שביתת מבט

עוד לפני שהגעתי לאמצע הספר A Spool of Blue Thread (של אן טיילר) מתה פתאום אחת הדמויות.  אני נשארתי אובדת עצות:  איך ימשיך הספר את רוב דרכו בלעדיה?  זה לא שהיא הדמות הכי חשובה,  והסיפור גם לא מסופר דרך עיניה (על כל פנים,  לא רשמית), אבל איכשהו בכל זאת נדמה שהוא כן.  כאילו היא הפכה למספרת בלי שבעצם היא המספרת,  ועכשיו מה יהיה.

אבל אן טיילר מצאה דרך:  היא המשיכה את הספר על ידי חזרה אחורה בזמן,  אל תולדות הדור הקודם.  אני דווקא לא אוהבת כל כך את הטקטיקה הזאת,  אבל אין ספק שטיילר יודעת איך לעשות את זה.

*

בין השאר אהבתי שם את תיאור חיי הנישואין של שתי דמויות (לא מגלה מי,  מאימת הספויילרים וזה).  הוא משוכנע שהיא הרסה את חייו כשנאלץ להתחתן אתה מבלי שאהב אותה.  אבל בכל פעם שהיא כועסת עליו,  במקום לצעוק או לריב או להתלונן,  היא פשוט לא מישירה אליו מבט.  לא מתבוננת,  לא מסתכלת.  כאילו הוא לא שם.  שביתת-מבט.  ומבטה כל כך חסר לו,  שזה משגע אותו.  כשהיא מתרצה לבסוף ומתבוננת בו,  הוא מרגיש כצמח שהושקה סוף סוף במים אחרי תקופת יובש ארוכה. עד כדי כך שבפעם ההיא שפגע בה במיוחד ומבטה הוסב ממנו למשך זמן רב,  הוא אמר לה לאחר כיבוי אורות שהוא מבקש סליחה (כנראה לא משהו שהוא מורגל בו). הוא אפילו לא הסביר על מה,  והיא לא שאלה,  אבל סלחה לו מיד,  ולמרות החושך הוא ידע שהיא רואה אותו (בעמוד 362):
In the dark he couldn't see if she was looking at him or not,  but he could feel her fingertips tracing his features before she put her lips to his

ואם זאת לא אהבה,  אני לא יודעת מה כן.

*

סוף הספר כל כך יפה,  כי הוא חוזר פתאום אל הבן הסורר,  ופתאום מתבררים כל מיני  דברים על אודותיו,  דברים שלא נודעו קודם לכן.  נדמה שלהרף עין מסופר הסיפור דרך עיניו דווקא (כמו שכאילו-סופר עד האמצע דרך עיניה של מישהי אחרת).  ופתאום ניתנת הבימה לרגע קט למי שעד לסוף הספר נדמו בלתי מפוענחים:  הוא,  הבן הסורר והמסובך שבפוגע בכולם ובעיקר בעצמו;  והיא,  אשת אחיו,  מוזרה ואחרת;  ודווקא היא יכולה להעניק לו לרגע אוזן קשבת.  ואז מתברר שלשניהם יש הרבה מה לומר,  בדרכם השקטה,  והם אומרים דברים נכוחים כל כך.

תודות להם גם מתברר סוף סוף מהו אותו סליל של חוט כחול.  חיכיתי לזה הרבה זמן (כמעט 380 עמודים),  אבל היה שווה לחכות.

הרחק מכאן

בערוץ הראשון החדש של 'כאן' מקרינים כל ערב בשעה אחת עשרה פרק בסדרה הדנית Borgen . מדובר בדרמה פוליטית משובחת שיש שמשווים אותה ל'בית הקלפים',  אף כי היא שונה ממנה במידה רבה.  מה שמושך את לבי במיוחד (אבל לא רק) הוא כצפוי הלשון הדנית השולטת בה. אני מתה על דנית.  היא מזכירה לי את הילדים ההם שלימדתי לפני המון שנים,  יותר משלושים: הם ידעו אנגלית ודנית,  ואני עזרתי להם בשיעורי הבית שלהם בעברית ובתנ"ך,  ועל הדרך הם לימדו אותי כמה מילים דניות וניסו ללא הצלחה לתקן את המבטא שלי.  הדנית דומה מאוד לאנגלית ולגרמנית,  אבל המבטא החמוד של הדנים מערבל הכול עד כדי כך שקשה לזהות זאת.

