בשלולית

בימים האחרונים יש עיסוק תקשורתי מוגבר בשתי נשים דעתניות שעומדות בשורה הראשונה של הטיפול בקורונה: שרון אלרעי פרייס ממשרד הבריאות, ויפעת שאשא ביטון ממשרד החינוך. על שתיהן אומרים דברים מכוערים למדי, תכופות בעילום שם. האחת לכאורה מטורללת וצווחת, ויש האומרים שגם לוקה בניגוד עניינים, והשנייה לכאורה התאהבה באיזו פוזיציה, וכמובן גם מכחישת קורונה.

בניגוד לכל מי שיודעים בדיוק מה היה למרות שלא היו שם, לי אין מושג. אני יכולה לומר שאני לא מאוד מחבבת את שרון אלרעי פרייס, אבל לא באמת חושבת שיש לה אינטרס לרמות מישהו. אשר ליפעת שאשא ביטון – לא את כל מה שהיא אומרת אני אוהבת (נכון, היא לא הייתה צריכה להגיד 'פשע'), אבל נראה לי שיש לה שכל, ואני בטוחה שהיא לא 'מכחישת קורונה'. הצרה היא שהיא פוליטיקאית, וככזאת התרגלנו (די בצדק) לקחת את כל מה שהיא אומרת עם קמצוץ גדול של מלח.

כך או כך, לא על זה רציתי לכתוב, אלא על הפארסה של האופן שבו הוצג עניינה של האחרונה בחדשות ערוץ 2 שלשום בערב. וליתר דיוק, על האופן שבו בני אדם שופטים עובדות, גם כשהן חסרות.

אז יושבים באולפן המגישה/מראיינת קרן מרציאנו, עיניה יורות ברקים, והפרשן (המדיני, כמדומני) עמית סגל, ושרת החינוך בכבודה ובעצמה. על הפרק: שיחת הנזיפה שקיים בנט עם השרה הזאת בשל התנהגותה הפסולה בענייני חינוך וקורונה.

לולא זה היה מרגיז כל כך, זו הייתה קומדיה מושלמת: הפרשן מוסר מה היה בשיחה שלא נכח בה, ומי שכן נכחה בה (גיבורת העלילה, למען הדיוק) יושבת בשקט בצד, מחכה שיתנו לה לדבר (אחרי שישפדו אותה כהלכה). דומה שעמית סגל עצמו הרגיש שמשהו כאן מוזר, כי לכל אורך הדיווח שלו שלח מבטים נבוכים במקצת אל השרה שלצידו.

בתום הדיווח החל השיפוד, כמיטב המסורת של ערוצי טלוויזיה: כל עוד לא הוכח אחרת, המרואיין הוא הנאשם, וכל זעמנו הקדוש יופנה אליו. אחר כך נראה.

למרבה המבוכה, דחתה שאשא ביטון מכל וכול את עובדת קיום השיחה המדווחת והכחישה את תוכנה כפי שפורשן על ידי עמית סגל. כך קרה, אגב, גם לפני כשבועיים, כשדוּוח שהיא דרשה את פיטורי אלרעי פרייס, והיא הכחישה גם אז.

אולי היא משקרת – אינני יודעת. השאלה היא מנין יודעים כל השאר. הרי איש מן המדווחים לא היה נוכח כשזה קרה: בסך הכול מישהו הדליף להם, והם אפילו לא אומרים מי זה היה. יכול להיות שאכן קרה מה שהודלף. מצד שני, ייתכן שלא, והרי מדליפים לא תמיד אומרים את האמת, מטעמיהם הם.

שאשא ביטון מתנגדת לחיסונים בבתי הספר. נראה לי שהיא חוששת בעיקר מלחץ חברתי שיופעל נגד ילדים שהוריהם לא יאשרו להם להתחסן, ואי אפשר לטעון שהחשש שלה בלתי סביר. האמת שאפילו נדמה שהיא מתנגדת לרעיון בדיוק מהסיבה שהוגיו תומכים בו. ולא לגמרי הבנתי למה אי אפשר להמשיך לחסן בקופות החולים ובמתחמים העירונים כמו שנעשה (בהצלחה יתרה) עד עכשיו.

