תם הטקס

שניים שנסתיימו אתמול  –  גם מונדיאל וגם וימבלדון.  הטור-דה-פראנס עוד סוער במלוא עוזו,  אבל לפחות השניים הראשונים כבר מאחורינו.

משחקי הגמר של שניהם נערכו פחות או יותר באותה שעה,  ואני הנחתי את שניהם מאחוריי (כי נו,  כמה אפשר),  והלכתי לכמה סידורים בעיר.  המדרכות נראו לי קצת יותר ריקות ושקטות מכרגיל.  אבל במדרכה שלפני אחד מבתי הקפה (או שאולי לא לגמרי בית קפה,  כי מוכרים שם גם פיצות וסלסות[?]) התאסף ליד השולחנות קהל גדול בהרבה מן הרגיל.  בקושי אפשר היה לעבור שם בדרכי הלאה.  היו שני מסכים גדולים לתועלת הצופים,  וגם כמה מאווררים ענקיים שהשפיעו מרוחם הטובה על סביבתם.  אז הקהל צפה במסכים,  ואני חשבתי שהצפייה הזאת בכדורגל בצוותא היא חמודה בהרבה מהצפייה המבודדת של איש-איש מול מסכו בבית.

אחרי שחציתי את הכביש והתקדמתי קצת הלאה משם,  שמעתי שאגות גדולות מכיוון ההתכנסות,  והבנתי שהובקע שער.  האמת שלא היה לי כל כך אכפת מי הקבוצה שהבקיעה.  למרות שהייתי קצת בעד קרואטיה,  כי הם נראו לי קצת חמודים,  ויש לי זיכרונות נחמדים מן ההֶרבַצקים הללו,  מן הקיץ שעבר.  אבל אני לא קנאית,  גם צרפת זה בסדר (ואף מילה על הקארמה הרעה של ארגנטינה.  טיפה שמחתי עליה,  אבל אני לא מתגאה בשמחתי).

בערב ראיתי בטלוויזיה שבשאנז-אליזה וסמוך למגדל אייפל היו חגיגות סוערות ביותר ברוב עם.  לעומתן היו שאגות השמחה בבית הקפה הנ"ל די מינוריות  –  אבל בכל זאת גם הן היו שמחות מאוד,  ובתור קהל שאיננו ממש מעורב בעניין,  ורק צופה מאי-שם בחום הלח של עיר חוף אפורה ומהבילה,  תפקדנו יפה מאוד.

אשר לטניס  –  כבר הסבירו לי את הכללים וכבר הספקתי לשכוח כמה פעמים.  במובן מסוים זה אפילו יותר גרוע מכדורגל,  כי זה נמשך ונמשך עד אין סוף,  כמעט.  הכי התעניינתי בפרפר גדול למדי  –  לבן-ירקרק  –  שנקלע בטעות אל המגרש המקורה באחד ממשחקי חצי הגמר ולא הצליח למצוא את דרכו החוצה.  המצלמה התמקדה בו כמה פעמים כשרִפרף בין השחקנים ועל הדשא,  ואני תוהה מה עבר בראשו,  אם בכלל עובר שם משהו.  נדמה לי שחייו של פרפר הם קצרים במיוחד  –  יממה אחת בלבד,  או בדומה לזה?  ולהעביר אותם בשלמותם במגרש טניס נראה לי בזבוז איום.  מצד שני,  הוא זכה להנצחה ולתהילת עולם,  ואולי השיממון של המשחק הוא מחיר שראוי לשלם לשם כך.  איך אמרה אמי תמיד?  מי יודע,  אף פעם לא הייתי פרפר.

מודעות פרסומת

חוטים סמויים

אז לא נעים להודות:  זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה.  אני כמעט באמצע,  ומשתדלת בכל כוחי להתמיד,  שאז אולי אראה את האור המובטח.  בינתיים כלום לא קורה,  ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת,  כך נכתב על עטיפת הספר  –    ואני,  כרגיל,  בהיותי המוזרה-מן-המאדים,  לא שותפה לה).

אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.

נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים,  ועל כמה שזה היה מופלא.  לילה לא מתעניינת.  וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה:   "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר:  אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית.  לא מבינה לאן הם מכוונים.  נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.

ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108,  לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט.  בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת,  שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה),  את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר  (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):

"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית,  ואז חפשי בו את הפועל.  לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא,  וברגע שיהיה לך נושא,  חפשי את המשלימים,  את המושא המשלים,  אם הפועל הוא יוצא,  ואם לא,  אז משלימים אחרים."

וכך,  מתוך אינטואיציה,  היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין  –  בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא,  שבלעדיו אין משפט,  ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו,  ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים.  בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית,  משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית,  ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון:  קודם צריך לראות את השלד של המשפט,  ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.

מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות,  שבעצם מסמנות את הנושא,  למשל,  בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל,  ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט.  אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד,  ואולי זה משום שפרנטה,  שכותבת את הילדה הזאת,  אינה יודעת זאת בעצמה.

מכל מקום,  מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי,  שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט,  כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה.  מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.

וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית,  אי-אז בימים,  לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי:  להתחיל בנושא שבתחילת המשפט,  ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה,  כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד),  ואז לחזור אחורנית  ברוורס,  צעד אחר צעד (או שמא  צעד לפני צעד),  עד שמגיעים חזרה לנושא.

לטינית כמובן איננה אמהרית,  ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה.  אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם,  שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון,  כמו בסרטים),  אבל נוכחים שם כל העת,  בחושך,  ולא מומלץ להתעלם מהם.

קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים  –  אלנה או לילה  –  הן בעצם 'החברה הגאונה'.  נראה לי שיש מצב ששתיהן.  ויש שאומרים שאלנה.  אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה,  שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה,  ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית,  בראש שלה,  גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.

אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.

היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

סבתא של הוגולינה

צריך לפתוח בהסתייגות:  הכותרת הנ"ל מופרכת לגמרי.  זה לא פוסט על סבתא,  ולא על הוּגוֹלִינָה.  ואף על פי כן.

הקטנה והאיש שלה אימצו לאחרונה כלבה בת שנתיים שעֲבָרָהּ לוט בערפל.  אישית אני ממש לא טובה בכלבים,  ובשל כך הייתה לילדים שלי ילדות עשוקה ונטולת חיות מחמד.  אבל האיש של הקטנה גדל אחרת,  ומאוד רצה כלב בבית,  והקטנה,  על אף ילדותה העשוקה,  הסכימה.

ראש המשפחה ואנוכי (בעיקר אנוכי) היינו סקרנים מאוד בכל הנוגע לכלבה החדשה ולמעלליה.  אז שלחו לנו תמונות שלה בוואטסאפ,  ואפילו סרטונים,  ואנחנו הראינו והפצנו אותם לכל דורש,  כמעט בגאווה,  כמעט כאילו מדובר בנכדה. חייבים להודות,  יש בזה איזה יסוד קומי.

אתמול, שישי בערב, התוודענו אליה לראשונה,  כי הזוג הצעיר הביא אותה אתם לארוחת ליל שבת.

