מסע ברכבת הקטנה

ביום חמישי האחרון יצא שנסעתי ברכבת מבית שמש לירושלים (עד תחנת מלחה,  ואחר כך חזרה לבית שמש,  כמעט שעה בכל כיוון).  זאת לא רכבת רגילה:  היות שהמסילה מלאה עיקולים חדים,  היא נוסעת ממש לאט (וצופרת בהתרגשות כמעט בכל סיבוב,  ויש הרבה). והיות שאין הרבה נוסעים בקו הזה (כי למי יש זמן),  זאת רכבת ממש קצרה ודי ריקה.  המסילה מתפתלת בתוך נוף הררי מאוד יפה.  נחל רפאים זורם למטה,  ויש הרבה-הרבה שטחי עשב ירוק,  עם כלניות ורקפות שנראות היטב מן החלון.  אני כידוע ממפלגת הרקפות,  אבל לכלניות יש היתרון הזה,  שהן מעיזות לפרוח גם בבודדות ולא רק במושבות,  ולכן הן נראות כנקודות אדומות על מרבד ירוק,  וזה ממש יפה.

כל הדרך חשבתי על הרכבת הקלה של הקאיפירה (של וילה-לובוס),  שכבר כתבתי עליה פעם בבלוג הישן.  אני תמיד מתפעלת מאיך שהתזמורת שם מתחפשת באופן משכנע כל כך לרכבת ומשמיעה קולות רכבתיים של נסיעה שלמה:  המעבר בין המסילות וההאצה והגלגלים החותרים קדימה ללא ליאות  ושקשוק הקרונות המיטלטלים מאחור,  וגם הצופר והקיטור המשתחרר ואפילו ההאטה והבלמים בסוף.  נורא נחמד.  כאן.

מודעות פרסומת

דקדוקי עניות

ראיתי בטלוויזיה צילומים של מטוס חיל האוויר שהופל בשבת בבוקר בגליל.  בין החלקים המרוסקים/מפויחים:  כלניות.  כלניות!  זוקפות את ראשן למרות הכול.

*

כבר כתבתי לא פעם על אושיות פייסבוק שצופות בערך מאז מאי האחרון שבכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה שמטרתה לעצור את חקירות נתניהו.  הן התבדו כבר עשרות פעמים,  מה שלא מונע מהן להמשיך ולהתנבא באותה רוח גם עכשיו,  בעקבות אירועי שבת בבוקר.  הבקיאות המופרזת שלהן בתיאוריות קונספירציה,  ובכלל במה שהיה,  ובעיקר במה שעוד לא היה,  לא מפסיקה להתמיה אותי.  כמובן,  מלחמה עלולה לפרוץ,  מסיבה זו או מסיבה אחרת,  את זה אי אפשר להכחיש כלל;  אבל אני זוכרת ולא שוכחת את כל המקרים שבהן לא פרצה,  על אף התחזיות המלומדות.  הצרה היא שהאושיות הנ"ל אינן זוכרות (או לפחות מתנהגות כאילו אינן זוכרות).

*

מטוס נוסעים רוסי התרסק אתמול אי שם ברוסיה ועשרות האנשים שהיו על סיפונו נהרגו.  ראיתי תמונות שלו (או של אחד אחר כמותו) מימים טובים יותר:  מטוס סילון בגודל בינוני,  אבל בכל זאת בעל הופעה קומפקטית,  וצבוע כולו בכתום.  כאילו יצא מאיזה סיפור ילדים.  או כמו צעצוע,  כתמתם ושמנמן.  התרסקות כזאת היא דבר נורא בכל מקרה,  אבל הקומפקטיות הילדית הכתומה הזאת איכשהו מוסיפה לעצב.

*

התרגלנו לצפות כמעט כל ערב בפרק נוסף מתוך שתי סדרות שונות:  סדרת הריגול 'האמריקאים' (שעניינה מרגלים רוסים בוושינגטון),  ומיד בעקבותיה הסדרה-לענייני-משפחה Parenthood,  ששמה תורגם משום מה לעברית כ'הורים ללא הפסקה'  (אגב, לא אחת ולא שתיים מדובר בה על ילדים שמגדלים את הוריהם).  הראשונה דורשת ריכוז מוחלט,  אחרת אני מאבדת את החוט המקשר בין המאורעות המדוברים.  השנייה קלילה הרבה יותר ומאפשרת לסרוג בנחת תוך כדי צפייה.

