ברחוב הראשי, בצוהרי שבת של סגר

רוח מסיעה
עלי שלכת
על פני מדרכות
שהתרוקנו.
לפני חלון ראווה
של חנות שנעזבה
מתכווץ ביללה
חתול שחור.

בכל אשר אפנה
רפָאים

דו"ח צפייה

הסדרה 'חזרות' הגיעה אתמול בערב לסיומה. היא נהדרת. התסריט, הבימוי, המשחק, הכול. כולל כמובן ארבעת השחקנים הראשיים, כולל שחקני המשנה, כולל יבגניה דודינה המופלאה ('אתה תשחק אפילו כרוב אם אני אגיד לך!') ראש המשפחה אמר לי אחרי הפרק האחרון, 'אבל הוא היה קצר מכרגיל!' לא, הוא לא היה פרק קצר, פשוט היה מצוין, והזמן רץ עד שהצטערנו שנגמר.

קראתי שתהיה עונה שנייה. מקווה שיצליח להם. אני לא מאמינה גדולה בעונות המשך, לפעמים עדיף לפרוש בשיא. אבל כן, סקרנית מאוד בנוגע למה שיסופר בעונה השנייה, כי הראשונה השאירה טעם ברור של עוד. ואיך, איך למדו פה לעשות כאלה סרטים נהדרים.

במה עוד צפינו? בתחקיר של אורלי וגיא על הטיפול בקורונה והסגרים וכדומה. ערוצי הטלוויזיה סירבו להקרין, אבל ברשת אפשר למצוא בקלות. אני לא מתה על אורלי וגיא, אבל בענייני קורונה אני קוראת ושומעת את כל מה שאני יכולה להבין. למרות שהתחקיר לא שודר בערוצים הקונבנציונליים, כל הארץ מדברת עליו. קראתי גם את מה שכל הארץ אומרת.

לראשונה בחיי אני מצטערת שלא שמעתי בקול אבא שלי ולא למדתי רפואה. אחרי שנה אחת של ביולוגיה ברחתי. לו הייתי לומדת, אולי הייתי מבינה יותר ויודעת לקרוא את המאמרים הרציניים ולא נאלצת להסתפק בתיווך של כתבי תקשורת שבקושי מבינים את המונחים שהם משתמשים בהם. אבל זה כבר מאוחר מדי – החלב הזה כבר נשפך מאוד מזמן.

אז בתחקיר של אורלי וגיא השתתפו להערכתי אנשי מקצוע רציניים. לא ליצנים, לא רודפי פרסום, לא רמאים, לא טיפשים. לא חסרי אחריות. אין לי מושג אם הם צודקים או לא, אבל מה שהם אומרים נשמע הגיוני, ומושמע בצורה מסודרת ולא מתלהמת. בניגוד להאשמות שהומטרו עליהם, הם לא מכחישי קורונה ולא מתנגדי חיסונים. נכון, הנתונים שלהם מתאימים למה שהיה כאן בסביבות נובמבר, שאז התקיים התחקיר. מאז השתנו הרבה דברים, רובם לרעה. אבל למיטב זיכרוני הם לא ניסו להתנבא, אלא דיברו על סמך הנתונים שהייתה גישה אליהם אז. והמשפט של אחת מהם על כך שבעוד כמה שנים 'לא נבין איך נתנו לזה לקרות' טורד את שלוותי עד עכשיו.

תגובות הנגד הנסערות קצת הפתיעו אותי – בראשן התגובה של שרון אלרעי פרייס, שהיא היחידה מבין הדוברים של משרד הבריאות שאני ממש מעריכה. זה שוב נראה כמו חלק מן הצורך הבלתי נשלט לשלוט במה שתשעה מיליון בני אדם עושים וחושבים. חס וחלילה שלא ינבוט בראשם איזה רעיון אחר, פסול: היות שהם נטולי מוח, זה עלול להזיק להם. אני קוראת לזה 'סינדרום המורה הלא-מנוסה'. צריך הרבה ניסיון בהוראה (ובדברים אחרים) כדי להגיע למסקנה שאי אפשר לשלוט על כלום, וששום דבר לא הולך בכוח. אי אפשר לסתום למתנגדי המדיניות של הממשלה/משרד הבריאות את הפה. אני גם לא בטוחה שצריך.

מה כן רצוי? להקשיב, לכולם. תמיד.

