אין חדש תחת השמש

כבר סיפרתי כאן פעם על פרויקט 929 (וראו בתגית), שבו קוראים בכל שבוע חמישה פרקים מן התנ"ך, לפי הסדר (פרק אחד כל יום חול, בשישי-שבת נחים). לאחרונה התחלתי לעקוב אחריהם שוב, ונחתתי בדיוק על סוף ספר מלכים ב', ואז על תחילת ישעיהו (היום הגיעו לפרק י"א). נרעשתי לגלות עד כמה הפרקים האלה רלוונטיים לנעשה היום, במיוחד נבואות ישעיהו. אם כי ראש המשפחה אומר לי: מה את מתפלאה? בני אדם הרי לא השתנו, וכסף וכוח תמיד היו יסודות משחיתים.

למשל, כאילו זה נכתב על היום:
"שרייך סוררים וחברֵי גנבים" (ישעיהו א' 23),
"הוי החוקקים חִקקי אָוון" (ישעיהו י' 1).
ויש עוד.

מקווה שגם הנבואה לעתיד תהיה רלוונטית באותה מידה ואף תתממש:
"ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה" (ישעיהו א' 26).
ככתוב: אין חדש תחת השמש.

חזל"ש

זה כמעט עבר מתחת לרדאר, אבל ארגון הבריאות העולמי הכריז אתמול שטקס הקורונה פחות או יותר תם. כלומר, עדיין יש קורונה, כמובן, כמו שיש מיליון מחלות אחרות – אבל כבר לא עושים מזה עניין. ואפילו, אם הבנתי נכון (הייתכן?), חובת הבידוד לחולים תבוטל בקרוב.

בבלוג הזה יש תגית 'ימי קורונה' שבה תיעדתי את עלילות שלוש השנים האחרונות בדי הרבה מרץ (ועם הרבה תלונות, זעם ויללות). נזכרתי שבהתחלה כתבתי כאן איפה שהוא שכמו הרבה מאוד צרות, גם זו נראית כאחת שלא תיגמר לעולם, אבל שבסוף היא בכל זאת תיגמר כמו כל האחרות. במהלך שלוש השנים האחרונות חששתי לפעמים שאולי 'קורונה הזאתי' באופן ספציפי לא תעבור – אבל בסוף התברר שתחזיתי הראשונה התאמתה (אין עליי!). אני גם זוכרת שכתבתי פעם שאני לא יכולה לתאר לעצמי ימים שבהם לא אצטרך לתעד עבור קופת החולים שלי את הרגשתי מדי יום (מישהו עוד זוכר את הטפסים המוטרפים האלה?), והנה – הדיווחים האלה הופסקו די מזמן (פשוט הפסיקו לשלוח לי בקשות בעניינם), וכל העניין די פרח מזיכרוני (עד הבוקר, כשפתאום נזכרתי).

אז מה היה לנו. אני כמובן לא אסכם את הכול. רק אזכיר שצפיתי באימה בתהליך שבו העולם כולו יוצא מדעתו – וגרוע מזה, בתהליך שבו בני אדם מסוימים הופכים כמעט לחיות טרף. ראיתי כמה קל להשתלט על החיים של מיליוני בני אדם (עד לרזולוציות של '50 מטר מהבית'), להטריף את דעתם מרוב פחד ולרתום אותם להתנהגויות שערורייתיות. דומה שכולם כבר עברו הלאה (ויש כמה אנשים שזיכרונם פשוט התאדה, למרבה התמיהה, ושאינם זוכרים כלל מה אמרו ומה ניבאו), אבל אני עוד לא. את מה שהיה כאן בתקופת החיסונים והתו הירוק אני לא יכולה להבריח מזיכרוני, ולא משנה כמה אנסה.

