החללית הקטנה בראשית

בראשית הקטנה התרסקה אתמול בערב בהגיעה אל הירח. כמה דקות לפני כן עוד הסביר מישהו באולפן הטלוויזיה ש'עכשיו היא כבר ילדה גדולה, ותצטרך להסתדר לבדה בנחיתה'. אבל היא לא הסתדרה. משהו השתבש. התברר שהילדה שגדלה פתאום נשארה בעצם ילדה קטנה, ואולי נבהלה מגודל המעמד, והתרסקה לה שם בבדידות האינסופית של פני הירח, הרחק הרחק מנמל הבית.

אולי פעם עוד תגיע לשם חללית-ילדה-גדולה-יותר ותצליח לברר מה קרה ותבדוק את השברים והשרידים ואולי אפילו תחזיר אותם הביתה. כי המסעות הללו הם תוצרים של הדחף הסקרני, השאפתני והבלתי נלאה של בני אדם לחקור ולמצוא ולהשיג – דחף שאת רוב גילוייו אני מאוד מעריכה. הדחף הזה עוד יגרום להם לשלוח עוד ועוד חלליות, ולהמציא עוד ועוד שיטות מקוריות ומתוחכמות לעשות את זה, ולנסות שוב שוב, ולחתור ללא ליאות, עד שיצליחו וגם אחרי. זה כל כך הרבה יותר חיובי בעיניי מליילל בפייסבוק.

א-פרופו יללות בפייסבוק (שלא לדבר על שמחה לאיד ורשעות סתם): ראיתי כמובן כל מיני חכמולוגיות שקשורות לחללית שהתרסקה, למשל חכמולוגיה אחת שקבעה שהנ"ל איננה קרנפית ומתרפסת כמו שאר הישראלים (או חלקם), ושבאמצעות התרסקותה היא הביעה את מחאתה על תוצאות הבחירות. משהו כזה.

האמת שזה אפילו לא ראוי לתגובה, אבל הכי הכי אני לא מבינה איך אנשים יפים וטובים בעיני עצמם, כאלה שחורתים על דגלם את הרעיונות הכי מצפוניים ומוסריים שיש, מצליחים בסופו של דבר לראות, בכל כיוון שאליו הם מפנים את מבטם, אך ורק כיעור.

סליחה, הייתי חייבת.

מודעות פרסומת

אחרֵי המבול

לא שאני מרוצה מתוצאות הבחירות.  בטח לא מן העובדה שמפלגת העבודה, שלה נתתי את קולי, כמעט התאדתה לגמרי. אבל הנהי והבכי מסביבי מוזרים בעיניי.  בסך הכול,  לא הרבה השתנה. אם העבודה ומרצ יסיקו מן התוצאות שהן צריכות סוף סוף להתאחד,  אולי עוד ייצא מזה משהו טוב. מה שהכי מעצבן זה שההוגה הדגול של אחוז החסימה הנוכחי,  אביגדור ליברמן,  לא ירד אל מתחתיו.  זה היה יכול להיות צדק פואטי נהדר.  אבל פוליטיקה איננה פואטיקה.

*

האיומים 'לעזוב לחו"ל' מביכים בעיניי:  תרבות ההגזמה שגורמת לאנשים להרגיש כמיעוט נרדף; היהירות המתנשאת שבגללה הם מאמינים שבלעדיהם ייגמר כאן הכול; ההשוואות הלא-מלומדות ל'תקופות חשוכות בהיסטוריה'.  כמעט נדמה שהם נהנים מזה,  מרגישים כל כך מקוריים,  אמיצים  ומוסריים.  ובו בזמן הם בעיקר חוזרים על סיסמאות שכבר נאמרו לפניהם.

במסגרת הנ"ל נתקלתי אתמול בתהייה של מישהו מדוע אנחנו,  שאיננו מסכימים עם מדיניות הממשלה,  איננו מהגרים לחו"ל,  כמוהו.  זה מובן מאליו בעיניו שכתוצאה מהישארותנו כאן, אנו 'משתפים פעולה עם הרוע'.  די ברור שאין הוא יודע הרבה על הרוע במקום שאליו היגר,  מן הסתם אינו יודע את השפה ולבטח אינו מעורב שם בכלום  –  אבל אני תוהה אם זה באמת מעמיד אותו בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

התשובה שלי לשאלתו היא הפשוטה ביותר בעולם:  אני לא עוזבת,  כי זה הבית שלי.  אני לא מטיפה מוסר למי שכן עוזב  –  אבל אולי אפשר לבקש שיפסיקו סוף סוף להטיף גם לי.