אחרי הספירה

הידוק הסגר שיבש לי את הספירה. לא יודעת אם עכשיו זה סגר שלישי או רביעי, או אולי שלישי-מועד-ב' (שמשום מה מזכיר לי פתאום את רציף תשע-ושלושה-רבעים בתחנת הרכבת בהארי פוטר). אז בזאת אני מפסיקה לספור עונות ופרקים. ובכלל לא בא לי לכתוב על קורונות. עייפתי.

במקום זה, רק זה:

דמיון מודרך
זה תמיד מקווה מים:
לדמיין ים
או אגם
או נהר
או נחל,
אפילו מאגר
או שלולית –
גם הם יתאימו,
ואם אפשר
מרפסת
שצופה אֲליהם
הרחק מֵעל,
ואם אַיִן –
אזַי
להתקרב
מאוד
לראות אדָוות,
קִפלי מים,
והרוגע
ולשמוע –

סגר ג', פרק 2

לא מבינה מה הם עושים. אחרי שלימדונו שאת התוצאות של כל מעשה קורוני רואים רק אחרי כשבועיים, הכריזו כבר אחרי ארבעה ימי סגר שהוא לא עובד. לא יודעת לפי מה הם קובעים. מדברים על איזה 'נפח של מגעים' בין אנשים, או משהו כזה, שאלוהים יודע מהו, ואלוהים יודע איך הם מקבלים עליו מידע, ואולי אפילו אלוהים בעצמו פוחד לדעת איך. אבל לפי הנפח הזה יודעים שכולנו רעים.

אשר לי – אני הקטנה יכולה להעיד, שאצלנו יש ירידה מאוד משמעותית ב'נפח המגעים'. לא נפגשים עם שום איש, גם לא משפחה קרובה. הרחובות די ריקים ושקטים. בסיבוב היומי שלי בעיר (בטווח הקילומטר המותר) אני בעיקר רואה חנויות סגורות. חלקן סגורות כי פשטו את הרגל, אחרות סגורות כי אסור לפתוח, ואפילו את האורות בחלונות הראווה כבר אינן מדליקות, כי אין טעם, וזה סתם אוכל חשמל, ואוכל כסף, שלרבים אין. בחנות קטנה אחת שאני מכירה יושב המוכר לבדו מאחורי דלתו הסגורה, בחצי-חושך, קורא משהו בסמרטפון שלו ומחכה שמישהו אולי יתקשר למספר שהושאר תלוי על הדלת כדי להזמין 'משלוח'. נדמה לי שאיש אינו מתקשר. כואב הלב.

אתמול בערב ירד עלינו ערפל. יצאנו – אישי ואנוכי – לספורט ערב. זה עדיין מותר. הוא רץ, אני נשרכת מאחוריו בהליכה, אחר כך הוא חוזר בריצה, נפגשים באמצע הדרך (על יד שדה התעופה הקטן, מושבת גם הוא וטובל בערפילים), וחוזרים הביתה ברגל. אני מכירה היטב את המסלול הזה, שהוא בדרך כלל שוקק אדם, גם בימי קורונה – עם הרבה רצים ומדוושים ומטיילים עם כלבים, והמכוניות שועטות בכביש הסמוך. אבל אתמול בערב היה שקט. מעט מאוד הולכים, רצים ורוכבים, וגם נפח תנועת המכוניות ירד משמעותית, והערפל והשקט מרטו את עצביי ודיכאו אותי עד עפר. אחר כך אמרו בחדשות שזה בכלל לא סגר, אבל אני כבר איבדתי אותם לגמרי.

עכשיו גם התחילה מהומת החיסונים – יש מספיק, אין מספיק. התור שלנו מתקרב, אני תוהה אם לא יבוטל ברגע האחרון. ראש המשפחה אומר, לא משנה, אם יבוטל, אולי יחסנו אותנו אחר כך בחיסון של מודרנה. הוא מעדיף אותו, כי הוא לא דורש הקפאה של מינוס שמונים. אני הרמתי ידיים: לא נאבקת, לא מצפה לכלום: יהיה – יהיה, לא יהיה – לא יהיה. ורק תוהה מתי ילמדו אצלנו להפסיק להתרברב כל הזמן (ראשונים ומהירים בעולם להתחסן! אין כמונו! מכל העולם מתקשרים לשאול איך לעשות את זה נכון כמונו!). למה שלא יהיו קצת יותר צנועים ויסתמו סוף סוף את פיותיהם. אימא שלי הייתה אומרת, בהונגרית: תכה על פיך. שזה אומר, בערך, אל תפתח פה לשטן. בהונגרית, כרגיל, זה נשמע יותר טוב.

