שלוש מחשבות על שמונים וארבע

1. אני אוהבת את הסדרה 'שמונים וארבע' (מעין ריאליטי המשודר בימים אלה בכאן 11) על גן ילדים שמתנחל בדיור מוגן, ועל 'גן הוותיקים' שנפתח שם כתוצאה מכך. שמעתי רבים שטוענים שזה ניצול של הילדים. אני לא חושבת ככה, כי נראה לי שגם הם לומדים ומתפתחים תודות לפעילות הזאת. והיו שאמרו שזה משחק אכזרי ברגשות הזקנים, כי כשהילדים יעזבו אחרי כמה שבועות, הזקנים יישארו מול שוקת שבורה. גם בזה אני לא בטוחה בכלל, כי כבר מתחילים לראות שיש שינויים (לטובה) בתקשורת בינם לבין עצמם, וזה דבר שיכול להימשך גם אחרי שהילדים יעברו הלאה. אבל בעיקר אני רואה את התועלת בסדרה שמתמקדת בעצם בגיל המאוד-מבוגר, ומעוררת עניין די גדול (וגם חמלה) בקרב ציבור הצופים. מזה לא יכול לצאת שום דבר רע.

2. יש בסדרה הזאת כמה וכמה דמויות נוגעות מאוד ללב, משתי קבוצות הגיל, וקשה לי להחליט מי הכי. אולי אידה. יש בה משהו שמאוד מזכיר לי את אימא שלי בשנותיה האחרונות, ויש באופי שלה גם איזו נחישות לא צפויה שמדברת אליי.

3. אולי זה גם משום שאני לא יכולה להישאר אדישה נוכח השם אידה, שהיה שם סבתי (אימא של אימי, שאותה לא הכרתי כלל), ושאימא שלי חשבה (כנראה בטעות) שתרגומו הנכון לעברית הוא עדה.

[לא כותבת על המלחמה שעברה עלינו בחטף. אין לי כוח לכתוב על זה (שוב). מקווה שנגמר, ושתושבי העוטף וסביבתו יוכלו לנוח קצת.]

כמו פוסט אנגלי

במסגרת הרגלי (הרע) לכתוב על כלום, אני נמלטת הפעם לענייני מזג אוויר. זאת אחת הסיבות שאני לא כל כך אוהבת את האביב והסתיו הישראלים: שהם מנוקדים באפיזודות של מזג אוויר קיצוני. למשל חמסינים עם יובש ואובך ועם אינסוף אבק ועם רוח מרושעת וסכנת שריפות. Literally מסתובבת לי עכשיו רוח חמה בתוך הבית, כאילו מישהו נושף אוויר חם מבחוץ אל תוך החדרים. ולא רואים את הסוף.

אם כי בירושלים, שבה הייתי אתמול בעבודה, זה לא לגמרי ככה, כי קצת פחות חם, ותמיד יש איזה רמז של קור מתחבא באוויר. הסוודר, למשל, היה לי מאוד שימושי בחלקים שונים של היום, ולא לחינם המליצו ב-'ירושמיים' על חולצה עם שרוולים ארוכים, למי שרוצה.

בשביל מה הפטפוט הארכני הזה על מזג האוויר? כי כשירדתי מן האוטובוס בדרכי חזרה, כבר כמעט בבית, עברתי על יד מאפייה ברחוב הראשי וראיתי שכבר מוכרים סופגניות. לא נכנסתי ולא קניתי, כמובן, אבל שמחתי שהן שם: זה אוכל של חורף, וזה טוב.

*

ואף מילה על יום הזיכרון ליצחק רבין אתמול. או שמא מילה קטנה: נתניהו נראה רע. יש בהבעה שלו משהו מפחיד. ההתנהלות שלו אף פעם לא הייתה כוס התה שלי, ועכשיו אפילו פחות. אבל גם את ההתנהגות של משפחת רבין אני לא מחבבת. לרבין הייתי מצביעה שוב אפילו היום, לו היה בחיים, אבל מה שהמשפחה שלו עושה אף פעם לא היה לטעמי. רק אומרת.

