משוכות

היום שלי הוא
מרוץ מכשולים:
משוכה
אחר
משוכה –
מזנקת
צולחת
חולפת
או –
ניגפת
נופלת
וקמה
ושוב –
מדי יום ביומו –
כל היום כולו –
ובסופו 
מחכה לי גביע
או היעדרו

ככה וככה

אפילו לכתוב פוסט על המלחמה (סליחה, המבצע) לא הספקתי, כל כך מהר השחר עלה וזה נגמר. כשהתחיל הכרזתי שאין לי כוח לזה עכשיו עוד הפעם (למרות שמזלי – בתור שוכנת טווח הדקה וחצי – שפר בהרבה משל אחרים), ותוך יומיים זה כבר התאדה, ועכשיו לפעמים זה מיטשטש בזיכרון ואני אפילו לא בטוחה שזה היה רק לפני פחות משבוע. עד כדי כך.

בינתיים הקיץ בשלו. עוברים ממזגנים למאווררים וחוזר חלילה. האמת שפה ושם מתחיל להתענן – העננות המוכרת של אוגוסט, שמבשרת את תחילת הסוף, למרות שאף אחד לא מאמין לי. גם השמש מרפה בשעה קצת יותר מוקדמת. ובכל זאת עוד ארוכה הדרך עד הסתיו, צריך אורך נשימה.

סיפרתי באחד הפוסטים על משחק המילים היומי ההוא, וורדעל, בגרסתו העברית והאנגלית (האמת שיש יותר מגרסה עברית אחת). מאז שסיפרתי כבר די התמכרתי ואף השתכללתי, ותודות למגיבה בטי גם גיליתי שיש משחק יומי נוסף, באנגלית, מסובך יותר (מעין מיני-תשבץ), שנקרא Waffle, ושאני קוראת לו 'הַוופלה'. ואז אחותי סיפרה לי שיש גם 'ופלה דלוקס' פעם בשבוע, יותר מסובכת ויותר חמודה. נו, אז אני שהתהדרתי תמיד שאני לא משחקת בשום משחקי מחשב, התמכרתי חזק למשחקי מילים, והדבר הראשון שאני עושה כל בוקר, בדרך כלל עוד לפני ארוחת הבוקר, זה ווֹרדעלים וּופלות.

אין, אין לי תקנה.

א-פרופו אין תקנה: במסגרת היללות האינסופיות על 'למה אני לא כותבת', הנה גם זה:
עוד יום עבר 
בלי שכתבתי –
ויש שיאמרו
שיום בלי כתיבה
הוא יום שבוזבז
לשווא  –
וחבל לי על כך
שימי השווא שלי
רבים כל כך –
ואיך אתקן את דרכיי
ואחזור לכתיבה
שהיטיבה עימי
ונגוזה

ודווקא במחברת אני כותבת עכשיו די הרבה. זה בגלל שהמחברת הנוכחית שלי ממש נחמדה, עם צבעים ומיקי-מאוסים. נשבעת.

משחקי ריגול

האישה בחלון ממול
שותה קפה ומעשנת
עצומת עיניים
מרוכזת

מחלוני
בהיחבא
אני בולשת אחריה
האם גם היא אחריי?

והרי אני
אינני מעשנת
ובסך הכול הנני
אפורה ומשעממת
ולא ראויה לבילוש

מֶחווֹנֶת*

[*לא, ברצינות, הגזמת: פוסט שלישי בשבוע??]

מעשה שהיה:

בשבוע שעבר היינו בחתונה, נחמדה ורגועה. בזמן שהתאספו כולם להקשיב לכמה נאומים (קצרים ולא מוגזמים), פרצה ילדה קטנה אחת שלא הכרתי בבכי גדול. אינני יודעת למה. אולי בת ארבע, מצוידת בזוג הורים צעירים ובאח עוד יותר קטן. אי אפשר היה להרגיעה בשום פנים ואופן, והצווחות היו חזקות במיוחד והפריעו לשמוע את הדוברים. ניסיתי לא להחמיץ פנים, כי צר היה לי על המצוקה של ההורים שמנסים הכול כדי להרגיע (כולל להרחיק אותה למקום אחר) ולא מצליחים. אני עוד זוכרת כמה זה יכול להיות מתסכל ומביך.

