' לא קורה משום שעל ידי כך קוראים לדברים בשמם, אלא משום שאנשים לא יודעים לקרוא לדברים רבים בשמם הנכון (עמוד 72).  החריפות של הקביעה הזאת מצאה חן בעיניי. או למשל משב הרוח הבא,  של אופטימיות זהירה,  לחלוטין בלתי צפויה:

"אחרי ככלות הכול החיים ניצחו,  החיים תמיד מנצחים את הקטסטרופות הגדולות,  ואף שאיננו חושבים כך כל הזמן,  ולפעמים שוקעים בפסימיות מלנכולית,  יש בסופו של דבר יותר חיים ממוות" (עמוד 102).

ואם כבר מדברים על אופטימיות זהירה:  אתמול נבחר אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.  האמת שדי שמחתי,  כי בחודשים האחרונים כבר התחלתי לחשוש שממש לא יהיה לי בעד מי להצביע בבחירות הכלליות הבאות.  כי ממרצ נדמה שאפילו זהבה גלאון לא מרוצה,  שלא לדבר עליי,  ולהצביע לעוד קדנציה של הרצוג לא נראה לי שבא בחשבון.  וגם את עמיר פרץ כבר ניסינו ולא היה משהו.  גבאי לפחות עונה לעניין כששואלים אותו, בלי פראזות ובלי הצגות של שריף ובלי טריקים שאולי יעצו לו יועצי תדמית.  אולי הוא יצליח לאחד כוחות ולעמוד בראש גוף אופוזיציוני שיהיה משמעותי. להרבה יותר מזה אני לא מעיזה לקוות.

די נדהמתי לראות איך בערוץ אחת של 'כאן' דיברו בו אתמול סרה  –  כולל גאולה אבן,  שהיא בדרך כלל מגישה מקצועית ביותר.  ראש המשפחה אמר לי,  אל תשכחי שהיא אשתו של מישהו.  לא שכחתי,  אבל בכל זאת.  מוזר ביותר ושקוף ולא נעים.

נחכה ונראה.  הצרה עם תחזיות היא מה שתמיד ידענו:  שאפשר לדעת אם יש בהן ממש רק אחרי שהן מתגשמות (או לא).  רק אחרי שכבר יהיה מאוחר מדי.

אז עכשיו אחזור להווה.  המבחנים שיש לבדוק מחכים לי,  והם לא חושבים להתאדות.

לא מה שחשבתי

מן הון להון נפל לידיי ספרה המוזר במקצת של קיאַרָה גַמבֶּרַלֶה,  האורות בבתים של אחרים (תרגום מאיטלקית:  יערית טאובר).  לא היה לי קל אתו,  כי לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה בו.  אבל בהדרגה מצאתי בו לא מעט יופי,  והמחברת שלי התחילה להתמלא בציטוטים ממנו.

למשל,  על איך שגם ילדים צריכים 'לשחרר' את ההורים שלהם:
"ההורים עושים מה שהם יכולים…  גם כשנראה שזה הפוך לגמרי.  הבעיה היא שבשעה שהם אמהות ואבות,  הם לא מפסיקים להיות גם בני אדם.  בגלל זה הם טועים,  באופן בלתי נמנע. …אבל במוקדם או במאוחר צריך לסלוח להם. …המחילה האפשרית היחידה שאנחנו יכולים להעניק לאמהות ולאבות שלנו היא לשחרר,  ברגע מסוים.  אם ההורים צריכים לתת לילדים את החופש הזה [לטעות],  אותו הדבר צריכים הילדים לעשות עם ההורים. …נפסיק לחכות שההורים שלנו ישתנו,  ונחליט שנשתנה אנחנו"  (עמודים 322 – 323).

או למשל,  מה שיותר רלוונטי לחיים שלי עכשיו  –  על איך שאמא צריכה להיות:
"אם אמא נשארת אמא [ולא 'נהפכת להיות חברה מהכיתה']… היא לא צריכה לדעת עלייך [כלומר,  על בתה] הכול כדי לעשות,  מתוך חוש טבעי,  את התנועה הנכונה.  היא עושה את זה וזהו.  שלווה וטלפתית" (עמוד 240).

המממ.  לא צריכה לדעת על ילדיה הכול כדי לעשות את מה שצריך,  ואם תדע הכול היא כמו חברה מהכיתה ולא כמו אמא.  חומר למחשבה,  במיוחד בשבילי (לא,  עדיף שלא אפרט).