עדיין אליס

במקום לכתוב על הבחירות של מחר ולהמליץ לכולם למי להצביע (אני לא ממליצה לאף אחד מה לעשות. ואצלי הכול כרגיל: עבודה או מרצ, אחליט ברגע האחרון, כרגע נראה שעבודה, ומן הסתם עוד אצטער על זה. כמו כל פעם) – ובכן, במקום כל הנ"ל, משהו אחר:

בחמישי בלילה השלמתי את קריאתו של הספר עדיין אליס (Still Alice) של ליסה ג'נובה. זו הייתה טעות לקרוא אותו בעברית, כי התרגום לא-משהו, אבל כבר לא הייתה לי סבלנות לחכות שהמקור האנגלי יחזור לספרייה.

זה ספר נורא מאוד. לא משום שהוא לא כתוב טוב – ההפך הוא הנכון. אלא משום שהוא מספר סיפור ריאליסטי מאוד על ההתמודדות עם מחלת אלצהיימר בגיל צעיר יחסית (זה קורה לפעמים, בשל איזו מוטציה תורשתית של גן כלשהו). קראתי בו כל ערב לפני שנרדמתי, ואחר כך ישנתי שינה טרופה, אם בכלל – עד שהיה ברור לי שאני חייבת לסיים את קריאתו במהירות ולעבור הלאה, אחרת לא תהיה לי מנוחה.

עדיין אליס הוא אולי הספר מחריד-השלווה ביותר שנתקלתי בו מימיי. זה מחריד במיוחד משום שהאישה שמתוארת בו היא בלשנית (ליתר דיוק, פרופסור לפסיכו-לינגוויסטיקה באוניברסיטת הרווארד). וגם משום שההידרדרות שלה מהירה כל כך, כשאין דרך לעצור את המפלצת האוכלת את המוח האנושי ומחסלת את מעוזיו בזה אחר זה. וגם משום שליסה ג'נובה – חוקרת מוח במקצועה – מצליחה לתאר את ההתפוררות כביכול מתוך מוחה של החולה, ועקב כך נעשה התיאור עצמו לפעמים מפורר ומבולבל, מפחיד ומעציב.

בניגוד לאליזבת איננה, שעליו כבר כתבתי כאן (וראו בתגית), אין בעדיין אליס הרבה נקודות אור של תקווה. אולי רק זאת: התפיסה שיש דבר אחד שמחלת אלצהיימר איננה מחסלת באכזריות – וזה העולם הרגשי של החולה: הוא לא מפסיק להרגיש, ומסתבר שאפשר להבין גם מתוך רגש. או, כפי שאליס מגדירה זאת בעצמה: "אני לא מה שאני אומרת או מה שאני עושה או מה שאני זוכרת. במהותי, אני הרבה יותר מזה" (עמ' 242). ועד שתימצא תרופה לאלצהיימר, זאת הנחמה היחידה שאפשר להיאחז בה.

למעוניינים – הנה קישור אל ליסה ג'נובה מדברת על מחלת אלצהיימר, בהרצאה קצרה ומאלפת של TED. היא רהוטה, מחויכת ואופטימית. אני לא יודעת איך אפשר להישאר כזאת כשעוסקים כל העת במחלה הזאת, אבל מסתבר שאפשר.

הנה.

בר-מצווה לבלוג

ארבעה באפריל: שלוש עשרה שנים להיותי בלוגרית. בהתחלה לא כאן, כמובן, אלא בישראבלוג, והחל מינואר 2015 – רק כאן, רשמית (עם פזילות זמניות כאלה ואחרות לבלוגיה החמודה של בלוגספוט). דעתי על וורדפרס לא השתנתה: הוא קשה ועצי ויבשושי. אבל התרגלתי אליו, ואפשר לומר שכבר אינני מתגעגעת לישראבלוג, שתפעולו נעשה קשה לי יותר ויותר.