חשופית

פרי העץ כתבה על העובדה שהיא מעדכנת בבלוג שלה דווקא כשפחות טוב לה. חשבתי על זה לא מעט: נראה שכך נכון לעשות, אלא שאני, בעוונותיי, נוטה לעשות את ההפך, ובימים של טרדות מכל הסוגים (אוקטובר היה חודש מטריד במיוחד) אני נוטה להיעלם יותר. אין לי ראש לדווח ולהתייעץ, ואני לא חושבת מספיק על דברים שכן ראויים לכתיבה כאן. אז שתיקה. מילא: היקום ממשיך לנוע במסילותיו גם ככה.

ובכל זאת, כמה דיווחים קצרים (או באורך בינוני):

שנת הלימודים החלה. אני עצובה, כי לא היה לי חופש בכלל, ואפילו לא הספקתי להשלים את הבדיקה של העבודות הסמינריוניות מן השנה שעברה. אבל אני גם שמחה, כי משטר העבודה המסודרת מיטיב אתי, וטוב לי להתנתק מדי פעם ולראות גם עולם אחר, ותשמעו, בירושלים כבר קריר, ממש. משובב נפש, לא פחות.

*

את הצפייה ב'הנערים' השלמנו כבר לפני כמה שבועות. אני באמת חושבת שהיא טובה מאוד, ורק אולי הייתי מקצרת אותה קצת. מעבר לפרק החמישי-שישי היא נסחבת ונמתחת קצת שלא לצורך. אבל היא עשויה היטב, ועם חוש מידה, ויש בה גם מידה מסוימת של איפוק. אני מזכירה את האיפוק כי אנחנו צופים במקביל גם בסדרה 'הרומן', שמתפרשת כבר על פני חמש עונות (בשבוע הבא הפרק האחרון בהחלט, ותודה לאל על זה), ושאיפוק מעולם לא היה הצד החזק שלה (על אף שאחד מיוצריה, חגי לוי, הוא גם מיוצרי 'הנערים'. מוזר). אני ממש לא אוהבת את הסדרה הזאת, אף שהיא 'עטורת שבחים/פרסים', אבל מוכרחה לדעת מה יהיה הסוף, אז צופה בה באדיקות. כל הזמן היא מתארכת ומתפתלת ונוספים בה כל מיני אירועים הזויים פחות והזויים יותר, חלקם כאילו גורדו היישר ממעמקי האדמה, וכשקורה שאני נרדמת לפעמים באמצע הפרק (כי נו, כמה אפשר), ראש המשפחה מסכים לפעמים (לא תמיד) לתמצת לי את מה שהפסדתי.

*

אירוע גדול בחיי: הצטרפתי סופית לאלף השלישי, כשהורדתי לסמרטפון את האפליקציות של קינדל ושל 'עברית' ורכשתי כמה ספרים דיגיטליים. אני עדיין בעד ספרי נייר (לפני השינה, למשל, אני קוראת רק על נייר), אבל כשאני הולכת לכל מיני מקומות זה נחמד שאני לא צריכה לסחוב איתי ספר קריאה למקרה שיהיו לי כמה דקות פנויות לעיין בו: בתחנת האוטובוס, בהפסקה בעבודה, דברים כאלה. ספרי הנייר הולכים ונעשים כבדים יותר ויותר ומעיקים על הכתפיים, ואילו הסמרטפון בין כך ובין כך איתי, והספרים תמיד זמינים בו. זה ממש נחמד.

