חנוכה תשפ"ב

בחלון החשוך
של בניין סמוך
דולקת חנוכייה.
לרגע
מסלקים נרותיה
את האפלה.
מרחוק
מהבהבים לי אורותיה
נחמה

נר חמישי, תשפ"ב. פרט מתוך צילום של ראש המשפחה, אפשר להקליק להגדלה

ואז הגיע אומיקרון

מזמן עדה ק. לא התלוננה, אז ניתן לה לשחרר קצת קיטור ולשפוך את מררתה, שמא תתפוצץ.

אז אומיקרון. נו, מזמן לא היה לנו צעצוע בוהק כל כך לשחק בו. היות שלא יודעים עליו כלום, אפשר להפריח רעיונות מבהילים עד אין סוף. אני כבר קוראת על שובם של המלוניות ואיכוני השב"כ, ומשהו על בידודים אפילו למחוסנים מלא (לא התעמקתי). הידד מאוד.

לא יודעת אם אומיקרון דומה לקודמיו או לא – מה שבטוח שהאווירה הכוללת דומה לפרק א' של לפני כשנתיים. כולל מסיבות העיתונאים עם ראש הממשלה, כש'הבכירים' יושבים לידו עטויי מסכות וחמורי סבר (אפשר לראות את הסבר גם דרך המסכות, מעשה קסמים שכזה). זיכרונות מימים חשוכים מאוד.

בנט אפילו הגדיל לעשות וציין את 'ההישג האדיר שלנו מול נגיף הדלתא'. עכשיו, במילה 'אדיר' אני לא משתמשת אפילו בשבתות וחגים, אבל היא הייתה מאוד חביבה על נתניהו (או שמא הייתה זו אחותה 'כביר'?), ולחרדתי כי רבה דומה שגם בנט מאמץ אותה. נראה לי שהסבלנות שלי כלפיו (שאף פעם לא הייתה אקזמפלרית) הולכת ומתפוגגת.

אם כבר מדברים על סבלנות – ביום שישי לפנות ערב התארח מנכ"ל משרד הבריאות, הפרופ' נחמן אש, באולפן של אופירה וברקו (ערוץ 12). הצמד הנ"ל הפציץ אותו בשאלות, עצות וטיעונים (לבטל מיד את כל אירועי חנוכה!) ובקושי נתן לו לפתוח את הפה. אבל נחמן אש, שאפילו האומיקרון לא מצליח להוציאו משלוותו, עמד בפרץ בגבורה שקטה, אמר שלא יסגרו בינתיים, ורק ביקש להיזהר ולהתחסן. אני לא יודעת מאיפה האיש הזה משיג את מצבורי הסבלנות שלו, הייתי שמחה להצטייד בכמה מהם בעצמי.

כך או כך, האמונה התמימה הזאת (שוב!) שאפשר 'למגר' את הנגיף, 'לחסום' אותו באופן הרמטי, וכמובן ללמד את כל העולם ואשתו איך לעשות את זה נכון (שהרי היינו הראשונים לעשות!) תודות להישגינו האדירים-כבירים – האמונה הזאת משגעת אותי (שוב). שהרי אני, בעוונותיי, לא מצליחה לחשוב אפילו על הישג אדיר-כביר אחד מול הווירוס הארור הזה (יסלח לי אלוהים אבל לא, גם החיסונים הם לא אדירים-כבירים בעיניי). מה שאני רואה זה בעיקר גישוש חרד באפלה. אגב נדמה לי שדווקא המדענים (לא אלה שמתראיינים כל הזמן בטלוויזיה, אלא אלה שבאמת עובדים מסביב לשעון וגם מגיעים להישגים מסוימים, גם אם חלקיים) – הם היחידים שמודים, בשיא הפשטות: אין לנו מושג.

כשלמדתי יוונית קלאסית (אי אז בימים), אחד המשפטים הראשונים שהתבקשתי לתרגם לעברית מתוך תרגיל בספר הלימוד היה הפתגם (בתעתיק גרוע): Anemon diokeis – שזה אומר, 'אתה רודף אחרי רוח'. משיטוט בגוגל הבנתי שזה קשור אולי ל'הבל ורעות רוח' שבקוהלת א' 14, אבל בראש שלי אני רואה רק רדיפה אחרי וירוסים נמלטים (בגיחוך). כי זה מה שנדמה שעושים עכשיו אצלנו: רודפים אחרי הרוח. והרוח בורחת, והיא רצה יותר מהר מאיתנו, ובשלב הנוכחי גם יש לה יותר שכל מאשר לכולנו.

שווא ידברו

מאז שהפכתי מאישה עובדת לפנסיונרית, התחלתי לחלום בלילות על כל מיני עניינים לא פתורים בעבודה. לא בעבודתי האחרונה, ששם התנהלו הדברים רוב הזמן לשביעות רצוני – אלא בעבודות ישנות יותר, מלפני שנים רבות. קרו שם כל מיני דברים שנראו לי לא הוגנים כלפיי, עד כדי עוול (מקצועי), וכדרכי בקודש לא ממש טיפלתי בהם, ולא אמרתי עליהם כלום למי שצריך, ויחסית (טוב, רק יחסית) גם לא ריכלתי עליהם עם מי שלא צריך. אבל עכשיו הם חוזרים אליי בחלומות.

וכדרך החלומות – שווא ידבֵּרו. הנפשות הפועלות – שחלקן כבר לא בחיים – קמות בחלומות לתחייה, והן בשיא חיותן. רק אני לא משתנה בחלומות: במקום להגיד את מה שהיה צריך, אני לא אומרת כלום. מצד שני, לפחות בחלומות אני עושה פרצוף חמוץ ונוקטת שתיקה מענישה. לדעתי בדרך כלל כשאני עושה את זה, זה לא מתפרש נכון (כלומר, אף אחד לא שם לב, ושתיקתי המענישה מתאדה באוויר). וגם אימי הזהירה אותי בילדותי (כנראה בצדק), כשאת מתנהגת כך, אנשים פשוט חושבים שאת גאוותנית. אבל בחלומות, כדרך החלומות, הנפשות הפועלות שקמו לתחייה דווקא מבינות בדיוק, ואני מצליחה לשמור על עליונותי בלי לפתוח את הפה אפילו. ואני רואה שלא נעים להן, מה שגורם לי (אפילו תוך כדי חלום) שמחה וגילה ודיצה.

