הפתעה הפתעה

לשם שינוי יש לי מילה טובה להגיד על הנהגת מערכת הבריאות. זאת באמת הפתעה, כי עדה ק. ואני לא מאמינות במילים טובות, בטח לא על מערכת הבריאות. רק תנו לנו להתלונן – ואנחנו משגשגות. אבל המינוי של רוני גמזו ל'פרויקטור קורונה', או איך שלא יקראו לזה, הפך את שתינו לטיפ-טיפה יותר אופטימיות. כמה מרענן מישהו שלא אומר כמה נהדר הוא עשה עד עכשיו (אפילו במילה לא הזכיר את הצלחתו הקודמת בנושא סדרי-קורונה שהשליט בבתי האבות והדיורים המוגנים), אלא מסביר במילים פשוטות מה הוא הולך לעשות, ונותן לכולם להבין שהוא לא יניח לנודניקים הקטנוניים שמסביב להפריע. אני מניחה שהם היו מתים להפריע לו, אבל כרגע לא מעיזים, וטוב שכך: פחד תמיד טוב לבריאות – אולי לא לבריאות הפוחדים, אבל פחדנותם תועיל לבריאותנו.

במסיבת העיתונאים של שלשום בערב היה תענוג לראות את נתניהו מצמצם את דבריו לשתי דקות ומפנה את הבמה. כנ"ל גנץ. אדלשטיין כמובן לא התאפק והיה מוכרח להוסיף עוד כמה סיסמאות ריקות מתוכן, שהתפרשו על כמה דקות יותר. אבל תוך כעשר דקות התיישבו שלושתם עטויי מסכות בפינת החדר ובלמו את פיותיהם, וכך אפשרו לפרויקטור החדש לפרוש את משנתו בלי הפרעה. דבר כזה כבר מזמן לא נראה במקומותינו.

עכשיו כמובן נותר לראות מה הוא יעשה, ובאיזו מידה של הצלחה. אבל יפה הוא מבין שהוא צריך להשיב אליו את אמון הציבור שאבד מזמן נוכח הקשקושים השחצניים ההתחלתיים של ההנהלות הקודמות ונוכח הפיאסקו שבא בעקבותיהם. ויפה עשה שאסף אל תחת דגלו את כל המומחים הכועסים בטלוויזיה, אלה שהרגישו (בצדק) שלא מתחשבים בדעתם. כאילו אמר להם, במקום לפרשן נגדי בטלוויזיה, בואו שבו איתי ותעזרו לי. כך צריך להיות.

בימים האחרונים אכן מסתמנים שינויים. משרד הבריאות מעדכן את נתוני האתר שלו באופן מסודר קצת יותר. יש דיווחים על נהלים חדשים בעניינים שונים. גם נדמה לי שהפרסומות המפחידות מפני אימי מחלת הקורונה נעלמו מן המסכים (אני, על כל פנים, לא רואה אותן יותר). יכול להיות שגם גמזו חושב שלהפחיד אותי זה לא מה שיציל את המצב. אולי הוא אפילו מעריך שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שחשבו עד כה. הלוואי. יש בארץ הזאת מספיק אנשים נבונים וטובים וחרוצים שישמחו לתת כתף ולעזור אם רק לא יתנהגו אליהם כל הזמן כאילו נולדו בלי מוחות. אגב, יש גם דיווחים עקשניים על התייצבות ב'קצב העלייה בתחלואה'. זאת לא ירידה, אבל כל ירידה מתחילה בהתמתנות של העלייה, ויש מצב שאנחנו נכנסים לפאזה הזאת. אבל מוטב לשתוק בינתיים, כדי לא לפתוח פה לשטן שיושב בפינה ומחכה בשקט לתורו להזיק.

*

בינתיים סיימתי את חובותיי לשנת הלימודים תש"ף, ורגע לפני הצלילה להכנות לתשפ"א (אל תשאלו. והקטנה אומרת לי: אבל למה את לא יוצאת כבר לפנסיה), אני נחה לי קצת בין לבין. אתמול, למשל, צפיתי ביותר מדי טלוויזיה. לכן ראיתי בחדשות 12 כתבה על חרדות ילדים עקב הקורונה ונחמץ לי הלב. במיוחד הילדה ההיא שאמרה שהיא מרגישה שזה סוף העולם, וכששאלו אותה מה פירוש הדבר אמרה שנדמה כאילו כולם ימותו. אם יש דבר שגרוע מחרדות מבוגרים (שגרועות מספיק, מי כמוני יודעת), זה חרדות ילדים. כי בצד העובדה שיש להם אנטנות הכי רגישות שבעולם, חסרה להם פרספקטיבה, ואז זה באמת נורא.