כך או כך, בדבר אחד אני בטוחה שהיא צודקת: בהערה שלה שעל כולנו להיות מוטרדים מהאופן שבו מי שמסרב להתיישר לפי תלם שהותווה מראש, מתויג אוטומטית כסרבן חיסונים ו/או כמכחיש קורונה. ואני מוסיפה – זה לא רק מטריד, זה אפילו מפחיד. מאוד.

לא נרגעת

לאחרונה עלה בדעתי שאני לא כותבת בבלוג כי אין לי מה לכתוב כי לא קורה לי שום דבר. זה די נכון בימי קורונה. קמים בבוקר, עובדים הרבה, דואגים הרבה, לא הולכים לשום מקום מעניין, לא מתכננים דברים נחמדים, לא רוקמים חלומות אופטימיים, ורק מתמלאים חרדות, הולכים לישון, ישנים או לא, קמים בבוקר, וחוזר חלילה.

אבל השבוע דווקא קרו דברים, חלקם נחמדים, והייתי בכל מיני מקומות, בכל מיני נסיבות (למשל: סידורים בתל אביב בעניין הפנסיה, ומפגש סיום לצוות החוג בעבודה, וכאלה), והיו לי שני ימי הולדת (אחד לפי תאריך לועזי ולמחרת לפי תאריך עברי), והיה אקשן. וגולת הכותרת הייתה הצהרת ראש הממשלה אתמול בערב. אז פתאום נהיה לי על מה לכתוב.

מאז אתמול בערב אני לא נרגעת. קודם כל הצהרות רוה"מ בשעה שמונה בערב עושות לי רע. אבל מעבר לזה, תוכן ההצהרה הבהיל אותי באמת, כי היא הייתה מוקדשת ברובה לדיבורים נגד מי שלא התחסנו נגד קורונה.

למען הסר ספק: אני התחסנתי. מסתמן שבקרוב ישלחו אותי לחיסון שלישי, ולמרות שזה ממש לא לטעמי, יש מצב שאציית – כי אני פחדנית מטבעי ורגילה לעשות מה שהרופאים אומרים שצריך (עם חיפופים קלים פה ושם, לא אכחיש). כל המעגלים הקרובים לי חוסנו. ולמרות זאת פה ושם אני יודעת על אנשים שלא התחסנו, מסיבות מגוונות, ומעולם לא עלה על דעתי להציק להם בעניין. לא שואלת, לא מטיפה מוסר. זה לא הסטייל שלי, ואני מקפידה לשחק במורה רק כשאני בתוך חדר הכיתה, ובדרך כלל מודעת לעובדה שאני לא בהכרח תמיד צודקת. וכשאני נמצאת בין אנשים, אני עוטה מסכה ומשתדלת לשמור על עצמי. ככה פשוט. אני מנסה לשמור על עצמי גם נגד מחלות אחרות (מסוגים שונים), ולגמרי יודעת שלא בטוח שאצליח. מתי שהוא משהו רע ישיג אותי. זה מדרך הטבע, וככה זה החיים: מלאי סכנות, וכמו שאומרת אחותי הגדולה, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה.

פעמיים במהלך ימי הקורונה נפלה רוחי קשות עד מאוד: הפעם הראשונה הייתה כשממשלת ישראל סגרה את גבולות המדינה בפני ישראלים שמבקשים לחזור הביתה מחו"ל, והריצה אותם במשך שבועות ארוכים בכל מיני ארצות תבל, בין טופסולוגיה חסרת תוחלת ותקנות סותרות וועדות חריגים חמקמקות. בעיניי זו הייתה התגשמות כל הסיוטים, כשמדינה מפקירה את אזרחיה לגורלם מחוץ לגבולותיה. אני יכולה לקבל את הדרישה להיכנס לבידוד עם הכניסה – אפילו את כליאת החוזרים במלוניות אני יכולה לעכל. אבל סגירת השערים – לראשונה כמדומני מאז הספרים הלבנים של הבריטים – היא בלתי נתפסת בעיניי. כמו גם השלווה שבה זה התקבל כאן, למשל בקרב עיתונאים שבדרך כלל עולים על בריקדות בנוגע לכל פסיק שמצאו בדרך.

