כולבויניק מקוצר

במהלך יום הכיפורים כתבתי פוסט  די ארוך במחברת,  והתכוונתי להקליד אותו לבלוג בְּמוֹצָאֵי,  אבל אחרי שכבר סיפרתי הכול במחברת אין לי כוח להתחיל הכול שוב כאן.  זה בערך כמו שכשהקטנה הייתה קטנה ולא רצתה לספר לנו מה קורה איתה,  ועד מהרה הבנתי שאחת הסיבות היא שהיא כבר סיפרה על זה לחברות שלה ודנה על זה איתן בפירוט,  ולמי יש חשק להתחיל שוב.

אז חסכתי לקוראי הבלוג הרבה זמן,  ורק אסכם כאן כמה נקודות בקיצור:

*

נוהל יומכיפור שלי:  כמו בשנים האחרונות,  חצי חצי.  אכלתי בבוקר אבל אז המשכתי לצום עד הערב.  שתיתי גם מים וגיוונתי פה ושם בסירופ נגד שיעול ולכסניות לגרון,  כי הווירוס שנפל עליי לפני ראש השנה התברך בזנב ארוך,  נבזי  ובוגדני.

*

יצאתי לשני טיולים רגליים ובדקתי את מצב רוכבי האופניים בעיר.  גיליתי שיש הווי חדש של יום כיפור:  חלק מההורים יושבים בצל העצים,  על כסאות שהוציאו מהבית למדרכות,  ומשגיחים משם על הטף הרוכב.  הכי חמודות הן הקסדות של הרוכבים המאוד-צעירים.

*

השקט של יום הכיפורים עולה לי על העצבים. אחותי אומרת שזו אולי פוסט טראומה משנת 73.  אולי.  אני תמיד מכריזה שעד שיום הכיפורים לא ייגמר אני לא אירגע,  וראש המשפחה מוסיף:  את לא תירגעי גם אחרי שייגמר.  והוא יודע על מה הוא מדבר.

*

מעניין מה באמת קרה עם המטוס הרוסי שהופל שלשום בסוריה.  ראיתי שהרוסים נרגעו קצת מהאשמותיהם ההיסטריות הראשוניות. לא נראה לי שנדע אי פעם את האמת המדויקת.  אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע,  והרשתות החברתיות כביכול מגלות לנו את כל מה שהדורות הקודמים לא זכו לדעת,  אבל לדעתי אנחנו שרויים בדיוק באותה אפלה כמו מקודם,  רק שלרוע מזלנו,  האפלה בימינו מוצפת בפטפטת שאין לה סוף, וזה הרבה יותר גרוע.

*

ראש המשפחה העביר את רוב היום בהרכבת פאזל (שזה הלהיט החדש אצלנו),  ואילו אני קראתי.  למרבה הפלא אני כבר בחלק השלישי של הרומנים הנפוליטניים.  האמת שהוא לא רע,  והסקרנות מדרבנת אותי להמשיך.  אני עדיין המומה מאיך שלילה היטיבה להגדיר את נינו בדייקנות:  אם יוציאו לו מהראש את כל מה שהוא קרא בספרים,  לא יישאר שם יותר כלום.  איזו טביעת עין נהדרת.

*

בין לבין עוד הספקתי לקרוא לאחרונה את אוסף קטעי היומן והמכתבים של אתי הילסום (השמיים שבתוכי),  שאותם כתבה בהולנד בשנים 1941 – 1943,  כמעט עד מותה באושוויץ.  עם היומן (ועם עריכתו הלוקה בחסר) היה לי קשה בהתחלה,  אבל זה השתפר מאוד בהמשך.  היא פיתחה לעצמה דת מיוחדת במינה,  לחלוטין לא דתית,  שבאמצעותה ביקשה גם לעזור לאחרים.  עשרות שנים אחרי מותה,  דומה שהיא עדיין מצליחה לעשות זאת.

*

להבדיל אלפי הבדלות (אם כי,  למרבה האימה,  לא כולם מבדילים),  צפיתי  לפני יום הכיפורים בתוכנית המקור על משפחתה של עהד תמימי. ניסיתי לגייס את כל סובלנותי ואת האובייקטיביות שלי ואת ההבנה לסבלותיהם של בני אדם,  ולא הצלחתי.  בעיקר התעצבנתי בשל האופי המניפולטיבי של מה שהמשפחה הזאת עושה,  וחשבתי ברוגז שלו היה משקיעים עשירית מן המחשבה ,  המאמץ,  העורמה והאינטליגנציה שלהם בניסיון לשפר את תנאי חייהם,  במקום בחתירה הבלתי נלאית לעורר את אהדתם ורחמיהם של תיירי-כיבוש נבערים מדעת,  היה מצבם טוב פי אלף.  או שאולי זה רק ניצני הפשיזם שהולכים ונובטים ומשגשגים בתוכי.  נקווה שלא.

*

ושתהיה לכולנו שנה טובה ורגועה.  אמרו שצפויים בה גשמים בכמות העולה על הממוצע.  הלוואי.  אבל אני אאמין רק כשאיווכח במו עיניי.

מודעות פרסומת

תשע"טובה, ועוד

העיתונאית יפעת ארליך כתבה השבוע בפייסבוק סטטוס על חוויה שלה ברכבת בבלגיה:  היא עלתה בטעות על קרון המחלקה הראשונה,  והכרטיסן הורה לה לעבור מיד למחלקה שלה,  עם מזוודתה,  בזמן שהרכבת כבר הייתה בנסיעה.