אחרי זה הייתה תוכנית על בני ברק בימי הגל הראשון, ושוב נחמץ לי הלב. נזכרתי כמה מכוער דיברו עליהם, ושוב חשבתי על זה שזה לא הגיע להם. ונזכרתי שוב לטובה באיימן עודה, שטרח וכתב בטוויטר, בעצם ימי הברוך הגדול, שלא נכון להאשים אותם, וזכר גם לאחל להם בריאות, והתביישתי שהוא היה (כמעט) היחידי שזכר.

*

אנחנו כידוע לא מגדולי המפגינים, מעולם לא היינו. עכשיו גם יש לנו תירוץ הולם, מפאת גילנו. אבל סיגלנו נוהל חדש: כשאנחנו עוברים עם רכב בתוך או מתחת לגשר של דגלים שחורים, אנחנו צופרים לאות תמיכה במפגינים ובדגליהם. אל ייקל הדבר הזה בעיניכם, זה לא מתאים לטמפרמנט שלנו: ראש המשפחה אף פעם לא צופר בנהיגה, לא כשהוא מופתע ולא כשהוא כועס. לא מאמין בגאדג'ט הזה. אבל עכשיו גילינו את הצפירות הפוליטיות, וראינו כי טוב. בהתחלה אמרתי לו: ואם הם לא יבינו למה אתה צופר, ויחשבו שזה בגלל שאתה כועס עליהם? והוא ענה, אל תדאגי, זה סימן מוסכם: הם יודעים.

אז ככה אנחנו עוברים, גשר אחרי גשר, וצופרים: פאם-פאם, פ-פ-פאם, פ-פ-פ-פ, פ-פאם!
וככה הפכנו לפעילים פוליטית.

הטיול הקטן

על גדות הירקון

האקליפטוסים –
כל כך גבוהים –
כמו נקהלים
על קצות האצבעות
לִצפות רחוק –
הנה היא שם
אחרי הים:
מולדתם.

*

שקיעה בים, בימי קורונה

לים לא אכפת
ואיננו חרד:
מסוף עולם ועד סופו
הוא עודנו בשלו

חמש מאות

כבר היה לי פוסט מוכן שכותרתו 'התפוררות'. כי הכול מתפורר, וכו'. בריאות, כלכלה, חברה, מדינה. או לפחות מרגיש כך. אבל ראיתי שכתבתי בו הרבה ממה שכתבתי כבר קודם המון פעמים, ואפילו עדה ק. אמרה שזה מוגזם כבר, ושאם אין מה לחדש, מוטב לשתוק. אז גנזתי.

במקומו, הנה זה:
לאחרונה עשיתי לי הרגל לחזור מהסופר דרך גינה ציבורית קטנה ששוכנת בין בתי השכונה. בעצם, היא בגודל בינוני. בינתיים מותר. היא שקטה, מוצלת ונחמדה. אין התקהלויות, ומי שנמצאים שם שומרים על שקט. הרבה צאלונים, ופינות חמד, וספסלים. וזה נותן איזה מענה על הצורך להרחיק נדוד למקומות אחרים (מה שאסור).

כשעברתי שם היום נפלה עיני על איזה גרפיטי ישן על גדר נמוכה. לא הצלחתי לפענח מה היה כתוב, אבל צירוף האותיות הזכיר לי פתאום את חב"ה, ויצא לי מזה פוסט.

בכיתה ד', או ה', הקמתי עם חברתי לכיתה אגודה סודית בשם חב"ה: חבורת בוקרי ההרים. אני כבר לא זוכרת מה היה תקנון האגודה/חבורה ומה היו מטרותיה. נדמה לי שהיו מעורבים בהן גם מעקבים אחרי חשודים עלומים (אולי בהשפעת חסמב"ה, שקראנו אז באדיקות). לא נראה לי שהמעקבים יצאו אי פעם לפועל. גם לא זכור לי על איזה חשודים היה מדובר. ובכלל, עד היום אינני חובבת מעקבים ואיכונים (סליחה, הייתי חייבת). לא צירפנו לחבורה שום חברים חדשים, ואחרי כמה חודשים או שבועות היא פשוט התפוגגה מאליה בשל מיעוט פעולותיה ומחוסר עניין לציבור.

נשאר רק השם: חבורת בוקרי ההרים. מה גורם לשתי ילדות בנות תשע או עשר לבחור שם כזה הוא אכן שאלה מעניינת. מה לנו – בעיר חוף קטנה ואפורה, 'שטוחה כרקיק מצה' (כפי שקארין מיכאליס הייתה כותבת עליה לו הכירה אותה), שבה רואים פרות רק בציורים בספרים – מה לנו, אפוא, ולבָקָר ולהרים. ובכלל, מה להרים ולבוקרים. הרי לא בטוח שפרות כל כך אוהבות לטפס.