הפעם השנייה שבה נפלה רוחי ללא תקנה הייתה אתמול בערב, כשראש הממשלה עודד את האזרחים להציק למי שלא התחסנו, מפני שהם 'מסכנים את- / פוגעים בכולנו'. על זה אפשר לכתוב ספרים, ואני חושבת שגם היו מי שכתבו על זה. זה מחריד בעיניי, כולל העובדה שרוב העיתונאים שאני עוקבת אחריהם בטוויטר דווקא חשבו שזה רעיון מזהיר.

בזמנו היה צריך להזכיר לנתניהו השכם והערב שהוא ראש הממשלה של כולם – אפילו של ערבים, אפילו של יהודים שהחמיצו, רחמנא ליצלן, ואפילו של אזרחים שטסו לחו"ל (ברשות ובאישור!) ומבקשים לחזור הביתה למשפחות שלהם.

בחלומותיי הגרועים לא פיללתי שגם לראש הממשלה החדש, נפתלי בנט, יהיה צריך להזכיר שהוא ראש הממשלה של כולם: גם של מי שלא התחסנו. והם לא מסכנים את כולנו, הם בראש ובראשונה מסכנים את עצמם. במיוחד כשמתברר שיעילות החיסון בירידה (זה לא אני אמרתי, זה משרד הבריאות אומר), ושגם מחוסנים עלולים להידבק, וגרוע מזה – להדביק (וגם זה לא אני אמרתי, זה הם אמרו).

אז זהו, נפלה רוחי עד מאוד. מגיפות עושות דברים איומים לחברות אנושיות. אמרו את זה קודם, לפני, אבל זה לא משנה: בכל פעם שאני רואה את זה קורה שוב, אני נחרדת מחדש. ולא יכולה להירגע.

במעגל נחוגה

כבר היה לי פוסט על חכמי חלם. אז יהיה עוד אחד.

באחד האמשים הפריח מישהו במשרד הבריאות בלון ניסוי, והפיץ את הידיעה שיש כוונה לשקול מתן חיסון שלישי לכלל האוכלוסייה, או לחלקה, ומהר, עוד במהלך חודש יולי. שזה דבר שלא עשו בשום מקום בעולם, ולא יודעים עליו כלום, ואפילו בפייזר לא מתלהבים ממנו.

כל זאת על רקע עליית מספרי הנדבקים בקורונה מחד, והעובדה שתוקף החיסונים במקפיאים עומד לפוג בסוף יולי מאידך, מה שאומר שיש להזדרז ולחסן במנה הראשונה כבר השבוע (את מי שעדיין לא התחסנו כלל), כדי להספיק לתת את המנה השנייה עד סוף החודש, ועדיין יישאר עודף גדול.

השאלה את מי בדיוק יחסנו בחיסון השלישי לא זכתה למענה ברור – שקלו לחסן את מדוכאי החיסון, או את קבוצות הסיכון, או את הזקנים (כמוני וצפונה ממני), או את כל מי שירצה – שזה אומר כולם, או אף אחד, תלכו תדעו.

פחות מעשרים וארבע שעות מאוחר יותר הודיע מישהו במשרד הבריאות שיעילות (סליחה, מוֹעִילוּת) החיסונים במניעת הדבקה ירדה ל-64 אחוזים (הכרזה שזכתה בהמשך לגינוי עולמי נרחב, בצדק או שלא בצדק). קצת מוזר בעיניי לנסות לשכנע אנשים להתחסן במנת-חיסון לא נודעת ובו בזמן לרמוז שהחיסון לא-משהו, או לפחות לא מה שחשבנו. אבל מה כבר אני מבינה. אמרו שחיסון שלישי חשוב לבריאותי, מי אני שאתווכח.