וככה יוצא שהספר הזה,  שהוא סיפור התבגרותה של ילדה יתומה,  עוסק בעצם בשאלה הנצחית ונטולת הפתרון של יחסי הורים וילדים;  ושלמרות היותו זרוע כולו מסתורין ואי-בהירות (עד שחשבתי לזנוח אותו באמצע כי לא הבנתי מי נגד מי),  הוא מסתיים לבסוף באופן הכי ברור שאפשר.  ובעיקר מתברר שיש בו לא מעט קטעים יפים וחכמים ששווה לשמור  ולזכור.  בקיצור,  לגמרי לא מה שחשבתי.

הכי מבסוטה שבעולם

אז עכשיו הגיעו התמונות.  מהחתונה.  כמה וכמה מאות.  ובמקום לעשות את מה שאני צריכה,  אני יושבת ומדפדפת ביניהן ומורידה מהן למחשב שלי כהנה וכהנה,  ושולחת לבני משפחה תמונות שבהן הם מככבים,  ושוקלת מה לבחור בשביל לשים בפייסבוק,  אם ירשו לי (ואם אדע איך:  מימיי לא שמתי תמונה בפייסבוק).

הכלה,  כמובן,  יפהפייה,  כבר סיפרתי על זה,  ולא אשבע מלספר.  וכולם נראים נחמדים ומפרגנים ושמחים.  את רובם אני בכלל לא מכירה,  כי המשפחה שלנו קטנה יחסית והייתה מיעוט בין כל המשתתפים.  אז אני גם מנסה לזווג זיווגים בין הלא-מוכרים ולנחש מי שייך למי בכל תמונה:  מי הבעל ומי האישה ומי הילדים ומי הנכדים,  ומי חברים ללימודים,  וכו' וכו'.  בקיצור,  אנשים סקרנים כמוני אינם משתעממים לעולם.

וישנן התמונות הקטנות האלה שגונבות את ההצגה:  הסלסילה של השושבינה הקטנה;  העציצים על השולחנות שכללו הזמנה 'לקחת אותם הביתה' (ולא ראיתי בזמן אמת,  טיפשה שכמותי);  זרי השיבולים בכל מקום (הקטנה שארגנה אותם הביאה לי  ברוב תושייתה כמה מהם בעצמה.  כי הרי עליי אי אפשר היה לסמוך שאשים לב אליהם).

וגם צילומי הצלמים.  ראש המשפחה סיפר לי שצלמים אוהבים במיוחד לצלם צלמים אחרים מצלמים.  נשכרו שם שירותיה של צלמת נחמדה ומוכשרת,  והיה מישהו שבא לעבוד אתה,  והייתה עוד מישהי שצילמה את הצילומים המהירים האלה בפולרויד (ושאותה בכלל לא ראיתי.  אבל, באמת,  אני כמעט לא ראיתי כלום). בנוסף היה חבר של ראש המשפחה שהסריט את החופה,  והצלמים ה'רשמיים' נהנו לצלם גם אותו וגם את ראש המשפחה שלא התאפק וצילם קצת גם הוא.  ויש שם תמונה אחת של שניהם שקועים בהתייעצות צַלָּמִית ליד החצובה,  והיא פשוט נהדרת.

וישנה השושבינה:  קרובת משפחה זעירה של החתן,  שהלבישו לה (ברוח חג השבועות וברוח החתונה) שמלונת לבנה ונעליים לבנות,  והייתה לה סלסילה לבנה עם עלים לבנים בתוכה,  ותפקידה היה לפזר את העלים לפני הזוג בדרכו לחופה.  אלא שבאמצע הדרך נבהלה פתאום מכל הקהל הגדול ונמלכה בדעתה והתיישבה על החול,  והיה צורך שאמה תישא אותה על כפיים בדרך לחופה ותעזור לה בפיזור העלים.

אחר כך,  בזמן הריקודים,  הלבישו לה שמלה אחרת וציידו אותה במוצץ ורוחה שבה אליה,  שאז הפליאה מאוד לרקוד,  והצלמים צילמו אותה מכל זווית,  כי פשוט אי אפשר היה שלא.  וישנה התמונה הזאת שלה,  קצת מטושטשת,  אולי בכוונה,  שבה היא פורשת את ידיה לצדדים בהבעה של שביעות רצון מוחלטת,  והלב יוצא אליה ואל כפות ידיה הקטנטנות המופנות כלפי מעלה.
הכי מבסוטה שבעולם.

