מעשה ביום חורף שמשי

[לא היום, כי היום השמש בכלל רק הציצה החוצה בפעם הראשונה אחרי כמה וכמה ימים של סדום ועמורה, אלא באחד מימי דצמבר האחרון, בשעת צוהריים חמימה ושמשית. זה הלך ככה:]

אני הולכת ברחוב ורואה מולי אבא צעיר עם תינוק חגור במנשא שקשור לחזהו. כפות הרגליים הפצפונות בלי גרביים. אני מקווה שלא קר לו. האבא מדבר בסלולרי, עם אוזניות. התינוק מתבונן בעניין בנעשה מסביב, עד כמה שהוא יכול לראות כשהוא חגור כך שפניו מופנים אל אביו, במקום אל העולם הגדול. זה לא נראה מאוד נוח, אבל אולי זה כן. אני משתעשעת במחשבה שהתינוק חושב שאבא שלו מדבר אליו. בעצם, מנין לו לדעת שלא? וכך הוא נהנה מכל העולמות: גם טיול, גם שמש חורפית מלטפת, גם מראות רבים לצפות בהם, וגם שיחה נעימה, מלב אל לב.

הכול נרטיב

"מה זה משנה מה קרה באמת… ממילא הכול יהפוך בסוף לסיפורים,  והכול תלוי באיזה אופן נבחר לספר אותם" (מתוך הספר היפה  תישארי של תמי בצלאלי,  עמ' 367).

והפרק 'על האימהות שלנו' (שם, עמ' 358 – 363) הוא יפהפה. והוא מלא חמלה,  בעולם ובעידן שבהם נדמה שהחמלה נגוזה,  כשכולם יודעים תמיד מי אשם, אפילו בלי לבדוק.

*

בעניין אחר:
במשך שנים הלנתי על העבודה ומרצ שלא השכילו להתאחד ולפטור אותי מעונשו של הניסיון להבחין ביניהן (סליחה על חילול הקודש, אבל בעיניי באמת שאין הרבה הבדל) ולהחליט במי מהן לבחור. עכשיו, שסוף סוף קם הדבר ונהיה, ויש הכרזה על 'איחוד השמאל', לא בא לי להצביע עבורם. הם נראים כל כך עלובים, לא ממש מאוחדים ולא באמת שמאל, וההתקוטטויות ביניהם מעצבנות אותי, ובעיקר יש מין הרגשת חמיצות של 'מעט מדי ומאוחר מדי', ו'איפה לעזאזל הייתם קודם'.

ואף על פי כן.
הם סוף סוף עשו את מה שהטפתי להם לעשות כל השנים, אז יש מצב שבכל זאת אתן להם את קולי. זה לא מי יודע מה מסעיר ומבטיח, אבל זה יותר טוב מכלום, ובימים כאלה של אפלוליות בינונית, גם על זה צריך לברך.

רק רגע

עשרים וארבע שבע:
כך וכך ימים בשנה
שבעה ימים בשבוע
כך וכך שעות ביממה
שישים דקות בשעה
שישים שניות בדקה –

איך שפר גורלֵךְ
שעלייךְ לחיות בכל רגע
רק את השנייה האחת
מבלי לתת דעתֵךְ
על אחיותיה הצפויות
המתגודדות כבר בשער
צרוּרות בצרוֹרות של צרוֹת –

רק אחת כל פעם
קחי אותן אחת אחת
[ותנשמי לאט] –

שאז אולי תוכלי גם לא לחשוב
על מפלס המים העולים במעלית הלכודה
ועל מי שכבר ידעו שגורלם נחתם
ואין מוצא
שנייה אחת אחר שנייה –

[והרי כבר שאלתי אותךָ פעם,
ריבונו של עולם
(ולא עניתָ),
איפה הייתָ
ומדוע לא השגחתָ]

הימים חולפים, שנה עוברת*

ועולם כמנהגו נוהג. רק מנגינת הבלוג הולכת ומידלדלת, מסיבות שונות. חמש שנים בדיוק עברו מאז שהכרזתי על המעבר הסופי מישראבלוג לכאן. בינתיים ישרא כבר איננו, או שמא יש לומר עדיין לא חזר, אבל גם כשהיה כבר לא התגעגעתי אליו. מצד שני העציות העיקשת של וורדפרס ממשיכה לעצבן אותי. השתכנעתי שמבחינות רבות בלוגספוט עדיף, מלבד הטיפול הכושל שלו בסטטיסטיקות. אבל סטטיסטיקות הרבה פחות מעניינות אותי ממה שעניינוּ פעם.