מקץ עשרים וארבע שעות נחתמה עסקה שתעביר את עודף החיסונים המתיישנים במהירות לדרום קוריאה. לא הבנתי מה יספיקו בדרום קוריאה שאי אפשר להספיק כאן, ואיש גם לא הסביר (עד שרכבת המטוסים תנחת שם, כבר יהיה סוף השבוע, לא ככה?), אבל כבר עייפתי מלשבור את הראש כל הזמן על כל הדברים שאני לא מבינה.

מה שהיה הכי מעניין הוא שמרגע שנחתמה העסקה הזאת עם דרום קוריאה, ירד רעיון החיסון השלישי לגמרי מסדר היום, ואיש לא זוכר שאפילו דובר על זה. כלומר, פתאום לא חשוב לבריאותי לקבל עוד חיסון. האמת, אני דווקא שמחה על כך, חסכו לי הרבה התחבטויות ודאגות – אבל בכל זאת הספק ממשיך לנקר. אם זה כל כך נחוץ, למה לא? או שלא באמת היה נחוץ מלכתחילה? אז בשביל מה לדבר על זה?

ובכלל, מתי יבינו כל הפונקציונרים הנכבדים שלא כל רעיון שנובט במוחם הקודח חייב מיד לקפוץ החוצה דרך השפתיים, בעיקר לא באוזני כתבים זריזים שלא מבינים כלום בכלום, על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שבעלי הרעיונות עצמם אינם סובלים מאמון ציבורי אופטימלי? לא עדיף להיזהר? לנשום, לספור עד עשר, וכאלה, כמו שלימדונו בגן?

מה שמפריע לי הוא לא היעדר ההיגיון, אלא העובדה שהיעדרו לא מפריע לאיש.

למשל, האופוזיציה ממשיכה לפמפם בתחושת ניצחון את הטיעון, שנתניהו הושיע את כולנו מן הקורונה באמצעות החיסונים (שהוא השכיל לקנות בזמן, בכספנו) – והנה באה הממשלה החדשה (ממשלת הזדון והנוכלות וכו' וכו'), ותכף ומיד הקורונה חזרה.
אבל, חמודים, נניח שזה נכון, וגם אם נניח שזה באשמת הממשלה החדשה – האין זה מוכיח שנתניהו וחיסוניו הושיעו אותנו קצת פחות ביעילות ממה שחשבנו?
המממ… אולי, אבל בואו לא נחשוב על זה עכשיו. נחשוב על זה מחר, כמו סקרלט או'הארא.

או, למשל, המפגינים מול ביתו של בנט ברעננה:
למה אתה מפגינים?
בשביל להרגיז ולנקום על הפגנות בלפור, וכדי שבנט עצמו יעבור לבלפור.
ומה זה ייתן לכם?
כדי שנוכל ללכת להפגין נגדו בבלפור, יש שם יותר מקום ברחוב.
ולמה לדעתכם בנט לא עובר לבלפור?
כי נתניהו גר שם בינתיים.
אז למה לא תלכו לבלפור להפגין שייצא משם, כדי שתוכלו להפגין שם נגד בנט?
אה. על זה לא חשבנו.

זה תמיד מחזיר אותי לנסיך הקטן. נדמה לי שאין כשל לוגי אנושי שסנט-אקזופרי לא חשב עליו כבר. למשל הביקור של הנסיך הקטן בפלנטה של השתיין. זה הלך בערך ככה:
מה אתה עושה?
אני שותה.
למה אתה שותה?
כדי לשכוח.
לשכוח מה?
לשכוח את חרפתי.
איזו חרפה?
חרפת השתייה.