Borgen פירושו 'הטירה',  וכך מכונה לפעמים הארמון העתיק בקופנהאגן שבו יושבים כיום  –  תחת אותו גג  –  הפרלמנט,  הממשלה ובית המשפט העליון. הדנים כנראה הבינו מזמן שזה סידור מצוין: באופן הזה הפרלמנט והממשלה אינם יכולים להרשות לעצמם לשלוח דִי-נַיינִים לעלות על (ולהרוס את) בית המשפט,  משום שאם יעשו זאת ייאלצו בעצמם לעבוד בהמשך בתוך אוהלים.

כשראינו את הפרק הראשון אמרתי לראש המשפחה שקומפלקס הבניינים שם נראה לי מוכר. היינו בקופנהאגן בירח הדבש שלנו,  אבל זה היה כל כך מזמן שבקושי אפשר לזכור משהו.  בכל זאת זכרתי שהיינו מחוץ לאיזה ארמון ממשלי-מלכותי,  ששם בדיוק צילמו באותה עת פרסומת למשהו.  גם זכרתי שבזמן שאני התבוננתי אז בתנועות המנוסות והמקצועיות של הדוגמן האלגנטי, בחן ראש המשפחה בהערצה את המצלמות שבהן השתמשו (הָאסֶלבּלַד!  הו!)

בקיצור,  זכרתי שמן הארמון ההוא פונים שמאלה והולכים והולכים לאורך הנהר (או לשון הים?) עד שמגיעים לבת הים הקטנה.  כשהזכרתי לראש המשפחה הוא חשב שאני הוזה,  אבל היום,  בניגוד לימי ירח הדבש שלנו,  יש מפות-גוגל,  ובדקתי:  חיפשתי את בורגן בקופנהאגן,  מצאתי במפה,  פניתי שמאלה וצפונה,  לאורך הנהר,  והלכתי עם עכבר-שמאלי לחוץ עוד ועוד עד שהגעתי אליה:  Den lille Havfrue  –  בת הים הקטנה שבטיילת ה-Langelinie .  כמו שזכרתי.  איך היא יושבת שם,  על סלע בתוך המים הרדודים,  סמוך לחוף, ולא אכפת לה כל התיירים שהלכו את כל הדרך לראותה: היא לא מתבוננת בהם,  ופניה היפים והעצובים פונים מן הסתם גם היום החוצה,  אל הים הפתוח ואל חלומותיה האבודים.

ציפור מנומנמת באור ראשון

צִפּוֹר מְנֻמְנֶמֶת בְּאוֹר רִאשׁוֹן:
צִיּוּץ בּוֹדֵד
מְהֻסָּס
עָנֹג

לוּלֵא בִּשֵׂר אֶת סוֹפוֹ שֶׁל
עוֹד לַיְלָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה בּוֹ שֵׁנָה  –
אֶפְשָׁר הָיָה לְלַקֵּט נֶחָמוֹת
מִן הַצְּלִיל הַנִּסְפָּג
בַּחֲלַל הַשֶּׁקֶט:
עָנֹֹג
מְהֻסָּס
בּוֹדֵד

המסך יורד

לקראת שמונה  התכוננו לצפות כמדי ערב בחדשות 'מבט' של הערוץ הראשון.  אנחנו מהמעטים שעוד שומרים לו אמונים,  כי אין לנו סבלנות לפרסומות של הערוצים המתחרים.  ואז,  בהפתעה גמורה,  נודע לנו פתאום שהערב היה השידור האחרון.  וגרוע מזה,  שעובדי המהדורה קיבלו הודעה על כך פחות משעתיים לפני פתיחתה:  אפילו לא נתנו להם הזדמנות לערוך משדר פרידה ראוי אחרי כמעט 50 שנות שידור.  או,  כפי שאמרה מיכל רבינוביץ:  קברו אותה קבורת חמור.