אז כשקראתי בעברית את המבוגרים והשתגעתי מהתרגום, הורדתי לקינדל את הגרסה המקורית באנגלית ועשיתי השוואות, וקראתי חלק כאן וחלק שם. זה ספר באמת נחמד, בעיקר כשקוראים אותו במקור. ולאפליקציית 'עברית' רכשתי את לא העזנו לדעת של איריס לעאל (שכותבת בו על אחיינה שנהרג ב'צוק איתן'). זה מעניין וכתוב טוב, אבל את הביקורתיות שלה על כל מה שזז אני לא מחבבת. קראתי באחת הביקורות שנכתבו עליו שהספר הזה מטפל בשכול באומץ. את העניין של ה'אומץ' אני לא לגמרי מבינה. למה זה אמיץ? ביקורות נורא אוהבות להשתמש במינוח הזה, והוא תמיד מביך אותי.

כשאני לא באפליקציה, אני קוראת על נייר את 'קאטרינה' של אהרון אפלפלד, ולא בפעם הראשונה. קראתי אותו אי אז בעבר ושכחתי מה היה בו, עד שמצאתי אותו לאחרונה על מדף בבית. מסתבר שהעותק שאני קוראת עכשיו היה של הקטנה כשלמדה אותו בתיכון, והוא רצוף הערות והסברים בכתב ידה היפה (בדיו אדומה!) על כל צעד ושעל. לא יודעת איך נולדה לי ילדה עם כתב יד כזה מסודר ונהדר (אם כי זעיר להכאיב: יש מילים שאני לא מצליחה לפענח). הספר עצמו מעניין, אבל לא הסטייל שלי. מין כתיבה דיווחית מהסוג שהפריע לי גם בהחברה הגאונה, אם כי קצר יותר (פחות מ-200 עמודים). והרי ספר הוא לא רק המסר, הוא גם הסגנון. לא משנה, עוד מעט אעבור הלאה, רק שעוד לא ברור לי לגמרי לאן.

*

לאחרונה התברר בבדיקת דם שעשו לי שחסרים לי נוגדנים. הא! עכשיו יתחיל בירור מייגע, עתיר ביורוקרטיה של קופת חולים (ביורוקרטיה היא עניין שיכול לבלוע שעות שלמות, תדעו לכם). לא פלא שכל צננת הופכת אצלי לדלקת ריאות: זה תמיד היה ככה, אבל רק עכשיו מתחילים לגלות למה. לבדי-לבדי, כמו חשופית, אני נלחמת פה במחלות בלי צבא נוגדנים שיגונן עליי. ראש המשפחה אומר, יחסית לזה שאין לך נוגדנים, הסתדרת עד עכשיו לא רע (שזה נכון). והאיש של הקטנה שלי, שהוא רופא, הרגיע אותי ואמר, אל תדאגי, יש עוד מנגנונים בגוף שנלחמים במחלות, לא רק הנוגדנים.

אז רווח לי קצת. ובכל זאת, בינינו, זה לא כל כך כיף להיות חשופית.

שתי ציפורים

הראשונה מאי-אז, כאן.

והשנייה חדשה יחסית (ונשמעת לי קצת יותר בטוחה בעצמה מן הקודמת):

הציפור הזאת
איך היא מעיזה
לפלח
את אפלת הלילה המתפוגג
בתָו אחד, ראשון
איך היא יודעת
שהיא לא טועה
ושזה הזמן הנכון
איזה מנצח
נתן לה אות
לפצוח במנגינה
לפני ששאר התזמורת
מתחילה

עד כדי כך

חוק בלתי כתוב קובע, שאני בדרך כלל לא כותבת בבלוג על החיים עצמם, אלא מסתפקת בכל מיני דיווחים סתמיים, אפרוריים משהו, על אודות שולי המציאות שלי. מעורבים בזה ענייני פרטיות ועניינים אחרים שלא אפרט, וזה כבר נתקבע כך בשלוש-עשרה-ועוד שנות כתיבתי, עם יוצאים מן הכלל שמספרם מועט.

אז יש הרבה טרדות שמעסיקות את מחשבותיי לאחרונה. היות שאינני כותבת עליהן כאן, ירד גם קצב עדכון הבלוג. כי אם לא אכתוב על מה שמעסיק אותי, על מה כן אכתוב? אבל הנה – אשריי! – קרה אתמול משהו שולי שאפשר סוף סוף לכתוב עליו.