אבל אז אני מתעוררת ויודעת שלא מניה ולא מקצתיה, ושהם לא הבחינו בדבר, וגם אם גרמו לי עוול הם לא יודעים שאני יודעת, וחוץ מזה הם כבר לא בחיים ולא ערים לכלום בין כך ובין כך.

ספיח

קצת צפונית ל-Montreux, על שפת אגם ז'נבה, שוכנת העיר Vevey (הוגים את השם בערך veve). עברנו דרכה ברכבת שבה נסענו מציריך ל-Montreux, וכששמעתי את שמה בכריזה (וראיתי בשלטים) אמרתי רגע, את השם הזה אני מכירה.

שמעתי עליה לראשונה כשהייתי ילדה וקראתי את נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט. זכרתי גם איפה בדיוק היא הוזכרה. זה היה כשאיימי הייתה בטיול הגדול שלה באירופה, עם קרובים או מכרים, שכחתי מי בדיוק, ובדיוק אז נפטרה אחותה בת' (אליזבת'), ולא היה טעם לחזור כל הדרך באונייה לארה"ב, כי זה היה רחוק כל כך והיה גוזל כל כך הרבה זמן. אז היא נשארה באירופה והייתה נורא אומללה, ולורי, שהיה אז בטיול אירופאי משל עצמו (מנסה להתגבר על שברון ליבו אחרי שג'ו דחתה אותו), החליט למהר אליה (אל איימי) ולנחם אותה באשר היא. ויצא שהיא בדיוק הייתה אז בשווייץ, ב-Vevey (בתרגום העברי כתבו 'ואֵואֵי', והילדה שהייתי לא כל כך ידעה איך לקרוא ולהגות את זה ובכלל תהתה על השם המוזר) – אז שם בדיוק הם נפגשו אחרי פרידה ממושכת למדי, וזו הייתה פגישה חשובה מאוד כי… לא אוסיף מאימת הספויילרים (אגב, בדקתי עכשיו בספר שוב ומצאתי שגם 'מונטראֵ' נזכרת שם! – אבל את זה לגמרי שכחתי).

אז בשבוע שעבר חיפשתי את הספר ומצאתי וקראתי את מה שנכתב שם על Vevey, ורצה הגורל שבאותו יום בדיוק הוקרן גם בטלוויזיה הסרט 'נשים קטנות' וצפיתי גם בו (טוב, ברובו). העריכה שלו מאוד מוזרה כי קופצים בו כל העת קדימה ואחורה ונזכרים במה שהיה אי אז וכו', כך שלדעתי מי שלא קרא את הספר יתקשה להבין את העלילה, ולא ברור לי מה הטעם להפוך סיפור של בנות נעורים לסרט בלשי עתיר חידות. כך או כך, חשבתי על נשים קטנות כל אותו יום, וחשבתי שוב כמה הוא (יחד עם עוד כמה ספרים מסוגו) השפיע עליי בילדותי ובנעוריי והשתתף בעיצוב של מי שאני (על אף ערכיו הפרוטסטנטיים המאוד בולטים). היום הוא זוכה לקיתונות של ביקורת משום שאינו אוונגרדי דיו בכל הנוגע לתפיסת מקומן של נשים בחברה – אבל בעיניי זה לא ממש הוגן לשפוט את מה שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה במונחים של היום. הוא היה יפה לזמנו, וכנערה הייתי מאוהבת בו קשות, ואני זוכרת לו עד היום את חסד נעוריי.

כך או כך, במסענו האחרון בשוויץ (ומתוך כבוד לזיכרונות הילדות שלי) קפצנו גם לביקור קצר ב-Vevey, וטיילנו על שפת קטע האגם שלה, ואני כמעט הפכתי שם לנציב קרח כי היה יום קר במיוחד, ומי האגם היו רוגשים מאוד, והרוח נשבה ממנו בפראות. לבשתי את כל הבגדים החמים שהיו לי ובכל זאת קפאתי מקור.

כך שנראה שלתועלת העתיד אמשיך לזכור את Vevey דווקא כפי שהופיעה בנשים קטנות – עם 'גן עתיק ונאה על שפת אגם נחמד ובו עצי ערמונים מרשרשים מעל, קיסוס מטפס בכל מקום, וצילו הכהה של המגדל מתמשך הרחק על פני המים הזוהרים באור החמה' (עמ' 411 בתרגומו של שלמה ערב). בגדול התיאור די מתאים למה שאני זוכרת מביקורי שם, למרות שלא הייתה שום חמה, וגם לו הייתה, הרוח לא הייתה מניחה למים לזהור באורה.

ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה

סמוך לשתיים בלילה שבין ראשון לשני נחתנו בנתב"ג.

אני כבר טסתי לא מעט בימי חלדי, בכל מיני הרכבים: עם הורים, עם ילדים, עם ראש המשפחה, לבדי, עם אחותי, עם אחיין תינוק, וכדומה. תמיד נלחצתי, כי אני אדם לחוץ. אבל אף פעם לא הרגשתי אבודה וחסרת אונים מול כוחות גדולים ואדישים ממני – עד הפעם. זה כנראה הקורונה והביורוקרטיה שלה, וכנראה גם הגיל (שלי), ואולי העובדה שבשנה האחרונה הפכתי למשוגעת יותר מכרגיל (אני תמיד אומרת שהשתגעתי בגלל החיסונים, אבל כולם אומרים לי שזה שיגעון לחשוב כך, ואז אני חושבת לי בשקט: מש"ל. Quod erat demonstrandum).

אזהרת מסע: צפו לפוסט ארוך ומייגע.

בניגוד למסעות רגילים, הפעם זה התחיל עם תוספות ביורוקרטיות: הטיסה הייתה ביום ראשון בערב (מז'נבה למינכן, ממינכן לנתב"ג. עם לופטהאנזה, למרות שקנינו כרטיסים של סוויס [הם שותפים]). אז ביום שישי בבוקר הלכנו לבדיקת קורונה, שאליה כמובן נרשמנו מבעוד מועד. הכול התנהל בשקט ובסדר, וגם מהר. אחרי שעתיים קיבלנו הודעת סמס שהבדיקות שלנו כבר התקבלו במעבדה, ולפנות ערב הגיע סמס עם התוצאות השליליות. האיש של הקטנה כתב לנו מיד כשהתבשר על כך: מצוין, את המשוכה הראשונה עברתם. ואכן, את כל המסע הביתה אפשר לתאר כמירוץ משוכות, חלקן די גבוהות בשבילי.