בסופו של דבר התמקמה הילדה איכשהו בזרועות אימה היושבת והתחילה להירגע (בעמל רב). ואז ניגש אליהן פתאום איש אחד שגם אותו לא הכרתי, לא צעיר ולא זקן, ובידו ורד. ניצן אחד כתום, סגור עדיין (מקווה שבלי קוצים). הוא אמר לילדה משהו שלא הצלחתי לשמוע, בשקט ובחיוך, והגיש לה את הוורד.

הילדה תלתה בו מבט נבוך, אבוד ולח, ושקלה את הצעתו, עדיין מייבבת קצת. בסופו של דבר התרצתה, הושיטה יד מהססת ולקחה את הוורד, והאיש אמר עוד משהו שלא שמעתי, ואז חזר להקשיב לנאומים. היא נותרה בזרועות אימה, שקטה כבר, אם כי עדיין משהקת, כמו שילדים משהקים אחרי בכי גדול, ומחזיקה את הוורד היטב היטב. ואני חשבתי, מוקסמת: בת ארבע או משהו כזה, וכבר פגשה את האביר הראשון שלה.

זהו. אין מוסר השכל.

תשובה לשאלה

בנושא החם של 'פרפרים' הוצע הנושא 'מה יש לי בתיק'.

א-הא. תיקים זה נושא כאוב. יש לי בתיק יותר מדי דברים, וראש המשפחה קורא לו לפעמים 'המזוודה'. ואז מוסיף עוד דברים, משלו, שאסחב לו, כי לו אין תיק (הצעה לנושא החם: למה לגברים אין תיקים?)

אז מה יש לי שם. הדברים הרגילים: ארנק, מפתח, טלפון. משקפי שמש. משקפי קריאה. עוד זוג משקפי קריאה ליתר ביטחון (בלי משקפיים אני סומא בארובה). ממחטות נייר. אבק שנוצר מממחטות נייר.

ציוד קורונה: שתי מסכות חד פעמיות, מסכה אחת מבד. בקבוק קטן של אלכוג'ל (כמעט ריק כבר, אבל קורונה הזאתי, תיפח רוחה הארורה, עוד ממשיכה).

פנקס קטן. עיפרון, עט. גומיה לשיער למקרה שהקליפס יתפרק. בתיק של העבודה (שאני כבר לא עובדת) היה לי גם מסרק קטן, קרם ידיים ושפתון בלי צבע. אבל את אלה אני כבר לא סוחבת איתי ביומיום. אגב, היה לי שם גם ספר תהילים קטנטנן בגודל חצי אצבע. היום אני כבר לא רואה מה כתוב בו, אפילו עם משקפיים, ואת מזמור כ"ג אני בין כך ובין כך יודעת בעל פה. אז הוא נשאר בתיק ההוא (שעוד הולך איתי לפעמים לשיעורי ציור).

כשנוסעים לנסיעה של שעה-שעתיים וצפונה מזה: בקבוק מים (יש לי שלושה גדלים שונים לבחירה, בהתאם לאורך המסע ואופיו). תרופה שאולי תגיע השעה לקחת. כובע. סוודר קטן למזגן (בקיץ. לא, אל תתחילו איתי).

פעם הייתי לוקחת לנסיעה (אפילו קצרה) גם ספר. היום לא צריך, יש אפצליקציות. לפחות זה.

התיק עצמו הוא בדרך כלל תיק גב (תעמדי ישר! תיישרי את הכתפיים!), שלא נראה מאוד גדול, וגם לא מאוד כבד, אבל יש בו הרבה מקום והוא מחולק היטב ומאוד נוח. היות שאחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות זה להעביר ציוד מתיק אחד למשנהו, אני בדרך כלל לא מחליפה אותו: הוא הולך איתי לסופרמרקט, לטיסה לחו"ל, לקונצרטים, לחתונות (בחיי). פשוט מתוך עצלות.