זה היה ככה: אתמל בבוקר, כשאני עמוסת מחשבות, דאגות וטרדות, עשיתי הכנות ללכת לסופר כדי לקנות את הדרוש לבישולים של היום. לפני יציאתי התכוננתי לעשות את שני הדברים שאני תמיד עושה במצבים כאלה: דבר ראשון, להניח את סל הקניות ליד הדלת, כדי שלא אשכח אותו בבית (שומרת סביבה אנוכי, אפילו אם אני לא מתה על גרטה תונברג: שקיות פלסטיק הן כבר כמעט מחוץ לתחום, אלא אם כן ממש חייבים); דבר שני, להסיר את הקרוקס הוורודות האיומות שאני תמיד נועלת בבית, ולהחליף אותן בקרוקס בצבע נורמלי, או בסנדלים.

שאז הלכתי לסופר עם סלי על כתפי, ראשי עטור במחשבות ובדאגות כדרכו בקודש.

עם שובי הביתה עשיתי את מה שאני תמיד עושה: הכנסתי את מה שצריך למקרר, והלכתי לנעול בחזרה את הקרוקס הוורודות האיומות (אני מתה עליהן, אל תגלו לשום איש).

שאז – רחמי שמיים עלינו – נוכחתי לדעת, להוותי, שאני כבר נועלת אותן. שזה אומר שיצאתי מהבית עם קרוקס ורודות, והלכתי איתן ברחוב, וחציתי כבישים וטופפתי על מדרכות והסתובבתי בסופר ועמדתי בתור לקופה וכו' וכו' – וכל זה עם קרוקס ורודות, ואפילו לא ידעתי. הייתכן שלא הסתכלתי על המדרכה, ועל נעליי הפוסעות עליה, אפילו פעם אחת?

דבר כזה עוד לא קרה לי בחיים, וזה באמת אומר שמצבי חמור.

מה שמוזר הוא שלא שמתי לב לשום מבטי תמיהה (או גינוי) שנעצו בי העוברים ושבים והקונים בסופר. הייתכן שאיש לא ראה? והרי הוורוד-הוורוד הזה זועק לשמיים. ואולי גרוע מזה – הייתכן שהייתי עד כדי כך שקועה בטרדותיי שאפילו לא שמתי לב למבטים?
הו, האימה.

בקיצור, נבוכותי מאוד.

מרחוק

הימים הנוראים של השנה, לקראת יום הכיפורים, היו שונים מקודמיהם מן הבחינה הזאת שהבלוגר שדות נעדר בהם מן הבלוגוספרה: הוא נפטר בדצמבר של השנה שעברה, כפי שכתבתי כאן. הבלוגרים הוותיקים בישרא ומחוצה לו זוכרים אותו, ולפחות אצלי נקשרה דמותו בעיקר ליום הכיפורים, מטעמים שברורים לכל מי שהכיר את סיפור חייו ואת כתיבתו. יחד היינו מזכירים את יום הכיפורים ההוא ומייחלים ליום כיפורים שקט השנה (ובכל השנים שיבואו). השנה כמעט לא עשינו זאת, כי שדות איננו.

ובכל זאת היה משהו מוזר: בערב יום הכיפורים זיהיתי פתאום בדף הסטטיסטיקות של הבלוג כניסה מספרד. אני יודעת כמובן שזה לא היה שדות, ואני יודעת שאפילו לא בטוח שזה היה מספרד, שהרי היום, עם נפלאות ה-VPN, אי אפשר לדעת מנין באמת נכנסים לבלוג מי שנכנסים. ובכל זאת: פתאום כניסה מספרד, כמו בימים הטובים. כמו דרישת שלום רחוקה.