היא באמת מתוקה.  היות שאני לא טובה בכלבים,  צפיתי בה בעיקר ממרחק בטוח,  אבל התרשמתי שהיא שקטה ועדינה,  לא מרבה בנביחות ולא מפחידה בכלל.  יש לה עיניים שנראות טובות וקצת עצובות,  אבל זנבה מתכשכש ללא הרף,  כך שדומה שאיננה באמת עצובה.  האוזניים שלה זקופות תמיד ומאוד קשובות,  כמו זוג אנטנות.  היא בדקה את כל חדרי הדירה,  חקרה בחשדנות זהירה את המאוורר המסתובב,  רחרחה בסקרנות ליד תנור האפייה (רק אחרי שכיביתי אותו),  נעלמה ארוכות בחדר האמבטיה החשוך (לדעתי התעניינה  בנעלי הרכיבה והריצה  שראש המשפחה מאפסן במרפסת הכביסה), והסתובבה ליד שולחן האוכל בתקווה שפירור כלשהו ייפול בסביבתה.  בהמשך הערב,  כשהרגישה בטוחה יותר,  שעטה לאורך המסדרון,  הלוך ושוב,  בעקבות כדור-הצעצוע שלה.

בקיצור,  מצאה חן בעיניי.  הִצַּעתי לנוער לקרוא לה הוגולינה (אינני זוכרת מי היא בעלת השם המקורית,  אבל היא שייכת לאיזה סיפור ילדים,  או תוכנית טלוויזיה).  זה שם חמוד בעיניי,  אבל הַצָּעתי נדחתה בטיעון שיש בו יותר מדי הברות (מה שנכון),  ותחתיו נבחר שם אחר.

אבל בתור שם בלוגוספרי,  הוגולינה נראה לי מתאים מאוד,  על אף שפעת הברותיו,  ולכן כאן בבלוג שלי,  בחלקת-אלוהים הקטנה שלי,  אדבק בו בינתיים.

אולי אפילו אקדיש להוגולינה קטגוריה נפרדת,  מיוחדת בשבילה.

שוב סנובית

קוראת את The Best of Friends של ג'ואנה טרולופ.  משהו על משפחות מתפרקות,  משבריהן והתאוששותן.  בינתיים העלילה צפויה מראש,  הסגנון לא מאוד מרשים, ואני לא מתה על זה,  וכבר עברתי את האמצע.  אבל שמחה שחזרתי לקרוא באנגלית,  כי די יצאתי מזה לאחרונה והיה לי קשה (ואיטי) לחזור.

מפריע לי שבכל הופעה של כל דמות,  טרולופ מספרת מה היא לובשת.  נראה לי מיותר.  אולי זה כלל-אצבע לספרות בינונית:  תיאור בגדים,  במקום מי שלובשים אותם.
או שאני סתם סנובית. המממ.  אבל באמת,  מה זה חשוב מה הם לובשים?

מצד שני,  גם בלזאק תיאר בגדים.  וחדרים,  ורגלי שולחנות.  והכול בפירוט מכאיב.  אבל זה בכל זאת משהו אחר.
או שאני סנובית.

*

בלי קשר בכלל:

צחוק ילדים עולה מן הבניין הסמוך.  אולי הם מפריעים לאמם לחטוף תנומת צהריים בעת משחקם השובב.  או שאולי היא רק עושה עצמה ישנה,  ובעצם מקשיבה לצלילים הערבים הללו.  לי נדמה תמיד שהם מוסיפים להדהד בחלל האוויר,  על פני מדשאות ובפינות חדרים,  הרבה אחרי שמחולליהם כבר בגרו.

לא עכשיו

סקרלט אומרת:
אחשוב על כך אחר כך,
כשיהיה לי כוח.
סקרלט
לא באמת קיימת,
אבל תמיד נוכחת.
לא שאני תמיד מעריכה
את דעתה –
אך בעניין הזה אשמח
לנהוג כמוה,
לחשוב על זה אחר כך
כשרק יהיה לי כוח,
ולא עכשיו.
רק לא עכשיו.

המלכה על הבול

צפינו בסדרה 'הכתר',  על חיי אליזבת השנייה מלכת אנגליה.  ראינו את שתי העונות,  ואז חזרתי לצפות מההתחלה,  כי הרבה דברים נשכחו ממני.  קשה להאמין שאליזבת הצעירה והיפה שעל המסך היא בת דמותה של אותה מלכה שישבה לא מזמן בחמיצות,  בחליפה בצבע מלפפון,  בחתונה המלכותית של נכדה,  הנסיך הארי.