אני יודעת שההתנגדות לשידורים של הערוץ הזה היא כמעט מקיר לקיר,  כולל מאנשים שכמעט אף פעם לא צופים בו (אבל איך הם יודעים אם אינם צופים,  זה הדבר שלא הצלחתי לברר).  אבל הוא ליווה אותי לאורך שנים רבות כל כך, מילדותי הרחוקה מאוד ועד הערב,   שלמדתי להוקיר את מה שיש בו.  עשרות שנים צפיתי  ב-'מבט' כמעט כל ערב,  ב-'ערב חדש' כמה פעמים בשבוע,  ב-'יומן שישי' כמעט כל שבוע.  ובתכניות 'תעודה' ובסדרות הטובות,  כולל אלה של השנה האחרונה ('והארץ הייתה תוהו ובוהו',  אם להזכיר אחת מהן).  ולאחרונה גם באורי לוי וכינרת בראשי כל יום שישי אחר הצהריים וב-929 בשלוש וחצי.  צפיתי בערוץ הזה בדיווחים מכל המלחמות שהיו כאן מאז שהוקם,  ועל כל הדברים הרעים יותר והרעים פחות שקרו.  ובטקסי הדלקת המשואות מהר הרצל,  עוד בשחור לבן,  כשצל הדגלנים שיחק על המרצפות בין צעדיהם המתואמים. ובאירוויזיונים הראשונים,  כשעוד התעניינתי בהם.  ובסרטים המצוירים שחיבבתי כל כך, ובתכניות לבתי הספר. אי-אז ראיתי אפילו את השידור הראשון בהחלט של גאולה אבן.  ראיתי גם את שרון וכסלר בתחזית הראשונה שלה.   ואהבתי לחזור הביתה בערבי קיץ ולשמוע בדרך,  ברחוב, מכל חלון פתוח ומכל מרפסת,  את הצלילים המוכרים של הפתיח ל-'מבט לחדשות', כשכולם עוד צפו רק בו.

ועוד לא אמרתי דבר על רשת א ורשת ב ורק"ע וקול המוזיקה.  להם עוד נותרו כנראה כמה ימים,  אם כי אף אחד לא מסביר בדיוק.  איזו ועדה תחליט על זה מן הסתם הלילה או מחר.  חַאפ-לַאפ,  ככה קראה לזה אמא שלי,  וזה בדיוק מה שזה.   ואני חושבת על כל מחדלי הממשלה הנוכחית,  בכל התחומים של החיים,  האמיתיים יותר או פחות:  על  ההתנהגות המבישה  ועל כל ההבטחות שהופרו,  ועל הבורות ועל הזיגזוגים ועל הזלזול ועל דברי הרהב המיותרים ועל השתיקות דווקא כשהיה צריך לדבר,  ועל ההתנהלות המחפירה  בכל מה שקשור ברשות השידור ובתאגיד החדש.  ונראה לי שאם הממשלה הזאת לא נפלה עד הערב (והייתה צריכה ליפול כבר מזמן)  –  היה מגיע לה ליפול הלילה, לפני שתזרח שוב השמש מחר.

למרות שנתנו להם פחות משעתיים להתכונן,  הצליחו עובדי ערוץ אחת להוציא מתחת ידם מהדורת חדשות  אחרונה שלא תישכח במהרה.  אני,  לפחות,  לא אשכח.  על שלושה דברים חשבתי כל זמן השידור:  על איך שהם יחסרו לי;  ועל הוראת הבימוי Exeunt (=הם עוזבים/יוצאים)  במחזות של שקספיר שלמדתי אי אז;  וגם על הקישור הבא,  לפרידה:

כאן.

מגמות

השנה באמת יש פחות דגלים.  זו עובדה.  לא רק בפייסבוק כותבים על זה (לפעמים בשמחה של ממש),  אלא אפשר פשוט לספור ולראות.  אני תוהה אם ידו של עיתון הארץ בדבר:  אלון עידן שם אמנם קרא לקוראיו לתלות את הדגל למרות הסירחון ('לסתום את האף,  ולתלות'),  אבל גדעון לוי ענה שאי אפשר ('זה כבר לא הדגל שלי').  גם לא קיבלנו מהם השנה את הדגל כשי לקוראים,  בניגוד לנוהג בשנים הקודמות.  ראש המשפחה מגחך ואומר,  כמה אנשים בארץ כבר מושפעים מן העיתון הזה  –  וטוען שבטח התקלקל פס הייצור בסין ולא יובאו מספיק דגלים.  אבל האמת היא שנדמה לי שיש כאן איזו מגמה,  איזה מצברוח שנפל על רבים,  מסיבות כאלה או אחרות.  ציניות,  או ייאוש,  או אופנה.  ואולי אנחנו פשוט עוברים בהדרגה לעולם הדיגיטלי,  ומניפים (או נניף בעתיד) את הדגלים דווקא ורק שם.

איך שלא יהיה,  אני,  בדבקותי הרגילה במוכר ובקיים,  וכהרגלי בכל שנה,  תליתי את הדגל באותו מקום מחוץ לתריסולים,  כמה דקות לפני שהתחיל יום הזיכרון,  ואסיר אותו מן הסתם מתי שהוא לקראת סוף השבוע.  בינתיים אני נהנית לראותו מתנפנף ברוח הקלה מבעד לרפפות (ואפילו ניקיתי אותן אתמול מכל האבק של השנה החולפת). כך נהג אבא שלי וכך עושה אני,  ויגידו מה שיגידו.  ואת התכנים לסמלים שלי אני יוצקת בעצמי,  ולא אניח לפראי אדם כאלה או אחרים לקבוע בשבילי מה הם מסמלים.