חטא היוהרה

(חשבון נפש ליום הכיפורים)

אחרי שהתהדרתי כאן בהצלחותיי הגנניות עם הסחלב, נבלו פתאום כל הפרחים הכלתיים שלו. אולי פשוט הגיע זמנם, ואולי זה קרה כי שכחתי את העציץ בתוך צלחת ההשקיה שלו למשך כמה שעות (שעה או שעתיים, באמת שלא יותר). ההוראות הן לרוקן מיד, אבל אני אמרתי לעצמי, בביטחוני העצמי המופרז, נשאיר את זה לרגע, אולי הצמח ישתה את המים – אלא שאז שכחתי ממנו לגמרי, וכשחזרתי ראיתי שהוא לא שתה כלום. מיהרתי לרוקן את הצלחת, אבל יש מצב שזה כבר היה מאוחר מדי.

כך או כך, אחרי שגבה ליבי הייתה הנחיתה כואבת. אחרי שהפרחים נבלו בזה אחר זה, קטמתי הבוקר את הגבעול המיותם ככתוב בהוראות שבאתרים החכמים. עכשיו תתחיל הציפייה הארוכה לראות אם בחודשים הקרובים (או הרחוקים) תתחיל פריחה מחודשת, או שהרגתי את הסחלב באופן בלתי הפיך.

מסקנה: לאיקרוס ולי יש עוד הרבה מה ללמוד, ואולי השבוע של יום הכיפורים הוא הזמן הנכון להרהר בכך.

מאחלת כפרת עוונות מועילה לכולם! ומייחלת כמידי שנה שהיום הזה יעבור במהירות ובשלום.

על טריקים ושטיקים וצדק פואטי ועוד

מזמן לא כתבתי, אבל עכשיו הגיעה עת להשמיע קול כי כמעט שנה חדשה: ערה"ש תש"ף. אני לא מאוד שמחה לקראתה, אבל אוהבת את הצליל של ראשי התיבות האלה כשהוגים אותם כמילים מנוקדות. זה נשמע כמו לחש נשכח של מילות קסם. הארי פוטר בחגי תשרי.

*

איפה הייתי ומה עשיתי:
נסעתי שוב ברכבת בקו ירושלים-נתב"ג, על אף פחדי ממעליות/מדרגות נעות. הסתדר איכשהו. אחרי שלא אפחד, אוכל ממש ליהנות מזה (אולי).

*

אקטואליה:
אז עכשיו הם מדברים על בחירות שלישיות. כבר לא נשארו לי מספיק מילים מהשדה הסמנטי של 'כעס' בשביל העניין הזה. אני מתחילה להזדהות עם מי שאומרים שלא ילכו להצביע. נבחרי ציבור יקרים, הציבור אמר את דברו, פעמיים. אם יש לכם ספקות בנוגע לדעתו, לכו תספרו שוב את כל הפתקים, אבל תעזבו אותנו כבר בשקט. לא אוהבים תיקו? גם אני לא. אבל זה מה יש. תתמודדו. בלי טריקים ובלי שטיקים. מספיק, כבר באמת נמאסתם. ולהבא, עצה ממני, ולא חדשה: תפסיקו להכריז מראש בקולי קולות עם מי לא תשבו. זה יקל עליכם אחר כך לשֶבֶת.

*

צדק פואטי:
אין, אין צדק פואטי. לא יודעת אם צדיק ורע לו, כי לא מוצאת צדיקים בכלל, אבל בטוחה שרשע וטוב לו. קיוויתי, ייחלתי, התפללתי, שכל מפלגה שהצביעה בעד הקדמת הבחירות תאבד קולות בקלפי – שזה העונש האולטימטיבי, והוא גם חינוכי מאוד. זה אכן קרה לחלק מן המפלגות, בראשן הליכוד, אבל זה לא קרה לכולן. זה לא הוגן, וזה גם מסוכן – כי זה עלול לגרום להן להתפתות ולחזור על התרגיל. נכון שפוליטיקה זה לא המקום המתאים לחפש בו צדק פואטי, אבל בכל זאת התאכזבתי.