גם התודעה הפמיניסטית שלנו לקתה כנראה בחסר: וכי מה הפריע לנו להקדיש את אגודת הסתרים שלנו לבוקרות הרים? מצד שני, אני מקפידה לא לשפוט ימים עברו על פי תפיסות עולם נוכחיות: זה היה מזמן, וההבדל בין בוקרות לבוקרים לא ממש הטריד את מנוחתנו.

אבל הנוסטלגיה – כדרך הנוסטלגיה – מתוקה בעיניי.

עד כאן פוסט סתמי, במקום הטענות-ומענות הרגילים לימי קורונה האינסופיים. הדבר היחידי שראוי לציון בו הוא היותו הפוסט ה-500 בבלוג הנוכחי. הווה אומר, פוסט-הולדת. ובימים האפורים והמייגעים האלה, אפילו פוסט-הולדת סתמי הוא עילה לחגיגונת.

הנה בכל זאת הצלחתי להגניב תלונה, אף שהתכוונתי שלא.

קפקא בארץ החלמאים

כמובן, כל שאכתוב להלן הוא בעירבון מוגבל, ותלוי בדיוק של הדיווחים. ועל מידת הדיוק של הדיווחים כבר כתבתי מספיק. אבל בהנחה שעלילות איכוני השב"כ נכונות כמדווח, אזי – ובכן:

סיפרו שבשב"כ מלכתחילה התנגדו למטלת האיכונים שהוטלה עליהם. נראה שהם ידעו היטב למה.

מה מתברר, לכאורה? שהאיכונים החכמים לא יודעים לקרוא קירות. אז אם יש חולה מאומת (אלוהים יודע מה זה, עדיין לא הוסבר לנו, שהרי אנו נחשבים לנטולי-מוחות ויש סכנה שלא נבין) – ובכן, אם יש חולה מאומת מעבר לקיר הדירה שלנו, נעול בדירת השכנים, עלול השב"כ לשלוח אלינו הודעה שנחשפנו אליו (נותנים תאריך ושעה, אבל את המיקום לא יגלו). ולכן, כך יפקדו עלינו, היכבדו ושבו בביתכם, בחדרכם המבודד, וכבסו את כל בגדיכם בנפרד, עד יעבור זעמם של שבועיים.

אני מניחה שהפונקציונרים של החמאס מחככים עכשיו את ידיהם בהנאה: מה טובו אוהליך, יעקב, נפלאותיך, השב"כ! וגם ההערצה של המוני בית ישראל לשב"כ נמצאת עתה, יש לחשוש, בשפל מסוים. שלא לדבר על האמון הכללי של הציבור ברשויות המדינה ובמוסדותיה.

וזה עוד מילא. עכשיו מגיע הכייף האמיתי: עלילות משרד הבריאות. כבר התרגלנו שלא יודעים שם (או לא רוצים) לדווח על מספרים בצורה שמישהו יכול להבין, ולא מצליחים להחליט בעניין מסכות או כפפות, ודוחים כל יד מושטת לעזרה (לכאורה, על פי הדיווחים). אבל עכשיו מסתבר שהם גם לא מצליחים לארגן מענה טלפוני.

הו, החלמאות. שולחים עשרות אלפי הודעות בידוד לאזרחים תמימים, ואז נועלים את המשרד והולכים הביתה: שבת קודש! בשבתות אנחנו משאירים על המשמרת רק תורנים מסכנים, ושהם ישברו את הראש מה לעשות עם אלפי פניות של אזרחים מבוהלים. וגם אזרח מבוהל שמצליח להגיע אליהם אחרי שעות של ניסיונות, יקבל את התשובה המרגיעה הבאה: לא יודעים אם זו טעות או לא, אי אפשר לערער עכשיו, נחשוב הלאה בשבוע הבא, בכל מקרה בינתיים חובתכם להיכנס לבידוד. הו, המטעמים שקפקא היה יכול לעשות מהחומרים האלה.

אומת הסטארט-אפ, שמצליחה לחדור (לכאורה, לכאורה) אל לב הגרעין האיראני, לא השכילה להעמיד לרשות נתיניה טופס אינטרנטי שבו יוכלו להקליד: 'טעות, תחזרו אליי מהר, למען השם'. אפילו זה גדול עליהם.

והרי לא חסרים מובטלים בכל הענפים שהיו מאושרים להתגייס לענות על טלפונים, לטפל בטפסים דיגיטליים, מה שתרצו – רק תנו להם עבודה וקצת משכורת, שלא יצטרכו לחרטט לכם שוב שאין להם מה לאכול (או, למצער – והרי שואפי דיוק אנחנו! – שאינם יודעים מה יאכלו בחודש הבא).