*

קראתי הרבה על הטקס האלטרנטיבי של יום הזיכרון,  ועל האופן המכוער והאלים שבו הותקפו משתתפיו על ידי מפגינים היסטריים שמתנגדים לו.  אני דווקא מוצאת בטקס הזה הרבה היגיון,  משום שמנקודת מבט אובייקטיבית,  מרוחקת וקרה,  כל הצדדים של מלחמה הם קורבנותיה,  וכל שכול הוא שכול,  וכל צער הוא צער. הצרה היא שלא כל בני האדם מסוגלים להגיע לתובנות כאלה בדיוק כשהם שרויים עמוק כל כך בתוך הקלחת הרותחת:  עבור רבים מאוד נחוץ שיעבור זמן רב מאוד לפני שיתבוננו בזה כך.  אולי רק הדורות הבאים יוכלו. צריך להבין את חוסר היכולת הזה ולכבד גם אותו,  ממש כמו שמבינים ומכבדים את השכול של האויב.  לו היו שואלים אותי,  הייתי מציעה למארגנים לשקול לקיים את הטקס הזה ביום אחר בשנה. אבל הם לא שואלים אותי,  וגם לו היו שואלים לא היו מקבלים את עצתי,  ואני אפילו יכולה לנחש מה היו עונים. ניחא,  שיהיה כך.

*

נאומים של יום הזיכרון והעצמאות הם עניין מייגע.  אני בדרך כלל מרשה לעצמי לדלג עליהם  –  ממילא הקשב שלי בעניינים כאלה איננו משהו.  אבל אני צופה ברוב הטקסים, ולסיום ראיתי אתמול  –  כבכל שנה  –  גם את טקס הדלקת המשואות מהר הרצל.  אמנם הוא הולך ונעשה דומה יותר ויותר לאירוויזיון,  עם כל הפירוטכניקה, אבל זה העולם החדש, וככה זה מתנהל,  ומה לי כי אלין.  רק טקס הדגלנים והחלפת הדגלים לא השתנה הרבה,  ואני מחבבת אותו גם היום.  במיוחד אני מתבוננת בתימהון מחויך בכפפות של משמר הכנסת.  כפפות!(?!?)!  זה חגיגי כל כך וחמוד.  יפה בעיניי המאמץ שהושקע בבחירת המשתתפים ומדליקי המשואות ובניסיון להקפיד שיהיה ייצוג לכולם  –  לכל הקבוצות שחיות כאן בערבוב מופלא,  גם אם מייגע,  כל ימות השנה.  ושמעתי בחצי אוזן את יושב ראש הכנסת אומר שלא כל ימני הוא פשיסט ולא כל שמאלני הוא בוגד.  הוא כמובן צודק,  רק חבל שהממשלה המובלת על ידי מפלגתו אינה מקפידה על ההבחנה הדקה הזאת כל ימות השנה.  בכלל אם יבינו כאן ש'שמאל' ו'ימין' אינן מילות גנאי,  יש סיכוי שמצבנו ישתפר.

*

לסיום הערב הלכנו לגבעתנו הקבועה (בעירנו השטוחה כרקיק מצה,  אם להשתמש במטאפורה של קארין מיכאליס),  ששם יש לנו מבט פנורמי מרהיב על הזיקוקים.  מסתבר שעוד כמה וכמה מבני עירנו עלו על סוד הגבעה הזאת,  והמעקה שעליו אנחנו יושבים מדי שנה התמלא בצופים שממתינים לזיקוק המבשר הראשון.  כבר יש בינינו שם איזו אחווה  –  מתייעצים בעניין שעת ההתחלה הצפויה,  מחייכים אל האמהות מרוטות העצבים,  מנידים ראש בהסכמה לאיומי האבות ('אם זה לא מתחיל תוך עשר דקות,  אנחנו הולכים הביתה').  כל המשפחות הצופות בזיקוקים הן דומות,  אני בטוחה שגם טולסטוי היה מסכים אתי.
הזיקוקים היו מקסימים.

*

באמצע כתיבת הפוסט עבר כאן, ממש מעל לראשי וברעש מחריש אוזניים,  חלק מן המטס החגיגי.  לא הצלחתי לראות,  אבל,  הו אלוהים,  שמוע שמעתי.  הכלבה של השכנים מלמעלה נבחה שוב בבהלה.  ימים קשים עוברים  על הכלבים לאחרונה.  אבל ממחר יירגע הכול,  והחול ישוב.

