על נמלים ואנשים

תשע"ח החלה בקטל המוני,  והוא יושב לי על המצפון.

מאז שובנו מקרואטיה התחלתי לגלות יותר מדי נמלים מסתובבות לי בבית,  בעיקר באזור של פינת האוכל,  שאני קוראת לה כך למרות שאין בה אוכל ואין בה שולחן אוכל,  אלא רק פינה,  חלון,  פסנתר ושידה. נמלים חומות,  די גדולות (כאלה שאפילו אני רואה מרחוק, בלי משקפיים),  זריזות להפליא ועקשניות רצח.  ריססתי פה ושם  –  וללא הועיל:  למחרת הן שוב בשיא פעילותן.

אבא שלי שינן לי כל ילדותי לא להרוג חרקים סתם.  במיוחד לא עכבישים,  שאותם חיבב במיוחד  –  אבל הוא נטה חסד גם לנמלים.  אמנם יתושים הוציאו אותו מדעתו ולכן היו תמיד מותרים בהריגה,  וגם על ג'וקים ברור שאין מה לדבר ולאסוֹר  –  אבל לנמלים,  שהן שקטות וחרוצות,  אסוּר להתאכזר.

ואני באמת משתדלת לא להרוג סתם.  אני תמיד מנסה לגלות מאיפה הן באות ולרסס קצת רק שם,  בתקווה שהשורדות יירמזו ויסתלקו.  אני סומכת על תושייתן המהירה.  אבל בשנים האחרונות זה מסתבך, כי ראייתי התקלקלה, ולכן נדמה תמיד שכל הנמלים,  גם הקטנות וגם הגדולות,  הן זומביות שמסתובבות ללא מטרה ברורה.  אני לא מצליחה לגלות את מסלולן ולא רואה מאיפה הן באות,  וסתם להרוג אותן באמצע המסלול אין טעם  –  כך שהן  נשארות אצלי כל הזמן.

אבל הגדולות החומות האלה של אחרי-קרואטיה באמת הגזימו.  הן שלחו מרגלות  לתור את כל חדרי הבית והתחילו לטייל לי בארונות המטבח,  גילו עניין בלתי מוסבר אפילו במקרר,  ונכנסו מדי פעם לכוסות מים שרציתי לשתות (וברחו בשנייה האחרונה לפני הטביעה). בכלל התקבל בהדרגה הרושם שכל הבית רוחש,  וזה התחיל להיות  מלחיץ למדי.

אתמול בלילה,  א' בתשרי,  נכנסתי למטבח לסיבוב אחרון לפני השינה,  וראיתי אותן מתרוצצות שוב על הדלפק,  ושוב שיירה שלהן ליד חלון פינת האוכל.  חרקתי שיניים והלכתי להביא שוב את התרסיס. התחלתי לרסס פה ושם,  וראיתי תנועה חשודה שלהן גם בתוך השידה.  טפשות קטנות,  אמרתי להן, מה יש לכן לחפש שם?  כבלים שאין בהם חפץ,  חוטים מאריכים,  טרנזיסטור ישן,  תנור מיותר, שתי מכוניות עם שלט-רחוק שראש המשפחה מסרב לזרוק לפח.  למה זה כל כך מעניין אתכן?

מן הון להון מצאתי:  בתוך השידה גיליתי לאימתי קופסת קרטון ישנה שרחשה מאות רבות,  אולי אלפים  (אני לא מגזימה)  של נמלים חומות.  הן פשוט בנו להן קן בתוכה,  עם כל מה שנלווה לזה (העדפתי לא לבדוק יותר מדי).  לרגע חשבתי להזעיק את צוותי החירום של העירייה,  אבל נדמה לי שהם מטפלים רק בדבורים (ולא בלילה).  אחר כך שקלתי להוציא את כל הקופסה לחצר,  עם תכולתה,  אבל הנמלים האלה כל כך מהירות שחציין היו קופצות מתוכה באמצע הדרך ונשארות אצלי בבית, וחציין השני היה משתקע בחדר המדרגות ונכנס לדירות השכנים.  בייאושי התחלתי לרסס,  די באלימות.  הן מיד התחילו לגסוס. אבא שלי לא היה אוהב את זה,  אבל לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר שאפשר לעשות.

אחרי ניקוי וסידור הלכתי לישון.  אמרתי לראש המשפחה שאין סיכוי שאוכל להירדם עכשיו:  אני פוחדת שהשורדות יזעיקו את כל החברות שלהן מכל הארץ ויבואו להתנקם בי על שהרסתי להן את הקן.  ראש המשפחה פקד עליי להירדם תכף ומיד ולא לבלבל את מוחו (ואת מוחי) בהבלים,  ולמרבה הפלא כך גם עשיתי (ע"ע שנת החרופ,  וכו',  בפוסט הקודם). נפלתי שדודה ממלחמות וישנתי כמו שק תפוחי אדמה,  אולי גם בזכות העובדה שהוא הבטיח לי שהיום הוא יבדוק את השידה וישליך מתוכה את כל הדברים המיותרים (כלומר,  בשאיפה, את כל תכולתה).