הכי הכי אני תוהה אם אומות העולם עדיין צובאות על פתחי הלשכות של נתניהו ובר סימן טוב (אפילו שיצא לאזרחות בינתיים) ומתחננות שיסבירו להן סוף סוף איך נלחמים בווירוס הזה בהצלחה. אני, כשלעצמי – לו הייתי משמיעה את דבר ההבל המחוצף ההוא (על ההצלחה הפנומנלית) חזור והשמע, מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, ובכל מסיבת/תדרוך עיתונאים ערב ערב – ובכן, אני הייתי מסמיקה עכשיו עד כדי כך מבושה, שאי אפשר היה עוד להבדיל ביני לבין סלק לעולם.

בפתאומיות

השבוע היה לנו כינוס בזום עבור סגל המכללה לכבוד סיום שנה"ל.

אני לא ממעריצות הזום, ובכל זאת נפעמתי מכמה טוב שזה עובד, וכמה שעות נסיעה זה חסך לי. ואיך כשזה נגמר בשמונה בערב אני לא צריכה לפתוח במסע אינסופי הביתה בתחבורה ציבורית מקרטעת, אלא פשוט עוברת חדר, מדליקה טלוויזיה (חדשות) והולכת למקרר.

במקום להגיע לחדרים השונים של סדנאות הכנס, לוחצים על קישורים. לקישור של הסדנה האחרונה שבחרתי הגעתי באיחור (לא באשמתי), אבל אני שמחה שהגעתי. בשל האיחור אני לא בדיוק יודעת מה הוסבר בהתחלה, אבל בגדול הקריאה המנחה סיפור קצר מאוד של קפקא ששמו 'הטיול הפתאומי'. בסיפור יש מישהו שחושב לצאת החוצה לטיול ערב ולהשאיר את הבית/משפחה מאחוריו ופשוט לטייל בחוץ ואולי גם לבקר חבר. המנחה סיפרה שאחרי שקראו את הנ"ל כתבו תלמידים שלה בפורום של הקורס שהסיפור נגע לליבם במיוחד בימי קורונה.

גם לליבי.

ההתרשמות שמישהו יכול להחליט לצאת מהבית ויוצא וזהו גורמת לי לקנא. בסיפור כתוב שהוא צריך להסיר את החלוק לפני היציאה, ובזאת מסתיימות ההכנות. עצם הכותרת מעוררת כמיהה: טיול פתאומי. פשוט להחליט ולצאת. בצל הקורונה אין כמעט שום דבר פתאומי (חוץ מאולי הנחתת הודעה שצריך להיכנס לבידוד). ואין שום דבר ספונטני. כל דבר מחייב תכנון, שיקול דעת, ניהול סיכונים, תהיות אם כדאי או לא, אם שווה את הסיכון או לא.

ולא מספיק לפשוט את החלוק, כי צריך גם לקחת מסכה. שאם לא כן יורד אדם לפי תומו אל הרחוב, מתחיל ללכת, והופ – נזכר פתאום שהוא נטול מסכה. שאז הוא חייב לשוב מיד על עקבותיו ולתקן את המעוות, שאם לא כן, וכו'.

[עריכה מאוחרת:
ומה נודע לי פתאום במקרה? שהיום, 3 ביולי, יום ההולדת של פרנץ קפקא. כשכתבתי את הפוסט – בכלל לא ידעתי. הנה עוד פתאומיות.]

ועכשיו בעייפות

כאוס – זו המילה שמשכה את תשומת ליבי כמה פעמים בכותרות הבוקר.

והיא נראית לי מתאימה. יותר מכל דבר אחר, הרושם הוא שיש כאן בלגן נורא, עד כדי התפוררות. לא רק בבריאות – גם בפוליטיקה, וגם בכלכלה, וגם בקשקוש המיותר של 'הסיפוח', וגם בכל עניין אחר. ובעיקר בממשלה. איזה תמהיל מחריד לב של שחיתות, בינוניות, פחדנות ואגו – במינונים מגוונים.

אמון הציבור הוא משאב מתכלה שיש להשקיע בו מאמץ באופן קבוע. כשמבזבזים אותו בטיפשות, המחיר יקר. למשל, כשקודם מדברים על עשרות אלפי מתים במגפה, ואחר כך מתפארים (בחוצפה אופיינית) שאנחנו יודעים למנוע זאת יותר טוב מאחרים, ואז חוזרים לאיים במאות/אלפי 'הרוגים' – אף אחד כבר לא לוקח את זה ברצינות. או, למצער, לא יודע איך לקחת את זה. כנ"ל בנוגע לקפיצה הנחשונית בין 'המסכה מיותרת, אפילו מזיקה' לבין 'תשלמו 500 ש"ח קנס אם לא תשתמשו בה'. ועל הפארסות של המיסים ושל המימונים של נתניהו – כשמאות אלפי מובטלים לא יודעים איך יגמרו את החודש – עליהן רק אומר שמישהו שכח שמעבר למה שעושים או לא עושים, צריך לחשוב גם על איך שזה נראה. והוֹ, כמה נורא זה נראה.