*

חג עצמאות שמח!

שעון החול

אחרי שזיפזפתי בין כמה ערוצי טלוויזיה הגעתי לסרט תעודי על הניסיונות להצלת יהודי הונגריה,  וכבר נשארתי לצפות.  מדובר במשהו ישן למדי,  כנראה,  עם קריינות בקולה הערב של זהרירה חריפאי,  וכמובן המון עדויות בהונגרית,  שאותה אני שותה בצמא.  סיפורי שואה תמיד כרוכים אצלי בהונגרית,  כי בה שמעתי את הדיווחים והשיחות של אמא שלי.

הקדרות שמשרים סרטים כאלה מובנת מאליה,  והנופים האפורים-מושלגים עם העצים בשלכת מורטים את עצביי.  וזה עוד אחרי שבבוקר ניסיתי להתעמק בפרשת קסטנר,  אף היא בעניין ההונגרי,  וקראתי פה ושם ולא הגעתי לשום מסקנה.  הצטערתי שאני לא יכולה לשאול את אמא שלי מה הייתה דעתה על זה.  נדמה לי שכמו בכל עניין אחר הייתה לה על זה דעה פרגמטית בעיקרה,  כלומר נדמה לי שהיא חשבה שטוב שהצילו את מי שיכלו  ולעזאזל העקרונות וההתחשבנויות,   אבל אני כבר לא זוכרת.  נדמה לי שהיא אמרה,  אתם פשוט לא מתארים לעצמכם את חוסר האונים שהיה שם,  אתם לא יכולים להבין. יש דברים שאני ממש מיטיבה לזכור,  ואילו אחרים פשוט מתאדים מן התאים האפורים שלי ונמוגים ונעלמים ואינם.

בין לבין אני קוראת כל מיני דברי בלע שמתפרסמים בפייסבוק בגנות יום השואה.  אני מקפידה לא להתערב:  אין לי כוח לוויכוחים,  בטח שלא בפייסבוק,  שהוא פלטפורמה-ויכוחית מאוסה בעיניי.  ורק אני זוכרת שקראתי פעם משהו שמישהו כתב (לא זוכרת מי,  מתי ואיפה) על כך שרוב הישראלים סובלים מאיזו פוסט-טראומה שואתית:  חלקם משוכנעים בגללה שכל העולם עומד עלינו לכלותנו ברגע הבא ממש   –  ומנגד סבורים אחרים שישראל היא זו שעומדת לכלות את שאר העולם (או,  למצער,  את הפלסטינים).  אולי יש משהו בתאוריית הטראומה הזאת,  זה נשמע לי די הגיוני.  מכל מקום נראה לי שחוסר היכולת הזה להתייחס לשום עניין בן זמננו  –   פוליטי, חברתי,  ביטחוני  –  בלי להשתמש בשואה כבסרגל מדידה  –  חוסר היכולת הזה אינו מעיד על בריאות נפשית טובה של כולנו.  אולי אפשר להסביר זאת בכך שטראומות קולקטיביות מן הסוג הזה קשות מאוד לטיפול  –  אחרי הכול,  לא כל כך יש ממי ללמוד איך להתגבר עליהן.  אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו.  בספר לימוד היוונית שלי היה פתגם על הזמן שהוא הטוב ברופאים.  אמנם הוא רופא איטי במקצת,  אבל יש להניח שהוא עוד ירפא.  אני מקווה.

ובעניין אחר,  בערך:

שוב תורן של החוטמיות הזיפניות בשולי הכבישים.  למרות שמן האיום,  הן מלאות חן בוורוד שלהן המואר באור השמש השוקעת.  הייתי רוצה להאריך קצת את שהותן ולעכב את היעלמותן הצפויה,  משום שאני יודעת שאחריהן,  כבכל שנה,  ישרור כאן רק הצהוב והמאובק,  עד בוא החצבים.  אתמול ירדו השמיים המעוננים נמוך-נמוך,  קרוב לפני האדמה,  ותרמו את שלהם למועקת הימים האלה שבין יום זיכרון ליום זיכרון.  כל שנה אותו הדבר בדיוק,  והפרק הזה חוזר תמיד:  חוטמיות,  צפירות,  ציפורים שנבהלות מקול הצופרים,  ואחר כך הצהוב שמשתלט על הכול.  תמיד לפי אותו הסדר. אולי היה הסדר הזה יכול לנחם בזכות יציבותו הקבועה   –  לולא היה נדמה שהרווחים בין החזרות של הפרק הזה הולכים ומתקצרים משנה לשנה.