הפוסט עצמו הורד,  כך שאינני זוכרת את הניסוחים המדויקים  –  אבל מה שאני כן זוכרת זה שהיה שם הגיג על התחושות שזה עורר בה כנכדה של יהודי אירופי שגורש על ידי הנאצים,  מן הסתם ברכבת.

כפי שניתן לשער,  הסטטוס הנ"ל עורר מרבצו את הגיהנום בכבודו ובעצמו.  ראיתי לא מעט תגובות וסטטוסים שגינו את ארליך בתוקפנות תמוהה ולעגו לה באכזריות לא מבוטלת.  בין השאר האשימו אותה בזילות השואה,  קשרו זאת לעובדה שהיא מתנחלת דתייה ימנית, ולא התביישו לערבב לתוך העניין את שירו המצוין ומחריד-הלב של דן פגיס (מן הקרון החתום).  ראיתי אפילו תגובות מכוערות של פרופסורים שאני מכירה אישית מן האוניברסיטה.  האמת שתמיד חשבתי שפרופסורים הם לא בהכרח ולא תמיד גבוהים מגובה הפנלים,  אבל הגסות של תגובותיהם בכל זאת הפתיעה אותי.  כמה דק ושביר המעטה התרבותי-משכילי שאנשים מסוימים עוטים על עצמם,  וכמה  מהר הוא עלול להיסדק לטובת בית הדין של התרנגולות.

אני לא כל כך הבנתי על מה המהומה.  האמת שאני די מסמפטת את יפעת ארליך,  למרות שאינני מסכימה עם דעותיה.  מצפייה רבת שנים בתוכניות טלוויזיה שבהן השתתפה התרשמתי שהיא מתווכחת בהגינות,  בלי להתלהם,  ומשתדלת לענות גם על שאלות קשות.  בסטטוס המדובר היא לא האשימה את חברת הרכבות הבלגית ולא את הכרטיסן.  היא סיפרה על חוויה לא נעימה (וכן,  זה לא נעים כשאומרים לך להסתלק וחושדים בך שהגעת לשם בכוונה,  ואני מאמינה לה שזה לא היה בכוונה:  גם אני עשיתי טעויות כאלה בימי חיי).  בקיצור,  היא סיפרה על חוויה לא נעימה ועל האסוציאציות שזה עורר בה כבת לדור השלישי של ניצולי שואה ששקועה בשלב זה של חייה באיסוף עדויות על העבר.  אני מאמינה לרוב המבקרים אותה שהם לא היו מרגישים כמוה,  אבל חוששת שאולי משהו מן האסוציאציות הללו היה עובר גם במוחי,  גם אם לא כך הייתי כותבת עליהן.

וזאת לדעת:  אני לא דור שלישי לשואה  –  אני דור שני.  האסוציאציות האלה נשתלו בתודעתי כשהייתי ילדה מאוד קטנה,  והן מתעוררות לפעמים מכל מיני טריגרים,  צפויים יותר וצפויים פחות.  איש אינו אשם בזה  –  לא האירופים שחיים היום באירופה,  ולא הוריי שהתאמצו לברוא עולם חדש נורמלי מתוך חורבות שלא היה בהן שום דבר נורמלי.  זה פשוט קרה כך,  ובלי האשמות.

*

לכבוד יום נישואינו העשרים,  לפני כחמש עשרה שנים,  שכנע אותי ראש המשפחה לטוס איתו לבודפשט.  לאימי היה עבר בודפשטי עשיר,  והיא לא הסתירה את דעתה שההונגרים הם אנטישמים איומים,  ולא רק בלשון עבר.  אני לא התווכחתי אתה:  מכיתה ב' לימדתי את עצמי לא להתווכח עם ניצולי שואה ולא לשאול אותם יותר מדי שאלות.  כל אחד זכאי לדעתו,  אני לא מתערבת.

הטיול בבודפשט היה מאוד נחמד.  זה היה מדהים בעיניי לשמוע את שפת-האם של זקני-משפחתי מתנגנת ברחובות בפי ילדים קטנים.  העובדה שהבנתי את הנאמר גרמה לי הרבה נחת.  רוב ההונגרים שפגשנו היו אדיבים מאוד,  ואין לי שום סיבה להתלונן על אף אחד מהם.

אבל.  מחלון האוטובוס שהחזיר אותנו לשדה התעופה של בודפשט לקראת טיסת הלילה שלנו לתל אביב,  צפיתי באור הדמדומים באזורי תעשייה שוממים מאדם שצצו בשולי הדרך. היו שם לא מעט  מבנים נמוכים,  מוארכים, כנראה ישנים,  כנראה אופייניים, בנויים מִלּבנים קטנות,  חומות, עם ארובות. זו לא הייתה אשמתו של איש  –  לא של התעשיינים ההונגרים ולא של נהג האוטובוס ולא של אף אחד אחר.  אבל המבנים המוארכים האלה עם הארובות,  באור המתמעט של השקיעה,  גרמו לי תחושת מחנק,  לאמור:  אני מוכרחה לצאת מכאן,  מהר.  זה מה שהרגשתי.  ואף שבאותו ערב עצמו התחולל בישראל פיגוע זוועות בכותל המערבי,  מן הסוג שיכול  לפוגג את תחושת הביטחון של כל אחד,  שמחתי נורא לחזור הביתה,  אל המזרח התיכון המטורלל,  הרחק מן המבנים הנמוכים ההם של הלבנים החומות.