לא משנה. המכתם שלהלן הוא מעוללות הליכת הערפל של אתמול בערב:

ערב חורפי, בימי סגר
כשמהלכים
בתוך הערפילים
אפשר אולי לחשוב
שזה מקום אחר
בזמן אחר.
אמת –
מקום אחר
הוא לא תמיד שמחה גדולה.
אבל עידן אחר,
בעת הזאת –
הוא מתנה.

סגר ג', פרק 1

(עונה חדשה של סדרה למתמידים)

היות שהסגר הזה התחיל היום רק בשעה חמש אחר הצוהריים, הייתה כל הבוקר תחושה של ערב חג (אם כי לא חג שמח במיוחד). צריך להספיק הכול בזמן, להגיע הביתה לפני, דברים כאלה. יום קצר, כמו יום שישי. ועכשיו שקט בחוץ כמו בערב יום כיפור.

אז מה היה לנו? אין טעם להתגולל שוב על מקבלי ההחלטות, מה כבר יש לי לומר שעוד לא נאמר על ידי רבים. מסתמן שמערכת החינוך כן תישאר פתוחה, וזאת אולי איזו התפתחות חיובית. סוף סוף הבינו במועצת החכמים של עם הספר שילדים צריכים להיות בבית הספר. מה גם שהם בדרך כלל לא נפגעים מן המחלה. וזה בשונה מפוליו, למשל.

ביום שישי שמעתי ברדיו ריאיון על מגפת הפוליו של שנות החמישים. שדווקא כן פגעה בילדים, ופגעה קשה, ולכן היו בה כל מיני סגרים ובידודים (של ילדים דווקא), ואת זה אפשר להבין.

וגם דיברו שם על יונה סאלק, שהמציא את החיסון נגד פוליו, ואמרו שאז בכלל לא היה FDA (אני תוהה אם הבנתי נכון), ושאילו היה – הם לא היו מאשרים את החיסון, וה'מיינסטרים' של המדע (whatever that means) בכלל חשב שיונה סאלק לא נורמלי. אבל בסוף, אחרי שלוש שנים בערך, התברר שהוא צדק. והוא לא רשם פטנט על החיסון הזה, אלא פתח אותו לכל דורש, ולכן לא הפך למיליונר. זו אולי פיסת המידע שהכי נגעה לליבי בהקשר הזה. אין דברים כאלה היום.

מילה טובה על מישהו? למרות כל הטענות והמענות, נראה לי שההתארגנות למתן חיסוני קורונה היא מרשימה למדי. לא פעם אני חושבת על זה: כשהיהודים מחליטים סוף סוף לעשות משהו כמו שצריך, הם מצליחים להרים פרויקטים אדירים על הרגליים, ועושים את זה היטב. חבל שהם (כלומר, אנחנו) מחליטים לעשות דברים כאלה כמו שצריך לעיתים רחוקות כל כך, ואז התוצאה היא הליהוגים המבולבלים של הפונקציונרים ממשרד הבריאות בהווה ובעבר. עדה ק., תסתמי.

אני לא חובבת חיסונים, ותמיד פוחדת מתופעות לוואי לא צפויות. כזאת אנוכי, וזה לא בגלל שאני לא סומכת על המדע (אני כן), ולא בגלל שאני מאמינה בתיאוריות קונספירציה (אני לא). בחיסונים 'רגילים' אני פחות או יותר היחידה שפוחדת (מאוד, אל תשאלו), ומתנחמת בביטחון האמיץ של כל הסובבים אותי. אבל עכשיו, שכולם פוחדים, אין לי ממי לשאוב אומץ. חיים קשים. עדה ק., תפסיקי.

אז לקראת סוף השבוע הבא, אם לא תקרה שוב תקלה בלתי צפויה, נתחסן גם אנחנו. ואז, בהנחה שיעבור בשלום, נספור עוד שלושה שבועות וקצת, ונקווה ששוב לא יהיו תקלות, ונתחסן שוב. עדה ק. ואנוכי מאוד חששניות וקטנות-אמונה באופן כללי, ואף אחת משתינו לא מסוגלת לתאר לעצמה שיגיעו ימים שבהם כל זה יהיה מאחורינו. לא אכפת לנו להמשיך ללכת עם מסכות גם עוד שנה, רק שיורידו מעל צווארינו את איכוני השב"כ ואת הפחד הזה מכל אס-אם-אס שמגיע (אולי הודעה על בידוד, תלכו תדעו).

ואחרי כל זה עוד נצטרך להחליט למי להצביע בבחירות (כבר שכחתי איזה מועד הן. ג'? ד'?)

בינתיים נאחל לכולנו סגר נסבל. ונשתדל להאמין בטוב. גם את, עדה ק., ותשתקי כבר, למען השם.

