בתוך קליפת אגוז

בתוך קליפת אגוז
אנצור
את המעט
אשר נותר.
אף הוא הולך
ומתמעט,
אבל אפשר
שלא לחשוב על כך
כעת.

מודעות פרסומת

ניסיון

(פוסט בדיקה ללא תוכן)

מתנצלת על שהטרחתי את הקוראים לכאן לשווא, פשוט הייתי צריכה לבדוק משהו בשל תקלה בפוסט הקודם. חשבתי שאמחק את פוסט הבדיקה הזה, אבל הצטברו בו תגובות, אז הוא יישאר.

בהזדמנות זו – חג שבועות שמח!

בושה. בושה.

אז בהמשך לקודם – הפור נפל. בחירות. במהלך ההצבעה אמש בחצות התחלתי לצעוק על הטלוויזיה כאילו היא אשמה. לכל מי שהצביע בעד קראתי בכל מיני שמות גנאי שלא ראוי להעלותם על הכתב. זה לא השפיע עליהם.

זהו, אז נכנסנו ללימבו. לא מן הנמנע שהם לא התכוונו להגיע לתוצאה המטורללת הזאת, אבל במשחק הפוקר שלהם הם אולי טיפסו על ענף מאוד גבוה ופחדו לרדת. ככה גם פורצות מלחמות: איש אינו רוצה בהן, והן בכל זאת קורות. אז עכשיו שוב נעצר הכול עד ספטמבר, ואז עד שמישהו ירכיב ממשלה. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה אם הוא לא יצליח.

היות שאני לא מאמינה שמשהו יכול להשתנות בבחירות הבאות, כלומר הגושים מן הסתם יישארו כשהיו, אני אפילו לא מעיזה לקוות שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה הבא. אז התקוות שלי הרבה יותר צנועות:
האחת, שליברמן יירד סוף סוף מתחת לאחוז החסימה.
השנייה, שמרצ והעבודה יתאחדו.
השלישית, שכל עזי הנפש שהצביעו בעד הקדמת הבחירות יתקשו להירדם בלילה כשיחשבו על נזקי מעשיהם היפים ועל פחדנותם שאין לה שיעור.

מילה על כותרת הפוסט: בהפגנה שבה השתתפתי אי אז ברוטשילד צעק הקהל בקול אחד: 'בושה! בושה!'. אני אהבתי את הסיסמה הזאת. מתברר שהיא יפה לכל כך הרבה מצבים בפוליטיקה שלנו. גם עכשיו היא מתאימה בול. והיות שאני לא אוהבת סימני קריאה, החלפתי אותם בכותרת בנקודות. זה בגלל שקראתי באיזה מקום שבכתיבה אינטרנטית, נקודה בסוף משפט מסמנת אי שביעות רצון. אמנם אי שביעות רצון זה understatement לעומת מה שעובר לי עכשיו בראש, אבל זה יותר טוב מכלום.

לא רלוונטי

היה לי פוסט שלם מוכן על הרפתקאותיי בהפגנה של מוצ"ש במוזיאון, ובמיוחד על המספר העצום של המשתתפים (שבעניינו יש ויכוח: הטוענים שההערכות על מספר המפגינים מופרזות גורסים שרחבת המוזיאון אינה יכולה להכיל רבבות – מה שנכון. זו בדיוק הבעיה: רוב הרבבות נדחקו ברחובות ליד ובכלל לא הצליחו להגיע לרחבה. חלקם [אני! אני!] בקושי הצליחו לנשום. ואף מילה על החניונים המלאים והפקקים בכל העיר) – בקיצור, היה לי פוסט מוכן על ההפגנה, אבל בסוף גנזתי אותו, כי הוא נהיה לגמרי לא רלוונטי עוד לפני שיבשה הדיו שכתבה אותו. כי עכשיו פתאום נפלה עלינו קדחת בחירות, וליברמן בדרכו להפוך לגיבור לאומי (לא ברור למה).