אז מה זה אומר?  כלום.  לא כתבתי על זה בפייסבוק,  כי לא היה אז פייסבוק,  וגם לו היה,  מן הסתם לא הייתי כותבת שם:  לא אוהבת את הפלטפורמה הזאת.  אולי הייתי כותבת בבלוג, לו היה לי כזה אז.  או שלא.  אבל מותר ליפעת ארליך לכתוב על האסוציאציות שלה.  זה לא פשע,  בטח לא יותר פשע מכתיבת התגובות ההיסטריות והגועליות שהיא קיבלה על הסטטוס האומלל ההוא.

*

בינתיים נהיה ערה"ש תשע"ט.  זו תהיה השנה האחרונה,  למשך זמן ארוך,  שכוללת את האות עי"ן (שהיא אות מאוד חשובה,  כידוע).  לולא הייתי קצת חולה עכשיו,  הייתי מנסה לחשב כמה שנים יעברו עד שתגיע שוב  שנת-עי"ן.  אבל האמת היא שתפסתי איזה וירוס סתווי שאופייני לספטמבר,  ואפשר רק להתווכח על השאלה אם זו שפעת ממש או רק אחד מבני הדודים שלה.  באופן כללי אין לי הרבה כוח וחשק לכלום,  ואת רוב זמני אני מבלה על ספות,  כורסאות ומיטות.  זה עלול גם לחבל בתוכניתי לארח את המשפחה בערב החג,  וכבר שלחתי התראה בעניין לנוגעים בדבר,  אבל רק מחר אדע בביטחון. אולי עוד אחלים עד אז,  יש מצב.

כך או כך  –  שתהיה תשע"טובה.  עם קצת פחות היסטריה,  שבאמת איננה נחוצה במינונים האלה.  וקצת שקט,  בשביל הנשמה.  וקצת שמחה,  בשביל האופטימיות.

שנה טובה לכולם!

בהמשך לקודם

אחרי כל הדיבורים על החצב-פורח-הקיץ-בורח-לא-ראיתי-ורק-שמעתי,  ראיתי שלשום מושבה שלמה של חצבים פשוט בדרכי למכולת.  לגמרי קל"ב.  צומחים בחצר של בית,  על יד המדרכה,  בתוך ענן של איזה שיח אחר,  אחד מהם משתחל דרך הגדר החוצה,  השאר שואפים ישר למעלה.  על רקע השמיים המעוננים נראו פרחי החצבים כמו פנסים.  מרחיב לב.  וזה בכלל מרגש כי בחצר הסמוכה לשם צומח עץ חרובים.  שזה לגמרי אקזוטיקה.

*

עכשיו באמת הגיע גם החופש שלי,  באיחור ניכר, אחרי הרבה טרדות והכנות ועבודות וסידורים.  יש לי עכשיו כמה ימים שבהם אין לי שום דבר דחוף לעשות  –  אבל מועדי ב' כבר ממש בפתח,  ואז חזרה למירוץ העכברושים.  בינתיים חזרתי לשיעורי ציור,  כי דומה שהשרבוטים מיטיבים אתי. וחוץ מזה אני גם משתדלת לצלוח מהר את הכרך השני של הרומנים הנפוליטניים (= הסיפור של שם המשפחה החדש),  שמכיל כמעט חמש מאות עמודים (496,  ליתר דיוק),  רחמנא ליצלן.  אני עושה את זה בריצה,  כי עוד מעט צריך שאחזיר אותו לספרייה,  ולא בטוח שיתנו לי הארכה,  כי מדובר בספר מבוקש מאוד (משום מה).  זה מעין אינבנטר אינסופי של קמתי-התרחצתי-התלבשתי-הלכתי-לים-אמרתי-אמרו-לי-הרגשתי-חזרתי-התרחצתי-קראתי וכו'.
אפשר היה לקצר את זה לפחות בחצי,  אם לא יותר.  בינתיים אני ממשיכה לקרוא,  כי אני מאוד סקרנית בנוגע לעתיד של העלילה,  רק הייתי מעדיפה שלא יבלבלו את המוח כל כך באריכות בנוגע להווה שלה. מתנצלת על חילול הקודש,  אבל זה המצב.

ועדיין נראה לי שלילה היא היותר חכמה מבין השתיים,  למרות כל השטויות שהיא עושה.  אהבתי את מה שהיא אמרה ללנה על נינו,  שאותו לנה מעריצה כל כך בשל השכלתו הרחבה:
'אם את תוציאי מהראש של נינו את הדברים שקרא בספרים,  לא תמצאי שם יותר כלום' (עמ' 217).
לדעתי,  מי שיודעת להגדיר דברים ככה (ונניח עכשיו לעובדה שדעתה על הנ"ל אולי השתנתה בהמשך),  סימן שיש לה הרבה שכל.  ולו הייתה היא כותבת את הרומנים הנפוליטניים (במקום חברתה הגאונה),  יש מצב שגם היו יוצאים יותר קצרים.

*

ועוד מעוללות הימים האחרונים:

ביום הולדתֵךְ
לא ביקרתי את קברֵךְ
ורק זכרתי את זכרֵךְ
בתוכי

נקודת אור

בכל מקום אני קוראת שהחצבים חוזרים.  עוד לא נתקלתי בהם בעצמי, אבל ראיתי תמונות שלהם באינטרנט.  צריך שאבדוק בשולי מסלול ההליכה בפארק,  שם הם באמת פורחים כל שנה.  אבל גם בדיווחים עליהם יש נחמה,  כי,  כמו בדקלומי הילדים,  זה באמת מבשר את הסתיו.  השמש עודנה אכזרית (שלא לדבר על הלחות),  אבל העננים מנצחים אותה לא פעם,  ואור אחר-הצהריים משליט את אפרוריותו בשעה מוקדמת יחסית,  כל יום יותר מוקדם.  פחות שעות שמש זו מגמה טובה.  אני אמורה להתעצב על בוא הסתיו,  ככה מקובל,  אבל אני לא.