מה שיפה בשתיהן הוא שהן בעצם הרבה יותר מורכבות,  או שמא אומר עמוקות,  ממה שתיאורן הראשוני מעיד עליהן.  והחלקים המעניינים ביותר בסדרת הריגול הם,  בעיניי,  אלה שעוסקים דווקא בשאלות לא פשוטות של הורות (כאילו התערבבו בסדרה השנייה).

אתמול אמרתי לראש המשפחה בתום הצפייה שאנחנו עושים עוול לאמריקאים:  תמיד אנחנו מתמוגגים ממצוינותן של סדרות בריטיות  –  אבל בעצם,  האמריקאים יודעים לעשות סדרות לא-רעות בעצמם.

*

שוב נפלה עליי צננת.  היא לא מספיק גרועה כדי להיחשב לשפעת,  אבל לא מספיק זניחה כדי שאצליח להתעלם ממנה לגמרי.  עכשיו שאלת השאלות:  האם היא תירוץ מספיק משכנע כדי לא לבדוק מבחנים?

הכבשה הילדגרד

אתמול ראיתי בטלוויזיה חלק מתוכנית על סופ"ש חורפי באיסלנד.  נדמה לי שזה היה פרק מסדרה שמשלבת טיולים עם אוכל,  והפעם הגיע תורה של המדינה המוזרה הזאת.

כשתכננו את נסיעתנו בקיץ האחרון,  שבה הזמנו גם את הילדים עב"ל,  חשבנו על איסלנד,  אבל התברר שהתחלנו לחשוב מאוחר מדי   –  כי לצורך מסע כזה צריך להתארגן היטב מראש.  חוץ מזה המרחק לשם קצת מרתיע,  שלא לדבר על המחירים.   בסוף יצא כזכור שנסענו לקרואטיה,  ולא מאוד הצטערתי,  כי המסע בערבות הקרח השוממות מפחיד אותי.  מצד שני,  יש באיסלנד משהו מאוד מסקרן.

הסרט של אתמול תיאר בין היתר את המאכלים האופייניים,  חלקם מוזרים עד אימה.  מי שהגישו את המוזרים הנ"ל התנצלו בטיעון שטעמם פחות גרוע מריחם (!).  שזה דבר מפתיע להגיד כשרוצים לעודד מישהו לאכול,  במיוחד בהתחשב בעובדה שעידן הוויקינגים כבר עבר,  ולא חייבים לאכול כריש מיובש וכו' כדי לשרוד את החורף.

איך שלא יהיה,  הסרט כלל גם ביקור בחווה לגידול כבשים וטעימות מן המעדנים שהופקו מהן.  נדמה לי שגם הטבעונים מתייחסים בסלחנות-מה לשימוש האיסלנדי המופרז במזון מן החי (החל בחמאה וכלה בכבשים),  שהרי איסלנד לא התברכה בהרבה צומח אכיל (מלבד פירות יער מגוונים).   את הכבשים נראה שמגדלים בתנאים נוחים ויפים (עד שאוכלים אותם),  ובמיוחד התרשמתי מן 'הכבשה הוויקינגית הילדגרד',  שאי אפשר היה לי להישאר אדישה אליה ואל שמה המפואר.

האכזבה הגדולה של המטייל בתוכנית הייתה שלאורך כל הסופ"ש הוא לא הצליח לראות את הזוהר הצפוני. על הזוהר הזה אני יודעת מעט בלבד,  אבל נוטה להסכים שזו באמת אכזבה.  מצד שני הגייזר שצולם בהתפרצותו היה באמת מרשים.

הסרט שודר אחר הצוהריים בערוץ אחת ('כאן').  זה מזכיר לי שתם אהרון עשה מסע פרסום קטן בערוץ הזה לפני תחילת השידורים של תוכנית חדשה שלו (שבה טרם צפיתי).  המסע כלל פרסומת מצחיקה שבה הוא פונה אל צופי הערוץ ומסביר להם שאם הם רואים אותו,  פירוש הדבר שהם כבר עברו את גיל שישים (לאמור:  גריאטריים).  משום כך כנראה הוא מדבר אליהם בקול רם, לאט ובהטעמה, וחוזר שוב ושוב על כל פרט (ואפילו מספר להם שהוא 'הבן של אורלי')  –  כדי שיצליחו לשמוע,  להבין,  להפנים ולזכור.