במי אני מקנאה? במי שיכולה להחליף תיקים לפי הצורך, להעביר מאחד לשני, לא לשכוח שום דבר בישן וגם אחר כך למצוא כל מה שצריך מהר בתיק החדש. יש אנשים שנולדו עם מזל, אני לא אחת מהם.

את הפסקה האחרונה כאן למעלה כתבה עדה ק. זאתי תמיד תמצא על מה להתלונן.

דו"ח מצב

מזה עידן ועידנים, וכו'. עוד מעט יוני נגמר ומאז תחילתו לא כתבתי כלום ועדה ק. מחמיצה פנים לעומתי.

אז מה היה לנו. לא הרבה. שנה"ל בחטיבת הביניים שבה התנדבתי הסתיימה. עכשיו התפנו לי שני בקרים בשבוע. אז עכשיו מה את עושה כל היום? כל מיני, אבל זה לא כולל כתיבה בבלוג, מסתבר.

התגלית של הקיץ היא משחק המילים האינטרנטי WORDLE וגרסתו העברית וורדעל. גיליתי את זה תודות לאמפיארטי שסיפרה על זה בבלוג שלה (תודה, אמפיארטי!), ומיד נשאבתי לזה (אפשר לחפש 'וורדעל' בגוגל ומוצאים בקלות). מסתבר שזה משחק די ותיק יחסית, אבל אני כרגיל הגעתי באיחור אופנתי ונדלקתי אחרי שכולם כבר נרגעו ממנו. כל יום בחצות מתחלפת מילה בת חמש אותיות שצריך לגלות תוך שישה ניסיונות לכל היותר. זה מקסים. זה תורגם מן הגרסה האנגלית המקורית לעשרות שפות, והאמת שיש אפילו יותר מגרסה עברית אחת. יש מי שמגלים אחרי שלושה ניסיונות, אבל אני – יצור איטי שכמותי – בדרך כלל זקוקה לחמישה או שישה (ונהנית מכל אחד מהם).

ההפתעה הגדולה ביותר במשחק הזה הוא שהגרסה האנגלית קלה לי יותר מן העברית. נכון שלפעמים יש מילה אנגלית שאני לא מכירה, ואז אין סיכוי שאגלה אותה, אבל עד עכשיו זה לא קרה לי הרבה. לעומת זאת העברית בנויה משילובים של שורשים ותבניות, ובדרך כלל התבנית מתגלה די מהר, ואז נשארים עם המון שורשים אפשריים ולא תמיד מצליחים לגלות תוך שישה ניסיונות.

אני מכירה אנשים שמחכים כל יום לחצות, פותרים את החידה היומית החדשה ואז הולכים לישון. אני משאירה לי אותה לבוקר, ופותרת אותה עם הקפה הראשון. קודם הגרסה העברית 'מדויקת' (יש בגוגל), ואז וורדעל, ואז WORDLE. שלוש מילים על הבוקר. זה נורא כיף. אחרי זה אני מתפנה לטרדות הרגילות, ואז זה הרבה פחות כיף.

איזה טרדות? לא, אל תתנו לי להתחיל. הממשלה נפלה, הקורונה חזרה, הקיץ התחיל, הסחלב שלי מת, הבת שבע שוב בהלם, הסידן בורח לי מהעצמות, ועוד כהנה וכהנה. אפילו עדה ק. אומרת: די, תעזבי את זה, לא צריך לפרט הכול.

מה עוד: שוקלת בשיא הרצינות לפתוח עוד בלוג שיהיה מיועד לשרבוטים בלתי אינפורמטיביים. בלתי אינפורמטיבי, ככה אני קוראת לזה. כל מיני דברים קצרים ולא מחייבים שבדרך כלל לא מעניינים אף אחד ולא מעוררים שום דיונים. יש לי כאלה גם במחברת, אבל היתרון של בלוג הוא שיש לו אינדקס, וקל יותר למצוא בו דברים (בהנחה שאני מחפשת), ואם הפלטפורמה לא פושטת רגל, אז גם הכול נשמר וזמין. אני חושבת על זה כבר הרבה מאוד זמן, אבל עכשיו נראה לי שזה הולך ומתקרב.