מי היה מאמין שחצבים יכולים לגרום לא פחות נחת מרקפות.  בגינת בר מאיר שלו כורך את שניהם יחד ואומר (בערך) ששניהם נחושים באופיים.  אני מעריכה נחישות,  בעיקר נחישות שקטה.

וכך הוא כותב על הרקפת והחצב,  בעמ' 17:
"שניהם בעלי פרח ענוג ועדין,  אבל חסונים ושרדנים ומאריכים ימים" (עמ' 17).
ומה שעצוב,  זה שהם אף פעם "לא רואים זה את פריחתו של זה,  כי אינם פורחים באותה עונה" (שם).

אז שרבטתי אותם יחד.

 

חצבים ורקפת (3)

עניינים בלוגוספריים

שוב הבלוגוספרה הישראלית רוגשת:  ישראבלוג נעלם וחזר והפציע,  לא ברור לכמה זמן.  שוב תנועה תזזיתית בין הפלטפורמות השונות,  ושוב אנשים מחפשים בית,  ושוב אני נפנית לחשוב איפה עדיף בשבילי,  אף שאני כאן בוורדפרס כבר כמה שנים.

אז החלטתי לשבת ולערוך רישום מדויק של התרשמויותיי משתי הפלטפורמות העיקריות:  וורדפרס החינמית מצד אחד, מול בלוגספוט/בלוגגר של גוגל (שהם שלושה שמות בשביל אותה מערכת;  להלן:  בלוגספוט) מצד שני. יצא פוסט ארוך כאורך הגלות,  ואני לא אכריח אף אחד לקרוא עד הסוף (למרות שאולי דווקא את הסוף כדאי).

יש גם ויקס,  שמחייב קצת ידע (לא הרבה) בבניית אתרים (בלי צורך לתכנת).  ויש סלונה,  שעליו אני לא יודעת הרבה.  ויש בלוגר (ב-ג' אחת),  שהבנתי שהוא חלוש-במקצת.  ויש קפה דה-מרקר, ואולי גם תפוז, וייתכן שיש עוד.  אבל השתיים העיקריות כרגע הן עדיין וורדפרס החינמית ובלוגספוט,  ואת שתיהן ניסיתי בהרחבה.  אני מתה על בלוגספוט אבל כותבת בוורדפרס.  כזאת אנוכי:  מבולבלת.

אז הנה,  מחולק לסעיפים:

מחיר:

בלוגספוט חינמית לגמרי,  תמיד. אשר לוורדפרס,  אני כותבת בגירסה החינמית של וורדפרס-דוט-קום (לא להתבלבל עם דוט-אורג, זה משהו אחר).  יש גם גרסה בתשלום,  אבל אפשר להסתדר היטב בלעדיה.  בלוגרים מתחילים בוורדפרס מקבלים כל רגע מייל שמציע להם שדרוג עבור תשלום.  אחרי שהם מסרבים בעקשנות,  המערכת מוותרת ומפסיקה לשלוח להם מיילים כאלה.

עם השנים התרגלתי לקבל בהבנה את בקשות התשלום:  ניצולי ישרא למדו על בשרם מה קורה למערכת חסרת תקציב.  וורדפרס היא מערכת ענקית,  ורוב אתריה ובלוגיה עובדים בתשלום.  אנחנו,  הבלוגים החינמיים,  נהנים מהריקושטים של מערכת שמפותחת (ביעילות ובחריצות,  לפעמים בחריצות-יתר) עבור משלמיה.   זה קצת כמו לשלוח לַגן ילדים לא מחוסנים:  אוכלוסיית הילדים שכן חוסנו מגינה עליהם.

תשאלו:  אז מה עם גוגל?  למה בלוגספוט שלהם היא כן חינמית?

תשובה: כי גוגל זה גוגל.  מצד אחד הם קנו את בלוגספוט ממפתחיה המקוריים ומאז פחות או יותר הזניחו אותה.  מצד שני,  כשמשהו שם לא עובד טוב,  הם אומרים:  טוב,  קחו מוצר חינמי שלנו במקום.  למשל,  לא מרוצים ממערכת התגובות המיושנת?  קחו את דיסקוס,  מתנה מאתנו,  חינם.  לא מרוצים ממערכת הסטטיסטיקות שלנו?  קחו גוגל-אנליטיקס,  בלי תשלום.  חברו את כל אלה לבלוג שלכם,  והכול יהיה טוב.  וכך הלאה.

שזה נכון.  רק שברגע שצריך להוסיף את כל התוספים האלה למערכת המקורית של בלוגספוט,  זה קצת מסבך את הדברים,  וזאת כבר לא המערכת הפשוטה והחמודה שהייתה להם שם בהתחלה.

עיצוב:

בשתי המערכות צריך ללמוד לשחק עם זה קצת  –  אבל אחרי שלומדים,  יש הרבה אופציות.  בבלוגספוט יש כמעט אינספור אפשרויות:  לא רק תבניות מוכנות,  אלא גם וריאציות אינסופיות על כל תבנית.  בין השאר אפשר לבחור את סוג הפונט,  גודלו וצבעו,  את צבע הרקע של הטקסט,  צבע הכותרת וכותרת המשנה,  צבע הקישורים,  צבע הריחוף מעל הקישורים,  צבע קישורים שנפתחו כבר,  צבע השוליים,  צבע הגבול בין הטקסט לבין השוליים,  רוחב הבלוג,  ועוד ועוד ועוד.  להעלות תמונת רקע בראש הבלוג דווקא לא תמיד הצלחתי,  אבל אולי זה גם תלוי בתבנית  –  אני מעדיפה את התבניות הישנות יותר,  והן אולי קצת פחות גמישות.