כשהתעוררתי הבוקר נזכרתי שאמם של הנינים של אמי,  בארה"ב,  הזמינה בשבילם בדואר ערכה לימודית-משחקית על נמלים.  הנמלים הגיעו בדואר אוויר יום-יומיים לפני הקן הלימודי שלהן,  מה שיצר אי-אילו בעיות לוגיסטיות:  איפה הן יגורו בינתיים?  ומה יאכלו?  אבל אֵם-הנינים היא רבת תושייה,  והיא מצאה פתרון כלשהו.  צא ולמד:  מעבר לאוקיינוס מזמינים אנשים  נמלים בדואר  ומשלמים עבורן טבין ותקילין,  ואילו אני,  ברצחנותי המזרח-תיכונית,  משמידה קן שלם שהיה לי בחינם בבית,  ועוד באמצע החג.

מיד בקומי הלכתי לחדר האוכל ובדקתי בדחילו ורחימו:  שקט יחסי בזירת השידה.  אני עוד רואה נמלים אבודות מטיילות פה ושם,  מחפשות כנראה אנה פנה זיוון.  צר לי עליהן ועל ביתן שאבד,  אבל בשום אופן לא ארשה להן לבנות אצלי קן חלופי.  אני תופסת אותן אחת אחת בממחטת-נייר (בלי לקווצ'ץ'!),  אומרת להן:  לא-לא,  בנות, אתן יוצאות עכשיו החוצה,  יש מספיק מקום בחצר    –  ומשליכה אותן אל מחוץ  לתריסולים.  אני מוודאת שהן באמת מסתלקות משם,  ולפעמים אפילו נושפת עליהן ליתר ביטחון,  כדי שלא ייכנסו בחזרה.  לזה אני חושבת שאבא שלי היה מסכים.

ולמרות זאת אני מרגישה רוצחת.

מודעות פרסומת

ערה"ש תשע"ח

שמעתי אתמול הסבר על הברכה 'שנה טובה ומתוקה'.  על שום מה מברכים גם 'טובה' וגם 'מתוקה',  ולמה לא מספיק לומר רק 'טובה'.  מסתבר שעל פי תפיסת ההסבר,  ברור שהשנה תהיה טובה,  כי הרי הכול טוב והכול לטובה.  אבל 'מתוקה' פירושו שגם נרגיש את הטוב ונוכל ליהנות ממנו,  שהרי אנו נוטים שלא לראותו ולא להעריכו.

התפיסה שהכול טוב היא דתית במקצת ואולי גם תמימה במקצת,  אבל ההבחנה בעניין הנטייה לא לראות את הטוב איננה תמימה כלל,  וההסבר כולו מצא חן בעיניי.  והשתעשעתי במחשבה על הקביעה הקבועה של ראש המשפחה,  לפיה אני תמיד מתלוננת ולא מעריכה את כל הטוב שנפל בחלקי (כשהוא עצמו מהווה,  לתפיסתו, חלק נכבד מן הטוב הזה,  כמובן). כן, יש בזה משהו.

*

קצת רוח-שטות-של-כאילו-גימטריה לערה"ש תשע"ח (אוי,  ההבלים שאני מסוגלת להעלות כשיש לי קצת זמן):

חביבים עליי ציוני התי"ו-שי"ן-עי"ן-ומשהו,  כי ע' היא אות מועדפת (בשל שמי,  כמובן).  תשע"ט נראית לי מיוחדת במיוחד,  כי היא תהיה האחרונה בסדרה, לפני שיתחיל המחזור של תש"פ-ומשהו.  אבל בינתיים עומדת בפתח רק תשע"ח,  ואני מנסה למצוא בה משמעות כלשהי. במה תשתנה מכל השנים?

הפרשנות הראשונה שעולה בדעתי ל(תש)ע"ח היא:
עדה חולה.
שזה לא ממש מומלץ. אני והמחשבות השליליות שלי.  מדהים שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו. ננסה משהו אחר:
עדה חלשה.
גם לא משהו.

אז אני מחפשת פירושים אחרים:
עדה חזקה.
טוב,  נו.  לא צריך להיסחף.
אז:  עדה חושבת.
כן,  בדרך כלל.  לפחות בינתיים. לא מתחייבת להמשך.

ואולי מוטב:  עדה חופרת.
הו,  כמה נכון.  וכמה מעייף.

אולי: עדה חולמת.
הלוואי.  מה שהכי מעציב אותי בהתבגרות,  שלא לומר הזדקנות, הוא אבדן החלומות (בהקיץ).  הם חסרים לי כל כך.  עצוב כשלא נותר כמעט על מה לחלום. ההתפכחות מכאיבה.

מצאתי!  עדה חוֹרֶפֶּת.
הו,  כן.  תשע"ז הייתה גרועה מאוד בכל הנוגע לנדודי שינה.  לא רוצה אפילו לנסות לספור את הלילות שבהם לא ישנתי בכלל.  שני תלמידים כתבו לי במשוב שאני נראית שחוקה.  נראה אותם נוסעים לירושלים אחרי לילה בלי שינה ומלמדים יום שלם וחוזרים הביתה בכל הפקקים,  יש מצב שגם הם ייראו שחוקים.  אולי תשע"ח תהיה חרפּנית יותר.  ואם לא היא,  לפחות אני. הנה מצאתי משאלה לשנה החדשה.

(עוד רעיונות לתשע"ח:  חביבה.  חמודה.  חייכנית.  חפיפית.
כלומר,  כל מה שאני לא).