בום.
לא לחינם הסיק הנסיך הקטן שהמבוגרים הם באמת מוזרים מאוד. על אחת כמה וכמה אלה מהם שגרים בפלנטות.

חדשות ישנות

בעצם, אין שום דבר חדש. הקורונה חזרה, מה שהיה צפוי. אולי החידוש היחידי הוא שהפונקציונרים של משרד הבריאות נראים יחסית רגועים בינתיים. נראה איך זה יימשך. אני מכל מקום חזרתי מיד לנוהל האבוד של מסכה במקומות סגורים. לא שהבנתי למה היה צריך לוותר עליו בדיוק שבוע-שבועיים לפני סוף שנת הלימודים, אבל נניח לזה. ובינתיים ראש הממשלה הנוכחי גם לא מכריז מראש כל יומיים שתהיה מסיבת עיתונאים בשמונה ואז נותן לכולם להמתין בנשימה עצורה לפחות עד שמונה וחצי. מקווה שהוא יתמיד בנוהל החדש הזה, זה באמת לא נחוץ לחכות למוצא פיו כל הזמן.

שנת הלימודים אצלנו מתקרבת מאוד לסיומה, ואיתה גם הגמלאות שלי. בשבוע-שבועיים האחרונים עשיתי כמה וכמה דברים 'בפעם האחרונה לגמרי'. ארגנתי ופתחתי את יחידות הלימוד האחרונות בהחלט באתרי הקורסים: לעולם לא אצטרך לעשות זאת שוב. חיברתי את מטלות הסיום האחרונות. קבעתי שיעור זום בפעם האחרונה. אתמול העברתי (בזום) את השיעור האחרון בחיי, ever. זה אחרון גם בזום וגם לא בזום. חישבתי ומצאתי שאני מלמדת כמעט בלי הפסקה מגיל שש בערך. נכון שבגיל שש התלמידים היו דמיוניים לגמרי, ואולי, בחלק מן המקרים, הם היו הבובות שלי שהושבתי מסביב ורשמתי להן נוכחות והרבצתי בהן תורה ודעת (חיקיתי בפניהן את המורה שלי מכיתה א', שהייתי מאוהבת בה נואשות). אבל בכל זאת זה נחשב קצת.

אז עכשיו נשארו בעיקר בדיקת מטלות הסיום שמחליפות מבחנים (כי מבחנים מקוונים נראים לי עונש קשה מדי, גם בשבילי), ואז חישוב ציונים ודיווחם וזהו. עד סוף אוגוסט זה אמור (בשאיפה) להסתיים. נראה שאני פורשת בזמן הנכון, כי השיטה הזאת של למידה מקוונת מרחוק היא ממש לא כוס התה שלי, ודומה שהיא תלך ותשתלט מעתה על כל חלקה טובה, עם קורונה או בלעדיה. ובכל זאת אחרי השיעור האחרון אתמול, שחשבתי שיביא בעקבותיו הקלה גדולה, הייתי בעיקר עצובה. גם עדה ק. התעצבה. האמת, די מתאים לשתינו.

יש ממשלה

אז יש ממשלה. בינתיים. נראה איך וכמה זה יחזיק. אני לא מאוד רגועה, אבל משתדלת לשמר אופטימיות זהירה.

על מה שקרה אתמול בכנסת כבר דובר מספיק. כן, אני יודעת שגם בעבר היו הפרעות לנאומים וקריאות ביניים, מכל הכיוונים. אבל אתמול זה בכל זאת היה מוגזם – בישיבה חגיגית, שהנוכחים והנוכחות בה לבשו את מיטב מחלצותיהם, כיאה לטקס, אבל לא חשבו שהם צריכים גם להתנהג, ולדבר – ולשתוק – כיאה לטקסים. העובדה שראש הממשלה היוצא אפילו לא טרח לאחל לממשלה החדשה הצלחה, ולו גם בחמיצות ולמען הפרוטוקול בלבד – היא אופיינית ומטרידה, שלא לדבר על הצווחות שקדמו לנאומו.