בוורדפרס האפשרויות מן הבחינה הזאת יותר מוגבלות:  רוב הבלוגרים כותבים בשחור על לבן,  באותו פונט,  ואפשרויות הצבעים הן יחסית (אבל רק יחסית) מוגבלות.  כשמבקשים צבע נוסף,  יש שמתבקשים לשלם.    מצד שני,  העלאת תמונת רקע אינה מסובכת.  גם שם יש הרבה תבניות מוצעות,  אבל חלקן בתשלום.  לי אישית כל זה מספיק  –  זה חוסך לי זמן התלבטויות.  אבל יש בלוגרים שהעוני היחסי הזה באפשרויות עיצוב מפריע להם.  ממה שהבנתי,  כשעוברים לגרסה בתשלום,  אזי,  מבחינה עיצובית, השמיים הם הגבול.  אבל לי נוח עם שתי רגליים על האדמה.

עריכה וניהול:

דף העריכה של בלוגספוט הוא פשוט,  נוח וכייפי,  ממש.  הכול הולך טוב ומהר. ממש מגרד באצבעות להתחיל לכתוב. זה קצת בניגוד לוורדפרס,  שיש בו תמיד משהו קשה ועצי ובלתי מתפשר  –  הוא פחות כייפי,  אבל לא פחות יעיל.

לוורדפרס יש גם אפליקציה מושקעת ומשובחת לסמרטפון,  שדרכה אפשר לנהל כמעט הכול,  וגם לקרוא אצל אחרים ולהגיב ולקבל סטטיסטיקות וכל מה שרוצים.    האפליקציה של בלוגספוט הרבה פחות משוכללת.

עדכונים על פוסטים חדשים:

הפיד-ברנר (Feed Burner) של בלוגספוט שולח למנויים במייל עדכונים על פוסטים חדשים רק פעם ביממה.  צריך סבלנות.  כל בלוגר יכול להיכנס לפיד-ברנר שלו ולתאם את שעת המשלוח הרצויה לו.  הוא אפילו יכול לתאם לכל פוסט בנפרד. יש גם אפשרות להוסיף מערכת דיוור אחרת,  אבל אני לא יודעת איך עושים את זה.

וורדפרס שולח עדכונים למנויים במייל מיד עם פרסום הפוסט.  לא צריך להתעסק עם שום פיד-ברנר.  תקלות בעניין זה הן נדירות.

קטגוריות ותגיות:

בישרא היו רק קטגוריות.  בבלוגספוט יש באופן אוטומטי תגיות (שחשובות כנראה מאוד לצורך מנועי החיפוש),  אבל יש דרך להתקין גם קטגוריות.  בוורדפרס יש גם וגם.  באחת ההדרכות שקראתי על וורדפרס הם הסבירו:  קטגוריות הן כמו פרקים של ספר.  תגיות הן כמו האינדקס שלו.  אני מוצאת שזו הבחנה נהדרת,  ואוהבת מאוד את העובדה שוורדפרס מאפשר לי בקלות את שתיהן (הנה,  אמרתי משהו טוב על וורדפרס,  סוף סוף).

תגובות:

מערכת התגובות המקורית של שתי המערכות די מיושנת,  בעיקר זו של בלוגספוט.  המגיבים בדרך כלל שונאים את העובדה שאם הם רוצים עדכון במייל על תגובה לתגובתם,  הם חייבים להירשם לקבלת מיילים על כל התגובות של כולם (זה כך גם בוורדפרס וגם בבלוגספוט).  אני דווקא לא חושבת שזה כל כך נורא.  מה שרע בבלוגספוט הוא שהמערכת מאפשרת משלוח מיילים רק למי שיש לו תיבת דואר בגוגל;  ושהיא שולחת לי עדכון גם על תגובתי שלי(!).

בוורדפרס,  לעומת זאת,  כמשתמשת רשומה אני מקבלת גם בדף העריכה שלי עדכון על תגובות לתגובותיי ולכן לא חייבת להירשם לקבלת עדכונים במייל.  וחוץ מזה וורדפרס זוכר שאני אני,  ולא שולח לי למייל הודעה על כך שהגבתי באיזה מקום,  כי הוא יוצא מן ההנחה ההגיונית שאני מן הסתם יודעת שהגבתי. וורדפרס גם מוכן לשלוח עדכון על תגובות לכל תיבת דואר,  לא רק בגוגל.

כאמור,  מי שמערכת התגובות של בלוגספוט עולה לו על העצבים,  יכול להחליף למערכת התגובות של דיסקוס  (בוורדפרס אפשר לעשות זאת רק תמורת תשלום).  זה לפעמים מחייב קצת אקרובטיקה,  אבל בסוף מצליח.  אם יש לכם בעיות,  תבקשו מאמפיארטי שתעזור לכם  –  היא אשפית.

אני בערך האדם היחיד בעולם שלא מת על דיסקוס ודווקא מעדיף את מערכת התגובות המקורית של בלוגספוט.  אבל אני אדם מוזר ביותר,  לא חייבים להתחשב בדעתי.