אז מה קרה בבלוג בשנה האחרונה, מאז בת המצווה (כן, בלוגים יכולים לחגוג בת מצווה, ושנה אחרי זה, בלי להניד עפעף, הם חוגגים בר מצווה, וזה לגמרי נורמלי). ובכן, מסתבר שאצל בלוגרים ותיקים כבר לא קורים הרבה דברים בלוגוספריים מיוחדים. ההתפתחות היחידה שאולי התרחשה השנה הייתה שבמשך כמה שבועות לא התחשק לי לכתוב בבלוג, אבל ממש בכלל לא, וכבר התחלתי לחשוב שהוא לא יגיע לחגיגות הבר מצווה שלו עצמו. מה שהיה מוזר זה שגם לא היה אכפת לי. הנה מה שהגיל הבלוגוספרי עושה לבלוגרים. אבל אחר כך זה הסתדר איכשהו, וצצו עניין אחד או שניים שהרגיזו אותי אז כתבתי עליהם (בקטגוריה האופיינית לי, 'טענות ומענות'), ואז חידשתי ימיי כקדם. פחות או יותר. לפחות לעת עתה.

עוד טלטלה בבלוגוספרה הייתה סגירתו של גוגל+, לפני ימים אחדים. זו גררה עמה את היעלמותו של דף קהילת הבלוגרים בשפת הקודש, ואת פתיחתו של דף קהילה חדש במקומו, 'פרפרים', שכבר כתבתי עליו. השבוע הצלחתי, ברוב תושייתי, להוסיף לבלוג כפתור-קישור לדף הקהילה החדש הזה (ראו מתחת לפוסט הנוכחי, ואם אתם קוראים בדף הראשי של הבלוג, אזי תמצאוהו, לאחר גלילה, בצד שמאל למטה). הפרפרים הצבעוניים שבכפתור מוסיפים קצת צבע וחיים לעציות היבשושית של הבלוג שלי, ודף הקהילה, כך נדמה, הולך ומשגשג.

זהו. בשנה הבאה זה כבר יהיה ארבע-עשרה-לבלוג, ובמספר הזה אין שום דבר מיוחד, אז ייתכן שבכלל אדלג עליו לגמרי ולא אציין אותו ברוב עם. הרי לעת בגרות החשק לחגוג ימי הולדת הולך ומתמעט.

אבוי, יצא פוסט ממש חמוץ. עם הקוראים הסליחה.

הגיגים אלמוגניים

בחצר האחורית של הבניין שלנו צומחים שני אלמוגנים. הם מתאפיינים בעלווה ירוקה וצפופה בקיץ (מה שגורם לא פעם לקריסת ענפים, מפאת כובדם המופרז), ובעירום כמעט מוחלט בחורף. באביב, אי שם בין מרץ לאפריל, הם נדלקים בפריחה אדומה משגעת, שאז פותח ראש המשפחה לרווחה את כל החלונות בצד ההוא של הדירה ועובר מחלון לחלון עם מצלמה (אמיתית, לא סמרטפון) ועדשה משובחת ומנציח אותם מזוויות שונות. אחר כך באים החמסינים והאובכים ומייבשים את הפרחים שצונחים באלפיהם על האספלט שמתחתם. ואז מגיע הקיץ עם עלוותו הצפופה שנעלמת בחורף. וחוזר חלילה.

השנה, בערך בפברואר, ראיתי שהדררות (עופות רעשניים ומעצבנים) פשטו על האלמוגנים העומדים בעירומם החורפי והתחילו מנקרות בהם בהתלהבות. חששתי שהן טורפות את ניצני הפרחים והתחלתי לדאוג: מה יהיה עם הפריחה היפהפייה? גם בדקתי בגוגל ומצאתי שאכן הדררות חובבות אלמוגנים ומזיקות להם, אם כי בגלל איזו התחכמות אלמוגנית (שלא הבנתי בדיוק מהי) הנזק איננו פטאלי.

כך או כך, כבר סוף מרץ, ובשבוע שעבר בדקתי ומצאתי שעדיין אין פריחה. נחרדתי וכתבתי את השורות הבאות:

האלמוגן שבחצר
כבר לא יפרח באביב הזה.
הדררות טרפו את כל ניצניו:
אני ראיתי.
בטרם יבשיל זעמי
אני אומרת לי:
הניחי,
כל פזורֵי הטבע
צריכים לחיות.
לא אַת תחליטי.