*

יצא פוסט די הזוי.  עם הקוראים הסליחה. אקנח בברכה שתנסה לכפר על כל הנ"ל:
שנה טובה ומגשימת משאלות לכולם!  ושתהיה גם מתוקה,  לא יזיק,  ולא משנה לפי איזו שיטה.

הֶרבָצקית

(תכף אסביר מה הכותרת אומרת)

שום דיווח על מסע שלי לא יהיה שלם בלי איזו התייחסות לשפה. אז הנה אמלא עכשיו את חובתי הקדושה למדע.

בקרואטיה מדברים קרואטית,  שזו פחות או יותר הסרבו-קרואטית של ימי יוגוסלביה.  זו אחת מן השפות הסלאביות,  והיא נכתבת בכתב לטיני רגיל (עם כמה תוספות).  לא ידעתי עליה כלום,  ורק ידעתי על עצמי שאני נעשית מאוד עצבנית כשאני לא מבינה מילה ממה שכתוב על שלטים סביבי.  אז ניסיתי להכין שיעורי בית כבר לפני הנסיעה.

ניסיתי להשיג מילון,  או שיחון,  או ספר דקדוק:  לא מצאתי בחנויות כלום.  בצר לי פניתי לאינטרנט (כן,  אני יודעת שיש מי שפונים אליו קודם).  מצאתי שם כמה סרטוני מידע בסיסי,  וגם אתר שנתן קצת פרטים התחלתיים.  למדתי איך אומרים בוקר טוב וערב טוב.  התברר לי שיש בקרואטית המון מילים הונגריות,  אלוהים יודע איך הגיעו לשם (לא דרך קרבת משפחה,  זה בטוח).  נודע לי שבשמות העצם יש שלושה מינים.  הבנתי פחות או יותר את עקרונות הקריאה וההגייה.  מצאתי שהכתיב הקרואטי מכיל את הסימן החביב עליי  Š ,  כלומר S עם הָאצֶ'ק בראשו.  זה נהגה כמו ה-שׁ הרגילה שלנו,  ואני אוהבת לקרוא לו 'השׁין של השְׁקוֹדָה',  ואני אניח לקוראים הסקרנים לגלות לבד למה. הרבה יותר מידע מזה לא הצלחתי ללקט,  וככה נחתתי בדוברובניק,  בתקווה שחנויות הספרים בה יציעו לי מיד היצע מגוון של ספרי דקדוק לתיירים בעלי תחביבים מוזרים.

ובכן,  לא.  רק בחנות המתנות של המלון מצאתי כמה שיחונים לנחמה:  גרמני-קרואטי, איטלקי-קרואטי,  הונגרי-קרואטי.  שום דבר שמתקרב לאנגלית.  בייאושי כבר חשבתי לקנות את הגרמני-קרואטי,  אבל אז אמרתי לעצמי:  עדה ק.,  הנה ההזדמנות שלך להרוג שתי ציפורים במכה אחת.  וקניתי את ההונגרי-קרואטי.

שממנו נודע לי,  למשל,  שהמילה ההונגרית עבור 'קרואטית' היא Horvát.  מה שלא צריך להפתיע,  משום שאפילו הקרואטים קוראים לארצם Hrvatska ,  ולשפתם Hrvatski .  וכן,  כדאי לנסות להשתעשע בהגיית המילים האלה:  הקרואטית עשירה בעיצורים וענייה יחסית בתנועות,  מה שיוצר התחלקויות (תרתי-משמע) מעניינות בהגיית המילים.  תרגיל למתקדמים:  נסו-נא להגות את שמו של הנהר (וגם של הפארק) Krka.  רמז:  יש כאן שתי הברות,  גם אם רק תנועה אחת.

מה שמזכיר לי את הבדיחה הקטנה בספרו של גיא דויטשר,  גלגולי לשון:  הוא מצטט קטע היתולי שמצא באינטרנט  על תכניתו של קלינטון "לשלוח למעלה מ-75,000 תנועות למדינותיה מוכות המלחמה של יוגוסלביה לשעבר.  המשלוח,  הגדול מסוגו בהיסטוריה של ארה"ב,  יספק לאיזור את ההגאים שהוא כה זקוק להם,  O, I, E, A ו-U,  בתקווה להפוך אינספור שמות לקלים יותר להגייה…   המשלוח המתוכנן ייצא לדרכו בתחילת השבוע הבא;  …. שני מטוסי תובלה,  כל אחד מהם נושא למעלה מ-500 ארגזים של תנועות E,  ימריאו מבסיס חיל האוויר אנדרוז,  יחצו את האוקיינוס האטלנטי ויצניחו את ההגאים מעל האזורים הנתונים במצוקה הקשה ביותר.  תושביהן של הערים הפגועות מחכים בקוצר רוח לתנועות.  'אלוהים,  אני לא חושב שנצליח להחזיק מעמד אפילו יום אחד נוסף,'  אמר Trszg Grzdnvc, בן 44.  'יש לי שישה ילדים,  ואני לא מצליח לבטא אף אחד מן השמות שלהם…' " (עמ' 99 – 100).

מכל מקום,  משעשע אותי לחשוב שפירושו של אחד משמות המשפחה ההונגריים הנפוצים, (Horvát(h, הוא 'קרואטי'.  אם כי,  בעצם,  למה לא.