מה קשור

חשבתי להעלות פוסט על המאמר של יוסי קליין בהארץ,  ואפילו כתבתי אותו,  אבל בסוף ויתרתי:  כמה פעמים אפשר להלין על הבוטות המכוערת של הכתיבה ושל התגובות לה, בעד ונגד.  כמה פעמים אפשר לתהות מה יוצא מכתיבה כזאת ואת מי היא משכנעת ואיזה אינטרס חיובי היא משרתת,  וכמה פעמים אפשר להסביר שלא,  זו לא שאלה של נימוסים והליכות ולא של סגנון.  אם עוד פעם אשמע את המטפורה השחוקה 'מציב מראָה מול עינינו', אני אצרח.  לעולם לא אבין את הכותבים המשוכנעים שדווקא הכיעור של ההשתקפות במראָה (ולא הכיעור של אופן ההתבוננות שלהם עצמם) הוא מה שמעורר את המחלוקת.  אבל לא משנה,  נניח לזה.  במקום זה אספר על ספר שאני קוראת,  בין אם זה קשור לעניין או לא.

אז אני קוראת את הספר של אן טיילר,  A Spool of Blue Thread ('סליל של חוט כחול'),  ואוהבת מאוד.  קראתי ספרים רבים שלה,  ואהבתי את רובם,  אם לא את כולם.  היא תמיד כותבת על אנשים רגילים (לפחות לכאורה) במשפחות רגילות בעיר בולטימור,  שבה היא חיה עד היום,  והכתיבה שלה תמיד מדברת אליי.  יש בה משהו צנוע ומעמיק,  כאשר אהבתי.

לפיכך מוזר שאני לא מוצאת ציטוט יפה מהספר כדי להביאו כאן.  אולי זה משום שהספר הזה הוא כולו עלילה הנפרשת לאיטה,  וההרהורים שזורים דרכה באופן שאינו בולט ואינו ניתן להפרדה ולשליפה בקלות.  ואולי אמצא משהו בהמשך.  בינתיים אני דווקא רוצה לצטט משהו מתוך ביקורת שהתפרסמה על הספר בעיתון  The Sunday Telegraph (כפי שהיא מופיעה בעמודים הראשונים של המהדורה שבידיי).  נכתב שם שטיילר מאמינה ש-
"a kindly eye is not necessarily a dishonest one",
כלומר,  בערך, שמבט חומל איננו בהכרח בלתי-הגון.
זה חומר מתאים למחשבה עבור חסידי הכתיבה הבוטה שמאמינים שהיא אותנטית ואפקטיבית יותר מכל כתיבה אחרת.  אבל נניח לזה.

בדרך כלל אין לי בעיה עם האנגלית,  אבל לפעמים אני נתקעת ונדרשת למילון.  כמובן שהיום איש אינו נזקק באמת למילון,  גם אני לא,  כי יש גוגל.  שם התברר לי,  למשל,  ש-spool הוא סליל.  לא ידעתי.  אבל אתמול בלילה נתקלתי במילים pinking shears  ולא היה לי מושג מה פירושן וזה הציק לי והייתי חייבת לברר. המחשב כבר היה סגור וגוגל לא היה יכול להושיעני,  על כן חזרתי אל מילוני האנגלי-אנגלי הכבד והעתיק,  ההוא שהיה בן לוויתי הקבוע בימים שהייתי סטודנטית,  ושמונח בשנים האחרונות על המדף כאבן שאין לה הופכין.  ושם התברר לי ש-pinking shears הם מספריים שגוזרים בגזירת זיג-זג.  הידעתם?  זה מופלא בעיניי,  איך הצבע האהוב עליי  נושא משמעויות שלא הייתי משערת מימיי.

בו זמנית גם גיליתי,  שבשנים שעברו מאז שנדרשתי למילון הזה בפעם האחרונה,  קטנו אותיותיו באופן מעציב ביותר.

עלבון הפרגים

לאחרונה הגעתי למסקנה שכל השנים עשיתי עוול לפרגים.