סיכומי סוף שנה? מה אומר ומה אדבר, הייתה שנה לא משהו, ו-2020, מלבד מספרה החמוד (הרבה יותר קל לחשב שנים עם 2020 מאשר עם 2019, בדוק), לא נראית לי מאוד מבטיחה משום בחינה. גם לא מן הבחינה הפוליטית, שמורטת את עצביי באופן קבוע. הלהיט החדש הוא בקשת החסינות: אחרי שהכריז שלא יבקש חסינות, נתניהו כמובן ביקש אותה, אבל עכשיו לאחר הבקשה דומה שאינו מעוניין שהכנסת תדון בה. כמובן, יש סיבות (די הגיוניות) מאחורי הדברים, אבל מחלקם הקדמי זה נראה כל כך מופרך, שחייזר שיגיע לכאן וישמע את כל זה ייאלץ להסיק שבני אדם נולדו בלי מוח.

אני ממשיכה לקוות שכל מי שהרים את ידו בעד בחירות חוזרות (עוד בנגלה הראשונה) ייענש על זה במקום הכי כואב: במנדטים שמפלגתו תקבל, ליתר דיוק באלה שהיא לא תקבל. אין עונש יותר אפקטיבי מזה. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד. מצד שני, שחקי-שחקי על החלומות** (היום כל השירים במלעיל). מצד שלישי, אני בכלל זוממת לא ללכת להצביע שוב. מצד רביעי, כולם אומרים לי שזה לא בסדר ולא הגיוני. מצד חמישי, למי אצביע? כחול-לבן נראים די עלובים, ועל המפלגונות שמשמאל לכחול לבן, שמכלות את ימיהן בהתקוטטויות מגוחכות, כבר בכלל לא בא לי לדבר. מפלגה שזקוקה לקולי כדי להינצל, אולי עדיף שתאבד. מצד שישי, הרי גם זה לא הגיוני. ואני הרי משתדלת בכל כוחותיי להיות אדם הגיוני, אם כי, בהתחשב בנתונים המוגבלים שבהם התברכתי, זה לא תמיד מצליח לי.

משהו נחמד לסיום (כי כמה אפשר לרטון ולהתלונן כל הזמן):

גיליתי שבזמן המתנה פה ושם, הכי כיף להוציא מן התיק פנקס ממורטט ועיפרון ולהתחיל לצייר (=לרשום) את מה ומי שאני רואה. זה טוב כי זה לא דורש ריכוז מן הסוג שקריאה מחייבת, ובזמן השרבוט המחשבות שלי יכולות לטייל לאן שהן רוצות. אני מתבוננת באנשים מעל למשקפיים שלי, ואז מורידה את העיניים אל הנייר ומנסה לרשום עליו את מה שאני רואה. כשהאנשים זזים (הם כל הזמן זזים, להוותי), אני משלימה מן הזיכרון, או עוברת לרישום הבא. וכשלא נעים לי שרואים שאני רושמת (מה שעלול להתפרש כפלישה לפרטיות, על אף שאני מתחייבת שהרישומים שלי לא מספיק טובים כדי לשקף את המציאות באופן נכון) – אני עוברת לרשום את המודל הזמין הקבוע שלי: כף ידי השמאלית. לצערי בכל הנוגע לרישום ידיים, אני מתקדמת לאחור: פעם היו לי הישגים נאים יותר. אבל בכל שאר הרישומים נדמה שאני לומדת דבר או שניים, וזה נחמד.

2020 טובה לכולם!

* https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=1730&wrkid=5274
** https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=118

אגוז היגון של הסנאי

הספר לא העזנו לדעת של איריס לעאל עוסק בשכול, אבל גם בהרבה דברים אחרים. לפעמים נדמה שהוא מתרכז קצת יותר מדי במה שיכול להיקרא כרכילות על סכסוכים משפחתיים. אני לא מתה על הספר הזה, אבל הוא מעניין, ויש בו דברים יפים. כמו למשל ההרהור על הבדידות שבאבל:

"ואולי כך מתאבלים רבים שיקירם מת מוות אלים: לחוד, כל סנאי עם אגוז היגון שלו" (סוף פרק 21).