הייתי מאוד מרוצה ממסקנתי הנבונה, היפה לכל מצב בחיים, לא רק לדררות ולאלמוגנים – אלא שאז התברר לי פתאום ש – ובכן – נדמה שהפריחה מתחילה.

עבר שבוע, והמצב לא לגמרי ברור: יש התחלה של ניצנים, אבל אולי פחות מבדרך כלל. חלק (קטן) מהם כבר ממש פורחים. צריך לחכות עוד שבוע שבועיים ואז נראה: אולי התגבר הטבע על נזקי הדררות, והאלמוגנים ידליקו פריחה מרשימה כבכל שנה. או שאולי יכלו הדררות לאלמוגן, והפריחה תהיה חלושה במקצת, ואני אצטרך לבלוע את זעמי.

על כן רק שלוש שורות מתוך ההגיג הנ"ל ימשיכו להיות רלוונטיות בכל מקרה:

אני אומרת לי:
הניחי,
לא את תחליטי.

עכשיו נראה אותי מיישמת.

כה אמרה הדודה

במוסף 'ספרים' של הארץ הופיע בסוף השבוע מאמר קטלני במיוחד של יהודה ויזן, שבו שפך את מררתו על המשוררת אגי משעול, לרגל פרסום ספרה החדש, מה לך נשמונת. לא אחזור כאן על הדברים המכוערים שכתב, די לי בכותרת ("קנו לדודה מתנה לחג" [ונניח לשאלה מה חטאו הדודות]). האמת שלא קראתי את הספר (בכלל נראה לי מוזר 'לקרוא ספר שירה' – עדיף בעיניי לטעום שיר פה ושיר שם. וגם אם לא אוהבים אחד מהם, אין מניעה לכך שבעמוד הבא ניפול על שיר נפלא). אבל קראתי ספרים/שירים אחרים של אגי משעול, למשל את ספר הפרידה הזעיר מן ההורים, נרות נץ החלב. דווקא הייתי שולחת את יהודה ויזן לקרוא אותו, אבל היות שהוא לא דודה, וכנראה גם לא יהיה, אולי יקשה עליו להתמודד. רק אזכיר כאן את שיר מס' 11:

בגינתך הדליק מישהו את נץ-החלב / לא ייאמן איך עלו ופרחו כולם לכבודך / כל הגינה / היית צריכה לראות –

יכולתי לתהות כאן איך מרשה לעצמו עיתון כמו הארץ, שמתיימר להיות רציני, לפרסם ביקורת כזאת – אבל הרי זאת לא הפעם הראשונה. אז אסתפק בהגיג הבא:

בפתח מאמרו – בגסות אופיינית – מתוודה ויזן כי "אין זה אתי להיטפל לספרים שכאלה" (כנראה משום חולשתם. הייתי אומרת שלשיטתו זה מייתר את המאמר כולו, אבל אני אתאפק). ועל זה אני יכולה רק להציע, בפרפראזה, שאין זה אתי להיטפל למאמרי ביקורת מן הסוג שכתב יהודה ויזן: זה סתם נותן להם רוח גבית ופרסום מיותר, ומוסיף לכותביהם שביעות רצון עצמית, ובאמת שאין בזה שום צורך ואין לזה שום הצדקה. כמאמר חז"לינו, יפה שתיקה לחכמים, וגם לטיפשים (ולדודות) היא אינה מכוערת.

אמרה ועשתה.

פרפרים לפורים

איכשהו בימים האחרונים הכול סביבי בסימן פרפרים. לא רק דף קהילת הבלוגרים שעליו כבר סיפרתי השבוע. גם האיורים על כריכת הספר עדיין אליס של ליסה ג'נובה (וגם בראש כל פרק) הם של פרפרים. הספר עצמו נורא מאוד. כלומר, הוא מצוין, אבל עוסק באלצהיימר, ועל כן מחריד לב ממש. עד שלא אסיים את קריאתו לא אירגע, וייתכן שגם אחר כך לא. אבל זה לא מתאים לפורים, אז נניח לזה.