תומכי נתניהו חוזרים ומלינים על העובדה שהדבק היחיד המאחד את סניפיה המגוונים של הממשלה החדשה הוא 'רק לא ביבי'. על כך יש לענות, ראשית, שגם 'רק לא ביבי' הוא טיעון לגיטימי: מותר להתנגד לראש ממשלה אפילו אם נבחר בקולותיהם של שלושים מנדטים, מותר אפילו לייחל להחלפתו. אבל 'רק לא ביבי' זה גם – ובעיקר – רק לא הטרלול שאפיין את תקופת כהונתו. וזה כבר דבק לגיטימי עד מאוד, כפי שאפשר היה להיווכח באמצעות מופע האימים שאנשיו ארגנו לכולנו בישיבת ההשבעה (ולא אחזור שוב על חשיבות ענייני חנה בבלי, שעליהם כבר כתבתי מספיק).

חבר הכנסת אמסלם אמר לפני ימים אחדים שהממשלה החדשה נתמכת (רק) על ידי צפונבונים מרעננה ועד שכחתי איפה. אני מניחה שזה כולל גם אותי. לא אתחיל להתווכח כאן על כינויי גנאי למיניהם, ורק אזכיר לחבר הכנסת הנכבד שלממשלה הזאת יש שישים (ואחד) מנדטים, וגם אם נקזז מתוכם את מי שאולי הולכו שולל (ואולי לא) על ידי בנט, עדיין יש לה יותר מחמישים מנדטים, שזה לפחות בעשרים יותר ממה שיש לליכוד. וזה לגמרי מייצג מיליונים שיש להתחשב (גם) בדעתם.

לא יודעת כמה זמן תצליח הממשלה החדשה הזאת לשרוד. היא עתירת ניגודים (אם כי זה לא בלתי מתקבל על הדעת בשביל שיטת ממשל שמבוססת על קואליציה: זה בדיוק הרעיון של קואליציה), והיא עלולה להיתקל בקשיים על כל צעד ושעל. אם ראשיה ימשיכו לגלות בגרות ואחריות כמו שעשו עד עכשיו, יש להם סיכוי לא רע. ואם יעבירו תקציב וינהיגו כאן שיטת ממשל חסרת טרלול ומשעממת במקצת, נצא כולנו נשכרים. שהדנו במרומים שמגיע לנו קצת שקט.

עכשיו הזמן לגלות נדיבות של מנצחים. Don't rub it in , ממליצה האמרה האנגלית המפורסמת. צריך לזכור שיש עכשיו הרבה מצביעי ימין מאוכזבים וחרדים (ומי כמצביעי הלא-ימין מכירים את ההרגשה). אני מקווה שהם ישתכנעו שהשד לא נורא כל כך. יש גם להם מספיק נציגי ימין בממשלה החדשה, שהיא ממש לא 'שמאל קיצוני' (והו, הטרלול הזה של נתניהו, לקרוא לכל מי שלא מסכים איתו 'שמאל רדיקלי' ).

ובצד הציפייה לנדיבות של מנצחים, צריך לומר משהו גם למפסידים: צריך לדעת איך להפסיד. ממופע האימים של אתמול לא נראה שאתם יודעים. עכשיו העת ללמוד. וסליחה אם ההמלצה הזאת נראית מנוגדת להמלצתי הקודמת לנדיבות של מנצחים: בפשטות – הגיעו מים עד נפש. יש דברים שהם כבר בלתי נסבלים.

ובהצלחה לכולנו.

שגרה?