שמעתי כל מיני פרשנויות על השאלה אם הקדמת הבחירות טובה לנתניהו או לא, ולא הצלחתי לגבש דעה, אבל נראה לי שהיא לא יכולה להיות טובה לאף אחד. זו נראית לי שערורייה איומה להטיל שוב מדינה שלמה אל תוך הלימבו של עוד-מעט-בחירות-תדברו-אתנו-רק-אחריהן-כי בינתיים-אנחנו-לא- עושים-כלום. שלא לדבר על זה שאני אצטרך להחליט שוב למי להצביע, וזה היה די מסובך לי כבר בפעם הקודמת. אגב, היום קראתי באיזה מקום שלא בטוח שלממשלת מעבר יש בכלל סמכות לפזר את הכנסת. אם זה נכון, ואם הכנסת בכל זאת תפוזר, זו אפילו שערורייה יותר גדולה ממה שחשבתי. שנים לימדו אותנו את הנוהל: אם פלוני לא מצליח להרכיב ממשלה, נותנים לאלמוני לנסות. ופתאום פוף! לא ככה; המצאנו אופציה אחרת: הבה נתפזרה. שוברים את הכלים, ולא משחקים.

איך שלא יהיה, אני ממהרת לפרסם את הפוסט הזה לפני שגם הוא יהפוך ללא-רלוונטי. כי הרי תוך כ-24 שעות ייגמר הדד-ליין של הנשיא, וייתכן שיתברר שדווקא כן עשו איזו קומבינה והקימו איזו ממשלה שתהיה לא פחות מרגיזה מקודמתה, אבל לפחות תחסוך לנו בחירות עכשיו. אז מספיק עם ההגיגים המבולבלים האלה, עדה ק., ותמתחי כבר את קו הסיום ותפרסמי את הפוסט, לפני שגם הוא יצטרף לפח האשפה של הטיוטות שלא מומשו, וכל תלונותייך תיגנזנה בבושת פנים.

נו, וזה כבר הפך לשורת הסיום האהובה עליי:
אמרה ועשתה.

שיטת שושנה

אחרי מיכאלה של מירה מגן שאלתי בספרייה משהו ישן יותר משלה: וודקה ולחם. בינתיים – כצפוי, יש לומר – אוהבת מאוד. במיוחד את תיאורי הילד הקטן נדב, שיש לו, אם אני זוכרת נכון, כפות ידיים פריכות. נדמה לי שגם לילד אליקו ממיכאלה היו כאלה. אפשר כמובן לתהות ולשאול מה זה כפות ידיים פריכות, אבל נדמה לי שאני יודעת למה מירה מגן מתכוונת, ואני אוהבת כפות ידיים כאלה, במיוחד אצל ילדים. וגם את המילה 'פריך' אני אוהבת, למרות שלפחות רשמית יש לה צליל איום ונורא. מכל מקום, אולי אני בכלל מתבלבלת, כי אני לא מצליחה עכשיו למצוא את הציטוט על כפות הידיים הפריכות, למרות שניסיתי.

הציטוט שאני כן מוצאת מוודקה ולחם הוא זה שאהבתי על 'שיטת שושנה' (עמ' 22). שושנה היא בתו של בעל הבית שמביאה לו כל יום מרק, והיא אומרת למספרת,

למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם, … מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי (עמ' 21).

אני אוהבת את השיטה הזאת, לפחות בתאוריה, למרות שאין לי שום מושג איך ליישם אותה באמת. ואני אנסה לזרום בימים הקרובים כשיהיו פה בערך 40 מעלות או יותר (אביב. אביב?!) ונראה איך אצליח. ואנסה לא להתעצבן על החג השנוא עליי, ל"ג בעומר, ולא לשאול למה לא מעבירים אותו לחורף.