תקשורת בין בלוגים:

מערכת תגובות שעובדת כמו שצריך מאפשרת למי שקורא את תגובתו של מישהו להגיע דרכה בקלות לבלוג שלו.  על זה מבוסס העיקרון הישראבלוגי הגורף,  'בלוג יפה מוזמנת לשלי'.  בוורדפרס זה עובד היטב:  הקלקה על שם המגיב תוביל לבלוג שלו;  הקלקה על תמונת המגיב תוביל לפרופיל גראווטר שלו,  שבו,  בשאיפה,  הוא הכניס גם קישור (בולט לעין) לבלוגו (לא כל הבלוגרים עושים את זה,  וחבל).

לעומת זאת בבלוגספוט יש בעיות.  אני לא יודעת אם זו תוצאה של הזנחה,  או של מקלות שגוגל תוקע בכוונה בגלגלי הבלוגיה שלו,  מתוך שאיפה להכריח את כולם להשתמש בגוגל פלוס.  אבל הקלקה על שם המגיב מובילה אל הפרופיל שלו בבלוגגר או בגוגל פלוס (לבחירתו),  ולא ישירות לבלוג שלו.  נכון שבפרופיל בלוגגר יש קישור לבלוג, אבל חבל לדעתי על המעקף.  הקלקה על תמונת הבלוגר בתגובה אינה מוליכה לשום מקום.  הקלקה על התמונה ברשימת הקוראים שבשולי הבלוג גם היא לא מובילה לבלוג של בעל התמונה.  הקלקה על שם המגיב בדיסקוס מובילה אל הפרופיל שלו בדיסקוס,  ורוב הבלוגרים לא יודעים שהם יכולים להוסיף שָם הפניה לבלוג שלהם.  גם אם הם מוסיפים,  הקישור אינו בולט לעין המתבונן.  בקיצור:  מבוי די סתום שמקשה על התקשורת בין בלוגים,  וחבל.  נראה לי שזה מין גול עצמי של גוגל,  ואני לא מבינה את זה עד הסוף.

רשימת קריאה:

גם בלוגספוט וגם וורדפרס מאפשרים יצירת רשימת קריאה,  מעין RSS.  זה מצוין.  צריך לשים לב שהרשמה לקריאה דרך רשימת הקריאה לא בהכרח פוטרת מן הצורך להרשמה במייל.  כלומר,  מי שלא רוצה לכתת את רגליו לרשימת הקריאה שלו, אלא רוצה לקבל עדכונים על פוסטים חדשים למייל שלו,  צריך להירשם גם במייל במקום המיועד לכך  –  וצריך שהבלוגר המארח יוודא שאכן הבלוג שלו מציע את האופציה הזאת.  לא קשה לארגן זאת אם צריך.

אני כמעט לא נרשמת לעדכונים במייל,  אלא מקבלת מידע על עדכונים חדשים דרך רשימות הקריאה שלי,  בשתי הפלטפורמות. כל אחת מהן מאפשרת,  אגב,  להוסיף אליה בלוגים מפלטפורמות אחרות.

סטטיסטיקות:

בלוגספוט סופר גם כניסות של בעל הבלוג,  אפילו כשהוא מחובר עם סיסמה.  אני לא אוהבת את זה.  גם ל-Feed Burner שלו יש סטטיסטיקות, אבל עד כמה שהצלחתי לברר,  גם שם יש אי-אילו בעיות.  כאמור,  אפשר לחבר לבלוג של בלוגספוט  את גוגל אנליטיקס,  אם כי ממה שהתרשמתי,  גם הוא סופר כניסות עצמיות.

וורדפרס מדויק יותר,  לא סופר כניסות עצמיות,  מבחין בין צפיות לבין מבקרים (לכל מבקר עשויות להיות כמה צפיות)  –  אבל,  אם אינני טועה,  לא סופר את מי שקורא דרך האפליקציה,  וזה חבל. אפשר לחבר גם את וורדפרס לגוגל-אנליטיקס  –  אבל רק בתשלום.  אני לא חיברתי. בכלל עדיף לי לפעמים לא לדעת כל כך הרבה.

דף הבית של הפלטפורמה:

ניצולי ישראבלוג התרגלו לדף בית של הבלוגיה, שמתעדכן כל העת ומפרסם את הבלוגים של כל הקהילה,  גם בלוגים חדשים ולא מוכרים.  בבלוגספוט היה משהו כזה אבל הוא כבר לא פעיל.  במקומו אפשר לקשר בין בלוגים על ידי הקהילות של גוגל פלוס.  הקהילה הרלוונטית ביותר לענייננו היא זו של בלוגגר בשפת הקודש,  שאותה התחיל בזמנו הבלוגר אליפל.

גם בוורדפרס יש קישור ל'בלוגים שהתעדכנו לאחרונה',  אבל הוא לא מאוד מרשים ולא נגיש בקלות.  אפשר למצוא אותו בתחתית של לוח הבקרה הישן (wp-admin).  זו לא מציאה גדולה.  חוץ מזה, בפייסבוק אני מוצאת לא פעם הפניות לבלוגים שלא הכרתי.  בעניין הזה,  הרשתות החברתיות יכולות לעזור:  ישראבלוג נוצר עוד לפניהן ולא היה תלוי בהן,  אבל הפלטפורמות החדשות מסתמכות יותר על הרשתות החברתיות השונות.