אתמול – חזָרה למסלול ההליכה שעל יד שדה התעופה הזעיר. הסולנום הזיתני שוב פורח במרבדים סגולים. המטוסים הקטנים נוחתים וממריאים לעבר השמש השוקעת. מגרש החניה של המכללה עמוס מכוניות. בקיץ שעבר, כשעמד בריקנותו, הפכה אותו העירייה באופן זמני לקולנוע דרייב-אין והקרינה סרטי ילדים על קיר של אחד הבניינים. כל משפחה (ולא היו רבות) צפתה ממכוניתה, מרוחקת חברתית כנדרש. עכשיו מגרש החניה חוזר לייעודו שבשגרה. החיים הרגילים חוזרים, וזה סימן טוב, לפחות לעת עתה. ימי הקורונה מתחילים להתעמעם בזיכרון. כמעט כאילו לא היו. אבל היו, והיו רעים.

עלה בידו?

אפילו אני, עם הדם הפושר הזורם בעורקיי, לא יכולתי שלא להתרגש קצת מחגיגיות המעמד כשיאיר לפיד הודיע, סמוך לחצות ביום רביעי, שעלה בידו להרכיב ממשלה.

זה לא שאפשר לנוח עכשיו על זרי הדפנה. עד שהממשלה הזאת תגיע לקו הסיום – יותר נכון לקו ההתחלה – ותושבע בכנסת, עוד יכולים לקרות כל כך הרבה דברים רעים, שהמחשבה שהיא אכן תגיע נראית עכשיו כמו ייחולים למעשי ניסים.

ובכל זאת, משהו קרה. לפחות בקטנה. דומה שאצל כמה חברי כנסת בשלה סופסוף ההכרה שאין ברירה, ושהם צריכים לנהוג בבגרות, עם כמה שפחות טרלולים וניבולי פה, כי הטירוף ששולט פה בחודשים האחרונים הוא כבר מעבר לכוחותינו.

ההתנהלות של יאיר לפיד בשבועות האחרונים הדהימה אותי לגמרי. לא הייתי מאמינה על מי שהחשבתי כנער שעשועים ותו-לא שהוא מסוגל להיות כל כך בוגר, אחראי וממלכתי – ועוד להקרין מזה גם על אחרים. פתאום זה נהיה בון טון לדבר במנוחה. לראשונה בחיי אני ממש מרוצה מהצבעתי בנגלה האחרונה (מרב מיכאלי). וגם את מנצור עבאס לא שמעתי מרים את קולו אפילו פעם אחת. כן, אני יודעת מה יגידו, שזה בסך הכול עניינים של נימוסים והליכות של חנה בבלי. אבל גם גינוני חנה בבלי חשובים, במיוחד עבור מי שמתיימרים להיות נבחרי ציבור, על אחת כמה וכמה נוכח מחול השדים של העת האחרונה. כי באמת, זה כל כך מרענן כשלשם שינוי מדברים בלי לעשות סקנדל.

אז נצטרך לחכות ולראות. זה לא נראה מאוד מבטיח כרגע, אבל אולי אולי. וגם אם לא יצליח, לפחות הניסיון להגיע לשם היה כמעט הירואי, וגם זה נחשב.

שש אחרי המלחמה

תם ה'מבצע' שהפעם קראו לו 'שומר החומות'. עכשיו עת הסיכומים והפרשנויות. כל צד מודיע על ניצחונו, וההודעות הן ברובן אינפנטיליות ומביכות.

מה באמת קרה – ומה באמת הושג – נדע רק מאוחר יותר, כשהערפל יתפזר. החשש הוא שלא ישתנה כלום – ושההיסטוריה (הלא כל כך רחוקה) תחזור על עצמה כהרגלה. יש רק הבדל אחד שהצלחתי לזהות, והוא שהפסקת האש הפעם נכנסה לתוקפה בדיוק בשעה היעודה, בלי טריקים, בלי שטיקים, בלי 'מרחב בלימה' של 24 שעות טפטופים ובלי שאר הבלים ושקרים. אולי זה אומר משהו על תוצאות הלחימה, ואולי לא. ימים יגידו.