אני מניחה שיש מי שהפרסומת הזאת מרגיזה אותו,  אבל אותי היא נורא מצחיקה,  אף שאני בדיוק בגיל הבעייתי שאליו היא מופנית.  את התוכנית שלו,  כאמור,  עוד לא ראיתי,  אבל בכל פעם שנתקלתי בסרטון הפרסומת עצרתי כדי  לצפות בו עד תומו וצחקתי שוב.

אז איך זה קשור לאיסלנד?  ככה שאני לא אוהבת לנסוע לחו"ל ושונאת להיות תיירת, ונופיה הציוריים והמבודדים של איסלנד מפחידים אותי   –  ולמרות זאת היא מציתה את הדמיון. אז אולי עוד מתי שהוא אגיע אליה.  אולי בפנסיה.

אפילו שקלתי להפסיק לעבוד בשנה הבאה,  כי עייפתי במקצת מכל הטירטורים  –  אבל בינתיים קיבלתי רגליים קרות והודעתי שאני ממשיכה.  איסלנד תיאלץ לחכות.

ממרפסת הכביסה

תכף אדרש לעניין המרפסת,  אבל לפני זה עוד משהו קטן:

ימי ההולדת של הילדים היו בינואר,  ואני חידשתי מסורת ישנה ואפיתי את עוגת השיש המפורסמת שהילד אהב כשהיה ממש ילד (קטן).  זאת העוגה שהייתה נשלחת גם לחגיגה של הגן,  עם זיגוג שוקולד (וסוכריות צבעוניות קטנות שנקראות 'מִזרֶה'.  אבל הפעם עשיתי בלי הסוכריות,  כי כולנו בגרנו עד כדי אימה ואיננו זקוקים להן עוד). יצא טעים,  למרבה הפתעתי.  אולי משום שיש לי מאז תנור אפייה יותר טוב,  ואולי משום שסוף סוף החלפתי את המרגרינה בחמאה,  ואולי משום שקצת השתפרתי באפייה מאז.

את המתנות של חתני-השמחה עטפתי בנייר עטיפה פרחוני שקניתי במיוחד,  ובזמן הקיפול וההדבקה נזכרתי בימי ההולדת שלהם בקטנותם,  תמיד בינואר,  תמיד כשקר,  תמיד כשאיום השפעת מרחף באוויר.  ואיך שהיינו הולכים,  ראש המשפחה ואני,  לבחור להם את המתנות,  בחנויות צעצועים,  כמובן,  ואורזים הכול,  כולל ההפתעות לחברים הקטנים בתוך השקיות הזעירות.  זה היה כל כך מזמן שזה כמעט שייך לעידן אחר.

הנוסטלגיה של נייר העטיפה הזה הפילה עליי עצב גדול. אז אעבור לעניין המרפסת,  שהוא ברוח קצת יותר חיובית.

*

באחד הערבים לפני כשבועיים,  כשהסרתי בגדים מחבל הכביסה,  ראיתי על גגון הפלסטיק הלבן שמתחת לחבלים עלה-שלכת שהיה מונח שם לאחר שנשר מאנשהו.  בצורתו הוא הזכיר את הדג הזה שנדמה לי שקוראים לו חתול-ים.  משהו כזה.  וצהוב.

למחרת בבוקר פתחתי את החלון כדי להוריד עוד כמה דברים מן החבל,  או לתלות משהו,  אני כבר לא זוכרת  –  וראיתי את העלה-דג באור יום.  נדמה היה שהוא שינה את מקומו על הגגון.  אולי הרוח העיפה אותה מכאן לשם,  אולי איזו יונה דילגה עליו והזיזה אותו.

אבל אני נהניתי לחשוב שהוא שט בלילה מנקודה אחת לאחרת.  כי אם הוא דג,  הוא יכול. כמאמר השיר,  'דגים עפים,  ציפורים שוחות'  –  ועלים שטים.