מה כדאי:

הממ.  תלוי מה רוצים.  אין מערכות מושלמות.  לכל אחת יש בעיות משלה. בלוגספוט  קצת מוזנחת,  אבל תמיד עם תוספות גוגליות משובחות שמצילות את המצב. וורדפרס כבדה ועקשנית ויחד עם זאת בתנועה מתמדת,  וסובלת מעודף שינויים חדשים לבקרים,  מה שדי מייגע.  אני חושבת שכדאי לנסות את שתיהן,  לראות עם אילו חסרונות כל אחד יכול להשלים ומה לעומת זאת ייהרג ובל יעבור מבחינתו,  ולהחליט לפי זה.  אחרי שמחליטים,  מומלץ להתחיל לכתוב הרבה,  כדי שהבלוג יתפוס תאוצה,  וכדי שהבלוגר עצמו יתרגל אליו.

אשר לי  –  כבר אמרתי שאני מתה על בלוגספוט,  כי היא פשוט כל כך חמודה,  ולמרות זאת אני נשארת עם וורדפרס,  על אף עציותו המייגעת.  אבל זה רק אני,  ורק בגלל שאני אדם מאוד מוזר.

היֹה היָה

לא מצליחה להיכנס לישראבלוג מאז יום ראשון אחר הצהריים.  אמנם כבר לא כותבת שם הרבה זמן,  אבל עדיין יש בלוגים שאני קוראת.  עכשיו אין כלום.  זה כמובן לא רק אני: הבעיה כללית וידועה,  אבל אף אחד מהפונקציונרים שאמורים לנהל את האתר,  אם עוד נשארו כאלה (ערוץ 10??),  לא מגלה מה קרה,  והאם זה סופי או לא.  האם עוף החול ימריא שוב,  או שהפעם זה סוף פסוק,  בקול דממה דקה.

נדמה לי שכמעט כל הבלוגרים הישראלים גדלו בישראבלוג,  גם אם בהמשך פרשו כנפיים ועברו למקומות אחרים.  ורבים מהם  –  מאיתנו  –  עוד קשורים רגשית למקום ההוא,  שלימד אותנו כל כך הרבה.  למשל,  את העיקרון המוביל בתקשורת בין בלוגים:  'בלוג יפה,  מוזמנת לשלי'.  מנטרה חביבה ונשכחת.

שוטטתי אל ויקיפדיה כדי לראות מה הם אומרים.  אז הם אומרים, "ב-12 באוגוסט 2018, כחצי שנה לאחר ההכרזה על הסגירה האחרונה, האתר חדל מלפעול באופן פתאומי, ולא פורסמה אף הודעה על כך."  קצר ומדויק.  אבל הכי נוגעת ללב היא ההגדרה בראש הערך: "ישרא-בלוג היה אתר אינטרנט ישראלי פופולרי שסיפק בחינם שירותי אחסון לבלוגים."

בעבודה יוצא לי ללמד הרבה על המילה 'היה',  ולדון בפרשנויות השונות על תפקידה:  פועל מלא או חלקי,  אוגד או לא.  אבל אף פעם לא העליתי בדעתי עד כמה היא יכולה להיות פשוט עצובה.  היא המילה הכי עצובה בערך ההוא בוויקיפדיה,  וגם בפוסט הזה.

 

[עריכה מאוחרת,  17 באוגוסט אחה"צ: חזר!  עוף החול,  שוב.
18 באוגוסט: בוויקיפדיה החליפו את 'היה' בחזרה ל-'הוא'.]

עוד קצת על הרצף

לקח לי שבוע לקרוא את המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (של מארק האדון),  שזה מאוד מהיר בשבילי,  כי אני קוראת ממש לאט.  מאוד אהבתי אותו,  את התובנות ואת אופן ההתבוננות ואת האנושיות הממלאת כל פינה קטנה שבו,  ואת העובדה שאין בו הומור שחור,  על אף שהצחוק שם הוא די עצוב.  וגם אהבתי את העובדה שהוא מסתיים במילה/מילים מש"ל. זה סיום מעורר חיוך ממש.

ואהבתי את זה,  בעמ' 238:
"והכי טוב זה כשאתה יודע שמשהו טוב הולך לקרות, למשל ליקוי חמה או שתקבל במתנה מיקרוסקופ לחג המולד.  וזה רע כשאתה יודע שהולך לקרות משהו רע,  למשל שצריך לעשות טיפול שיניים או לנסוע לצרפת.  אבל אני חושב שהכי גרוע זה כשלא יודעים אם מה שהולך לקרות הוא טוב או רע."

העתקתי את הפסקה הזאת מפני שאני כל כך מזדהה עם הקושי להתמודד עם חוסר ודאות.  אני מניחה שיהיו מי שירימו גבה על הזיהוי של נסיעה לצרפת כמשהו רע,  אבל האמת היא שלמרות חיבתי הידועה לפריז (ולמקומות אחרים בצרפת שבהם הייתי),  אני יכולה להזדהות חלקית גם עם הזיהוי הזה,  כי אני לא מאוד אוהבת להיות תיירת בשום מקום. יכול להיות שזה בגלל שגם אני קצת על הרצף.

חשבתי לקרוא את הספר במקור האנגלי שלו,  אבל העותק שמצאתי בספרייה יצא לאור במהדורת-כיס-זעיר,  והאותיות שם היו כל כך קטנות שהייתי צריכה זכוכית מגדלת בנוסף למשקפי קריאה,  ובסוף אמרתי לעצמי לרדת מזה ולא להיות סנובית ולהסתפק בתרגום העברי (של אהוד תגרי) שהיה לי בבית,  על המדפים בחדר של הקטנה.  וזה בדרך כלל היה בסדר,  פרט להרגל האוטומטי של המוח שלי לתרגם כל הזמן בחזרה לאנגלית.  השאלה היא אם התרגום-בחזרה שלי קולע למטרה,  וכדי לבדוק זאת אני צריכה לחזור לספרייה ולחפש שוב את ספר-הכיס-הזעיר,  ואני מתעצלת.