במישור האישי – הכי אהבתי את קבוצות הפייסבוק שתיעדו 'מראות מחלוני' בתקופות הסגרים, בכל העולם. לא רוצה לצפות בסרטי דרמה על הקורונה (כבר התחילו כאלה), כמו שקשה לי לראות סרטים על מלחמת יום הכיפורים או על פיגועים; שלא יעשו לי דרמות מאירועים שחייתי דרכם בעצמי. מעבר לזה התחסנתי ארבע פעמים, חליתי פעם אחת, ויצאתי לגמרי מדעתי (לא בדיוק ברור ממה). טרם שבתי אליה, אולי גם לא אשוב. החיים שלי לא יהיו לעולם מה שהיו לפני הקורונה. בעבר הייתי מחלקת את חיי למה שהיה לפני שנהייתי אימא ומה שקרה מאז שנהייתי אימא – היום אני מחלקת אותם למה שהיה לפני ואחרי פרוץ הקורונה. כשאני רואה תאריך כמו 'מרץ 2019' אני מציינת לעצמי, אוטומטית, 'אה, קצת לפני', וכדומה. כאילו עד דצמבר 2019 חייתי בעידן התמימות.

מוסר השכל? לא בטוחה שלמדנו משהו. אולי רק זה: הבלגן הנוכחי – הכמעט-סיוט הפוליטי שאנחנו חיים בו, שנראה שיהרוס את חיינו ולא יעבור? אולי גם הוא יהיה נחלת העבר. עברנו את הקורונה, אולי נעבור גם את בן גביר וטלי גוטליב ושות'. ואם לא, נתבשם בינתיים מטקס ההכתרה בלונדון וניווכח שיש עמים לא פחות הזויים מאיתנו. למרות שהם הרבה יותר חינניים, חובה להודות.

שתי ציפורים בבת אחת

בשרביט של קהילת פרפרים הוצע הנושא 'כלב או חתול'. אני לא מאוד טובה בחיות מחמד, למרות שמאז הוגולינה המתוקה (וראו ברשימת הקטגוריות) יש לי מקום רך בלב בשביל כלבים מסוימים, בעיקר אם מישהו אחר מטפל בהם. אז לא חשבתי לכתוב על זה בכלל, אבל פתאום נזכרתי בשיר של אריק איינשטיין על הילד שמתחנן לכלב ובסוף מקבל חתול קטן במקום, וזה שיר כזה מתוק, ופתאום עלה בדעתי שאולי יהונתן גפן הוא מי שכתב את המילים, ובדקתי ואכן.

אז יצא שעלו בחכתי שתי ציפורים בבת אחת, ואני משתפת כאן את הקישור (במילה 'הנה' שלהלן).

הנה. ותיהנו.

שוב גינת בר

מאיר שלו נפטר אתמול, ואני התעצבתי אל ליבי. מסתבר שאת רוב ספריו החשובים לא קראתי (למשל רומן רוסי), אבל לשמחתי קראתי גם קראתי את גינת בר (שבכלל איננו רומן), שהוא פשוט יפהפה. כתבתי עליו הרבה בבלוג (אפשר למצוא על פי התגית 'גינת בר'), ואני חושבת לחזור ולקרוא אותו שוב בשלמותו (ונחמד שיש לי אותו מודפס על נייר, מה שיקל על הדפדוף הלוך ושוב ועל העיון בציורים הנפלאים של רפאלה שיר – מה שקשה לעשות בספר דיגיטלי).

בעיקר זכרתי אתמול את הציטוט ההוא שכתבתי עליו אי שם בבלוג, מסוף הפרק על העונות – ששם העיר שלו בעניין החצבים שאינם ממהרים לפרוח [כי "כשמונה ואף עשר שנים חולפות מזריעת החצב ועד פריחתו הראשונה!" (עמ' 19)]:

"וכיוון שמדובר כאן בי ובגינה שלי, המשמעות היא שגם בעוד כמה שנים אזרע בה חצבים, אבל כבר לא אראה אותם פורחים" (עמ' 83, הדגשה שלי).

*

א-פרופו כל הנ"ל, הגעתי שוב למסקנה שאני נוטה לשכוח אינסוף דברים, אבל אם אני כותבת עליהם בבלוג, אני דווקא כן זוכרת אותם. לכן גם חבל לי שכבר לא מתחשק לי לכתוב כמו שהיה פעם. עכשיו אשכח יותר דברים.