המשוכה הבאה הייתה בשבת בערב, שאז היה צריך למלא את הצהרת הנוסעים החוזרים לארץ הקודש. היות שהם לא יודעים לנסח שום דבר כמו שצריך, יש בהצהרה הזאת לא מעט בלבולי מוח מיותרים, במיוחד אם מגיעים ב'קונקשן', כמונו. גם מבקשים לדעת אם ביקרנו במדינות נוספות, וכשהודינו שהיינו גם בצרפת ובגרמניה (לקפיצות קטנות), דרשו לדעת את מספרי הטיסות שבהן חזרנו משם, ותלכו עכשיו תסבירו להם שחזרנו ברכב. הו, הפרצופונים הזועמים שיכולתי לסמן כאן לו היו לי. בסוף זה הסתדר איכשהו, וקיבלנו אישור במייל שההצהרה מולאה כנדרש, אלא שאז ראינו שהיא בתוקף רק עד שעה ככה וככה, שמאוחרת קצת משעת ההמראה של הקונקשן ממינכן, ואני אמרתי: יופי, הם לא יתנו לנו להמריא לארץ. ראש המשפחה חרק שיניים, אבל התרצה לבסוף ומילא את הטופס מחדש אחרי חצות, וגם הגדיל לעשות ושילם מראש עבור בדיקות הקורונה, ושלחנו הכול במייל לקבלה של המלון כדי שיוציאו לנו את האישורים גם על נייר. אחרי כל זה כמובן כבר לא יכולתי להירדם. מילא.

ביום ראשון בצוהריים יצאנו ברכב השכור שלנו מ-Montreux לכיוון שדה התעופה של ז'נבה. זה אמור לקחת קצת יותר משעה, אבל ראש המשפחה נכנס תמיד לדיכאון באוטוסטרדות, ודורש לרדת לכבישים הקטנים שבין העיירות, שאז זה כמובן לוקח יותר זמן, מה גם שהקריינית ב-GPS ברכב השכור (שמדברת רק צרפתית שוטפת) משתגעת מחוסר ההיגיון הזה ומתאמצת בכל כוחותיה להחזירנו לאוטוסטרדה.

בסוף הגענו לשדה התעופה, וחיפשנו את מקום החזרת הרכב (שלא תחשבו שזה פשוט, אבל תרגלנו את זה יומיים לפני כן כשנסענו לז'נבה סתם בשביל לטייל, וקווינו שאת כל הטעויות האפשריות עשינו כבר אז. ובגדול צדקנו, והגענו איכשהו).

אז החזרנו את הרכב בהליך פשוט יחסית, וגררנו את מזוודותינו עמוסות הביגוד החם ל-shuttle שייקח אותנו לטרמינל, וכדרך השאטלים, הוא לקח אותנו למסע ארוך ברחבי שווייץ עד שהגענו למקום מבוקשנו, וירדנו עם המזוודות העמוסות ונכנסנו לטרמינל ועלינו לאן שצריך ו…נתקענו לשעה בצ'ק-אין.

אל תאמינו כשאומרים לכם שרק ישראלים לא מקפידים לשמור על ריחוק בתורים. בתור ההוא היו רק שני ישראלים (שניים וחצי אם נספור גם את עדה ק.), שניהם מאוד יורמים, אחד מהם (לא אני) בעל נימוסים אירופיים משובחים – ובכל זאת אף אחד לא שמר. נכון שכולם היו סבלנים, בלי פרץ ובלי צווחה – לא אכחיש. אגב, בשווייץ המרחק הנדרש הוא רק מטר וחצי ולא שניים, וזה בגלל שהממשלה השוויצרית, בניגוד לישראלית, מאמינה שאזרחיה יודעים למדוד גם חצאי מטרים.
עדה ק., תסתמי.

הגענו סוף סוף אל הפקיד, והוא דרש וקיבל את כל הטפסים והאישורים, עיין פה ושם, ביקש להניח את המזוודות על המסוע, שקל ומדד וראה שלמרות כל הסוודרים אנחנו עוד רחוקים מן המכסה המותרת, ואז התכוננתי לנשום לרווחה, אלא שכידוע האדם מתכנן ואלוהים צוחק, והפקיד אמר: אבל אתם יודעים שלא שילמתם מראש עבור מזוודות.

כן, ככה זה היום: עבור מזוודות צריך לשלם מראש ובנפרד. ראש המשפחה כמובן ידע זאת ושילם מראש, וגם היה לו אישור על כך. אבל מישהו כנראה טעה ושכח לכתוב את זה איפה שהוא וזה לא מופיע במחשבים של חברת התעופה. עוד בצאתנו מישראל הם שמו לב לזה, אבל הפקידה בנתב"ג התרוצצה וביררה וחזרה ובישרה שזה בסדר, טעות שלהם, ואפילו התנצלה. ואילו הפקיד בז'נבה אמר שהוא לא יכול לעזור, והכין לנו טופס תשלום על סך יותר מ-200 פרנקים שווייצריים (שזה הרבה כסף), ושלח אותנו ללכת לשלם אותו במקום אחר, 'ותתחשבנו אחר כך עם האתר שבו הזמנתם את הכרטיסים'. אז חשנו אל הדלפק האחר (כבר בלי המזוודות, תודה לאל), וראש המשפחה ניסה שוב להסביר ולהראות שהנה רשום ששילמנו, אבל הפקידה אמרה שזה לא עוזר, אצלה במחשב כתוב אחרת, וצריך לשלם מיד עכשיו. ולמרות שכבר יצא לו המון עשן מן האוזניים, הוא לא התווכח ושילם. לא לחינם טענתי מראש שבלופטהאנזה הם אפילו יותר גרמנים מן השוויצרים (שגם הם גרמנים למדי), ושאין מצב שהם יחליקו משהו שלא רשום להם נכון במחשב. ואכן לא החליקו.

לא משנה. אני מכירה את ראש המשפחה היטב: הוא יתחיל עכשיו במסכת ארוכה של התכתבות עם האתר, ויעמוד על שלו בכל פעם שידחו אותו בלך ושוב, ובסוף ישיג את מבוקשו, והם יחזירו את הכסף וגם יתנצלו. זה ייקח הרבה זמן, אבל יש לו סבלנות של ברזל, והוא האגוז הכי קשה שאני מכירה.