בעיירה (או העיר?) הנחמדה Šibenik כבר האיר לי המזל פנים קצת יותר.  מצאתי מילון כיס אמיתי,  אנגלי-קרואטי-ובחזרה.  הוא אמנם מיועד ללומדי אנגלית בלבד,  כך שאינו מוסר שום מידע על  הגיית הקרואטית,  אבל,  נו,  את השלב הזה כבר עברתי.  עכשיו השתפר מצבי לאין ערוך  –  ובכל זאת חסרים לי מילוני הכיס של פעם,  שנתנו גם קצת מידע דקדוקי,  כולל לוחות נטייה, וכמובן הייתי שמחה להניח את ידיי גם על ספר דקדוק אמיתי כדי שאוכל לברר לעצמי משהו בעניין יחסות (שנדמה לי שההֶרְבָצְקִית,  כלומר הקרואטית,  התברכה בהן).

כך או כך,  לא ממש העזתי לומר ולו מילה אחת בקרואטית כל זמן שהותי שם.  מה שלא צריך להפתיע;  כשהייתי בבודפשט (לפני יותר מעשר שנים), התחלתי להגיד כמה מילים בהונגרית רק סמוך לעזיבתי את העיר:  עד כדי כך אני איטית בסיגול מנהגי המקום.  והונגרית,  בניגוד לקרואטית,  אני פחות או יותר יודעת באופן נסבל למדי.  רק פעם אחת במסעי הנוכחי אמרתי Hvala (=תודה) בקרואטית:  זה היה כשהמדריך באנייה שלקחה אותנו לסיור באיי Kornati התעקש ללמוד מאתנו איך אומרים תודה בעברית,  וכשבירך אותנו ב'תודה רבה' עבריים לפרידה,  אזרתי אומץ להשיב לו באותה מטבע,  בשפתו הוא.

לקינוח התוודעתי בזאגרב גם אל הכתב הגלגוליטי,  שהוא (כנראה) הא"ב הסלאבי העתיק ביותר.  קיר שלם בקתדרלה של זאגרב מוקדש לטקסט שכתוב בו,  באותיות ענקיות  –  אבל אין לי מושג ירוק מה תוכנו. זה כבר יישמר לאחד הפרויקטים הבאים שלי,  מתי שהוא כשיהיה לי זמן.  או שלא.

עד כאן.  תמו נדנודיי.

פנינה

Rovinj (את ה-nj יש להגות כמו ה-נ' השנייה במילה [אל-]ניניו):

עיירה,  או שמא עיר,  השוכנת על גבעה הנשפכת לים בחצי האי Istria שבחלק הצפוני של רצועת החוף הקרואטית.  זה כבר כל כך קרוב לאיטליה,  שהשלטים (שחלקם מצביעים כבר לעבר טריאסטה) כתובים גם באיטלקית,  כולל שם העיר (Rovigno).   הקרבה לאיטליה משובבת נפש  –  וכן,  גם בזכות השלטים הדו-לשוניים.  יודעי דבר טוענים שגם טעם הקפה שם (ואולי גם הגלידה)  משביח בהתאם.

חלק מבתי העיירה יושבים ישר על המים,  כמו בוונציה,  ואפשר להגיע לצד-המים שלהם רק בסירה.  כל בית צבוע בצבע אחר.  הוורדרד והצהוב שולטים.  השחפים דואים מעל למפרץ,  וגם מעל לגבעה ולמגדל הכנסייה שבראשה.

עברנו בהרבה ערים קרואטיות,  קטנות וגדולות.  כולן יפות. אבל Rovinj היא פנינה,  והפוסט הקטן הזה מוקדש  רק לה.

הנה כאן  קישור לוויקיפדיה,  כולל צילומים ששווה לעיין בהם.

ולקינוח, הנה שתי טעימות קטנות,  באדיבות ראש המשפחה (אפשר להקליק להגדלה):

rovinj giora 1

rovinj giora 2

טוב ורע

(סיכום חלקי של מסע לקרואטיה)

מה שטוב בקרואטיה:

הרבה דברים.  בעיקר רצועת חוף ארוכה ביותר וצרה למדי המשתרעת לכל אורך המדינה,  מצפון לדרום (או להפך),  שההרים נשפכים אל תוכה.  היא צרה,  כי מזרחית לה עובר הגבול.  הים (במערבה) הוא הים האדריאטי,  שמהווה שלוחה של הים התיכון שלנו.  מערבית לו שוכנת איטליה (אבל לא רואים אותה).

הים האדריאטי יפהפה. אין סוף צבעים לו,  ואין סוף מראות.  הכחול שלו כחול מאוד,  כחול עמוק.  דומה שהוא יותר כחול מהים התיכון שלנו,  שנוטה לירקרק. סמוך לחוף פזורים איים רבים,  קטנים וגדולים,  אבל לא גדולים מדי.  חלקם מיוערים,  אחרים צחיחים כהרי הנגב. דומה שחלקם משמשים כשוברי גלים,  כי הרושם הכללי המתקבל הוא שהים עצמו רגוע למדי רוב הזמן. הירידה למים קשה בדרך כלל,  סלעית,  משופעת קשות,  חלקלקה,  ועוד צרות מן הסוג הזה.  אפשר לשכוח לגמרי מחול הים המעודן של חופי הארץ.  אבל יפי הים מחפה על הכול.