מן המצולות

סוף השנה פרץ בכל עוזו.  אחרי שנחתתי מן האולימפוס של החתונה חזרתי מהר אל גובה פני הים ומשם,  להוותי,  רק המשכתי לרדת.  יוני ויולי הם חודשים לא קלים בעבודה שלי.  יש מיליון דברים לעשות,  חלקם לא נעימים בעליל.  כמו למשל להודות בכך שיש פריטים בסילבוס שכבר לא אספיק ללמד.  כמו למשל לחבר בחינות (הו,  מלאכה שנואה,  ועל בדיקתן אפילו לא התחלתי לדבר).  כמו למשל לעמוד בגבורה בדרישות הביורוקרטיה החונקת,  לתמרן בין עשרות תאריכים של סידורים וישיבות ודדליינים  –  ואני,  כרגיל,  כמו הארנב של עליסה,  לא מספיקה ולא מספיקה.  את כל זה צריך לנהל פחות או יותר בארשת של שלווה,  כי התלמידים לחוצים לפחות כמוני,  וזה לא יהיה בחכמה להלחיץ אותם עוד יותר.  וחוץ מזה נהיה קיץ,  וזה לא משהו שאני יכולה לשמוח בעניינו.

בלילה,  אחרי 'בּוֹרְגֶן',  אני עוד מנסה לקרוא כמה עמודים בספר,  וכשאני נוכחת לדעת שהוא נשמט מידיי,  אני מכבה את האור ונרדמת.  כלומר,  בשאיפה.  תוך דקה וחצי משהו מעיר אותי: איזה חישוב מנומנם של מה שלא הספקתי לעשות וחייבת להספיק מחר.  חיש-קל אני מתעוררת לגמרי,  ועכשיו,  אם יהיה לי מזל,  אירדם עוד שעתיים.  וחצי.  או שלא.  שאז אוכל להתבשם שוב מקולותיהן הראשונים של הציפורים,  ובבוקר אירָאה שוב כמו ינשוף.

בינתיים,  אירוע משמח:  האקדמיה ללשון העברית פרסמה אתמול תיקונים לכללים הוותיקים של הכתיב הלא-מנוקד.  אין מדובר בחוקים שירדו מהר סיני עם לוחות הברית בזמן מתן תורה,  אלא בכללים שנקבעו לפני כמה עשורים על ידי ועדה זו או אחרת,  והיו לא מאוד מוצלחים,  וגם לא תמיד עקביים.  אחת הבעיות העיקריות שלהם הייתה שלא התירו לייצג את הקמץ הקטן על ידי האות ו',  ולכן דרשו לכתוב:  תכנית, צהריים ואמנים. התוצאה הייתה שאנשים התחילו לדבר על ארוחת ה-tsaharayim שלהם,  ואנשי רוח מסוגים שונים התחילו לקרוא לעצמם amanim,  ועוד בשיא הרצינות.  הוצאות ספרים מכובדות הֵפֵרו חלק מן הכללים הנ"ל בריש גלי,  עיתון הארץ כתב תוכנית עם ו' למרות שזה היה אסור,  ושוועת הציבור עלתה השמימה בשל האיסור לכתוב פירות עם י' (ואיך נדע שהם לא פָּרות?).  אני עצמי עברתי חדשים לבקרים על האיסור לכתוב אמיתי עם י' באמצע,  כי באמת,  כמה אפשר.

יש בעבודה שלי אנשים שעובדים גם באקדמיה ללשון העברית,  ואמרתי להם לא פעם,  בחייכם,  תעשו משהו,  הגיעו מים עד נפש.  הם הבטיחו כמה פעמים,  ואכן בסופו של דבר גם קיימו:  עכשיו מותר צוהריים,  תוכנית,  אומנים,  אמיתי,  פירות ועוד.  הללויה! כמובן,  צריך יהיה ללמוד את הכללים החדשים ולהתרגל אליהם,  אבל לפחות אני אעשה זאת בשמחה.