אחרי שנפטרנו מן המזוודות חשבתי לתומי שהינה נעלה עוד קומה ונשב לנו שמחים וטובי לב לשתות משהו ולנוח לפני הטיסה. אז זהו שלא. למעלה הייתה בדיקת ביטחון קפדנית שלקחה די הרבה זמן (למרות שזה התקדם מהר ובאופן מסודר), ואפילו שקית של מטלית חיטוי שנשכחה בכיס של ראש המשפחה צלצלה שם בפראות כי יש בה כנראה טיפת מתכת, ולקח זמן למצוא את הפושעת. אבל בסוף הכול נגמר ורצינו ללכת לשתות בשקט – אלא שאז התברר שאת מספר השער עוד לא פרסמו, אבל כן טרחו לבשר שיש שערים שמרוחקים ממרכז הטרמינל מרחק של 15 דקות הליכה (וכשבשוויץ אומרים 15, הם בדרך כלל ממש מתכוונים לזה), אז לא ידענו אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרווח או לא. כלומר, עדה ק. ואני לא ידענו, ראש המשפחה דווקא ידע בהחלט שכן.

אחרי שנודע לנו מספר השער זירזו אותנו להגיע אליו מיד, והלכנו כמה שהלכנו והגענו ונפלנו שוב על בדיקת דרכונים ואישורים ופתקים ובלבולי מוח, ואחר כך להכניס הכול לתיק ולוודא שלא איבדנו כלום, וכשזה נגמר הורשינו סוף סוף לעלות למטוס וטסנו והגענו למינכן מהר וללא מאורעות מיוחדים.

אני זכרתי שאנחנו מגיעים שם לטרמינל 2 ואחר כך ממשיכים לטיסה הביתה מאותו טרמינל, שזה הדבר ההגיוני לחשוב, במיוחד אם משאירים לנו פחות משעתיים לצורך המעבר. אבל האוטובוס של שדה התעופה לקח אותנו שוב לטיול ארוך ברחבי מינכן עד שהגענו מן המטוס לטרמינל 2, ושם בלוח הטיסות היה כתוב שטיסתנו לתל אביב יוצאת מטרמינל 1, והופנינו לשאטל שייקח אותנו לשם.

בשלב הזה כבר התחלתי להזיע למרות שבחוץ היו כתשע מעלות צלזיוס, ואמרתי לראש המשפחה שאני לא עולה על שום שאטל בלי לברר קודם, כי לעבור לטרמינל אחר פירושו צ'ק אין מחודש, ובחיים לא נספיק.

אז שאלנו פה ושם ובסוף הסבירו לנו שלא צריך לעבור טרמינל, אלא להישאר בטרמינל 2 ורק לעלות קומה במדרגות הנעות, ולחפש את מספר השער שיופיע רק אז. עדה ק. תכף התפרצה בלי רשות ושאלה 'אז למה כתבתם בלוח הטיסות טרמינל 1', והפקידה ענתה לה (דווקא באדיבות ובסבלנות) שזה באמת בטרמינל 1 עבור מי שבאים מן העיר, אבל בטרמינל 2 זה בשביל מי שמגיעים בקונקשן. שזה בסך הכול הגיוני, אלא שעדה ק. בכל זאת רצתה להגיד שאין בזה שום היגיון, כי מטוס לא יכול להמריא בו זמנית משני טרמינלים שונים. אני השתקתי אותה מהר ושמנו פעמינו לקומה הנדרשת, ושם הלכנו במדבר ובערבה ובחשכה עד שהגענו לאגף המצורעים שמיועד לכל מי שיש לו קשר לישראל, ובדקו שוב דרכונים ואישורים ואמרו לנו לרדת במדרגות לאוטובוס (שוב). ואחרי עוד מסע ברחבי מינכן הגענו אל… טרמינל 1 (!), ששם הופנינו שוב לבדיקה ביטחונית. שם עשו לנו אשכרה צילומי רנטגן ובדקו לנו את הנשמה והציקו עד בלי די, ואותי עיכבו לאיזה בירור, ואני שמרתי היטב על עדה ק. שתסתום את פיה ולא תגיד להם שאנחנו מישראל ומבינים בזה יותר מהם (רק זה חסר לי, שהם עוד יתרגזו ויעכבו אותנו עוד יותר), והיא באמת סתמה. כשיצאנו משם נסענו שוב באוטובוס למטוס, ואז סופסוף הגענו לטיסה.

במטוס (של לופטהאנזה) אמרו שיהיה איחור קל בגלל טיסות קונקשן (עדה ק. רצתה להתווכח ולהגיד להם שזה לא אשמתנו אלא אשמתם, אבל גם היא כבר התעייפה מדי בשביל להתווכח), אבל זה באמת היה איחור לא רציני, והמראנו סמוך לתשע וחצי (שזה כבר עשר וחצי בישראל). מיד אחרי ההמראה הודיעו לנו שהפעם נקבל רק בקבוק מים מינרלים ושוקולד (מסיבה שלא הבנתי), ולי לא היה אכפת, כי הייתי מוכנה למכור את נשמתי לשטן תמורת בקבוק מים מינרליים. מיד אחרי ההמראה התחילו לחלק ארוחה של ממש(!), כולל שתייה מגוונת, אבל בלי שוקולד ובלי בקבוק מים מינרליים. אין דבר, קיבלתי מים בכוס. אבל עד יומי האחרון אתהה על פשר ההודעה המוזרה שקדמה לארוחה (עדה ק. מעירה שכנראה הבנתי את ההפך ממה שהם אמרו באמת: הם כנראה רצו להגיד שהפעם משום מה לא יחלקו מים מינרלים בבקבוק וכו').

הכי אני אוהבת כשהטייס אומר ברמקול Just sit back and relax and enjoy the flight. עדה ק. ואני לא נרגעות בשום מצב, וכשזה במטוס, עם כיסאות שמתאימים לאורך רגליים של ילדים בגן, זה בוודאי קשה שבעתיים, שלא לדבר על ליהנות. עדה ק. בכלל טענה שהגב שלה נשבר לשניים, אבל לדעתי היא הגזימה קצת. כך או כך, גם זה עבר איכשהו, ולקראת שתיים בלילה ראיתי את חופי הארץ מתקרבים והייתי נורא שמחה, באמת. תל אביב מלמעלה נראית כמו עץ חג מולד, והכול מואר, ואני לא מבינה למה אנשים לא מכבים את האור והולכים לישון במיטה שלהם בשקט בשעות כאלה אם יש להם מזל ואינם תקועים במטוס או בשדה תעופה.