הים הוא המוטיב השולט בחלק הזה של קרואטיה  –  החל מן הנופים המרשימים,  עבור דרך אפשרויות השייט והרחצה,  וכלה במזכרות לתיירים,  הכוללות אינסוף צדפים ואלמוגים.

*

מה שרע בקרואטיה:

קרואטיה היא ארץ התורים.  אולי משום שבקיץ היא עמוסה בתיירים,  ואולי משום שהקרואטים לא ממש יודעים איך להתמודד עם העומסים בחוכמה. ואולי משום שלא אכפת להם.

בהיות קרואטיה אחת ממדינות יוגוסלביה לשעבר,  התייצבו גבולותיה לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם.  מזרחית לה שוכנות מונטנגרו ובוסניה-הרצגובינה (ואני מקווה שאני מדייקת:  אני חלשה מאוד בגיאוגרפיה.  וגם בהיסטוריה).  המעבר בינה לבין שכנותיה דורש,  מטבע הדברים,  בדיקת דרכונים בנקודת הגבול.  וכאן מתחיל הבלגן.

כי את רצועת החוף הקרואטית הצרה שתיארתי לעיל חוצה מובלעת קטנה,  בוסנית-הרצגובינית,  מצפון לדוברובניק.  מטרתה מן הסתם לאפשר גם לבוסניה-הרצגובינה מעבר חופשי לים.  אבל התוצאה של זה היא שמי שנוסע בקרואטיה מצפון לדרום,  או להפך,  חייב לעבור בדיקת דרכונים בנקודת הגבול שבכביש.  אפשר לעקוף אותה רק באנייה/מעבורת.

את הגבול הזה עברנו בקלות יחסית,  זה לא גזל הרבה זמן.  לעומת זאת,  כשחשקה נפשנו לעבור את הגבול בין קרואטיה למונטנגרו,  לא מאוד רחוק מדוברובניק,  כדי להגיע לקוטור בירת מונטנגרו,  עברנו סיוט לא קטן.  הקדשנו לטיול הזה יום אחד,  ואת רובו בילינו באוטו, בתור הארוך שהשתרך לקראת ביקורת הדרכונים:  שעתיים בדרך הלוך,  יותר משלוש שעות בחזור.  יש המדווחים על זמני המתנה ארוכים יותר.  ולא, אני לא מגזימה.

היה לי מספיק זמן באוטו כדי להביע בפני כולם את דעתי,  שהתיירים שמסכימים לזה הם מטומטמים (כולל אנחנו,  כמובן).  מבחינתי צריך במצב כזה להצביע ברגליים:  להסתובב מתוך התור כשזה עוד אפשרי ולשוב לאחור,  לדוברובניק,  ולוותר על קוטור.  שום עיר אינה יפה מספיק כדי להצדיק את היחס הזה לתיירים המבקשים לראותה.  אבל דעתי לא התקבלה.

וזה לא רק שם.  בפארק של אגם Plitvice (=פליטביצה),  למשל,  משתרך סמוך לכניסה תור של כחצי קילומטר (בעמידה) לצורך קניית הכרטיסים.  המאושרים שמגיעים לאשנב המכירה מגלים להפתעתם שממש בסמוך לו יש ביתן נוסף עם אשנב למכירת כרטיסים,  ושם כמעט שאין תור בכלל.  הסוד ידוע רק ליודעי ח"ן,  כמו גם למי שקוראים באתרי עצות לתיירים באינטרנט.   המצב הזה נמשך כך כנראה כבר די הרבה זמן,  והנהלת הפארק טרם מצאה פתרון שיאפשר לה להפנות את המבקרים לשני תורים בו זמנית.  למה?  ככה.  אולי חוסר אונים,  אולי חוסר יוזמה,  אולי זלזול ואדישות.  ואולי איזו שארית מן העידן הקומוניסטי למוד-התורים.

בכבישי אגרה צריך לשלם ביציאה.  בניגוד לכביש 6 שלנו,  אין מצלמות שמאפשרות את משלוח החשבון הביתה בדואר:  המכוניות היוצאות צריכות לעמוד בתור כדי לשלם.  בדרך כלל זה לא גזל הרבה מזמננו,  אבל פעם אחת,  ביומנו האחרון,  זה לקח לנו חצי שעה,  או קצת יותר.   וזה מלחיץ,  כי אי אפשר אף פעם לחשב את זמן הנסיעה המשוער:  נניח, צריך להגיע לטיסה,  ולוקחים את כביש האגרה המהיר,  ואז אולי יהיה תור גדול ביציאה ממנו,  ואולי לא.  תלך תדע.

אפילו התור ל- Check-in לטיסתנו הביתה מזאגרב התבלגן איכשהו יותר מכרגיל.  היינו הטיסה האחרונה בנמל הלילי הריק,  במטוס לא מאוד גדול.  הגענו בין הראשונים,  ונתקענו בתור הנ"ל במשך יותר משעה,  כך שעד שהגענו לדלפק כבר לא נשארו כרטיסים לכולנו יחד,  ועל כן פיזרו אותנו כאן ושם (אבל ליד החלונות! שזה מצוין). בצד נשארו מיותמים העמודים האלה עם הסרטים הכחולים שבעזרתם נהוג להסדיר את התור כך שכל אחד יעמוד במקומו:  משום מה איש מן האחראים בשדה  לא חשב להיעזר בהם,  והבלגן חגג,  במיוחד כשהם סגרו פתאום דלפק אחד ופתחו אחד אחר,  הרחק ממנו,  מה שגרם מיד לנדידת-עמים גדולה ומבוהלת.