נו,  אבל עכשיו כמובן הפרלמנט של פייסבוק לא מבסוט.  ובפייסבוק כמו בפייסבוק:  מיד מלחמה.  האקדמיה ללשון העברית כבר מואשמת בכך שהיא מתחנפת אל העם ומוותרת והורסת את השפה.  זה לא ייקח הרבה זמן לפני שיאשימו אותה שהיא מתקרנפת ונכנעת למירי רגב.  את התבטאויותיהם של המלינים הנ"ל בענייני פוליטיקה וחברה אני בדרך כלל קוראת בתשומת לב,  אבל עכשיו אני שואלת את עצמי אם הבנתם בעניינים האלה דומה להבנתם בהיסטוריה של כללי הכתיב. כי אם כך,  אולי מוטב לקחת את כלל דעותיהם  עם קמצוץ של מלח.  שזו בעצם מסקנה שחשדתי בקיומה עוד לפני פרוץ הכללים החדשים.

על הדלת הפתוחה

אז עכשיו הסערה בעניין הקוד האתי של האוניברסיטאות.

ברור שזה בעייתי מאוד כשקוד אתי של האקדמיה מוכתב מלמעלה,  במקום שייקבע על ידי המוסד עצמו,  על דעת מי שמלמדים בו.  יחד עם זאת גם אי אפשר להתעלם לגמרי מנסיבות שבהן החופש האקדמי מנוצל לרעה.  במיוחד אני זוכרת את הסיפורים הרבים שהסתובבו אצלנו בזמנו על מרצים שמדגימים בעיות בתחביר בעזרת משפטים מסוג 'חיילי צה"ל הרגו ילדים פלסטינים'.  אני זוכרת שסטודנט סיפר לי פעם, שברגע שמתחילות הדוגמאות האלה הוא קם ויוצא מהשיעור,  ולא משום שהוא שייך לצד ההפוך של המפה הפוליטית,  אלא משום שהשימוש הזה מקומם אותו. ואני גם זוכרת היטב תלמידים שהלינו שאינם מעזים להביע את דעתם בשיעור מסוים,  כי היא מנוגדת לדעת המרצה ולדעתם של רוב היושבים בקהל.

חשבתי פתאום על הדוגמאות שאני נותנת בשיעורי תחביר.  כשאני צריכה להדגים משפטים,  נושאים,  נשואים ומשלימים,  אני נדרשת לאמירות מסוג 'הילד הרעב אכל את התפוח הירוק'.  ואני באמת תוהה מהו הדבר שגרם לבלשנים מכל הדורות להזדקק דווקא לתפוחים ירוקים,  ואני אפילו לא אוהבת תפוחים,  משום צבע.  היה לי פעם מרצה שהדגים מבני משפט בעזרת 'אנשים שאכלו גבינה לבנה'.  הוא נהג להתלוצץ שתלמידיו תמיד משוכנעים שהוא מאוד אוהב גבינה.  לא יודעת אם אהב או לא.  לא משנה.

אני לא מאמינה שהקוד המוצע הזה יתקבל על ידי האוניברסיטאות,  אבל גם כך הוא עלול להשפיע את השפעתו הרעה.  ספק רב אם יוכל לתקן את הדברים שדווקא כן מצריכים תיקון.  כמו הרבה עניינים אחרים,  הוא דומה יותר מכל לפיל שמטייל בחנות חרסינה ושובר מוצגים על ימין ועל שמאל.  כי הרי לא את תוכן הלימודים צריך לתקן,  אלא את הגישה המאמינה שהבעת דעה באופן פרובוקטיבי היא שיטה מועדפת עבור גירוי למחשבה.  ואת זה בין כך ובין כך אי אפשר להניח לממשלה להכתיב.  בוודאי לא לממשלה הנוכחית,  שלא התברכה בחוש מידה ובמתינות ובטעם טוב,  ושיש לה כל כך מעט לומר למשל על מה שרבנים מסוימים מלמדים בישיבות מסוימות,  ועל כן לא ברור מדוע 'חופש המחשבה' כל כך מטריד אותה דווקא בהקשר האוניברסיטאי.

כפי שכתבתי הבוקר בתגובה בבלוג של אבו אלמוג,  נראה לי שמה שחשוב בהוראה הוא היכולת לפתוח בפני תלמידים את הדלת ולהניח להם להחליט אם הם נכנסים דרכה או לא.  וצריך לדעת מראש שיש מספר לא מבוטל של תלמידים שדווקא לא ייכנסו  –  אבל תמיד יהיו כאלה שכן.  ואלה אינם זקוקים לדעות שיונחתו עליהם משום כיוון,  אלא לשאלות קשות שיישָאלו על כל דעה.  והשאלות,  כפי שכתבתי שם,  חשובות בהרבה מן התשובות.  ואת זה שום קוד אתי לא יכול לאסור.