לא משנה. בנתב"ג חיכה לנו סוף סוף 'שרוול' נורמלי שחיבר אותנו לטרמינל (בלי אוטובוסים!), ומשם הדברים החלו לרוץ. איש לא ביקש תעודות קורונה ושאר ירקות, ומשום מה הופנינו לבדיקת דרכונים דיגיטלית למרות שהדרכון שלנו לא דיגיטלי (ההיגיון של שדות תעופה הוא מעבר להשגתי בכל מקרה), וקיבלנו את הפתקה הפצפונת המעצבנת ההיא שצריך לשמור לא לאבד, כאילו שאין מספיק דברים לשמור עליהם, וכאילו שכל מה שחסר לנו זה להשגיח על משהו בגודל מיקרוסקופי שיכול בכל רגע לצנוח ולהיעלם. אבל המזוודות הגיעו מיד, ואז גלגלנו אותן אחר כבוד לאזור בדיקות הקורונה, שנראה כמו אולם התעמלות ישן (וקצת מלוכלך) של בית ספר מהמאה הקודמת. אבל גם שם היה מאורגן מאוד, עם לפחות 40 עמדות בדיקה, ועם סדרנים שכבר יודעים את עבודתם אפילו בעיניים עצומות, וזה הלך ממש מהר והצמידו לנו צמיד ליד כמו בחדר יולדות ושחררו אותנו לנפשנו. שאז נאלצתי להודות שישראל לא בהכרח מבולגנת יותר ממדינות אחרות, למרות שהיא בהחלט נראית כאילו היא כן.

כדי שלא אהיה מרוצה יותר מדי מן התפקוד הביורורקטי בישראל, חיכתה לנו עוד חווית החניה לטווח ארוך. שוב חיכינו לשאטל של שדה התעופה שייקח אותנו אל החניון, ובזמן ההמתנה, כשראש המשפחה ניסה לשלם עבור החניה בעזרת הקופה שהייתה שם, התברר שהיא כמובן לא עובדת, ופספסנו שאטל אחד והיינו צריכים לחכות לשאטל הבא, שהגיע די מהר. לפי ההודעות ברמקול ובכיתוב של השאטל אי אפשר היה להבין בשום אופן מתי לרדת ממנו, אבל בסוף איכשהו מצאנו וירדנו והלכנו קצת – ושם חיכה לנו לאור תאורת הלילה האוטו שלנו, כפרה עליו, מאובק כדבעי אבל בריא ושלם, והטענו עליו את המזוודות ויצאנו לדרך ועברנו בקופה מתפקדת ויצאנו משם מהר ומאז לא היו יותר תקלות. כל הסיפור מאז הנחיתה ועד ההגעה הביתה לקח שעתיים, כולל בדיקות קורונה, וזה ממש לא נורא. אבל אני כבר בשוונג של תלונות, אז אמשיך להתלונן.

בבית חיממנו מים למקלחת והכול נראה לי ולעדה ק. ישן ומאובק. סידרנו מהר את המזוודות והתקלחנו, וכשכבר הייתי מוכנה לצנוח למיטה (כי בשעה זו כבר לא זכרתי בדיוק איך קוראים לי, וגם עדה ק. נאלמה דום לגמרי), הגיעה פתאום סדרת סמסים שהעירה אותי בחזרה. משרד הבריאות שמח להודיענו שאנחנו חייבים בבידוד עד שלישי בלילה (ככה סופרים אצלם 24 שעות. אני עייפתי מוויכוחים, אז אשתוק). ומשטרת ישראל ביקשה את רשותי לעקוב אחרי הטלפון שלי כדי לוודא שאני לא מרמה. התחלתי להתרגז באמת ולא נתתי את רשותי, למרות שהם המשיכו לשלוח תזכורת כל שעתיים. כלומר, הם הסבירו שזה לא חובה, אבל איימו שאם לא אסכים ישלחו שוטר הביתה. עדה ק. התעוררה ואמרה, כל הזמן אתם מייללים שאין לכם כוח אדם בזמן שבמגזר הערבי רוצחים זה את זה נפש, ועכשיו יש לכם כוח אדם לוודא בידודים, אז בבקשה, תשלחו שוטר. הרעיון שמדינה מרגלת אחרי אזרחיה מפני שהיא לא מוכנה לסמוך עליהם בכלום, מוציא אותי מדעתי מרוב כעס.

בשבע בבוקר נרדמתי שדודה. בתשע התעוררתי, כי עושים אצלנו עבודות שיפוץ ותיקון בבניין. ואז הסתובבתי כל היום עם עיניים טרוטות, בערפל האופייני של חוסר שינה, מחכה לשמוע אם יש לי קורונה או לא.

מוקדם אחר הצוהריים הגיעה הודעה שאנחנו שליליים לקורונה. משרד הבריאות טרח גם הוא ושלח הודעת פטור מבידוד, ואפילו המשטרה הפסיקה לשלוח תזכורות בענייני מעקב. ראש המשפחה אמר, עכשיו שמותר לנו, בואי נקרע את העיר, או לפחות תבואי איתי לסופר, כמעט נגמר לי החלב לקפה. אני אמרתי שבניגוד לדעת מדינת ישראל, אני דווקא אזרחית די ממושמעת ואחראית, ולכן גם בלי דרישה לבידוד אשאר בבית עד הבוקר (שזה בסך הכול יותר מ-24 שעות המינימום הנדרש, אם נדרש) – ושכנעתי גם אותו לדחות את הסופר למחר. וככה נשארנו בבית, יורמים קפדנים ושומרי חוק שכמונו, ואפילו בלי שהמשטרה תכריח אותנו. צפיתי בטלוויזיה בקצת חדשות, נרדמתי מולן בשלווה, ואז קמתי והלכתי לישון ממש וישנתי עשר שעות תמימות, שזה שווה ערך של לפחות שני לילות רגילים שלי.

וכך תם מסענו בשוויץ. ראש המשפחה בשל לנסוע שוב מחר בבוקר (לא איש עשוי ללא חת כמוהו ייתן לביורוקרטיה להפיל את רוחו) – ואם לא לשווייץ, הוא מוכן להתפשר גם על מקום אחר. אני לעומת זאת הודעתי שאני צריכה שנה שנתיים להירגע, והוא מכיר אותי טוב מכדי להתווכח בינתיים.