אני לא יודעת לומר אם זה נכון, אבל יש בזה משהו שובר לב, בעיקר כשכביכול מעבירים את ההתבוננות אל עולם הסנאים. בכלל, סנאים ואגוזים הולכים טוב ביחד. העניין עם אגוז היגון מזכיר לי את הביטוי 'בקליפת אגוז', שמכוון למשהו תמציתי אך חזק, מה שבהחלט עשוי להתאים ליגון. אבל יותר מזה אני נזכרת בהתבטאות החביבה עליי שקראתי איפה שהוא, מתי שהוא (לא זוכרת מי ומה, הייתכן שבחלף עם הרוח?) על סנאי שמחביא אגוז: היא מכוונת אולי לכך שהסנאי חושב שאיש לא רואה, אבל כולם יודעים שהאגוז שם. למרות שאני לא יודעת כלום על סנאים, חוץ ממה שראיתי בסרטים מצוירים של וולט דיסני.

*

אבל נניח לסנאים וליגונות. במקום זה אשמח את לב הקוראים בדיווח קצר על מסעי הנוסף ברכבת החשמלית מירושלים לנתב"ג. לפני ימים אחדים שמתי נפשי בכפי וירדתי שוב למעמקי האדמה במדרגות הנעות (כבר סיפרתי עליהן איפה שהוא בבלוג). הצלחתי להכניס את עצמי לחרדה בעניינן, והיה מנוי וגמור עמי לנסות להתגבר עליה. הצרה היא שכנראה עוד אנשים פוחדים, כי המדרגות האלה די נטושות, לא רבים יורדים בהן (כנראה הם מעדיפים את המעלית, ואפשר להבין למה). אחרי שמתחילים בירידה במדרגות הנעות נראה שאין ברירה אלא להמשיך (או לעלות חזרה באמצע הדרך במדרגות נעות אחרות), כי בחניות שבין גרם לגרם אין דרך מילוט שתוביל למעליות (או למדרגות נורמליות), ואם יש – החביאו אותה היטב.

תוך כדי ירידה (מבוהלת אך מוצלחת) שאלתי את עצמי אם כך מרגישים כורים שיורדים לעבודת יומם (או לילם) במכרה, כמו בספרים ובסרטים שקראתי/ראיתי. יש להודות שמעמקים כאלה הם לא כיף גדול, במיוחד לא המחשבה עליהם: כשאין מתקפת טילים גרעיניים, באמת שאין מה לעשות שם.

אבל הרכבת מהירה, די ריקה, בינתיים נקייה – ונחמדה. ובקרוב, יש מצב שתגיע עד תל אביב וצפונה משם, שזה בכלל שיפור מארץ החלומות.

*

פוסט שני השבוע. הייתכן שקצב עדכון הבלוג שלי חוזר ועולה?

מתעדים ומתאדים

משהו יפה מתוך תישארי, ספרה של תמי בצלאלי,  המתארת את חייה באומנות ובמשפחה:

על הטכניקה של צבעי מים:
"היא הסבירה לנו שלצייר בצבע מים זה לצייר ב'מחולל נעדר'.  המים,  הצבועים בפיגמנט, מתַעדים את עצמם כשהם משתמשים בַּפיגמנט לשם כך,  ואז מִתאדים מהנייר ונעלמים.  רק החותמת שלהם נשארת בצורת תיאור מדויק של ההתנהגות שלהם.  בגלל זה ציורי אקוורל טובים תמיד ייראו שקופים,  זורמים ורטובים,  ממש כמו המים"  (עמ' 195).

איך זה יפה לקרוא על ציורים של אחרים.

לקחי הכתר

פרק מטלטל במיוחד בעונה השלישית של הסדרה 'הכתר' עוסק באסון בעיירת הכורים הוולשית אברפן ובתפקוד של המלכה אליזבת בעקבותיו. כמי שהקפידה על קוצו של כל יוד בנוהלי הכתר, ומעבר לזה התברכה באופי מאופק (מדי), לא הייתה מסוגלת להפגין את רגשותיה בעקבות הטרגדיה, וזכתה משום כך ללא מעט ביקורת. היא עצמה, אגב, הייתה שותפה לביקורת הזאת עליה – ובשיחה נוגעת ללב שהייתה לה בעניין עם ראש הממשלה דאז, הרולד וילסון, הוא ניסה לנחם אותה ואמר לה משהו על תפקידם של מנהיגים. מנהיגים, לדבריו (בציטוט לא מדויק), אמורים ליישב יותר משברים מן המשברים שאותם הם מייצרים.