*

ושוב,  ביום אחר,  באחר צהריים חורפי שהוא כבר כמעט בין-ערביים,  כשהייתי עסוקה עם הכביסה התלויה על החבל:

השמש הזאת של אחר הצהריים האירה ענף אחד של עץ שהיה תלוי מולי (הענף,  לא העץ)  –  אם כי את השמש עצמה כבר לא ראו,  כי היא הסתתרה מאחורי עץ אחר.  אז היה רק הענף המואר הזה,  עם עלי-שלכת  בודדים שמתכוננים לצנוח ממנו,  ומסביב כבר החלו הסימנים הראשונים של ממשלת הלילה.  והעלים האלה היו כל כך מוארים,  שהם כמעט נראו שקופים.  כמו בסרט המצויר 'פיטר פן', של וולט דיסני,  כשטינקר-בל הזעירה מרפרפת בכנפיה מאחורי עלה והוא נעשה שקוף תודות לאור שהיא מפיצה. שאז רואים אותה מרפרפת שם,  דרכו.  שלא לדבר על כך שהענף הזה הזכיר לי גם את הסיפור   The Last Leaf,  של O. Henry,   על חורף ניו-יורקי קפוא אחד.

*

וכל זה על מרפסת הכביסה המאוד פרוזאית שלי. אני שואלת את עצמי אם לא כדאי לי להוסיף לבלוג קטגוריה חדשה: 'מכבסת-תולה'.

שוֹנוֹת

מבקשי המקלט:  הופץ אצלנו בעבודה מכתב נגד הגירוש,  לצורך חתימה.  שלחתי במייל את נכונותי לחתום. לא יודעת למה זה צריך להיות תהליך דו-שלבי כזה,  ובכלל למה העצומות הן מגזריות,  כל מגזר בפני עצמו,  במקום החתימה הפשוטה של כל מי שרוצה.  לא משנה.

מה שעצוב בעיניי הוא שבהנחה שזה יעזור והגירוש יבוטל (או שלפחות ייבדק סוף סוף עניינם של מבקשי המקלט ויוחלט למי-מגיע-ולמי-לא),  יחזור הכול לקדמותו:  מבקשי המקלט יישארו נטולי מעמד מוסדר בדרום תל אביב,  התושבים הוותיקים של השכונות שם ימשיכו לסבול,  והממשלה תמשיך להתעלם.  אני תוהה אם מישהו ייזום אז עצומה שדורשת מן הממשלה לשקם את השכונות.  מן הסתם לא.

*

אנה פראנק (או הבה נחרימה):  שוב מצעד האיוולת.  התבטאות סרת-טעם של יהונתן גפן,  ובעקבותיה איזו שטות של גידי גוב  –  וכבר הממשלה נדרשת לנושא ומתערבת בתכני השידור של גל"צ (לא לשדר ולא לשדר).  כלום לא ייצא מזה,  כמובן,  אבל ההתלהבות הזאת לחרמות היא חידה בעיניי:  למה זה נתפס כגבורה גדולה להכריז שמחרימים מישהו או משהו?

על ההתבטאות הנ"ל שהציבה את עהד תמימי בשורה אחת עם אנה פראנק יש לי רק שלושה דברים להגיד,  ובאף אחד מהם אין שום חידוש:
האחד,  מותר להשוות,  אבל רצוי לא לדבר יותר מדי שטויות.
השני,  שיניחו כבר לאנה פראנק לנוח בשלום, במקום להדביקה כל פעם על כל מיני דגלונים.
והשלישי,  השם הפרטי של הנערה הפלסטינית הוא עהד.  שלוש אותיות בלבד:  ע-ה-ד.  אני אמנם לא נשביתי בקסמיה,  אבל מי שגורלה חשוב לו כל כך,  יואיל נא לברר איך לאיית את שמה בלי שגיאות.