חלק מצילומי הסדרה (אלה שמציגים את המלכה בהופעותיה הרשמיות) מזכירים לי פתאום משהו מילדותי  –  מן הימים שבהם אספתי בולים. לא התמדתי בזה ולא מאוד התעניינתי,  אבל אני זוכרת את בולי אליזבת מלכת אנגליה,  עם הכתר.  היו לי לפעמים שורות שלמות שלהם,  בכל מיני צבעים,  מאופסנים בדייקנות בתוך "מדפי" הצלופן שבדפי האלבום  (מדפים?  מה פתאום מדפים,  עדה ק.?).  כנראה הם לא היו בולים יקרי-ערך במיוחד.  מכל מקום,  בצילומים האלה של הסדרה,  המלכה אליזבת בבגדי השרד שלה נראית בדיוק כמו בבולים הישנים ההם.

אה,  וכולם כותבים שם בעטים נובעים.  אני כבר יודעת למה אני מחבבת את הכתיבה בעט נובע:  כי יש בה שקיפות זורמת שמזכירה לי צבעי מים.  חבל רק שהעטים האלה כל כך מלכלכים ומבלגנים הכול.

והעט האנכרוניסטי הזה כמובן מסתדר היטב עם תעודת האזרח הוותיק שקיבלתי הבוקר בדואר.  ציון דרך בחיי,  ולאו דווקא משמח.  יש לי עוד חודש ומשהו לטעון שהיא הגיעה אליי מוקדם מדי. אחר כך יתרגש עליי יום הולדתי,  ותוקפו של הטיעון הנ"ל יפוג.

את החודש ומשהו שהזכרתי כנראה לא אעביר בהמשך צפייה ב'הכתר',  כי החל משעה זו הטלוויזיה תפוסה עם המונדיאל  (ועוד לא אמרתי כלום על וימבלדון).  גם זה לא מאוד משמח,  אבל לפחות הצלחתי לסגור מעגל ולסיים את הפוסט בנקודה שבה התחלתי.

אור בצל

בשׂרונה, בצוהרי היום:  חניית אופניים מתוחמת במעין גדר או מעקה של מתכת.  בתוך המתכת מוטבע ציור של אופניים קטנים,  כדי שכולם יידעו למה נועדה החנייה.  לא סתם מוטבע,  ממש מחורר.  חור במתכת בצורת אופניים (שבלונה?). קרני השמש מטילות את צל המעקה על המדרכה,  חודרות דרך החירור ומציירות על המרצפות המוצלות דגם קטן,  מואר,  של אופניים. אור בַּצֵּל.

ראש המשפחה צילם,  לבקשתי. (אפשר להקליק להגדלה).

hdr

עולם חדש אמיץ

אז בטרדות,  כדרך הטרדות,  יש תמיד אספקה שוטפת:  אחת נגמרת,  אחרת נולדת.  עכשיו,  למשל,  פרץ סוף שנת הלימודים בכל עוזו  –  והו,  זו טרדה מארץ הטרדות,  על זה אין בכלל ויכוח.

סאגת הטריפל שעליה דיווחתי בפוסט הקודם טרם הגיעה אל קיצה   –  כי הספקים הזנוחים פתחו במסע שכנוע מרשים,   עד שכמעט הציעו לשלם לנו כדי שנחזור אל חיקם הבטוח.  אני חושבת שמה ששבר את ראש המשפחה הוא העובדה שבטריפל החדש חסר אחד מערוצי הספורט החביבים עליו,  והחיים קשים ומרים לו בלעדיו.  אז יש מצב שנחזור אל הסידור המקורי,  בתנאים נוחים בהרבה.  אותי זה די מביך (שלא לדבר על מלחיץ),  אבל אולי זה רק בגלל שאני זרה ומוזרה.