כל הזמן אני חושבת על הקטע ההוא שאפרים קישון כתב פעם. קראו לזה 'המרדף', והוא תיעד בו את מאבקיו בביורוקרטיה. הוא היה אלוף בדברים כאלה, ובכל פעם שקראתי את זה בנעוריי התפוצצתי מצחוק. בין היתר הוא סיפר איך התקלקל איזה צ'ופצי'ק קטן במיקסר שלו, והתברר שאי אפשר להחליף בארץ, וצריך להזמין את החלק המבוקש מרודזיה (!). והוא מילא עשרות טפסים והתרוצץ בין משרדי מממשלה כדי לאפשר את ההזמנה, אבל זה לא הסתדר, ובסוף הוא ויתר וקנה מיקסר חדש. וכל זה קרה עוד לפני הקורונה. מה הוא היה כותב עכשיו לו היה עוד בחיים על נסיעות לשווייץ, אני יכולה רק לדמיין, ואפילו יכולה להתחיל לצחוק כבר עכשיו על מה שאני מדמיינת.

אגם הקסמים

מסתבר שלהזניח את הבלוג אפשר גם בשווייץ… אז הנה אני מנסה לתקן את המעוות.

מאז הפוסט הקודם כבר עזבנו את ציריך ונסענו דרומה. בערב האחרון בציריך עוד עשינו סיבוב רגלי אחרון בעיר וראינו את הברבורים ישנים בנהר. וכך ישנים ברבורים: הם מקפלים את צווארם הארוך ומחביאים את ראשם, כולל המקור, מתחת לנוצות הכנפיים שלהם. שאז הם נראים כמו חבילות לבנות שצפות על פני המים החשוכים, לגמרי בלי סימן ההיכר האופייני להם. כששניים מהם שמעו אותי מדברת מן המעקה שמעל לנהר, הם התעוררו ושלפו מיד את ראשם ממחבואו ושטו-גלשו לעברי בהוד והדר, אולי בתקווה לקבל משהו. כשנוכחו לדעת שזה לא יקרה, הם חזרו והתקפלו וכנראה נרדמו בחזרה.

למוחרת נסענו ברכבת ל-Montreux, ששוכנת על שפת אגם ז׳נבה, בדיוק בקצה ההפוך (המזרחי) מז׳נבה עצמה (מרחק של יותר משעתיים נסיעה ממנה: לא אגם קטן, מסתבר). כבר באמצע הדרך התחלפה השפה: מגרמנית עבר הכול לצרפתית. זה לא רק השפה: זה גם אורח החיים ואופן החשיבה, ואפילו מזג האוויר (שהתחמם פלאים, יחסית). לפעמים אני שוכחת שזאת עדיין שווייץ ולא צרפת. וכל הזמן אומרים לי Bonjour Madame, וזה תמיד משעשע אותי, כי אומרים את זה גם בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, וגם כי קוראים לי Madame. אבל עדה ק. מעירה שאין מה להשתעשע, אכן אני גברת, שלא לומר גברת זקנה.

המרפסת הזעירה שלנו, בקומה השביעית, צופה ישר אל האגם. לדעתי מדובר באגם קסמים. בכל רגע צבעו משתנה וכיוון האדוות שלו מתחלף. לפעמים הוא תכול לגמרי, לפעמים אפרורי. לעיתים חלק כראי, לפעמים פחות. היום, לקראת מהפך צפוי במזג האוויר הלילה (יהיה גשום וקר), נראה שהאדוות היו עצבניות ואפרוריות יותר מכרגיל. כל ערב יש שקיעה אחרת, והשמש משחקת בין העננים ומשתקפת במים באופן אחר ובצבע אחר. הנסיך הקטן היה נהנה כאן מאוד.

אז כמובן נסענו גם לטיולים בסביבה, ועלינו ברכבל עד לחצי הגובה במון בלאן (צרפת קרובה מאוד לכאן), וחרשנו כבישים וסרפנטינות הרריות (הרי האלפים, כמובן), וככה וככה – אבל אני תמיד שמחה לחזור למלון ולצפות באגם, שכל יום הוא כמו אגם חדש ולא מוכר, על שפעת ברווזיו ושחפיו, וערוגות הפרחים על גדותיו – בין היתר פרחי הווינקה של אימי, אבל גדולים מהם פי שניים לפחות.

מוחרתיים יגיע כבר תור בדיקת הקורונה לקראת שובנו, ואני מנסה לא לחשוב עליה יותר מדי, כי אם למשל יתברר שאנחנו חיוביים א-סימפטומטיים, יהיה שמח. לא, לא אחשוב על כך עכשיו. זה משהו שאפשר וצריך ללמוד מסקרלט או׳הארא.

אז זהו. ראינו הרבה נופים יפים, וככל שמעפילים גבוה יותר ראש המשפחה נהיה מבסוט יותר – אבל אני נותרתי ילדת מישורים (סליחה, מאדאם של מישורים), והייתי יכולה להסתפק בשקט במרפסת שלי מעל לאגם הקסמים. שנאמר, יושבה על הגזוזטרה.

נספח

מוסיפה עוד כמה תמונות מציריך, בהמשך לפוסט הקודם:

(באדיבות ראש המשפחה)

Hotel Storchen, עם קן החסידות על הגג

כנ״ל, תקריב, עם מגדל הכנסייה מאחור

השתקפויות על נהר Limmat, עם ירח

כנ״ל, בלי ירח

ד״ש מציריך

אז יצא שאני בציריך, החל משלשום בערב. ראש המשפחה מיצה לגמרי את הישיבה האינסופית בבית, אמר לי (במידה לא מבוטלת של צדק) ש׳אם לא עכשיו אימתי׳, והזמין כרטיסים. אני כזכור חלמתי כל העת על בריחה הרחק מממלכת חיסוני הקורונה השלישיים, מצד שני שונאת וחרדה להיות תיירת, אז היה קשה לי ליישב את הסתירה. אבל בין כך ובין כך אני מלאת סתירות כרימון, אז לא נורא, נוספה עוד אחת.