חזרה לפרפרים: ראיתי בדף הפייסבוק של השירות החמוד לתחזית מזג האוויר בבירה, 'ירושמיים', צילום של פרפר ג'ינג'י יפה, והיה כתוב שם שיש בעונה הזאת המונים מהם. ובאמת, כשהסרתי אתמול את הכביסה מן החבל, נחת פרפר ג'ינג'י כזה בדיוק על הקיר לידי. ואז, היום, אחרי העדלאידע, בדרכי לסופר, עברו על פניי נחילים אינסופיים של פרפרים ג'ינג'ים. הם מהירים להפליא ושוחרי חברה פרפרית, והם טסים בזה אחר זה, צפונה, עוד ועוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. לרגע חשבתי בבהלה על ארבה, אבל עכשיו פורים, לא פסח, וחוץ מזה הם קטנים יותר מארבה, והרבה יותר יפים. אם כי, בשל מהירותם, בקושי אפשר לראות אותם. כמו במירוץ האופניים ההוא בשנה שעברה בארץ (שכחתי איך קראו להם, אולי ג'ירו): הלכנו לצפות בהם בכביש החוף, אבל הם חלפו על פנינו כל כך מהר שבקושי הצלחנו להבחין במשהו.

היום נפלתי על כתבה בעיתון הארץ בדיוק על הפרפרים האלה. מסתבר ששמם 'נימפיות החורשף' (ירחם השם), ויש עכשיו בארץ מאות מיליונים מהם ש'נעים בכמויות' לכיוון קפריסין.

אני יכולה לדווח שבערך מיליון אחד מתוכם היה ברחוב הסמוך לביתי, בואכה הסופר.
משלוח קטן של פרפרים לפורים, ואפילו המצלול מתאים.
חג שמח!

נחמת טיפשים

אתמול בערב הייתי מוזמנת למסיבת יום הולדת נחמדה, ובין השאר הייתה שם גם הרצאונת על משנתה של ימימה (נדמה לי), שכותרתה הייתה 'כל מה שקורה הוא גורם מזַמן'. שזה אומר, כנראה, שמכל דבר (רע) אפשר ללמוד משהו (טוב), או להפיק איזו תועלת, במקום להיאבק בדבר הרע ולהתגולל עליו בטיעונים בנוסח 'למה זה היה חייב לקרות דווקא לי / דווקא עכשיו' וכו'. זה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל אני בטוחה שיש בזה אמת.

אחר כך, בשלוש לפנות בוקר, התעוררתי מהציוצים שהטלפון הקווי/אלחוטי שלנו מצייץ כשהוא מתעורר מהפסקת חשמל. קמתי לבדוק מה ומו, וראיתי שהחשמל אכן חזר מנסיעה קצרה, כפרה עליו, אבל אחרי דקות ספורות הוא ברח שוב, והפעם להרבה זמן.

התגובה השפויה לדבר כזה אמורה להיות חזרה מיידית לשינה, כי מה כבר אפשר לעשות בחושך מצרים באמצע הלילה כשכל האנשים הנורמלים מסביב ישנים שנת ישרים. אבל אני הייתי כבר עצבנית מכדי להירדם. ניסיתי לראות בזה 'גורם מזמן' כמו שלמדתי במסיבה, אבל כמובן לא הצלחתי.

בשנים עברו היו אצלנו הפסקות חשמל בערך פעמיים-שלוש בשנה, אבל בשנה האחרונה זה קורה לנו בערך פעמיים בחודש, וזה כבר עולה לי על העצבים. יכול להיות שבגלל שיש בסביבותינו המון פרויקטים של תמ"א, זה מגדיל משמעותית את מספר צרכני החשמל בכל רחוב, וחברת החשמל לא עומדת בפרץ. אבל העובדה שיש סיבה הגיונית (אולי) לא ממש מנחמת אותי.

בקיצור, נכנסתי לאפליקציה של חברת החשמל ודיווחתי על התקלה, אבל לא יצא מזה הרבה כי האפליקציה לא ידעה להגיד לי מי, מה, מו ובעיקר מתי. וזה עוד דבר שמרגיז אותי: כשמשחקים משחקי גדולים ומתקדמים של האלף השלישי, עם אפליקציות חכמות דיגיטליות וכאלה, ומתברר שהאפליקציות הן די טיפשות ולא יודעות לתת שום אינפורמציה מתקבלת על הדעת.

היות שהשינה עדיין הייתה ממני והלאה, צלצלתי לחברת חשמל בכבודה ובעצמה כדי לדבר עם בן אדם רגיל שיודע לענות על שאלות. והיות שמלבד התורנית בחברה הייתי כנראה האדם היחיד ביקום שהיה ער אז (חוץ מן הטכנאים המסכנים הנתלים בחושך על עמודים גבוהים ומתקנים חוטים קרועים, או משהו כזה), נעניתי במהירות מסחררת ובנימוס, והובטח לי שהחשמל יחזור בשש בבוקר.