כל זה הוא בגדר זוטות,  ובכל זאת זה מעורר כמה הרהורים נוגים.  למשל,  המחשבה על הטכנאים של החברות השונות:  הנה הם מתקינים את המערכת החדשה כאן ושם, מתרוצצים מלקוח חדש אחד למשנהו  –  ושבוע אחרי זה באים טכנאים של החברה המתחרה,  מפרקים הכול ומתקינים משהו חדש במקומו.  וחוזר חלילה. איזה בזבוז מפואר של אנרגיה.

ולא רק זה.  פעם,  בעולם שהיה מוכר לי,  היו הלקוחות הוותיקים בגדר מועדפים,  בזכות התמדתם ונאמנותם.  היום מתמקדות החברות בלקוחות החדשים,  מציעות להם שמיים וארץ  –  ולאחר שהם עולים בחכתן,  אומרות להם:  טוב,  מעתה ואילך,  זב"שכם.  וכשהם עוזבים בכעס,  משדלות אותם לחזור ומבטיחות להם הטבות מופרזות,  הרבה יותר ממה שהם ביקשו מלכתחילה,  וכאילו שכחו לגמרי שהם כבר היו לקוחות מקודם.   ואפילו לא מרגישות כמה זה מביך.

*

עוד ממעללי העולם החדש האמיץ:  יש לי השנה כמה תלמידים שמרבים להתווכח אתי על ציוניהם.  הם מלינים שלא ניסחתי את השאלות כהלכה,  ועל כן פספסו את כוונתי והפסידו כמה נקודות (לא הרבה,  אגב) מן הציון.  או,  גרוע מזה   –  מלינים שאני מורידה להם ציונים סתם, ואפילו,  בעוונותיי,  מתנכלת(!) להם.  שום פירוט או הסבר שאני מציעה על הבעיות שמצאתי בעבודתם אינו מתקבל על דעתם.

אני לא אתחיל אפילו לדון כאן בשכבות השונות של חוצפה שמעורבת בעניין הזה  –  אבל מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא באמת העולם החדש והאמיץ הזה,  שבו אנשים הפסיקו להרגיש מבוכה.  ולמה מבוכה? ראשית,  מפני שראשי המתווכחים הם דווקא אלה שקיבלו ציונים גבוהים,  גם אם לא מושלמים.  ושנית,  משום שהמחשבה שאולי משהו לא היה מושלם בעבודתם שלהם בכלל לא עוברת במוחם:  הם יודעים בדיוק מה הציון שמגיע להם,  לדעתם,  ואם לא קלעתי למטרה  –  זו בוודאי בעיה שלי.

עשיתי חשבון השבוע:  יותר משלושים שנים מחיי העברתי כתלמידה.  למדתי כל מיני דברים,  בכל מיני מקומות,  לכל מיני תארים.  היו לי כל מיני מורים,  שנקטו כל מיני שיטות ונתנו לי כל מיני ציונים.  לא את כולם אהבתי:  לא בהכרח חשבתי שהם מורים טובים,  בוודאי לא תמיד.  אבל מימיי,  בכל עשרות השנים הללו,  לא התווכחתי עם מורה על ציון.  איכשהו היה לי ברור שקביעת הציון היא בסמכותם הבלעדית של המורים,  ושזה לא משהו שאפשר בכלל להתווכח עליו. אולי זו עוד עדות להיותי נטע זר,  ומהמאדים דווקא.

*

אין מנוס מלהסיק:  העולם השתנה.  אני לבטח משתנה בקצב איטי הרבה יותר ממנו.  בעניינים רבים אני זורמת,  או לפחות משלימה עם השינוי,  ואומרת:  אני אמנם לא כזאת,  אבל מכירה בכך שככה זה עכשיו,  ושזה לא בהכרח נורא.

אבל בעניינים שמניתי לעיל  –  קשה לי לזרום.  נשארתי תקועה בעולמי הישן,  ואינני מתקדמת.
ככתוב:  נטע זר.