ברוח הימים האלה אי אפשר לי שלא לחשוב על המנהיגים שלנו (פחות או יותר על כולם), שהייתי שמחה לשלוח לשבת לבד בחושך כדי להרהר בחטאיהם, כמו גם בשאלה האם הם עוסקים בפתרון משברים או ביצירתם, והאם בכלל אפשר לטעון שהם מקיימים משהו מדברי התבונה שהושמעו בפני המלכה אליזבת לפני למעלה מחמישים שנה.

הם מן הסתם לא יישבו בחושך ולא יהרהרו ולא יתביישו, אבל התשובה הפרטית שלי לשאלה אם הם עושים את המוטל על מנהיגים היא לא ולא, באלף רבתי.

__________________
עריכה מאוחרת:
מוסיפה כאן קישור לשיר ולשי מפורסם המושר בפי מקהלת גברים. נראה לי שהוולשים די מפורסמים במקהלות כאלה, פעם אפילו ראיתי סדרה שלמה על מלחין ולשי שכתב בשבילן שירים. זה אומנם שיר אהבה, אבל משהו בו מתקשר לי אל הפרק בסדרה שעליו סיפרתי, ומי שיראה את הפרק אולי יבין למה. והוא יפהפה בעיניי.
הנה.

מצילי הדמוקרטיה

לולא היה זה עצוב ומרגיז כל כך, אפשר היה להשתעשע מזה כדבעי: איך שפתאום כולם מצילים את הדמוקרטיה. לא רק משמאל, שזו הטענה הרגילה משם – אלא גם מימין, כפי שהוצהר השבוע בהפגנה האחרונה שלהם. כבר מזמן אני טוענת שהמחנות הניצים הם תמונות ראי זה של זה, מבחינת המלל, הביטחון העצמי, ההתנהגות המעצבנת וחוסר היכולת להקשיב. שלא לדבר על העובדה שלא רק הקואליציה הצביעה בעד בחירות חוזרות (בנגלה הקודמת), אלא גם מפלגה מן האופוזיציה, ועד עכשיו לא ברור להם למה זה לא בסדר. אבל עכשיו כולם גם התחילו להשתמש באותה טרמינולוגיה. כולם, מקיר לקיר, השכם והערב, מצילים את המדינה ואת הדמוקרטיה ודבקים בטוהר כפיים ונלחמים בשחיתות ומה לא, וכמובן כולם חושבים שבחירות חוזרות זה איום ונורא ומזיק ומיותר ואסוני (אז למה, למה, למען השם, הצבעתם בעד זה מלכתחילה, תמהתני). ונותר רק לתהות איך זה שאם הכול כל כך טוב, ובעיקר מוצל ומוגן, המצב בכל זאת כל כך גרוע.
או, כפי שניסחה זאת אי-אז דודתי, מנוחתה עדן: שלום-שלום, ואין שלום.

כשהשמיים נפלו

בזמן שאני הייתי עסוקה עם החיסונים שלי, נפלו כאן השמיים (כמעט), והיועץ המשפטי לממשלה הגיש סופסוף את המלצותיו בעניין נתניהו. היו כל כך הרבה דחיות בעניין הזה, שכבר חשבתי שהוא ימוסמס לגמרי – אבל בסוף קם הדבר ונהיה: ראש הממשלה מואשם בשוחד (ובעבירות נוספות).

אחר כך התבשמנו מן ההופעה של נתניהו בטלוויזיה, כשעה אחרי היועץ המשפטי לממשלה. זה היה (שוב) נאום אימים, די מביך ודי מפחיד, שבו שכח רוה"מ את תפקידו הממלכתי וירה לכל עבר כאחרון העבריינים המרגישים שכל העולם נגדם. ראש המשפחה, שכנראה הושפע מההרגל שלי להתווכח עם הטלוויזיה, שיסע את הנאום מדי פעם בקריאות ביניים מסוג 'לך כבר, לך כבר הביתה' – אבל זה לא ממש עזר.