*

יומן קריאה:
קראתי את ציפור המזל שלי של חנה ליבנה. בעצם זה ספר שמיועד לבני נוער – לא מה שאני קוראת בדרך כלל – אבל אני מכירה את הסופרת אז הסתקרנתי ושאלתי אותו במחלקת הנוער של הספרייה. מדובר בסיפור אמיתי המתעד את קורותיה של נערה יהודיה בפולין של השואה – אבל יש בו גם תוספת דמיונית של ציפור המזל, שלא ארחיב בעניינה כדי לא לספיילר (הא! איזו מילה!). אני אוהבת את הקטעים שבהם הציפור הזאת תורמת את המונולוגים שלה לספר. ואוהבת כשהיא צוחקת ואומרת לילדה שלא ידעה אם היא (הציפור) יהודייה או לא: "אצלנו אין יהודים ולא יהודים, … כולנו ציפורים" (עמ' 56).

אחר כך – כניגוד הולם לספר לבני הנעורים – שאלתי בספרייה את המבוגרים של קתרין הלס. קראתי עליו המלצות בשני בלוגים שונים והסתקרנתי. לצערי לא מצאתי את המקור האנגלי, והתרגום לעברית לא משהו. זה נראה כמו טרגי-קומדיה על זוג גרוש שמחליט לצאת לחופשה עם בני הזוג החדשים ועם הבת הקטנה. מתכון לצרות צרורות. נראה איך ילך.

*

יומן גנן:
הסחלבים שקיבלנו במתנה? אני לא אוהבת סחלבים כי הם נראים מפלסטיק גם כשהם אמיתיים. אבל הו, ואחד פרחים אלה. קודם כל הם ממש יפים (לבנים, ממש כלתיים, עם לבבות צהובים וטיפת סגול מאחור). וגם, למרות שאני ידועה כרוצחת צמחים (בשוגג), הם מחזיקים מעמד להפליא. כאילו אומרים, קראת לנו פלסטיק, צאי וראי מה פלסטיק יודע לעשות. ועוד אומרים שהם רב שנתיים, כלומר יש תקווה גם לעתיד. אמריקה, אני אומרת לכם.

*

פסוקו של יום:
אמרתי לראש המשפחה שאני לא אצליח להירדם והוא ענה:
"שימי את הדאגות מתחת לכרית ותלכי לישון."
אני לא יכולה להגיד שהייתה הצלחה גדולה, אבל זה בכל זאת נשמע טוב.

*

סיום:
אחרי ששפכתי כאן את מררתי כדבעי (כי מה, בשביל מה יש בלוג), בכל זאת אקנח באיחולי שנה טובה לכולנו – ושתהיה רגועה, גשומה ומשעממת לתפארת.

אן-דן-דינו

אתמול בלילה עוד לא ידעתי עבור מי להצביע, אבל הבוקר החלטתי סוף סוף להצביע עבודה-גשר, ודחקתי בראש המשפחה שנמהר כבר לקלפי, פן אשנה שוב את דעתי. אז מיהרנו (נניח) והצבענו.

אין צורך לומר לי שזו לא החלטה סופר-נבונה, אני יודעת לבד. אבל היא מתאימה איכשהו להרגשתי, והחלטתי להניח לכל החישובים ולהצביע בעד מי שאשמח אם ישבו בכנסת הבאה. וזו גם הצבעת הצלה, שזה בכלל יפה בעיניי. נכון שחמתי בערה בי להשחית על שהנ"ל לא הצטרפו למחנה הדמוקרטי, אבל כזאת אני: ממהרת לרגוז וגם ממהרת (איכשהו) לסלוח.

אז למה לא המחנה הדמוקרטי? כי לתמר זנדברג אין לי הרבה סימפתיה. כי אני לא מחבבת את ברק, את ההיסטוריה שלו ואת הקמפיין האגרסיבי שהוא הפעיל. ומשום שאין לי כוח בשביל הלהט של סתיו שפיר: בגילי אני כבר מחפשת קצת שקט.

