זה כמעט עבר מתחת לרדאר, אבל ארגון הבריאות העולמי הכריז אתמול שטקס הקורונה פחות או יותר תם. כלומר, עדיין יש קורונה, כמובן, כמו שיש מיליון מחלות אחרות – אבל כבר לא עושים מזה עניין. ואפילו, אם הבנתי נכון (הייתכן?), חובת הבידוד לחולים תבוטל בקרוב.
בבלוג הזה יש תגית 'ימי קורונה' שבה תיעדתי את עלילות שלוש השנים האחרונות בדי הרבה מרץ (ועם הרבה תלונות, זעם ויללות). נזכרתי שבהתחלה כתבתי כאן איפה שהוא שכמו הרבה מאוד צרות, גם זו נראית כאחת שלא תיגמר לעולם, אבל שבסוף היא בכל זאת תיגמר כמו כל האחרות. במהלך שלוש השנים האחרונות חששתי לפעמים שאולי 'קורונה הזאתי' באופן ספציפי לא תעבור – אבל בסוף התברר שתחזיתי הראשונה התאמתה (אין עליי!). אני גם זוכרת שכתבתי פעם שאני לא יכולה לתאר לעצמי ימים שבהם לא אצטרך לתעד עבור קופת החולים שלי את הרגשתי מדי יום (מישהו עוד זוכר את הטפסים המוטרפים האלה?), והנה – הדיווחים האלה הופסקו די מזמן (פשוט הפסיקו לשלוח לי בקשות בעניינם), וכל העניין די פרח מזיכרוני (עד הבוקר, כשפתאום נזכרתי).
אז מה היה לנו. אני כמובן לא אסכם את הכול. רק אזכיר שצפיתי באימה בתהליך שבו העולם כולו יוצא מדעתו – וגרוע מזה, בתהליך שבו בני אדם מסוימים הופכים כמעט לחיות טרף. ראיתי כמה קל להשתלט על החיים של מיליוני בני אדם (עד לרזולוציות של '50 מטר מהבית'), להטריף את דעתם מרוב פחד ולרתום אותם להתנהגויות שערורייתיות. דומה שכולם כבר עברו הלאה (ויש כמה אנשים שזיכרונם פשוט התאדה, למרבה התמיהה, ושאינם זוכרים כלל מה אמרו ומה ניבאו), אבל אני עוד לא. את מה שהיה כאן בתקופת החיסונים והתו הירוק אני לא יכולה להבריח מזיכרוני, ולא משנה כמה אנסה.
במישור האישי – הכי אהבתי את קבוצות הפייסבוק שתיעדו 'מראות מחלוני' בתקופות הסגרים, בכל העולם. לא רוצה לצפות בסרטי דרמה על הקורונה (כבר התחילו כאלה), כמו שקשה לי לראות סרטים על מלחמת יום הכיפורים או על פיגועים; שלא יעשו לי דרמות מאירועים שחייתי דרכם בעצמי. מעבר לזה התחסנתי ארבע פעמים, חליתי פעם אחת, ויצאתי לגמרי מדעתי (לא בדיוק ברור ממה). טרם שבתי אליה, אולי גם לא אשוב. החיים שלי לא יהיו לעולם מה שהיו לפני הקורונה. בעבר הייתי מחלקת את חיי למה שהיה לפני שנהייתי אימא ומה שקרה מאז שנהייתי אימא – היום אני מחלקת אותם למה שהיה לפני ואחרי פרוץ הקורונה. כשאני רואה תאריך כמו 'מרץ 2019' אני מציינת לעצמי, אוטומטית, 'אה, קצת לפני', וכדומה. כאילו עד דצמבר 2019 חייתי בעידן התמימות.
מוסר השכל? לא בטוחה שלמדנו משהו. אולי רק זה: הבלגן הנוכחי – הכמעט-סיוט הפוליטי שאנחנו חיים בו, שנראה שיהרוס את חיינו ולא יעבור? אולי גם הוא יהיה נחלת העבר. עברנו את הקורונה, אולי נעבור גם את בן גביר וטלי גוטליב ושות'. ואם לא, נתבשם בינתיים מטקס ההכתרה בלונדון וניווכח שיש עמים לא פחות הזויים מאיתנו. למרות שהם הרבה יותר חינניים, חובה להודות.
בלוגיעדה 