היו (כמעט) שבועיים לא קלים, וזה למרות שאני גרה באזור הבטוח יחסית של 'טווח הדקה וחצי'. איך שורדים את זה בעוטף, ששם יש פחות מ-15 שניות להגיע למרחב מוגן, אין לי מושג. אני לא הייתי שורדת. גיליתי, להוותי, שטווח חמש מאות המטרים, שעליו התגוללתי קשות בימי הקורונה, הוא הרבה יותר נדיב ונוח לבריות מטווח הדקה וחצי. בשל הדקה וחצי, כמעט לא יצאתי מהבית בימי ה'מבצע', או ה'מערכה', או איך שקוראים לזה. הלכתי רק כשהייתי מוכרחה. אתמול כבר יצאתי לסידורים רחבים יותר, והיום חזרתי לגינה הציבורית וישבתי לי על הספסל 'שלי' והקשבתי לשקט. השקט מלא קולות, וכולם ערבים לאוזן.

החלק הגרוע ביותר של הדקה וחצי (מלבד התחושה הבלתי פוסקת שבעוד שבריר שנייה תיפול על ראשי הנעל השנייה בקול נפץ איום) היה בשבילי השאלה מה עושים עם מקלחת וחפיפת ראש. שלפתי מהבוידעם את כל השיטות מה'מבצע' הקודם ('צוק איתן'? מרוב שמות אני כבר מבולבלת), ואפילו שיפרתי אותן. לפחות מן הבחינה הזאת יכולתי לעמוד בהצלחה בתיזוזים של הטירונות, אבל מי צריך טירונות עכשיו על הראש.

אני שואלת את עצמי מה תרמה שנת הקורונה למחול השדים שהיה כאן ממש לאחרונה. אני תוהה אם לא היא האחראית למפלס החרדה, העצבנות, האלימות ברחובות, הצווחות באולפנים (דבר כזה לא ראיתי מימיי: פרשנים שממש נלחמים זה בזה בשידור חי), התגובות המוטרפות לכל פרובוקציה, גסות הרוח שלא תיאמן ברשתות החברתיות. למשבר הזה נכנסנו עם עצבים שהיו מרוטים לעייפה מקודם, והם רק הוסיפו להימרט. והיו שהתבדחו (ברצינות למחצה) שאולי זו תופעת לוואי של החיסונים, שהוציאו את כל השדים אל פני השטח.

הלילה (בין שישי לשבת), לראשונה, ישנתי יותר משלוש-ארבע שעות ברצף. פה ושם חוזר גם התיאבון, אם כי כשאני יושבת לשולחן מתברר לי פתאום שלא. וכשהכלבה של השכנים (שהתברכה באוזני נץ, לא פחות) נובחת, אני כבר לא טסה ל-YNET לבדוק איפה הייתה אזעקה (הכול היא שומעת, באמת).

תכף יחזרו החיים הרגילים עם טרדותיהם השגרתיות, ונשכח ונדחיק את שהיה כמו שאנו שוכחים ומדחיקים הכול (מוכרחים, אם רוצים לשרוד). אבל מה שהתקלקל מן הסתם לא יתוקן במלואו: יש חלקים זעירים שאינם משתקמים, ואחרי כל משבר כזה, מספרם הולך וגדל. עד שלא יישאר עוד כוח.

חבל שלא תיעדתי יותר בבלוג (או במחברת) במהלך ה'מבצע'. בשל חוסר התיעוד, הופך אחר כך הכול למעין בליל של ערפילים בראש. אבל ככה זה: פשוט לא התחשק. עכשיו אולי ישוב החשק. או שלא.

נותרו זיכרונות מחויכים של כל מיני בדיחות רשת – למשל הקינות שכבר עדיפה הקורונה, או סרטוני 'מלחמת הכוכבים' של הרקטות וכיפת ברזל (חמודה ומבולגנת למשעי). אבל הכי אהבתי את תגובתו של תם אהרון לג'ון אליבר, שמכילה, בצד השטויות הרגילות של הסטנד-אפ, גם כמה משפטים חכמים להפליא.

הנה כאן, בקישור.

ובינתיים, בלי ששמנו לב, כבר נהיה שבע אחרי המלחמה.