*

הודעה חגיגית לסיום:
בזמנו היו מי שכינו את הבלוגר טליק מישראבלוג 'המבוגר האחראי'. בצדק. וכמו רב-חובל של ספינה טובעת הוא שמר לבלוגיה ההיא אמונים למרות כל המשחקים הנבזיים של פתוח-סגור-פתוח שהופעלו שם על הבלוגרים בשנה-שנתיים האחרונות. אבל עכשיו שישרא באמת נעלם (סופית?), אפילו רב-החובל אמר נואש. אז תנו קפיצה לבלוג החדש של טליק בבלוגספוט, ושיהיה לו בהצלחה ובשמחה באכסניה החדשה!

הבהוב

מוזר אילו דברים אני זוכרת בתוך ים הפרטים שנשכחים ממני כל העת. שלושה עשר במאי, לפני שלושים ושלוש שנים בדיוק, וזה היה כמדומני ערב יום העצמאות, והילד צחק בקול בפעם הראשונה. הוא היה כמעט בן ארבעה חודשים, ואני לא יודעת אם זה מאוחר מדי או מוקדם מדי בשביל לצחוק בפעם הראשונה, או שזה בול בזמן. החזקנו מולו את ברווז הצעצוע הקטן, ההוא שמישהו מן הקרובים או הידידים קנה לו כבר בלידתו, ההוא שצפצף כשלחצו עליו. וכמו אלף פעמים לפני כן, נענענו את הברווז ולחצנו עליו כדי להפיק ממנו ציוץ, ופתאום הילד חשב שזה נורא מצחיק ופרץ בצחוק מתגלגל. ראינו כי טוב מאוד, ושוב נענענו את הברווז, כמו בתיאטרון בובות, ושוב הפקנו ממנו ציוצים, ושוב הילד צחק מאוד ולא נמאס לו מן המשחק החדש, ואנחנו החלפנו בינינו מבטים משתאים: אשכרה צוחק, ואיזה צחוק חמוד יש לו, ובכלל לא הכרנו את הצחוק הזה מקודם, למרות שהוא התינוק שלנו כבר המון זמן.

חתיכות הווה קטנות

הכותרת לקוחה מתוך הספר מיכאלה של מירה מגן (עמ' 281). אני אוהבת את הספרים שלה, אם כי את האחד הזה קצת פחות: יש בעלילה שלו משהו לא לגמרי סביר. אבל אהבתי את צירוף המילים הזה. מתאים לי לפוסט.

המעטתי מאוד בכתיבה לאחרונה, ולא רק בשל דלקת הריאות שהולכת ומתפוגגת סוף סוף. ימי הזיכרון נוטים להשתיק אותי בשנים האחרונות. יש יותר מדי דיבורים מסביב על כל מה שכולם עושים לא בסדר, וקצתי בהם: הטקס הזה לא בסדר, והטקס ההוא לא בסדר, האחד צדקני ונפוח מדי, האחר בוגדני מדי, תציינו ככה ולא ככה, ותעשו את זה ולא את ההוא, ולי רק מתחשק לצרוח די כבר, תנו לכל אחד לזכור ולהזכיר בדרכו. תחיו ותתנו לחיות, למען השם, ואל תחנכו כל הזמן את כל העולם ואשתו. פעם עוד התווכחתי וניסיתי לשכנע, אבל מאז כבר למדתי לוותר ולא להתערב. שיחשבו מה שהם רוצים, רק שיניחו לי.

בינתיים הייתי עסוקה גם בענייני אינסטלציה: הנזילה הסודית מן השנה שעברה – זו שגורמת נזקים בדירה אבל לא מוצאים איפה היא – חזרה. בשנה שעברה הבטיחו שתיקנו וזהו, אבל התברר שיש עוד מוקד פעיל, סודי כקודמו. בסוף מצאו וחפרו תעלות והוציאו וחיברו מחדש וסגרו ושוב הבטיחו שהכול טוב, ועכשיו ימין ושמאל רק חול וחול. עוד לא השתכנעתי שזה סוף פסוק, אבל נראה.