בניגוד לדעה המקובלת, הציבור בארץ לא יותר מטומטם מאשר בכל מקום אחר. אבל הוא עייף, מאוד עייף. הוא אפילו מוכן לקבל שעושים טעויות. אבל כשאף אחד, אף פעם, לא מוכן לבלוע את גאוותו ולהודות בטעות ולסמן את הכיוון לתיקונה – וכשהמוצא הוא תמיד, אבל תמיד, להאשים מישהו אחר ('הציבור לא ממושמע!') – זה לא מתקבל טוב.

לא מאמינה להם יותר, לאף אחד. שיחשבו חזק איך אפשר לשפר את זה, וכדאי שיעשו זאת מהר. ויחשבו על פתרונות יצירתיים, כי השבלונה שבה בחרו עד עכשיו מיצתה את עצמה.

והרי החדשות

והגרועות תחילה:
קורונה הזאת נמאסה עליי קשות ומרות. אין לי כוח בשבילה יותר, אין לי כוח בשביל החיים שהיא כופה עלינו, עוד ועוד ועוד, בלי שרואים את הסוף. אחותי אמרה לי לאחרונה: זה כאילו שלא נשאר עתיד.

וב-הדבר של אלבר קאמי, Rambert אומר על המגפה:

".it means exactly that, the same thing over and over and over again…"

מסתבר שכשאני מוצאת ציטוט שמשקף את מחשבותיי, אני תכף מתנפלת עליו כמוצאת שלל רב. כאילו שהציטוט הוא הישג שלי, למרות שהוא לא (תכף עוד ציטוט בהמשך הפוסט).

*

החדשות הטובות:
כבר סיפרתי שאני משתגעת מאיך שסופרים כאן את התחלואה בקורונה. אז מצאתי שפרופ' רן בליצר, שדווקא נמנה עם הפונקציונרים המטפלים בענייני קורונה, ושרבים מאיתנו מכירים מפרשנויותיו הקורוניות בחדשות בטלוויזיה (שכחתי באיזה ערוץ) – העיר על זה היום בטוויטר כך:

"מציע להפסיק להעביר נתונים סותרים על מספר הנדבקים היומי. אם הסטנדרט הוא דיווח מספר מצטבר מחצות עד חצות – אז אנא – בכל הדיווחים. כותרות באמצע היום שב-24 שעות אחרונות יש 600+ חולים, מספר שנובע רק מהתפלגות קבלת התוצאות לאורך היממה, וכעבור מס׳ שעות חוזר בדיעבד ל-450, יוצר בלבול מיותר".

דרך אגב, אתמול זה ירד מה-600 פלוס ל-356, רק אומרת (על פי הגרף באתר 'הארץ', וגם על פי סיכום הנתונים ב-YNET). לא שזה מעט, אבל בכל זאת יש הבדל. וההבדל הזה משמש (לא בטוח שבכוונה) לניפוח התבהלה, שהיא מספיק גדולה גם ככה.

בהמשך בליצר הוסיף שם:

"הובהר לי כעת שההודעות שמוציא משרד הבריאות הן תמיד סוכמות מחצות הלילה האחרון. מספרים אחרים, סכימה בשעות אחרות, מיוצרות על ידי פרשנות בתקשורת באקסטרפולציה על הנתונים הללו. רק שהן סובלות מהטיה ברורה של התפלגות תוצאות הבדיקות ביממה כאמור. ולכן יוצרות בלבול. אז את זה – אני מציע להפסיק."

בקיצור, למה חדשות טובות? כי אני יודעת שאני יכולה לכתוב על זה בבלוג שלי עד שאכחיל, ולא ייצא מזה כלום. אבל אם רם בליצר אומר, אז אולי מישהו גם ישמע ויפנים.

לקוות תמיד אפשר.
שבת שלום.

Bits & Pieces

רטוריקה:
אחרי בהלה, המילה השנואה עליי ביותר היא זינוק.

בשכבר הימים:
אתמול יצא שבמקרה עברנו בנסיעה ליד הבסיס הישן שלי. הכול שם השתנה, בקושי זיהיתי איפה הייתה הכניסה.
ראש המשפחה אמר, מה ציפית, שלא ישתנה אחרי יותר מארבעים שנה?
אבל את זה זכרתי: כמה הייתי צעירה, כמה דמעות שפכתי שם.