ולמה כן לעבודה-גשר? כי כמעט תמיד הצבעתי עבורם, ולא היה לי לב לזנוח אותם דווקא בשעתם הקשה. כי הקמפיין שלהם היה, עד כמה שיכולתי להתרשם, פחות אגרסיבי ונבזי משל אחרים. כי הם דיברו פחות על מה לא, ויותר על מה כן. כי הם טענו שהם יותר טובים (אם כי יש מצב שהם לא צודקים בזה), ולא שאחֵרים הם יותר רעים. (מילת הסתייגות: הפעם הם כמעט לא שלחו לי סמסים ולא הטרידו אותי בטלפון, אז יש מצב שהם אולי כן שלחו סמסים נבזיים לאחרים. ראש המשפחה אומר שהם בטח החליטו לא לבזבז עליי משאבים כי הם כבר יודעים שאני חתול בשק ושאצביע עבורם בכל מקרה. אם זה נכון, זה מעניין, כי הם ידעו את זה לפניי).

למה עוד לעבודה-גשר? כי אני דווקא מסמפתת את אורלי לוי. כן, למרות ליברמן. היא נראית לי אדם פרגמטי, והיא מצטרפת למי שאפשר כדי לפעול למען האג'נדה שלה. ככה צריך בפוליטיקה, שהיא אומנות האפשר, ולא אומנות הרומן הרומנטי.

נשארה העובדה שעמיר פרץ באמת קצת כבד לשון וכבד פה. אבל היות שהוא לא צפוי להיות ראש ממשלה, אקרובטיקה לשונית איננה חיונית כל כך בשבילו. וחוץ מזה, וחשוב מזה: בתור מי שכל עולמה הוא מילים, אני דווקא יודעת, ויודעת היטב, שמילים זה לא הכול.

אתמול איחלתי לכולם בחירות טובות. היום אני מאחלת תוצאות טובות.
אמן.

כוכבית

בעצם הייתי צריכה לכתוב שמפלגה שתטריד אותי באינסוף אס-אמ-אסים (להלן: מסרונים) לא תזכה בקולי בבחירות. אבל זה לא תמיד עובד ככה. בנגלה הקודמת שיגעו אותי במסרונים של מפלגת העבודה, ולמרות זאת הצבעתי עבורם. בנגלה הנוכחית הם הרפו ממני משום מה (אף אחד לא אוהב אותי יותר, וכו'), אבל המחנה הדמוקרטי פתאום דווקא שולח לי לפחות שניים ביום. אני מוחקת אותם בלי לקרוא, בוודאי בלי להתעמק, ועוד לא נשבעת שלא אצביע עבורם. בינתיים אני צפה.

איך שלא יהיה, היום הגיע אליי מהם (קרי, מהמחנה הדמוקרטי) מסרון באמהרית. או שסתם התפלק להם, או שהם מרגלים אחריי ויודעים שבעיניי האמהרית היא השפה החמודה בתבל (טוב, אולי אחרי דנית). לא הכול הבנתי שם, כי אמהרית קשה שפה, אבל הבנתי קצת: אנחנו היחידים שנאבקים כדי שאברה מנגיסטו ישוב לביתו, לשם כך אנחנו זקוקים לקולך, וכו'. דברים כאלה. לסיום האופציה הרגילה להסרה, ובעיקר ה'ביחד ננצח', ולחצו 1 לתמיכה. לא לחצתי על כלום, אבל בשונה מכל המסרונים האחרים, את האחד הזה לא מחקתי, ואפילו ישבתי עליו די הרבה זמן עם שלל מילונים.

לא יודעת עבור מי אצביע בסוף, ולא מתה על המחנה הדמוקרטי, אבל בזכות המסרון האמהרי הזה אני מעניקה להם כוכבית. הרוויחו אותה ביושר.