ועוד הייתה מלחמה קטנה באמצע, ושוב עשיתי הכנות לתיזוזי לילה, אבל באזור שלנו לא היו, ורק תהיתי איך בדרום, ששם דווקא היו תיזוזים ועוד איך, אנשים מצליחים לשרוד ככה. וגם תהיתי איך החצופים בפייסבוק לא מתביישים לטעון כנגדם שהכול קרה משום שהם לא הצביעו נכון בבחירות. ושוב שתקתי על זה, כי אין לי כוח לוויכוחים.

מה עוד קרה לאחרונה. ישראבלוג נעלם שוב. אולי ישוב, אולי לא. כבר אי אפשר לי להתרגש מזה: זה כל כך צפוי וכל כך חוזר על עצמו, ונותר לי רק לשמוח שאני כבר לא שם ולא תלויה בהתנהגות הקפריזית של האתר המוזנח ההוא.

וחזרה להווה ממש: היום, בזמן הצפירה של השעה אחת עשרה, עמדתי כתמיד על יד החלון והצצתי אל הרחוב. חתול שחור חצה את הכביש ונעמד באמצע. בתנאים רגילים הייתי אומרת לו, חתול טיפש, אמצע הכביש איננו מקום טוב לעצור. אבל הוא כנראה הרגיש שבזמן צפירה אפשר, שום מכונית חולפת לא תסכן אותו, ואני הנחתי לו. בהמשך הצפירה צפיתי בעשבי התיבול שהשכנים בבניין ממול מגדלים על מעקה מרפסת המטבח שלהם. אדנית תכולה, אדנית ורודה, עציץ ירוק בהיר. נחמה לעיניים.

ואז נגמרה הצפירה ואני עקבתי בחצי עין ובחצי אוזן אחר הנעשה על מסך הטלוויזיה: טקס יום הזיכרון, שי אברמסון שר בפעם המי-יודע-כמה את 'אל מלא רחמים'. יש לו קול ערב כל כך. יהודה עמיחי טען שלולא היה האל מלא רחמים היו אולי יותר רחמים על פני האדמה. אולי. ואף על פי כן זו תפילה יפה. בכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת באמא שלי שתמיד בכתה כששמעה אותה. והיא דווקא לא האמינה שהאל מלא רחמים. לא האמינה בו בכלל.

יצא פוסט עגמומי, ברוח הימים האלה. משפטון אחד לסיום, שוב מתוך מיכאלה הנ"ל, מעמ' 237 :
"…הגיע הזמן להרפות, …אם את לא אלוהים לא על הכול תוכלי לשלוט."
בדיוק ככה.
ושיהיה יום עצמאות שמח ורגוע מאוד לכולם.

לא רק חמוץ

אז דלקת ריאות. די קטלה את התוכניות לחג, למרות שלא היה מתוכנן שום דבר גרנדיוזי. את ליל הסדר העברתי לבדי, אחרי ששלחתי את מי שאפשר לסבתא. התנחמתי בכך שזכתה להעביר ערב עם היקרים לה, במיוחד עם הילד שלי (שלא תמיד זמין, אבל דווח לי שהפעם הפליא בקסמיו, כמו שהוא יודע): זה ממלא לה את המצברים להרבה זמן. אני בינתיים השתעלתי בבדידותי ודי שמחתי בה, כי לא היה לי כוח ומצברוח לכלום.

בינתיים יש שיפור. כל יום אני עושה משהו קטן בתוך ים המנוחה שנכפתה עליי. אתמול הגיע תורו של מרק עם קניידלך, וקצת סדר בין עציציי שמאחורי התריסולים. גיליתי שרוב העציצים נפגעו על ידי כנימה או משהו כזה, והיו שרויים בכי רע. לא היה לי כוח למשאים ומתנים ארוכים אז נפטרתי מהם. נשארו שניים שאולי ישרדו. אבל המשתלות מלאות בעציצים, אני מניחה שאמצא פתרון כלשהו.

בינתיים האביב המתמהמה מתקדם. אני שמחה לבשר שדררות או לא דררות, האלמוגנים שבחצר פורחים.

הצילום באדיבות ראש המשפחה. אפשר להקליק עליו להגדלה. חג שמח!

החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.