למשל היה המשפט הזה,  בעמ' 237:
"והלכתי לחצר ושכבתי על הדשא והסתכלתי על הכוכבים בשמיים והפכתי את עצמי לזניח."
אני תוהה אם "הפכתי את עצמי לזניח" הוא I made myself scarce ,  שהוא ביטוי אנגלי שאני מאוד מחבבת ושתמיד מצחיק אותי,  אבל אם זה באמת המקור,  אז התרגום הוא לא אופטימלי.*

כשאחזיר לספרייה את השני בסדרת הרומנים הנפוליטניים שהתחלתי עכשיו (כמעט 500 עמודים,  רחמנא ליצלן),  אחפש שוב את הספר  ה-Extra-small ואנסה לברר אם זה באמת scarce או לא   –    בתנאי שאמצא אותו על המדף,  ובתנאי שהמשקפיים יספיקו לי.  בשום אופן לא אסחב אתי לשם גם זכוכית מגדלת.

[*עריכה מאוחרת:  חיפשו בשבילי וביררו,  ובמקור כתוב:   made myself negligible   –
שזה אומר שהתרגום דווקא מדויק.  אז תפסיקי כבר להיות כזאת סנובית,  עדה ק.  ותודה למי שחיפשו ומצאו וגילו לי].

הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.

*Tegest

כשאמי הייתה מגלה סימנים של חוסר סבלנות,  הייתי אומרת לה:  את,  כשחילקו סבלנות,  לא היית שם.

שזה לא לגמרי הוגן  –  כי מעבר לעובדה שברור שגם אני לא הייתי שם,  ברור לי גם שסבלנות איננה מוצר שמחלקים באיזה מקום.  צריך להגיע אליה,  בעבודה קשה,  והדרך מלאה מהמורות.

סַבְלָנוּת
הַשְּבִיל הַמַּעְפִּיל אֵלֶיהָ
חָבוּי בֵּין פִּתּוּלִים
עַתִּיר מַהֲמוֹרוֹת
תְּהוֹמוֹת נִפְעָרִים
לֹא בָּטוּחַ
שֶאַגִּיעַ

 

[*בכותרת: מילה אהובה עליי,  באמהרית.  פירושה:  סבלנות.  יכולה לשמש גם כשם פרטי של אישה. הכי אני אוהבת לכתוב/לצייר אותה (בעט נובע!)  –  אבל לשם כך אני צריכה להעלות תמונה של כתב היד שלי מן המחברת,  ואין לי סבלנות בשביל זה עכשיו.]

ציד ירחים

אחרי עשר בליל-אתמול יצאנו לצפות בליקוי הירח.  לא תמיד קל לראות ירח בעיר,  כי הבניינים מסתירים.  ואם לא הבניינים,  אז העצים.  מסתבר שיש רבים אצלנו,  משני הסוגים. אז הלכנו קצת ובסוף הגענו לקרחת-היער/העיר וראינו אותו.

השמיים בסביבתו הוורידו קצת,  כולל העננים,  והוא שט מעליהם,  בתחילה כשחלקו עוד מואר בצורת חרמש דק,  ובהדרגה החרמש נעלם ונשאר רק הכדור המואפל,  האדמומי.  הראייה שלי לרחוק היא לא-משהו,  אבל איכשהו,  כשהוא אפל,  תלת-הממדיות שלו גלויה יותר לעין.  אפילו לעיניי.

חלק מן ההצגה נגנב על ידי כוכב גדול למדי שזרח במרחק מה מתחתיו(?),  גם הוא באור צהבהב,  קצת פחות בוהק מכרגיל. אינני יודעת מה הכוכב ההוא,  אבל ראיתי אותו גם בכל הצילומים שהועלו לרשת מאתמול בלילה.  אני אוהבת לחשוב שזה כוכב נֹגַהּ.  בכלל אני אוהבת את המילה הזאת,  את הצליל שלה ואת משמעותה, ואת האור שכאילו זורם ממנה, לאיטו.  ואת ניקודה (עם מפיק!),  ואת השם הזה,  של אנשים וכוכבים.

הרחובות היו די ריקים,  פרט לצעירים שהיו בדרכם לבילוי ליל שבת,  וכמה מבוגרים עירוניים תמהונים כמונו,  שירדו לרחוב בכפכפים ומכנסיים קצרים,  עם סמרטפונים-מצלמים או בלעדיהם,  ונשאו עיניהם השמימה.  ראש המשפחה התעצל לקחת מצלמה,  ומצלמת-הסמרטפון התגלתה כלא מספיק מתוחכמת,  אבל אני אמרתי,  אין דבר,  העיקר שאנחנו רואים.

מדי פעם כיסו העננים את הירח ואז הוא נעלם מעינינו,  מותיר מאחוריו רק את נוגה(?).  שאז חשבתי,  הנה ליקוי בריבוע:  כדור הארץ מסתיר את השמש מן הירח,  והעננים מסתירים את הירח מכדור הארץ.  אבל אז נסעו העננים והירח שב ונגלה,  והשמיים לבשו גוון כחול כהה,  עמוק מאוד,  ועם הוורוד של הליקוי זה היה ממש מושלם,  בדיוק בשילוב הצבעים שאני אוהבת.

טעימת-סמרטפון לקינוח,  באדיבות ראש המשפחה.  אפשר להקליק להגדלה.  ואיך מתאים לי שנוגה(?)  יצא יותר ברור מהירח:

dav