נרות צמרת

השנה דווקא זכרתי מבעוד מועד לקנות בסופר השכונתי נרות חנוכה. קניתי קופסה קטנה, רגילה, שכתוב עליה 'נרות צבעוניים'. אבל למה לא את הסוג השני, המשוכלל-וכאילו-לא-נוטף. ככה יצא.

כשפתחתי את הקופסה כדי להדליק את הנרות הצבעוניים, גיליתי להפתעתי שכולם – אבל כולם – לבנים לגמרי. ברגע הראשון זה היה קצת מאכזב (יש באישיותי חלקים מאוד ילדותיים), אפילו שקלתי לקנות למוחרת קופסה אחרת. אבל כשהדלקנו אותם נוכחתי לדעת שהם דווקא נורא יפים – יותר יפים ממה שהיו לי אי פעם. כשהם דולקים, הם מקבלים מין גוון חלבי-פנינתי מעודן ומפיצים סביבם אור רך, שקט וחם.

אתמול בערב – נר שישי – ראש המשפחה צילם אותם בשבילי.

שיהיה חג חנוכה שמח לכולנו – ואם אפשר לבקש, שיהיה בו גם איזה נס קטן או שניים: נראה לי שכבר נמצא מה לעשות איתם אם רק ינשרו אל חיקנו.

נר שישי, חנוכה תשפ"א
באדיבות ראש המשפחה
אפשר להקליק להגדלה.

קצרים מעמק חפר

אגמון חפר
יהלומי זהרורים בשמש
שטים על אדָוות
מערבה –
ובערבי הנחל
הרוח שרה

מאגר משמר השרון
השקנאים החמודים:
נחיתת-גלישה על פני המים;
תמרון בלהקה
כשכולם, כבִפקודה,
טובלים ראשים בהבלטת האחוריים,
אחר שבים לשחייתם הרגילה;
ואז –
נפנוף רוגש של הכנפיים,
מרוצת רגליים –
והמרָאה

לא רואים לאן נוסעים

אתמול הסתיימה הסדרה 'שעת נעילה' (בכאן 11). היא מטלטלת, ויעידו מי מבני גילי והגדולים ממני במעט שמסרבים לצפות בה כי היא הופכת את קרביהם. יש בסדרה כמובן גם אי-דיוקים כאלה ואחרים, וכבר דנו בהם מספיק, אבל האווירה הכללית מדויקת. אני חוזרת וצופה בתמונות של הפתיח (והסיום) ואומרת: ככה בדיוק זה היה. ככה אני זוכרת את זה. מה שנשאר לי אחרי הצפייה זה לא כעס ולא חרדה, אלא פליאה על איך שלמדו כאן לעשות סרטים מצוינים, ובעיקר עצב, עצב גדול.

כשאני לא מבינה את המונחים הצבאיים של הלחימה בסדרה (מה זה 'אני על'? על מה? ומה זה 'מצודד'?) אני שואלת את ראש המשפחה (שהתגייס, כמוני, רק אחרי המלחמה), והוא יודע להגיד לי בדיוק. ומאשר שככה באמת נראה טנק מבפנים, אפילו שהטנק 'שלו' היה אחר; וכן, שנהג הטנק לא רואה לאן הוא נוסע.

מה שמחזיר אותי, באופן בלתי נמנע, לימי קורונה העליזים. בעצם, לא בטוח שהרבה השתנה. גם היום מבטיחים הבטחות שאין להן כיסוי, וגם היום נראה שהנהגים (בממשלה ובכנסת) לא יודעים לאן הם נוסעים. הם אומנם טוענים שהם מוכנים לכל תרחיש, אבל אני תוהה אם הם בכלל מבינים מה התרחישים, ועל דרכי ההתמודדות איתם אני כבר בכלל לא מדברת.

כך או כך, כל הדרכים מובילות לסגר מסוג זה או אחר. כלומר, עוד לא החליטו על כל הפרטים, אבל אולי יחליטו מחר. וכי מה בוער? הנגיף בוודאי לא הולך לשום מקום, יש זמן להתמהמה.

תכף אולי תהיה פה בבלוג עונה שלישית של סגרים. סגר ג', פרק 1, וכך הלאה. או אולי עונת ביניים: סגר לילי, פרק 1. ואז 2. ואז 3. ואז סגר-סגר (ג' או ד'? כבר קשה לעקוב), פרק 1. ועוד. משהו כזה. נראה.

בינתיים, הינה קישור לפתיח של 'שעת נעילה'. המנגינה הזאת, עם הצילומים הנושנים של ימי נעוריי, קורעת את ליבי.