זה מקרה קלאסי של הדשא של השכן:  בעיר שלי תמיד היו הרבה פרגים, וגם חרציות וסביונים.  בכל מקום,  אפילו בחצרות מוזנחות ובשולי מדרכות.  הם תמיד היו מובנים מאליהם ולא התלהבתי מהם.  הפרגים הרי אינם כלניות. וחרציות וסביונים הם צהובים,  ואני לא כל כך אוהבת צהוב.  היו גם הקחוונים הנחמדים,  שבטעות קראנו להם מרגניות,  והמרגניות (?) המתוקות שקראנו להן זכריני.  ומקור החסידה,  ותורמוסים,  ועוד כאלה. שום דבר מיוחד.

מה שנחשב בעיניי תמיד היו דווקא הפרחים הרחוקים:  כלניות,  רקפות,  נרקיסים.  אלה שהוכרזו מוגנים ופרחו הרחק מאוד מהבית ובקושי ראיתי אותם אי פעם,  ובעיקר למדתי עליהם בבית הספר.

עכשיו (או,  לפחות,  בשבוע שעבר) כל הארץ פרגים-פרגים.  בהמונים.  אני רואה אותם בכל מקום,  והם גם מצטלמים נהדר בבלוגים ובפייסבוק,  ופתאום חשבתי:  יופיים אינו נופל בשום דבר מיפי הכלנית.  יש מצב שהם אפילו יותר יפים,  עם עלי המשי שלהם,  שהם מקומטים בעדינות.  רק מפני שהם זמינים אפילו בחבלי-ארץ אפרוריים כחבל-הארץ שלי,  זה לא אומר שהם פחות שווים.

לא יודעת איך לא ראיתי את זה קודם.

*

ועכשיו  – חזרה למטבח.  חג שמח לכולם!

בלוגולדת 11

ארבעה באפריל:  אחת עשרה שנים עברו מאז פתחתי את הבלוג הראשון שלי (בישראבלוג).  היום בלוגולדת.

מה השתנה מאז?

גדלתי ואף זקנתי.  התגברתי על חרדתי מפני האינטרנט ומפני האפשרות שעין-זרים תשזוף את מה שאני כותבת.  וגם מפני הידיעה שמה ששותלים באינטרנט כמעט בלתי ניתן למחיקה:  הוא שם בשביל להישאר.

בתוך הבלוגוספירה ההולכת ומידלדלת (אל מול הפייסבוק והאטרקציות האחרות) גיליתי שחברויות וירטואליות יכולות לפעמים להיות אמיתיות.  מנגד התברר לי שחלקן בדיוק מה ששמן אומר:  וירטואליות.  היום הן כאן,  מחר יישא אותן הרוח.  בתחילה התעצבתי בשל כך,  אחר-כך התרגלתי.

שכן,  בהתאם לגיל  –  ההתלהבות הבלוגוספרית שלי הצטננה בהדרגה במידה ניכרת.  אני קוראת יותר בלוגים מאשר פעם,  אבל מעורבת פחות בדיונים שמתנהלים בהם.  וגם כותבת כאן קצת פחות,  בדרך כלל.

אשר למעבר המפורסם משם לכאן,  מישרא לוורדפרס:  התרגלתי אליו.  אני לא מרגישה געגועים עזים לדפי העריכה של ישראבלוג.  אני עדיין רואה בבלוגייה  –   כל בלוגייה  –  פלטפורמה טכנית ולא הצהרת נאמנות. ועדיין מתפלאת להיווכח,  כל פעם מחדש,  שלא כולם שותפים לראייתי הזאת.

וורדפרס כרגיל נתון בתנועה מתמדת,  perpetuum mobile .  כל שבוע  –  וזו איננה הגזמה  –  יש איזה חידוש.  חלק מהחידושים נחמדים מאוד,  אחרים מעצבנים.  באופן כללי זה מעורר לפעמים קצת ערגה-להזנחה:  שינוחו ושיניחו קצת.  אבל עד עכשיו אני מצטערת שלא הפעלתי בדצמבר-ינואר את החידוש (הזמני) שהוצע כאן לכבוד חגי החורף:  שלג שיורד על הבלוג בלחיצת כפתור.  שערו בנפשכם,  פתיתי שלג צונחים על הרקפות שלי.  אבל פספסתי את זה,  ועכשיו כבר נפל עלינו האביב הקיצי הרגיל שלנו,  ונותרתי בלי שום שלג.

עוד לא השתכנעתי שוורדפרס באמת עדיף על הבלוגייה של גוגל (בלוגספוט,  או בלוגגר,  או יהא שמה אשר יהיה),  שבה יש לי בלוג ניסיוני,  ושהיא פשוטה עד מאוד ונוחה לבריות (אם כי יש בה כמה בעיות שאין לי כוח בשבילן). אבל להתחיל בה ברצינות בלוג חדש זה פרויקט שלא בא לי לעבור אותו שוב,  בטח לא עכשיו כשנדמה לפעמים שהבלוג הנוכחי בוורדפרס מתחיל סוף סוף לצבור תאוצה.