חילופי גברי:
המנכ"ל החדש של משרד הבריאות: איש אפרורי להפליא. לא בטוח שזה דבר רע.
אפשר לזהות שינויים קלים לעומת ימים עברו. למשל, המינוח של המנכ"ל החדש הוא 'מאומתים' במקום 'חולים'. זו כבר חצי הדרך לקראת המינוח המדויק 'חיוביים בבדיקה'. לא בטוח שנעבור גם את החצי השני.
יש גם איזה ניסיון לתת נתונים מספריים כמה פעמים ביום, שגם זה אולי שיפור. אבל המדווחים כנראה לא יודעים כמה שעות יש ביממה. כלומר, זה לא לגמרי ברור להם שהיא מסתיימת בדיוק בשעה שבה התחילה יום קודם. אולי כשנצבור עוד ניסיון קורוני יתבררו להם הדברים הללו סוף סוף. או שלא.
עדה ק., את מרשעת. עדיף שתסתמי.

טהרן:
אחרי מסע פרסום מסיבי, כמעט אגרסיבי, התחילה אתמול הסדרה 'טהרן' בערוץ הראשון.
עשויה היטב: הדמויות מעוגלות כהלכה, ה'רעים' אינם בהכרח רעים כל כך.
פרסית נשמעת לי פתאום שפה יפה. באמת. שווה ללמוד. אבל למי יש זמן.

פינת החרדות:
פחדי הגדול, שוב: בידודים. כמו כשהכול התחיל. פתאום מבשרים לך וכו', ואף פעם לא בטוח שהם לא טועים. לעניות דעתי, זה הסעיף הכי גרוע בקורונה.

רטוריקה (2):
השאלה היא לא אם התיאור (בפי קלמן ליבסקינד) של המתקפה הערבית ב-1948 כאונס הוא קורבני ותורם להחפצת נשים.
השאלה היא גם לא אם הקביעה (של רינה מצליח) שימנים יצביעו ביבי אפילו אם הוא יאנוס את הבת שלהם – מחפיצה נשים, או מעליבה ימנים.
השאלה היא הרבה יותר פשוטה: איך זה שלא מצליחים לדבר אצלנו על שום עניין (פוליטי, חברתי, מה שלא יהיה) בלי להידרש לרטוריקה של פשעי מין. כאילו, מה נהיה? נגמרו המילים והדימויים בשפה העברית? הפסקנו לדשדש עד אין קץ בהשוואות עם השואה והנאצים, שעכשיו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגלוש להשוואות עם אונס? מן הפח אל הפחת?
בקיצור, נדמה לי שעדה ק. היא לא היחידה שצריכה לסתום.

שגרת הורות:
ראש המשפחה יוצא לסידורים. כשהוא כבר בדלת, אני אומרת, תיקח מסכה, ותקפיד עליה! על האף!
גידלתי שני ילדים, ועכשיו, לעת זקנה, אני מגדלת את השלישי.

על ההפחדה

כבר אמרו חז"לינו, If you can't win them, join them, ואם אתה לא מצליח לשכנע אותם, תכריח אותם, ואם הם לא מספיק לחוצים, תלחץ אותם עוד יותר, ואם הם לא משתכנעים, תפחיד אותם.

אז הגענו לשלב ההפחדה. שיאו בפרסומות בטלוויזיה שבה מחלימי קורונה נבחרים מספרים על אימי המחלה. מסקנת הסיפורים: שימו מסכות.

עכשיו, אני מעולם לא הקלתי ראש בקורונה. בעיניי, כשאומרים שהיא כמו שפעת, אין הכוונה שהיא קלה כמו שפעת, אלא ששפעת יכולה להיות קשה לא פחות מקורונה. מה עושים כדי להתגונן מפניה – זה כבר סיפור אחר. מאז פברואר אני טוענת שעד שלא יחלו מספיק אנשים זה לא ייגמר. זה לא אומר שצריך לזלזל (זו גם לא המלצה להשתתף במסיבות הדבקה) – זה רק אומר שצריך להיות מציאותיים.

אז מה יוצא מסרטוני ההפחדה? מי שמזלזל בין כך ובין כך לא צופה בהם, וגם אם צופה – לא מתרשם.

מי כן צופה? אני ושכמותי. מה זה עושה לנו? מלחיץ אותנו עוד יותר. וזה למרות שאנחנו כל הזמן מקפידים על מסכות. נשבעת.