מזה עידן ועידנים

מאז ה-13 בנובמבר לא כתבתי. נדמה לי שזאת ההפוגה הגדולה ביותר שלי מאז שהתחלתי לכתוב בלוג בשנת 2006. ככל שעוברים הימים, נעשה לי פחות ברור בשביל מה בכלל לכתוב. בין כך ובין כך לא קורה כלום, ולא נעים להיות נרגנת כל הזמן, ועוד בפני קהל. אני גם עובדת המון, ואומרת לעצמי כל פעם 'עכשיו אין לי זמן, אכתוב בערב', ואז מגיע הערב ושוב לא הספקתי את מה שהייתי צריכה, אז למי בכלל יש ראש לבלוג.

ובכל זאת.

אתמול היה יום המודעות לזכויות אנשים עם צרכים מיוחדים, ולכבוד זה הוארו בניינים רבים בסגול. היות שהייתי כל הערב במטבח , לא יצא לי לראות, אבל הבוקר ראיתי בפייסבוק את העירייה שלנו בסגול, ואז גם בדקתי בדף של המכללה בירושלים וראיתי תמונות סגולות גם משם, והתחלתי לדפדף ביניהן ולזהות מאיזו פינה הן בדיוק, ועצרתי כמה פעמים ליד צילום של פנס בכניסה שהושתלה בו נורת לד סגולה, ופתאום התברר לי שאני כל כך, כל כך מתגעגעת.

מאז ה-8 במרץ לא הייתי שם. הכול קורה בזום. אפילו התחלתי להתרגל לזה ולהילחץ פחות. לכל דבר מתרגלים הרי. הדבר היחידי שממש מפריע לי בשיעורי זום הוא שאני מאבדת קשר עין עם התלמידים, במיוחד כשאני מראה להם דברים על ידי הפונקציה של שיתוף מסך (שזה רוב הזמן), ואז החלונות שלהם נדחקים לפינה ואני רואה רק חמישה מהם, במקרה הטוב. אם אני לא רואה אותם, אין לי דרך לוודא שהם איתי – ואני לא מתכוונת דווקא לחשש שהם בורחים לי לאתרים אחרים, אלא שקשה לדעת עד כמה הם מבינים אותי ועד כמה הם מרגישים בנוח לשאול. בכיתה רגילה הראש שלי מסתובב כל הזמן על הצוואר כמו ממטרה, או כמו וִישֶר: הלוך ושוב בין כל הפינות כדי לוודא שהכול בסדר. ועכשיו אי אפשר. זה מין איבוד שליטה קטן, ואני לא אוהבת את זה.

כך או כך – מאז ה-8 במרץ עברו כמעט תשעה חודשים. הדבר הטוב היחיד שנולד מאז הוא הסיכוי לחיסון בעתיד הלא מאוד רחוק. אני פוחדת מכל חיסון, במיוחד מחיסונים חדשים שפותחו במהירות. זה לא שאני חושדת שמנסים לרמות אותי – זה רק שתמיד יש דברים שלא יודעים, וככל שעובר פחות זמן, יודעים פחות, וזה מפחיד. ובכל זאת יש בזה משהו שקצת מתחיל לדגדג את התקווה, וכששמעתי שלשום את אחד ממנהלי חברות החיסון מבטיח שיש אור בקצה המנהרה ושהעזרה בדרך (Help is on its way) התלחלחו לי לרגע העיניים והרגשתי כמו שמרגישים נצורים שמודיעים להם בקשר שכוחות ההצלה מפלסים את דרכם אליהם. זה היה נורא נוגע ללב ואפילו קצת משמח, לרגע אחד.

ואז הרגע עבר.

יום טוב של הכינרת

השבוע כתבה המשוררת סבינה מסג בדף הפייסבוק שלה על הכינרת. היא סיפרה שם שהכינרת משתנה כל העת, ושלא תמיד היא מאה אחוז במיטבה, בגלל האובך המקשה על הראות. אבל, היא כותבת, לפעמים "היא מזדהרת ונראית כמו החלום עליה." ובכלל, היא מוסיפה, "טוב שיש גוני גוונים, טוב שיש ירידות ועליות."

אז יום שלישי השבוע, מסתבר שם, היה יום טוב של הכינרת ("אחרי השרקייה יש ראות טובה"). וזה משמח. והמסקנה של סבינה מסג, עם דרישת שלום קטנה לרחל, היא ש-

"לא חשוב אם / היו או לא היו / דברים – – – / עכשיו ישנם."

וזה מקסים בעיניי.