יותר מארבע שנים חלפו מאז יצאנו לאחרונה מארץ הקודש. התברר שדי שכחנו איך זה בכלל, וגם הרבה דברים השתנו, וגם אני נורא הזדקנתי, למרות שראש המשפחה נותר צעיר כשהיה. אבל בסך הכול, למרות שקרונה הזאתי מסבכת הכול עד בלי די, הלכה הטופסולוגיה יותר בקלות ממה שחששתי. אני למשל חשבתי שאם תהיה איזו בעיה עם הטופס הממוחשב לכניסה לשוויץ, יגרשו אותי מיד בשדה התעופה בציריך חזרה לארץ, אבל בסוף הודיעו לנו במטוס שאם שכחנו (למלא) את הטופס, הם ישמחו לחלק לנו אחד על נייר למילוי מיידי לפני הנחיתה. בגדול אף אחד לא חשב על גירוש: נדמה לי שהשוויצרים סבלו לא מעט מירידת התיירות עקב הקורונה, והם שמחים עכשיו על כל מי שבא, וגם יותר נחמדים ממה שזכרתי. למשל לפנינו בבדיקת הדרכונים בציריך הייתה ישראלית שלא הבינה בכלל מה רוצים מחייה ולא מצאה את תעודת החיסונים שלה, וטענה שהיא בכלל מחלימה, ולא ידעה שום שפה מקומית, וראש המשפחה כבר נחלץ להסביר לה ולשוטרת הגבולות ככה וככה, ואני חשבתי שתכף יצעקו על שניהם ויגידו לו לעמוד בתור בשקט (אנחנו וההרגלים הלבנטיניים שלנו), אבל הכול התנהל בסבלנות ובאדיבות ובא על מקומו בשלום, וכולם בסוף הודו לראש המשפחה שהציל את המצב.

אני חשבתי שיהיה כאן קריר כמו בחורף של מישור החוף שלנו, אבל התברר (למזלי עוד לפני שיצאנו) שקר כאן כמו בחורף ירושלמי. היום, למשל, מקסימום עשר מעלות צלזיוס. מעיל וצעיף חובה, וגם כפפות לא יזיקו. אני עם מסכה גם בחוץ, היא מחממת יפה את הפנים, ונראה שגם השוויצרים גילו את הפטנט הזה (מתאים בעיקר לשעות הבוקר המוקדמות). ראש המשפחה ברקיע השמיני בגלל מזג האוויר, אבל אני קצת מוטרדת, כי המזוודת כבדות יותר בגלל כל הסוודרים.

את ציריך אני די זוכרת מפעמים קודמות. נהר ה-Limmat יפהפה. הרחובות והמסעדות פחות מלאים ממה שזכרתי (אחרי הכול, זה off-season), ברוב המקומות (לא בחנויות) מבקשים תעודת קורונה ותעודה מזהה, אבל מאוד סבלניים בזמן שכולם מפשפשים בניירותיהם ובתיקיהם. המלצר בארוחת הבוקר התנצל שהוא בכלל מבקש, אבל הרגעתי אותו והסברתי לו שאנחנו רגילים לזה (כזכור, אני מממלכת חיסוני ואיסורי הקורונה, אותי אי אפשר להפתיע). בכלל, שווייץ נראית לי מקום מתאים בימים הקשים האלה: הכול מאורגן להפליא וכולם סבלניים. קצת יקיות היא צורי לנשמתי העייפה.

אתמול, בהליכתנו ליד הנהר, ראינו את מלון החסידות שעל הגדה. זכרתי אותו מן הפעם הקודמת. יש בראשו פסל של קן חסידות, כולל הגוזלים. זה כזה חמוד. וכל המלון צבוע בוורוד, שזה הצבע המועדף על עדה ק., שלמרות גילה המופלג עוד לא לגמרי התבגרה.

בערב יצאנו שוב לראות את הנהר החשוך. השתקפויות האורות בתוכו נהדרות. ראש המשפחה מתכנן לצאת בימים הקרובים עם חצובה ומצלמה רצינית ולצלם בחושך. צילום בסמרטפון זה נחמד מאוד, אבל יודעי דבר טוענים שזה לא זה. שיהיה.

לפנות בוקר, כשהתעוררתי , והתקשיתי להירדם בחזרה בגלל הרהורים טורדניים על ׳איך נסתדר עם הביורוקרטיה של החזרה לארץ׳ (לא, מוטב שלא אפרט, אני חסה על מערכת העצבים של הקוראים), כתבתי בראש, בחושך, משהו על ההשתקפויות ההן. זה לא יצא מאוד הגיוני, כי הראש שלי לא עובד טוב בחושך (יש שיגידו שגם באור לא). אבל אחר כך נחה דעתי ונשמתי הרבה ולאט מאוד, ובסוף נרדמתי בחזרה. אני כותבת את זה גם כאן, למרות שזה לא מחשב רגיל אלא אייפד, ואין לי איך לנקד. מילא, אלתרתי קצת.

על שפת ה-Limmat, בערב
השתקפויות מוארות בנהר החשוך –
הנה דבר מה שלא חשבת עליו עדיין:
האור מכפיל עצמו על פני המים
היש נוצר מתוך האין

היא מדברת!

אתמול בערב, לגמרי שלא כצפוי, הייתה תקלה עולמית גדולה ברשתות החברתיות של פייסבוק – כולל אינסטגרם וואטסאפ. שזה שוב מוכיח שלא טוב לשים את כל הביצים בסל אחד (או, כהמלצתו של מרק טוויין, אם כבר שמים אותן בסל אחד, צריך לשמור על הסל). כרגיל אני נלחצת מכל בעיה באינטרנט, אבל היות שזה היה כלל עולמי, זו לא הבעיה שלי, ומלבד זאת בלי פייסבוק ואינסטגרם אני יכולה לחיות היטב. ואטסאפ הוא אומנם יותר ממכר ונחוץ, אבל גם לו יש תחליפים (למשל מסרונים, שלא לדבר על שיחות טלפון אמיתיות). על כן אני שמחה לדווח שאחרי שהיקף התקלה התברר לי, לא הייתי לחוצה בכלל (רק מסוקרנת), וזה, בשבילי, הישג עצום.

מדי פעם נכנסתי לטוויטר כדי לראות מה קורה ברשת הכמעט יחידה ששרדה. אז מסתבר שכולם שם היו כל כך המומים, שזנחו כמעט לגמרי את הוויכוחים האינסופיים בנוגע לחיסונים, והתרכזו ברשתות החברתיות האבודות-אלוהים-יודע-עד-מתי. חייבת לומר שהשתעשעתי מהרבה דברים שקראתי שם – החל מן ההכרה המבוהלת בכך ש'אשכרה עכשיו נהיה מוכרחים לדבר זה עם זה' ('ולא תהיה לי ברירה אלא להתקשר להוריי בטלפון ולשאול מה שלומם'), עבור דרך ההגיגים הקומיים בעניין גורמי התקלה ('המוסד החליט לחפש את רון ארד דווקא בפייסבוק' [וע"ע נאום בנט שעות ספורות קודם לכן]), וכלה בדיווחים על שיטות הישרדות מומלצות ('תעברו לטלגרם!' – כאילו, רק זה חסר לי עכשיו). הכי אהבתי את הסטטוס של האימא שכתבה 'מה אתם יודעים, מתברר שבת ה-12 יודעת לדבר!'