מה שמזכיר לי שבשבוע שעבר מניתי שבע עשרה שנים לפתיחת הבלוג הראשון שלי בישרא. שבע עשרה שנות בלוגריות זה ממש הרבה, לא פלא שנמאס לי כל כך. ובכל זאת אולי כדאי להמשיך – אם לא מסיבה אחרת, אז מהסיבה שהזכרתי.

אנרכיסטית ב'

היו לי הרבה ספקות עם ההפגנה של אתמול בערב. נראה לי לא מתאים – גם חג, גם כמעט מלחמה, גם המשטרה מתוחה עד קצה גבול היכולת. לא אוהבת את הספורט הלאומי של חסימת כבישים פעמיים בשבוע. כן, הסבירו לי למה זה חשוב, הפנמתי. ובכל זאת חג עכשיו, אולי מגיעה לכולנו הפוגה קלה.

כך או כך, ראש המשפחה אמר שהוא לא מוכן לוותר (אסור לתת להם להרדים אותנו, וכו'), והתייצב לפניי בשבע עשרים וחמש עם הדגל (והמשרוקית) ואמר שהוא הולך להפגנה הקל"בית. אז אמרתי, טוב, נו, אני אבוא איתך להשגיח שהכול בסדר. והלכנו.

היו פחות מפגינים מכרגיל, ובכל זאת התאספו שם די הרבה, צעירים וזקנים וטף, והיה משעמם כרגיל (יסלח לי אלוהים). ולמרות שאני מחבבת את הצעדה הקצרה שבסוף ההפגנה, שמחתי שביטלו אותה אתמול, לבקשת המשטרה, ובכלל שמחתי שהמשטרה ביקשה ושהמחאה נענתה לבקשה, מה שהוכיח לי שעוד אפשר לנהל כאן דו שיח מתחשב ונורמלי. אז אחרי הנאום של ציפי לבני, שאמרה כמה וכמה דברי טעם, ואחרי שירת התקווה, התפזרנו הביתה בשקט וללא מאורעות מיוחדים.

חוץ מזה חג – שהוא חג האוכל, הבישולים, הפירורים והאובך. המצות טעימות להפליא, בקרוב לא אוכל לעבור דרך הדלת, כי אני מכרסמת כל היום. ליל הסדר עבר בשלום. ראש המשפחה הדפיס לנו את מגילת העצמאות ועיינו בה קצת, והקטנה הקריאה לנו מהסמרטפון שלה קטעים נבחרים מתוך 'הגדת ההתנגדות', שמסתבר שאפשר למצוא אותה באינטרנט. הרעיון של קריאה בהגדה מהסמרטפון די משעשע אותי, חייבת להודות. אני כבר לא מזועזעת – התרגלתי לעידן החדש (אם כי לא ממש השתלבתי בו).

זהו. מקווה שיתרת החג תעבור בשקט, אם כי מתקשה להאמין בכך.
בסך הכול, אנחנו חיים בבית משוגעים.
אבל אף אחד לא יורד מן הגג.

שארית חג שמח לכולם!

השלמות

בנוגע לפוסט הקודם, על היונה המהדסת באכסדרה: כתבתי אותו על פי צילום שראיתי בספר צילומים פריזאיים שנקרא Paris au calme . ובשיעור ציור גם רשמתי/ציירתי את זה, על פי הצילום ההוא. והתעצלתי להעלות את זה לפוסט הקודם – אבל בסוף אספתי מרץ ואני מעלה עכשיו.

אגב, את הפוסט ההוא שייכתי בין השאר לקטגוריה 'אקטואליה'. זה לא היה בטעות ולא במקרה.

ובינתיים דומה שכולנו ממשיכים להדס, בודדים במסדרון, לעבר האור.