ביער ביער

מאתמול אני חמות.
כלומר,  בעצם,  כנראה חותנת.
כלומר, העברית המקראית הקפידה להבחין בין הורי הכלה להורי החתן,  וקראה לראשונים חותנים ולשנִיים חמים.  אבל חז"לינו בלבלו את היוצרות וקראו לאלה וגם לאלה חמים,  ונדמה לי שזה יותר קל ונוח.  אז לפחות במובן החז"לי אני גם חמות,  כנראה,  ולא רק חותנת.

הכלה הקטנה הייתה יפהפייה ולא יכולתי להסיר ממנה את עיניי.  גם היא וגם החתן היו חמודים להפליא.  מזג האוויר היה לטובתנו,  על אף התחזיות הקשות.  בשבועות האחרונים למדתי ביסודיות את אתרי החיזוי השונים,  ורוחי הלכה ונפלה מיום ליום:  חתונה בחוץ,  ביער,  בצהריים,  בערב שבועות,  באזור השפלה  –  זה מתכון לצרות מטאורולוגיות.  שטחתי אפוא את תחינתי בפני כל האלוהויות האפשריות בתקווה שאם לא יועיל לפחות לא יזיק,  ובסופו של דבר התרצתה כנראה אחת מהן ואמרה,  נו,  טוב,  תפסיקי כבר לבלבל את המוח,  נסדר לך מזג אוויר תקין,  עם צל מנחם ורוח קלה בין האורנים.  בלי קשר לאלוהויות,  גם המאווררים החזקים עבדו יפה ותרמו את תרומתם,  שנאמר,  אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

לכבוד האירוע נשלחתי אחר כבוד למספרה ביום שלפני. לא הייתי שם מאז שאמי נפטרה והפסיקה להשגיח עליי,  אבל הפעם אמרה הכלה הקטנה,  אם תעשי פֶן יהיה לך יותר קל לאסוף את השיער.  אמרתי לה,  אבל אני תמיד אוספת אותו בלי בעיות,  גם בלי פן.  אבל היא ענתה בנחישותה האופיינית,  זה רק נדמה לך שאת אוספת אותו.  שאז החלטתי שמוטב לי לשתוק ולהישמע להוראות,  והלכתי ועשו לי פן, ובינתיים הודיתי לגורלי הטוב על שלא דרשו ממני גם לצבוע שיער,  שזה פרוייקט שגדול בהרבה ממידותיי.

מובן שבבוקר האירוע כבר חזרו שערותיי הסוררות להסתלסל כדרכן בקודש,  ושוב נראיתי כמו עיזה פזיזה (במלעֵיל).  אבל המאפרת של הקטנה הושיבה גם אותי על כיסא הכבוד ועשתה כמה תיקוני-פֶן,  ואז הוסיפה גם כמה צבעי פנים,  ריסים ושפתיים,  וכולם נשבעו שזה איפור מאוד צנוע ומאוד קצת,  אם כי,  כמאמר חז"ל, I beg to differ .

לא משנה.  זו הייתה תרומתי הכמעט-יחידה לטקס,  והשתדלתי לעמוד בה בגבורה.  החתן והכלה ארגנו הכול בעצמם,  והפליאו מאוד לעשות.  היות ששניהם פרוגרסיביים מאוד בדעותיהם,  לא היה בחופה שלהם רב,  אלא רק חבר צעיר שהגיע במיוחד מלימודיו בפריז וניהל את הטקס ביד רמה ובשכל ובטעם טוב. הכול היה במידה הנכונה:  לא רציני מדי ולא בדחני מדי,  ולא דתי מדי ולא מזלזל במסורת,  וגם לא ארוך מדי ולא מייגע מדי  –  ואיכשהו הצליחו לצקת לחופה הקטנה הזאת תוכן ומשמעות ויופי,  אף שלא נערכה באופן המקובל.

אז שוחרר הקהל לאכול ולרקוד בצל האורנים,  ואני צפיתי בפליאה מהולה בהערצה בצעירים הבלתי נלאים הללו,  שרקדו ורקדו ורקדו עוד ועוד באמצע הצהריים,  ולא אמרו די.

וככה,  אחרי חודשים ארוכים של הכנות ותכנונים והתרגשויות,  עבר הכול מהר כחלום,  והשאיר בעקבותיו רק שובל ארוך של זיכרונות נעימים ותמונות שעוד יגיעו.

וככה הפכתי פתאום לחמות.
או חותנת.
Whatever .

P1210800VNX (1)

שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.