מה שמיד הזכיר לי את רומיאו שמתחבא בחושך מתחת למרפסת של ג'ולייט, וג'ולייט יוצאת למרפסת ואומרת משהו (לעצמה, או לאומנת), ורומיאו המאוהב מכריז בהתפעמות: היא מדברת!
(!She speaks). אני זוכרת איך המרצה שלנו באוניברסיטה צחק כשהוא תיאר לנו את הסצנה הזאת, וחושבת איך רומיאו זכה להתפעמות כזאת אפילו לפני שבכלל מישהו חלם על תקלות בפייסבוק ובאינסטגרם.

הבוקר קמתי למציאות המתוקנת: כל הרשתות חזרו בשלום, העולם שב לקדמותו, כולם נשמו לרווחה. עכשיו הכול טוב (נניח). עד לפעם הבאה.

וסליחה על השימוש שלוח-הרסן בסוגריים: ככה יצא.

מזה עידן ועידנים

מזה עידן ועידנים לא כתבתי. יום הכיפורים עבר, סוכות עבר, שמחת תורה מתקדם בריצה, או-טו-טו כבר אחרי החגים – והנה סוף סוף אני פוקדת את בלוגי הזנוח לאנחות.

למה לא כתבתי? בעיקר כי לא מתחשק לכתוב על ענייני אקטואליה – שאז עדה ק. משתלטת על הכול ומפזרת כל מיני דיבורים נרגזים ועצבניים. שתינו משתגעות לגמרי מהדיבורים האינסופיים בעניין מחוסנים, ובעיקר בעניין לא מחוסנים. וזה למרות ששתינו התחסנו כדבעי ונלך אפילו להתחסן שוב אם יצוו עלינו. הביטחון שלנו בחיסונים קצת התערער בעקבות הגל הרביעי, אבל אנחנו אזרחיות מאוד ממושמעות, שלא לומר פחדניות, ועושות מה שאומרים לנו שצריך.

אבל הדיבורים האינסופיים על זה משגעים אותנו, ועדה ק. פשוט לא מסוגלת לסתום את הפה כשזה מתחיל. כמו למשל הוויכוחים עכשיו על מכונות האקמו. הדיבורים האלה נשמעים כמעט כמו 'לכולם מחלקים סוכריות ורק לנו לא יישאר'. כאילו, מה עובר על אנשים? זה לא ברור שנותנים את הטיפול הנדיר (ובלי לשאול יותר מדי שאלות) למי שמצבו קשה יותר ויש לו יותר סיכוי לשרוד אותו? הרי בינינו, לא מדובר בטיול בפארק. וראש הממשלה שלא מתבייש לומר שהוא רוצה שהורים לילדים מחוסנים יריבו עם הורים לילדים שלא התחסנו. שזה פשוט ניצול בוטה של לחץ חברתי, שהנהגה אחראית הייתה צריכה לשאוף לנטרל אותו. את זה בדיוק ניסתה שאשא-ביטון למנוע כשהתנגדה לחיסונים בבתי הספר. כשנתניהו אמר דברים כאלה עלינו על בריקדות (אפילו אני צפרתי מתחת לגשרים), ואילו עכשיו זה מתקבל בשלוות נפש. והעיסוק הבלתי פוסק בחולים הלא מחוסנים, והדיבורים האיומים – וזה לא רק עניין של דיבורים ונימוסים, זו דרך מחשבה. מבהילה ביותר, מונהגת מלמעלה ומולהטת על ידי תקשורת היסטרית.

לא משנה. אמרתי שאני לא רוצה לתת לעדה ק. להשתלט, והנה היא השתלטה בכל זאת. זה מה שקורה בדרך כלל להחלטותיי היפות.

אז איפה הייתי ומה עשיתי. בסופ"ש האחרון היינו בירושלים. גרנו בבית ההארחה החמוד של הכנסייה הסקוטית, טיילנו פה ושם, ראינו הצגה בחאן, וככה. עם תווים ירוקים ומסכות וכל השפיל. עשינו דברים שלא עשיתי כבר כמעט שנתיים. הרגשתי מאוד הרפתקנית. וגם התבשמנו מהשקט הבלתי נתפס ברחובות הירושלמיים בסוף השבוע. אמרתי לראש המשפחה, אצלנו זה ככה רק ביום כיפור, והוא ענה לא, אפילו אז לא, כי האופניים. מה שנכון.

בגן הבוטני התוודעתי לראשונה אל פרחי הלוטוס. עכשיו זו לא העונה שלהם, ומה שנשאר מרובם זה מין שאריות יבשות שנראות כמו עוגיות אצבעון (מסאיקס), עם החורים. אבל פה ושם נשארו גם כמה לוטוסים גדולים, ורודים, והתברר לי להפתעתי שהם בכלל שייכים למשפחה של חבצלות המים (הנימפאות). כלומר, אם הבנתי נכון. והם צומחים בתוך אגם, והעלים הירוקים שלהם כל כך ענקיים, והרוח נושבת בתוכם ומסיעה אותם כמו מרבד גלי יפהפה. כמעט כמו הרוח בערבי הנחל, למרות שאין דמיון.

סמוך ליציאה מן הגן הבוטני הייתה תערוכת צילומים קטנה של פרחי בר, ונתקעתי שם מול צילום של שתי רקפות שאחת מהן פורחת איכשהו הפוך, כלומר הסנטר הסגול שלה כלפי מעלה והעלים הוורודים כלפי מטה, כמו שיער גולש, ולכן היא נראית כמי שמרימה את פניה להתנשק ואכן מתנשקת עם הרקפת שמעליה. תמיד חשבתי שהן אנושיות – ענוגות אבל עקשניות, אמיצות באופן יוצא דופן, ממתיקות סוד עם החברות שלהן במושבה, וכל זה. עכשיו התברר שהן גם מתנשקות.

שכחתי את שם הצלם, וניסיתי לחפש את הצילום בגוגל ולא מצאתי, אבל זה היה מקסים ביותר.