אז לעת זקנה כבר אשאר כאן,  כנראה,  בוורדפרס הטרחני והמייגע.  ובשנה הבאה,  בשאיפה   –  גם אחגוג כאן בת מצווש.
בלי נדר.

תודה לכל מי שקוראים אותי כאן.  זה משמח לב לא פחות משהיה ביומי הבלוגוספרי הראשון.

הכנות

מה שהתחדש מן הפעם שעברה הוא שאין הרבה חדש.  כלומר,  דלקת הריאות עברה (כנראה),  אבל השאירה אותי נידפת כעלה.  מחלה עם זנב ארוך,  מה שנקרא.  כתוצאה מזה אין לי חשק לעשות הרבה ואני עושה רק את מה שחייבים. שזה גם לא מעט,  בעצם.

בינתיים התרגשו עלינו ימי טרום-פסח  –  אלה שבהם כולם עסוקים בניקיון בעוד מזג האוויר עסוק בללכלך את הכול בחזרה.   התחלתי לנדנד לראש המשפחה שיעזור וכולי,  ואתמול הצלחתי לגייסו למשימה החשובה של ניקוי אחד המדפים בארון הספרים שבחדר העבודה.  לפני כמה שנים הוא השתלט על המדף הזה  והפך אותו למחסן ציוד לאופניים (מיני תרמילים וצעיפים וכו',  מעורבים בערמות עיתונים ישנים שאיש אינו מעיין בהם).  אני שמחה לבשר שהמדף התפנה סוף סוף,  ואני נהנית מריקנותו המרהיבה לפני שאמלא אותו בקלסריי המתפוררים שכבר לא נותר להם מקום על שולחן הכתיבה (נושא כאוב בפני עצמו,  ולא,  אל תשאלו).

מן הון להון ערכתי אתמול בשביל ראש המשפחה העסוק את רשימת הקניות השבועית לסופר,  ורשמתי שם כמובן גם חבילת מצות (שניים וחצי קילו,  רחמנא ליצלן,  אנחנו מחובבי הז'אנר),  קמח מצות ומצרכים לחרוסת.  לא רשמתי ממרח שוקולד (מתוצרת 'השחר העולה'),  אף שזה משהו שהולך נהדר עם מצות,  וגם מזכיר לי את ילדותי האבודה (וגם את ילדותם האבודה של ילדיי.  איך שהם גדלו,  זה לא ייאמן ממש).  הסיבה שלא רשמתי את הממרח היא שנבהלתי קצת מרוגל אלפר,  שבסגנונו הנלבב כתמיד אסר לאחרונה על קוראיו עתירי המחשבות לקנות אותו,  כי היצרן הודיע שהוא תורם להתנחלויות.  בבוקרו של יום האתמול נתתי לראש המשפחה הרצאה ארוכה בעניין הזה,  ותהיתי בה איך עיתון הארץ לא מתבייש לפרסם מאמרים שכתובים בסגנון הזה (ונניח עכשיו לתוכן)  –  אז ראש המשפחה היצירתי נרמז והלך וקנה בסופר,  יחד עם חבילת המצות המבוקשת,  גם את ממרח השוקולד של 'השחר העולה'. שנאמר,  דווקא וכו'.

אז עכשיו המצות על הדלפק במטבח,  והממרח על השיש,  ואני לא נוגעת באף אחד מהם,  כי אני מחכה לפסח,  וחוץ מזה אף אחד מהם לא באמת נחוץ לבריאותי.  אבל בכל פעם שאני עוברת שם אני מסתכלת על שניהם בערגה (ילדותי הרחוקה,  וכו').

כמובן שהייתי יכולה להגיד לראש המשפחה שיקנה נוטלה במקום השחר העולה.  יש להניח שיצרני נוטלה לא תורמים להתנחלויות, ולכן את זה רוגל אלפר לא אסר לצרוך בינתיים (אם כי מי יודע,  אולי בעתיד יתברר שהם אשמים באיזה חטא אחר).   מצד שני,  כידוע,  מים גנובים ימתקו. וחוץ מזה לא ממש מתחשק לי לעשות את מה שרוגל אלפר מצווה,  ואם יחשדו בי בשל כך שאני לוקה בהתקרנפות או בהשתייכות למחנה של מירי רגב ושות',  אני אצטרך פשוט להתמודד עם הסיכון ועם תוצאותיו וזהו.