לא נראה שנתניהו מתכוון ללכת הביתה בקרוב – דומה שהוא מעדיף לגרור אותנו למערכת בחירות שלישית. על הזעם שהרעיון הזה מעורר בי כבר כתבתי מספיק בעבר, לא אחזור על כך שוב.

לו היה רוה"מ מתייעץ איתי, הייתי מציעה לו כמובן להתפטר. זה אפילו לא משנה אם הוא אשם או לא. ואפילו אם אפשר להוכיח שהפרקליטות איננה טלית שכולה תכלת, ואפילו אם נכון הדבר שיש כאן מזימה נבזית נגד ראש ממשלה מכהן, ואפילו אם יש כאן ניסיון הפיכה – אפילו אז הוא צריך ללכת. הפור נפל, וצריך לדעת לקבל את המציאות, גם אם היא לא נעימה, ואפילו אם נדמה שהיא לא הוגנת. שיילחם נתניהו על חפותו בבית המשפט, ואם יצליח – שיתבע לדין את כל מי שרדפו אותו לכאורה לשווא. אבל שיניח לנו כבר, ושיניח סוף סוף למדינה הזאת לקבל את המגיע לה אחרי שתי מערכות בחירות מיותרות: ממשלה ופרלמנט מתַפקדים. באמת הגיע הזמן.

במקום זה מתבצר נתניהו באמונתו הילדותית שבלעדיו אי אפשר כלל. בהקשר הזה אני יכולה רק לחזור (שוב) אל לקחו האלמותי של הסופר ההונגרי פרנץ מולנר, שהמליץ לכולם להאמין תמיד שאין להם תחליף – אבל בשום אופן לא לנסות להוכיח את זה אף פעם.
מתה על ההמלצה הזאת.

קורטוב של נחת

לרגל חגיגות הנוגדנים שלי שאינם, ואחרי הליכים ביורוקרטיים ממושכים ומרגיזים, הלכתי סוף סוף לקבל את החיסון הראשון מבין השניים שנרשמו לי נגד דלקת ריאות. מסתבר שחדר האחיות במרפאה הוא מקום מאוד מבוקש בימים אלה של בהלת-חיסוני-השפעת, כך שלמרות שקבעתי תור מראש על פי כל ההנחיות, הלך לי חצי בוקר על ההרפתקה הזאת. כשהגעתי סוף סוף אל האחות (שנשארה רגועה ונחמדה למרות המהומה שעל מפתן דלתה) וקיבלתי את החיסון האמור, היא שאלה אותי לפי תומה אם ארצה – ברוח הימים האלה – לקבל בו במקום גם חיסון נגד שפעת. אחרי שווידאתי שזה לא יהיה כרוך בתורים נוספים (כי נגמרה לי הסבלנות לגמרי), עניתי לפי תומי שכן.

דבר כזה לא היה לי מאז היום הראשון של הטירונות: שני חיסונים בו ביום, אחד בכל זרוע! התברר לי להפתעתי שאני כבר בכלל לא פוחדת מזריקות (שהיו אימת ילדותי), ושהן לא באמת מכאיבות. אני כן פוחדת ממה שהן עלולות לעולל לי אחרי ההזרקה, וזה לא בגלל שאני מתנגדת לחיסונים או מאמינה בתיאוריות קונספירציה, אלא משום שאני אדם מאוד חרדתי (או, כפי שניסחה זאת בעדינות הבלוגרית מילולי בישראבלוג המנוח: משום שהתברכתי בדמיון יותר מדי מפותח). וחוץ מזה לא צריך דמיון מי-יודע-מה מפותח כדי לדעת שבכל תרופה עלולים להיות מרכיבים שאנשים מסוימים אלרגיים להם, ושזה לא ממש ניתן לצפייה מראש.

כך או כך – ישבתי שם על פי ההוראות עוד כעשרים דקות כדי לוודא ששרדתי, וכשהתברר לי שכן, הלכתי הביתה והרשיתי לעצמי – לאט ובזהירות – להתחיל להרגיש הקלה (ליתר ביטחון, הקלָתי עדיין איננה שלמה).

אבל נחמד בעיניי שהתגלה לי שזריקות (בלי קשר לתופעת הלוואי שאולי יש להן) הן בכלל לא מפחידות. יש כל כך הרבה פחדים בעולם, והם נוטים להתרבות בקצב מהיר כל כך – והנה, מאחד מהם הצלחתי להיפרד לשלום סופית, ולגמרי בהיסח הדעת.