בשביל מה אני מבלבלת על זה את המוח? כי היום ראיתי שלט חדש במרכז העיר. יש שם מקום אסטרטגי שבו העירייה תולה כל פעם שלט גדול אחר, תמיד בענייני קורונה. פעם 'יהיה בסדר', פעם 'נתגבר על זה ביחד' ופעם 'תזכורת מסכה' (בלי הפחדות), וכאלה. והיום, בשלט החדש, יש ציור של כדור-קורונה עם הקוצים, והוא כמעט חמוד, ולידו כתוב: 'זוכרים אותי? אני עדיין כאן'.

זה כל השלט. בלי איומים והפחדות. בלי חום גבוה והתעלפויות וחשבתי שאמות. וזה מצא חן בעיניי, ואפילו אמרתי שהעירייה האלה חמודים.

זהו, אין punch line.

הן אפשר

כבר לפני שנים אמר לי הילד: את צורכת יותר מדי חדשות.

בהתחלה נפנפתי אותו: הוא והניהיליזם שלו. אבל – בצוק העיתים (קורונה וכו') – התחלתי להשתכנע שהוא צודק.

זה לא שאני חושבת שהתקשורת משקרת. זה בכלל לא זה. אבל אני מתרשמת שלשום אדם – לא בתקשורת ולא מחוצה לה – אין אינטרס גורף לתת לי תמונת מציאות מדויקת ומנומקת. אנשים בעיקר מעוניינים לספר לי את דעתם. שזה לגיטימי, אבל מי אמר שדעתם יותר נחשבת מדעתי?

זה מאוד בולט לאחרונה, בימי קורונה העליזים. אני מתרשמת כל העת שהמדווחים על קורונה לא יודעים חשבון, וזה משגע אותי. אחוזים, למשל, זה משהו שנשגב לחלוטין מבינתם. את טועה, אומר לי ראש המשפחה – הם דווקא כן יודעים אחוזים, אבל זה לא נראה להם חשוב. ואני עונה, מי שיודע חשבון יודע שזה חשוב.

התחביב החדש שלהם זה לדווח כך: ביממה האחרונה נוספו X חולים, מתוכם Y חולים נוספו מחצות. נעזוב עכשיו את המינוח 'חולים' (יורם לס טוען כל הזמן ש'חיוביים לבדיקה' הם לא בהכרח 'חולים', אבל היות שהוא סיגל לעצמו, שלא בטובתו, גינונים של ליצן, איש אינו מקשיב לו. ודווקא בעניין הזה לפחות הוא צודק). נתמקד רק בשעת הספירה: אם משרד הבריאות סופר מחצות עד חצות, למה לא תספרו כמוהו? כי אם אתם סופרים בנוסף גם את 'החולים' שנוספו בין שעה עלומה כלשהי (שאינכם מגלים מהי) ובין חצות, יש סכנה שתספרו אותם פעמיים: גם בדיווח של היום, וגם בזה של מחר/אתמול. והרי ברוך השם יש לנו מספיק 'חולים', איננו זקוקים לתוספות מלאכותיות.

שלא לדבר על כך שאין שום משמעות למספרי החולים בלי שמציינים מה מספר הבדיקות שנעשו באותו פרק זמן. ושהניסוח בכותרת מסוג 'מספר החולים/מתים בהודו כבר חצה את השיא של מדינה פלונית באירופה' הוא אידיוטי: האם טרח מישהו מהמדווחים לספור כמה בני אדם חיים בהודו? (רמז: יותר ממיליארד. אפילו יותר – שומו שמיים – מאיטליה וספרד ובריטניה ביחד).

אשר לנפלאות משרד הבריאות, מחמל נפשי: אני אדלג עכשיו על השערורייה האחרונה של האישור שנתן-או-לא-נתן גרוטו למיליארדר מקפריסין (או משהו כזה, לא התעמקתי), ואספר על ידיעה שקצת חמקה מתחת לרדאר: ממש לפני שכיביתי את המחשב אתמול בלילה קראתי שהמנכ"ל היוצא שיגר לבתי החולים מכתב מרגש שממנו השתמע שמתי שהוא (תוך חמש שנים) ייאסר עליהם לאשפז חולים במסדרונות.