(על פי צילום. אפשר להקליק להגדלה)

אנרכיסטית

בעירי האפורה והמנומנמת, שלא לומר יורמית, יש הפגנה קל"ב כל מוצאי שבת, ואנחנו משתדלים להשתתף בה. לפעמים אנחנו מדלגים עליה, אבל אתמול היינו, עם הדגל של ראש המשפחה, ואפילו עם המשרוקית שלו. בכיכר העירייה היו כל כך הרבה אנשים (לטענת המארגנים, 12 אלף) שפשוט לא היה מקום לעמוד, אפילו לא בשוליים. אני ועדה ק' אין לנו הרבה סבלנות להפגנות, כי הן צפופות ומשעממות נורא, אבל החזקנו מעמד עד הסוף (כמעט בלי להתלונן), ואז היה משהו הרבה יותר נחמד: הקהל הגדול פתח בצעדת סיום לכיוון מרכז העיר. לטובת העניין סגרה המשטרה לתנועה את הכביש השני בראשיותו בעיר, על שני נתיביו הרחבים, והניחה לקהל לצעוד בתוכו עם הדגלים, דרך הכניסה לרחוב של בית ילדותי שכבר איננו. כשהגענו למרכז העיר התפזרנו. המכוניות בצמתים החסומים חיכו בדרך כלל בשקט, השוטרים נראו רגועים לגמרי. לחלק מן הצועדים היו אפילו לפידים, והיו כמובן קריאות 'ד-מו-קר-טיה' ו'בושה, בושה!' (את הקריאה השנייה אני ממש אוהבת). מעבר לזה התנהל הכול בשקט ובסדר.

כמעט הרגשתי מאוד פריבילגית ואנרכיסטית (אם כי ממש לא טרוריסטית), כפי שהשר לביטחון לאומי – שיש לו ניסיון אישי לא קטן באנרכיה – טוען. אבל בכל זאת, בעניין הטענות האלה של שלל שרינו, באמת יש לי ארבעה דברים להגיד:

האחד לידיעת השר לביטחון לאומי: זה שאתה מכנה אותי – אותי, שבגילי הייתי יכולה להיות כמעט אימא שלך, ואני האישה הכי יורמית ואפורה בארץ – אנרכיסטית, זה לא פחות מבושה. לולא היה זה מחוצף כל כך, זה היה ממש מצחיק.

השני לידיעת שרת ההסברה: עד לכתיבת שורות אלה לא נכנסה לחשבון הבנק שלי ולו אגורה אחת מאיראן. עדיין בודקת.

השלישי לידיעת השר העודף במשרד המשפטים: אין לי רולקס. אפילו את הסווטש, שכן יש לי, השארתי בבית.

ואחרון חביב לממשלתנו כולה: זה שאתם לא מבינים שאתם חייבים לשרת גם אותי (אפילו אם לא הצבעתי עבורכם ואפילו אם אני מתנגדת לכל מה שאתם עושים), במקום לכנות אותי בכינויי גנאי – זאת חרפה.

עדה ק' מוסיפה לידיעת כל הנזכרים למעלה: אם הצלחתם להוציא משתינו פוסט כזה זועם על הבוקר, כנראה באמת הגדשתם את הסאה.


אז רקפות

פעם נהגתי לטעון שאני רואה הכול דרך הפריזמה של שפות. היום נדמה שאני רואה הכול דרך רקפות.

*

מסביב יהום הסער
אבל הרקפות

*

נאהבות ונעימות:
זוג רקפות
בעמק המעיינות

*

הרקפת ההיא הבודדה
פִּצְפּוֹנָה
עוד לא גָדלה
וכבר רוח קדים קמה עליה
לכלותה

*

מושבה של רקפות
מסתודדות
על מדרגות

*

וההן
שפתאום בקעו מתוך הסלע
חותרות במאוזן
הצידה –
אֵלֶּה יש להן אופי
מכאן
עד באר שבע

*

ואני אמרתי
אם הן ככה
אז גם אני:
מסביב יהום הסער
אבל כאן בֵּיתי

*

(רשמי טיול בעמק המעיינות, פארק איילון-קנדה, ביום חמסין של סוף החורף. וגם: רשמי אקטואליה)