ועוד זה, שאולי קשור:

תפזורת
אני מתפזרת
על סביבותיי
ואיך אלקט
את פזורותיי

משהו בצד

אתמול בערב הייתי בקונצרט. הקהל, שכלל גם תלמידים, מחא מדי פעם כף בין הפרקים של היצירות, מה שנחשב להפרה חמורה למדי של מצוות 'לא תעשה' (לא מוחאים כפיים באמצע, רק בסוף).

אז לפני תחילת היצירה הבאה ביקש אחד הנגנים על הבמה לומר דבר מה לקהל, ואמר בערך כך:

אנחנו מתים על מחיאות כפיים, באמת – אבל הפרקים של יצירה הם כמו פרקים של ספר, ומקובל לקרוא אותם ברצף, בלי הפסקות [פירוש רש"י: בלי מחיאות כפיים].

ואז הוסיף: אבל אם אתם בכל זאת ממש מרגישים שאתם מוכרחים למחוא לנו כף גם באמצע, כי אתם ממש מתלהבים מאיתנו, אנחנו נבין.

כולם צחקו, גם מי שטעו קודם. אחרי זה, במעבר בין פרק לפרק, נמנעו ממחיאת כפיים, אבל חייכו קצת, ופה ושם נשמעו בעולם גם צחקוקים (שקטים).

אני אהבתי את זה – את האופן שבו האיש לימד את הקהל משהו חדש, אבל בלי להעליב ובלי להקטין ובלי להביך – ואם כבר צחק על מישהו, אז בעיקר על עצמו. ותוך כדי כך יצר גם אווירה נעימה ונינוחה באולם – גם בקרב הקהל וגם על הבמה.

*

עדה ק. מעירה ביובש: אופייני. זאתי מספרת שהייתה בקונצרט, ובמקום לספר מה ואיך, מבלבלת את המוח בעניינים שלא קשורים.

אכן. כזאת אנוכי.

זקנה עם הליכון

הזקנה עם ההליכון
קונה במכולת מזון חתולים
מדשדשת איתו לפינה מוצלת
מחלקת
מזמינה
בואי
בואי

אחר שבה אל ביתה
אל בדידותה
וחושבת בדרך
בצדק
הנה הוספתי דבר מה
לזיו העולם
שאני כבר עומדת בשוליו
מוכנה למסע
לתחנה הבאה

בת שבע

קיבלתי ממישהי ייחור של צמח הבת שבע. אני לא מבינה בזה כלום, אבל שמתי אותה בראש הכוננית והיא נראית שם מאוד נחמדה. אני מחכה לפריחה, אבל הזהירו אותי שכשמזיזים לבת שבע את הגבינה היא נכנסת להלם ונעצרת לכמה חודשים. אני מוכנה מאוד להיות סבלנית למשך כמה חודשים (ובכלל, איזו ברירה יש לי), אבל אז קראתי בגוגל שלוקח לה שבע שנים (!!) להוציא את הפרח הראשון. לכן גם קוראים לה בת שבע. עכשיו, אם זה אכן כך (ואולי לא הבנתי נכון), אזי זה באמת מרפה ידיים. בהתחשב בטיפול הרעוע שלי בצמחים למיניהם, מי יודע איפה בת שבע תהיה בעוד שבע שנים.
גרוע מזה, מי יודע איפה אהיה אני.

*

[ולא מתייחסת לשום נושא חשוב שעל הפרק. נמאס לי להתייחס. אולי זה בגלל שאני נחשפת ליותר מדי ציוצי טוויטר של מי שמשוכנעים שהם חייבים לפסוק את פסוקם (בנחרצות!) על כל מה שזז (וגם על מה שלא זז, כולל דוממים ומתים). אני נגמרו לי הדעות. יש סכנה ברורה ומיידית שהבלוג הזה, אם בכלל ישרוד, יתעסק בזמן הקרוב רק בקטנות קצרות ולא חשובות. ועם הקוראים הסליחה.]