הו, זה מסוג הידיעות המרנינות באמת, ואני מדברת בתור זקנה-במסדרון בפוטנציה. אבל עניין החמש שנים קצת מדכא מן הבחינה הזאת: מישהו חישב כמה זקנות אפשר להשליך למסדרון במשך חמש השנים שעוד נותרו עד לביאת-המשיח הזאת? (רמז: מלאנת'אלפות). וחוץ מזה, מן המכתב משתמע שבתי החולים מאשפזים חולים במסדרון פשוט להנאתם – בעוד שלי נראה שהם עושים זאת דווקא משום שחדרי האשפוז מלאים עד אפס מקום. שזה בגלל שנתניהו ושות', כולל צמרת משרד הבריאות, כולל אלה בתוכה שהיו בעבר 'נערי אוצר', החליטו שזו דרך טובה לחסוך בהוצאות. קראתי את הידיעה הזאת לפני השינה, ואז, במקום לספור כבשים, ניסיתי לחשוב איפה יאופסנו כל החולים האלה, אם לא במסדרון. כי באמת, זו שאלה די בוערת: איפה ישימו אותם? בחדרי המדרגות? ליד הפסנתר באולם הכניסה? תעלומה.

אני בטוחה שיש לזה הסבר הגיוני, ולא מן הנמנע שהמנכ"ל הנכבד גם פירט במכתבו דרכים ליישום הוראתו החשובה (כדי שלא ייצא ממנה משהו מסוג: אני הנחיתי, עכשיו אני מסתלק ואתם תלכו תשברו את הראש איך לבצע). אבל – וכאן הפואנטה – הידיעה שקראתי לא דיווחה על כך. גרוע מזה, המדווח אפילו לא שאל איך הדבר הזה יבוצע. וזה למרות שמה שחשוב בעבודת עיתונאי ראוי לשמו זה לשאול שאלות – הרבה יותר מאשר לענות עליהן. מה גם שלרוב השאלות הקשות (כולל, למרבה החשש, השאלה הנוכחית) – אין בכלל תשובה.

אז ככה הגעתי חזרה לנקודת ההתחלה: צדק הילד כשאמר לי שאני צורכת יותר מדי חדשות: זה בעיקר בלבול מוח, לא לומדים מזה שום דבר, וסתם, לחינם, אני מתעצבנת. וזה ממש לא מועיל לבריאותי, ועוד עלול לקרב אותי למסדרונות הנ"ל, עוד לפני שיחלפו חמש השנים המובטחות.

טוב, בנימה אופטימית, לסיום: לפני השינה גם שאלתי את עצמי אתמול, מתי כבר יגיע היום שבו אוכל להפסיק למלא את טופס הצהרת הבריאות לימי קורונה. כי בימים טרופים אלה שולחים לי כל יום מקופת החולים בקשה לדיווח בנוגע לתסמיני קורונה וכו', לטובת המחקרים שלהם, ואני ממלאה ושולחת בנאמנות. מיד כשאני מתעוררת בבוקר אני שואלת את עצמי איך אענה היום על הסעיפים המוכרים. למשל, השבוע, לראשונה, סימנתי 'לא' בשאלה אם אני חשה בטוב. לא חשתי בטוב. היו לי כל מיני תסמינים קלים ובלתי מוגדרים שיכולים להתפרש כקורונה ויכולים גם להיות אלף ואחד דברים אחרים. כבר היו לי כאלה תכופות בעברי העשיר, אבל הפעם לא הרשיתי לעצמי לנפנף אותם. אפילו נמנעתי מלהיכנס לחנות לקנות כמה עטים (שנגמרו לי. עוד מעט אצטרך לכתוב בעיפרון, רחמנא ליצלן). ונזהרתי לא להתקהל ולא לפגוש שום אדם. מלבד ראש המשפחה, שחשב שאני מגוחכת, וטען (במידה מסוימת של היגיון, שאני קוראת לו 'היגיון של גברים', על כל המשתמע מכך), שעד שלא אובחנתי כחולה (ואיך אאובחן אם לא נבדקתי ואפילו לא דיברתי עם הרופאה), אני לא חולה. מכל מקום, היום אולי כבר אוכל לדווח שוב בהצהרה ההיא שאני חשה בטוב. אם יש לי כוח לכל כך הרבה תלונות, סימן ששלומי משתפר. ואם זה היה קורונה, זה עובר אצלי בשלום. כנראה. אם כי עדיף שאסתום, לעולם אין לדעת.

בקיצור, חשבתי על זה שהצהרות הבריאות האלה כבר הפכו לחלק משגרת יומי, והן עלולות להישאר אתי למשך חודשים ושנים. וניסיתי לחשוב איך זה יהיה אם וכאשר יתייתר הנוהל הזה ויבוטל וכבר לא אצטרך לדווח על הנזלת שלי לשום איש. ואוכל להיכנס לאיזה חנות שמתחשק לי בלי לחשוב על הדבקה/הידבקות. האפשר? הן אפשר. שיהיה זה אולי כבר מחר. או בשנה הבאה. אם כי לא סביר. אבל זה יקרה פעם, ואז נסתכל אחורה על כל זה ונגחך. כלומר, בהנחה שנשרוד.

נהיה פוסט ארוך עד אימה. אני ממש מתנצלת.