*

אבל כדי לא להשאיר את הקוראים עם טעם מר בפה,  נשוב אל הטוב:

למרות התורים,  כמעט לא שמעתי את הקרואטים צועקים,  צופרים או מתרגזים.  כמעט תמיד מחכים בשקט גמור.  יש זמן,  מה בוער? וחרשנו כמעט את כל כבישי המדינה,  ולא ראינו אף תאונת דרכים:  הם כנראה נוסעים  בזהירות.  והכבישים עצמם  –  אף שרבים מהם אינם 'כפולים',  ועל כן הם איטיים ותכופות פקוקים    –   מתוחזקים היטב,  וחלקם בנויים לתפארת,  עם מנהרות מרשימות וגשרים יפהפיים.  ויש עוד דברים טובים נוספים,  שעליהם אולי אכתוב בפעם אחרת.

והים,  כמובן.  הו,  הים.  וההרים היורדים אל תוך מימיו,  ועיירות החוף העתיקות שלחופו. ורחובותיהן הצרים,  המפותלים,  העולים-ויורדים,  עם המרפסות החינניות והתריסים הצבעוניים. והשחפים הדואים מעל לכל זה.

וחוץ מזה,  יש בקרואטיה רקפות באוגוסט.  זה כבר אומר הכול,  ואין צורך להרחיב.

 

רקפות קרואטיות גיורא

רקפות בפארק Plitvice – צילום באדיבות ראש המשפחה

 

רקפת קרואטית גיורא

וגם בודדת. כנ"ל.

לבן-שחור

בעלת הבית שבו גרנו ב-Novi Vinodolski שאלה את ראש המשפחה אם אני אמא שלו.

זה לא כל כך מפתיע,  בעצם.  גם החברות של אמא שלי בדיור המוגן חשבו שהוא הנכד שלה,  ובעבודה שלי בכלל יש מי שקוראים לו 'הבחור'.  בין היתר,  כנראה, משום שאין לו כמעט שיער שיבה,  ולי יש מלאן-ת'אלפות.

ראש המשפחה ענה לה שאני אשתו,  ואז היה לה נורא לא נעים,  אבל אני החלקתי את זה.  והקטנה הזעיפה את גביניה ואמרה לי,  לו היית צובעת שיער ועומדת ישר,  לא היו קורים לך דברים כאלה.

אבל-
I beg to differ .
כי כבר כשהייתי בת חמש,  או פחות,  גערו בי כל הזמן (וללא הועיל): תעמדי ישר!  תעמדי ישר! ובעיקר משום שאני מאמינה שהגיל ניכר באמת בהבעות הפנים והעיניים,  ובניסיון החיים שנחרת בהם, ולא בצבע השיער,  שהוא רק לצורך תפאורה.  ויש מצב שמהבחינה ההיא אני באמת נראית מבוגרת מראש המשפחה,  ואולי גם מבוגרת מגילי,  וצבעי מלחמה לא באמת יעזרו.

או שאולי יש מי שלא ניחנו בטבע חקרני,  והם מסתפקים רק בעיון קצר בצבע השיער  ונחפזים to form an un-learned opinion (אבל למה באנגלית כל הזמן,  עדה ק.)   –   ובכן,  אז שיהיה להם לבריאות, זה הרי לא באמת כל כך משנה.  אפשר אולי לכתוב פוסט מעמיק על השאלה למה אנחנו כל כך פוחדים להיראות בני גילנו,  או מבוגרים מגילנו,  אבל אין לי כוח בשביל זה עכשיו.

*

א-פרופו כוח:
התברר לי היום,  ולא בפעם הראשונה,  שאם אני לא כותבת את הדברים,  אני שוכחת אותם מהר יותר; ניסיתי להיזכר במשהו מטיולנו בספרד לפני שנתיים,  ולא הצלחתי:  אני זוכרת רק את הדברים שעליהם כתבתי.  לכן החלטתי שבקרוב אסכם את טיולי האחרון במחברת,  כדי לא לשכוח הכול.  בזמן הטיול עצמו,  שהיה מאוד אינטנסיבי (כלומר,  תלוי את מי שואלים) ועתיר התרוצצויות,  לא ממש הספקתי ולא היה לי כוח.  אבל עכשיו אתיישב לעשות זאת,  ואעלה חלקים נבחרים גם לבלוג.  אז לא אתאפק מלהוסיף בחוצפתי עוד משהו באנגלית:
Stay tuned .