הוא חזר בחמש בערך, אחרי עוד כמה מופעי אימים של ללכת-לחזור-ללכת-לחזור, כשכל חזרה מלווה בציוצים של כל המכשירים המתעוררים (שוב) לחיים. בסוף הבנתי שהוא (החשמל) באמת כאן כדי להישאר (עד להודעה חדשה), ונרגעתי ונרדמתי, רק כדי להתעורר בבוקר בין שמונה לתשע ולכעוס על כל העולם ואשתו, בעיקר על חברת החשמל, אבל גם על עצמי, שלא הצלחתי ליישם את תלמודי בעניין 'הגורם המזמן'. אני כל כך טובה בתיאוריות, אבל היישום שלהן זה סיפור אחר לגמרי.

אחר כך נזכרתי באנשים המסכנים בוונצואלה, שאין להם חשמל כבר כך וכך שבועות, והבנתי שבגורמים מזמנים אני אולי גרועה, אבל זה לא מונע ממני להתנחם בכך שגם לאחרים יש צרות, ואפילו גדולות משלי. כבר אמר מי שאמר ש'צרת רבים נחמת טיפשים', והוא צדק לגמרי, ולא נותר לי אלא ללהק את עצמי בתפקיד הטיפשה, שוב.

*

בלי קשר, הערה מינהלית:
לקראת ההיעלמות הצפויה של גוגל+, ואיתו גם דף הקהילה של הבלוגרים ('בלוגגר בשפת הקודש'), התקין הבלוגר 'קנקן התה' דף קהילה חדש, חלופי ומשוכלל. לקהילה קוראים עכשיו 'פרפרים', והיא פתוחה בפני כל מי שרוצה לקרוא ו/או לכתוב בלוגים מכל בלוגייה שהיא. כולם מוזמנים, פרטים על ההצטרפות בקישור הזה. בהצלחה!

פתאום

פתאום
פָּרץ אביב
עם כְּחול שָמָיו
שהוא כל כך כחול
שאין מילה אשר תֵיטִיב לתארו
אלא שיְרוֹק הצמרות
אשר נוגעות בו
מוריק יותר
תודות לו

מבעד לתריסולים

רציתי לכתוב על ענייני הבחירות, וכמה מרגיז שנתניהו כאילו-שוכח שגם ערבים שחיים כאן הם אזרחים, ושהוא אמור להיות גם ראש הממשלה שלהם. את אהוד ברק, למשל, אף פעם לא חיבבתי במיוחד, אבל הוא לפחות זכר שהוא ראש הממשלה של כו-ו-ו-לם, כולל ערבים, עיתונאים, חמוצים ושאר ירקות.

אבל אז נמאס לי מהטענות והמענות, שלא לדבר על כך שאין בזה כל חדש, הרי כבר אמרו את זה לפניי. אז החלטתי לכתוב במקום זה פוסט אחר, על הצלחותיי הגנניות. זה הולך ככה:

בחורף שעבר הייתה לי פתאום הברקה, לאמור, לא פלא שכל העציצים שלי מתים אצלי – זה גם בגלל שיש לי השפעה רעה עליהם, וגם בגלל שאני משקה אותם יותר מדי, ובעיקר בגלל שבתוך הבית אין להם מספיק אור שמש. אז הוצאתי עציץ אחד של רקפות גוססות אל מחוץ לתריסולים, והן מיד קמו לתחייה: עוף החול, כמעט. שאז הוספתי שם עוד כמה עציצים, וכולם עשו חיל. אני חושבת שנחמד להם לא להיות יותר מדי קרובים אליי. עכשיו, אחרי שנה, יש לי כבר צי של חמישה עציצים, כולם פורחים מעבר לתריסולים, ואני מבסוטה מעצמי עד בלי די. הגדלתי לעשות וצילמתי אותם בסמרטפון, ושלחתי לעצמי במייל, והורדתי את התמונות למחשב, ועכשיו אוסיף אותן כאן. אלה עציציי, שומרים מרחק בטוח ממני, באור ובחושך (אפשר להקליק להגדלה).
חמודימים.