ממשלת הלילה

(לא פוסט פוליטי)

סמוך לחצות,  המרָאה מזאגרב:  הטיסה שלנו הייתה האחרונה ללילה הזה,  ולאחריה היו צפויות עוד כשש שעות שקט בנמל לפני שפותחים את היום החדש.  על כן התקדמה ההמראה במהירות,  בלי העיכובים הרגילים על המסלולים:  כל עובדי הטרמינל חיכו מן הסתם שנסתלק כדי שיוכלו סוף סוף ללכת לישון.  ממקום מושבי ליד החלון ראיתי לשמאלי את האורות של מסלול ההמראה,  שיש בהם תמיד משהו מזמין וצופן סוד ומוביל אל הלא-נודע.  ידעתי שהמטוס יפנה כעת שמאלה למסלול הזה ויתחיל לרוץ עליו מהר,  בשאגת-ההמראה הרגילה (שנואת נפשי).  בדיוק מעל למסלול הזה שמשמאלי היה תלוי הירח.  חשבתי:  תכף ממריאים,  ישר לירח.

כמה שעות מאוחר יותר החלו להיראות בחלוני חופי הארץ:  מראה אהוב. נדמה היה לי שאני רואה משהו מווריד הרחק במזרח:  אולי האורות של תל אביב, ואולי רמזים ראשונים של הזריחה.  סביר להניח שהאפשרות הראשונה היא הנכונה,  אבל בכל זאת השתעשעתי במחשבה שבסופו של דבר לא אל הירח המראנו,  כי אם אל השמש.

*

בבית סוף סוף.  הכי בבית בעולם.

ושוב רקפות

אתמול,  לראשונה,  הרגשתי שאני באירופה.
הטמפרטורות (הגבוהות) ירדו סוף סוף,  היה צריך סוודר קל,  השמיים התעננו,  ואז התחיל אפילו גשם.  בערב סופת רעמים קטנה עם רוח וגשם סוחף,  עד כדי חשש להפסקת חשמל (אבל החשש התבדה). תענוג נדיר.

*

בפארק פליטוויצה המפורסם:  פתאום רקפות.  בכל מקום:  ביער,  בדשא,  בשולי השבילים. דומות לאלה שיש בארץ (שזה הזן הפרסי,  נדמה לי)  ולא לאלה שראיתי בספרד לפני שנתיים   –  אבל קטנות מאוד.   כולן באותו צבע אחיד,  סגול נוטה לוורוד:  אין באמת הבדל מהותי בין צבעם של עלי הכותרת לבין צבע הסנטר הביישני. צומחות בבודדות ובקבוצות. קצת מזכירות סיגליות,  אבל הן לבטח רקפות.  בסוף אוגוסט.

ראש המשפחה צילם.

יושבה על הגזוזטרה

(גלויה מקרואטיה)

בוקר ב-Murter ,  על המרפסת בקומה השנייה.  את הים אפשר לראות מן המרפסות האחרות של הבית,  אבל המרפסת שלי צופה דווקא אל הבריכה הקטנה.  ממול גבעה,  למרגלותיה בתי העיירה:  גגות רעפים,  מגדל כנסייה,  טיח בצבעים שונים:  לבן,  ורוד,  צהוב.  בין הבתים לבין המרפסת שלי יש רצועה לא גדולה של חורש טבעי,  ים-תיכוני,  פרוש גם הוא על גבעה נמוכה. מתוך החורש עולה שירתן של הציקדות וממלאת את האוויר עד שכמעט לא נותר בו מקום לשום דבר אחר.

*

מה שמחזיר אותי אל מרפסת אחרת,  דרומה משם, לפני ימים אחדים:
דוברובניק היא אחת הערים היפות באירופה.  על זה נדמה לי שאין ויכוח.  אבל,  בשבילי,  הכי הכי,  הייתה המרפסת הזעירה בקומה השמינית של המלון,  קצת מחוץ לעיר,  מעל הים האדריאטי.  יכולתי לשבת בה שעות,  משקיפה על גוני-הים המתחלפים,  צופה בשקיעה ובעיקר ביופי שהיא מותירה מאחוריה,  אחריה,  ומאזינה לקולות הים.

הים מדבר כל העת.  דבריו רוגעים בדרך כלל,  אבל יש שהם רוגשים מאוד,  כשהרוח מתחזקת.  בלילה נבלע הים כולו בתוך החושך ומותיר אחריו רק ריק גדול.  אבל גם מתוך הריק נשמע קולו.

סופעונה

כמה הערות מפה ומשם:  ליותר מזה אין כוח במזג האוויר הנתון:

הכותרת היא wishful thinking.  לא ממש סוף הקיץ.  אם כי מתחיל להתענן,  וצבע האור משתנה,  כמו תמיד בסביבות מחצית אוגוסט.  אני בולשת אחר הסימנים האלה בערגה,  וכשאני לא מוצאת,  אני ממציאה את חלקם.
*
נחמות בודדות של עונה מהבילה:   קוביות קרח;  אבטיחים;  מאווררים (אפילו יותר מן המזגן,  שאליו אני עדיין מתייחסת בחשדנות).  גיליתי,  להוותי,  שלמען שלוות הנפש אני חייבת המיה של מאוורר ורמז של תנועת-אוויר,  אחרת אני מתחרפנת. שורש מעניין למילה 'מתחרפנת',  בעיקר בקיץ.
*
החופש שלי,  אם בכלל,  מתחיל היום.  די מאוחר בהתחשב בעובדה ששנת הלימודים הסתיימה לפני חודש וחצי.  היו כל מיני דדליינים ותביעות ביורוקרטיות שהוציאו אותי מדעתי. אני לא יכולה לסבול את זה כשמִנהָלה משתלטת על עבודה שהיא לא מבינה בה כלום. בצר לי כמעט איימתי להתפטר,  לא פחות.  לא כאולטימטום,  שזה ממש לא הסטייל שלי,  אלא יותר כהכנת  מפלט.  בסוף הספקתי הכול בזמן,  באיכות סבירה,  טיפה לפני פקיעת הדדליין,  מה שהפתיע אפילו אותי.
*
א-פרופו הנ"ל,  אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי,  בילדותי:  קודם את חוזרת מבית הספר ובוכה שעתיים על כמה שיש לך הרבה שיעורי-בית.  אחר כך את מתיישבת להכין אותם וגומרת הכול בזמן.  לא היה עדיף לוותר על השלב הראשון?  זה היה חוסך הרבה זמן וכוח! תשובתי:  בעולם אידיאלי  –  כן,  כמובן.  אבל בהתחשב במגבלותיי שאין להן שיעור  –  לא.  בטח לא בקיץ.
*
טלפון מאחותי שמעבר לים,  אתמול בערב.  מן הון להון הגענו לדיון המתבקש על הסיכויים למלחמת עולם (צפון קוריאה,  וזה).  אמרתי לה,  אין לי זמן עכשיו למלחמת עולם,  אני שקועה בסילבוסים.  העולם יחכה.
*
ואז שלחתי את הסילבוס האחרון אתמול בלילה,  לקראת חצות.  בבת אחת השתלטה עליי התחושה המוזרה שכרגע אין משהו דחוף שאני חייבת לטפל בו מיד,  או מוטב,  לפני יומיים. אפילו לא הרגשתי את ההקלה המתבקשת.
*
אבל, נחמה פורתא,  הנה מצאתי דברים דחופים:  הבית הפוך,  האבק הארור חוגג, שכחתי לתלות את הכביסה,  ויש הכנות הכרחיות ומציקות לקראת נסיעה שממשמשת ובאה.  עד עכשיו הזנחתי הכול,  אבל עכשיו חייבת לטפל גם בכל זה,  ומהר.
*
עוקבת בתמיהה אחרי חדשות היום במקומותינו.  בזמן שהייתי שקועה בעבודה מסתבר שההבדל המתבקש בין תפקיד התקשורת לבין תפקיד ההנהגה טרם הופנם במלואו.  אני מנסחת לעצמי (בלבד,  כי הרי בין כך ובין כך אף אחד לא שואל אותי) שוב את המובן מאליו:  תפקיד התקשורת הוא לבקר את השלטון.  אפשר להתווכח בשאלה אם היא עושה את זה טוב או רע,  אבל זה תפקידה.  תפקיד השלטון/הנהגה,  לעומת זאת,  הוא למלא את המוטל עליהם  ולא להתקוטט עם התקשורת.  הנימוק 'הם היו גועליים אליי אז אני אהיה גועלי אליהם בחזרה' לא תופס.
*
לא מבינה איך פתאום נעשה ברור לנתניהו ולדובריו שמפלגת העבודה ודומיה הם  'שמאל קיצוני'.  אפילו על היסוד 'שמאל' אצלם אפשר להתווכח,  אבל 'קיצוני'?  חירפון תמוה.  ומתי כבר יבינו ש'שמאל' ו'ימין' אינם כינויי גנאי.
*
נאום נתניהו בכנס האוהדים היה מביך בעיניי.  נתניהו נראה רע.  אני לא יודעת אם זה רק העייפות והמתח.  היה משהו מבהיל בהבעת פניו,  שלא לדבר על הדברים הרעים שאמר שם.
*
וגם זה לא השתנה בעיניי מאז הימים שטרם מהומות הסילבוסים אצלי:  עדיין לא מתעניינת בכלבה של נתניהו.  גם לא בבן שלו.  אפילו,  עדיין,  לא באשתו.  העיסוק האובססיבי בהם נראה לי רק מזיק.
*
שמעתי על אי ההסכמה המתוקשרת בין דפני ליף לאלדד יניב.  האמת שאלדד יניב לא מעורר בי הרבה אמון.  כבדהו וחשדהו,  וכו'. המעבר שלו מקיצוניות אחת לשנייה חד מדי בעיניי.   נכון שרק חמור לא משנה את דעתו (מי אמר את זה?  רבין?),  אבל יש מקום לשקול גם את זווית השינוי.
*
פנינים:  שולה עוד ועוד מהספר  אותו הים של עמוס עוז:  האב שהתאלמן זה עתה כועס על בנו המאחר לשוב ממסעו למרחקים:  'אין שלום לעצמותיי / מפני נדודיך: / עד מתי?'  ומיד,  בעמוד הבא,  כותרת:  'אבל אמו מגוננת עליו'.  ובעקבותיה:  'אמו אומרת: / דעתי אחרת. / יפים הנדודים / לאובדי דרך.'  (עמ' 34 – 35).  והיא כבר בכלל לא בחיים,  אבל בספר הזה גם המתים מדברים. הכול מתערבב בהכול.
*
במזג האוויר הזה אין מצב שאתחיל לפרט למה הציטוט למעלה מדבר אליי כל כך.
*
אבל בינתיים תליתי את הכביסה.