*

יומן-גנן:  קיבלתי עציץ של רקפות מתורבתות ורודות.  אמנם מתורבתות זה לא הדבר האמיתי,  מצד שני רקפות זה רקפות,  אין להכחיש.  אחרי כמה ימים אצלי בתוך הבית הן התחילו לגסוס,  כרגיל.  אני חושבת שאני משדרת גלים רעים.  אז הוצאתי אותן אל מחוץ לתריסולים,  אחרי שבדקתי שהסורגים ימנעו מהן להמריא ברוח.  עכשיו כל רגע אני פותחת חלון ותריסול ומציצה החוצה לראות מה קורה:  פה ושם קצת שמש,  רוח כזאת ואחרת, הגשם מרטיב את העלים שלהן.  כמה עלעלים חדשים הפציעו,   ויש ניצן אחד שנראה שמחזיק מעמד.  שאר הניצנים מתו.  נראה מה יהיה. בינתיים אני מניחה להן ליהנות מהלילה הגשום והקר:  ככה הן אוהבות.  כמה עדינות,  ככה עשויות ללא חת.

*

חורף:  אני מחסידי החורף והגשם,  בעיקר בהשוואה לקיץ של מישור החוף.  יחד עם זאת,  בעקבות היום-יומיים האחרונים (ועוד יומיים כאלה בפתח),  נדמה לי שהרעיון כבר ברור.  מיציתי.  אפשר לעבור לעונה הבאה.

*

[עריכה מאוחרת:   קראתי עכשיו את הפוסט הזה של ענת פרי,  שעוסק בין השאר גם באנה פראנק ושקורא לעזוב אותה כבר בשקט.  שווה עיון. אני מסכימה עם כל אות שהיא כותבת שם על אנה פראנק.]

[עוד עריכה מאוחרת,  בשל דקדקנותי הארורה:  ראיתי שהכתיב המקובל היום הוא אנה פרנק,  ולא פראנק,  כפי שכתבתי.  זה חשוב,  כי מתחתי ביקורת על מי שלא כותב נכון את שמה של עהד תמימי,  אז מן הראוי שאקפיד גם אני.  להגנתי אומר שכשאני קראתי את יומנה לראשונה כתבו את שמה עם א' (פראנק).  נדמה לי שהאקדמיה ללשון העברית שינתה מאז את מדיניותה בעניין תעתיק שמות מלועזית.  לעומת זאת לערבית יש אלף-בית מקביל ברובו לזה של העברית,  כך שאין מה לטעות הרבה באיות שמות  –  בתנאי שמכירים אותם. ובתנאי שאכפת.]

חיבה ודמיון

(אזהרת ספוילרים וכו')

ב-גינת בר מצליח מאיר שלו לדמיין שיחות של בעלי חיים,  צמחים ואפילו דוממים.  למשל את הזרעים הטמונים באדמה ומתדיינים ביניהם אם זה הזמן הנכון לנבוט או לא ("אני יכול לשמוע את השיחות החרדות מתחת לפני האדמה:  לנבוט? עכשיו? מישהו שמע במקרה תחזית? לחכות לעוד גשם?  לחכות לשנה הבאה?" [עמ' 194])

כך גם בפרק על הפרוקרסטינציה ועל הלגלוג,  שם הוא מספר איך הציל שני זרעים של רקפות שנפלו ונעלמו מתחת לשולחן הכתיבה שלו,  ואיך הוא יודע שאחרי שיזרע אותם והם ינבטו והרקפות יפרחו,  הוא יוכל לזהות את השתיים האלה שהוא הציל,  והן תודינה לו.

אבל,  כאמור,  אפילו דוממים:  למשל "השיחות של הגרביים שחזרו מנסיעה לחו"ל עם הגרביים שנשארו מונחים במגירה" (עמ' 201).

שלו מסביר את כל זה בכך שאיננו איש מדע,  ומשום כך הוא מרשה לעצמו "לשער לא רק השערות אלא גם רגשות" (עמ' 194).  אבל אני חושבת שזה גם בגלל שיש לו טונות של חיבה ושל דמיון.

כל פרק בספר הזה הוא פנינה,  וכל ערב,  לפני השינה,  אני קוראת פנינה אחת.

לבלי שוב

בשבוע שעבר נודע לי שמורה שהיה לי בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב,  לפני עידן ועידנים ממש,  נפטר לאחרונה.  חשבתי כך וכך ונזכרתי שפעם,  בזמן אחד השיעורים בקורס שלו, הייתה  רעידת אדמה קלה   –    מה שעורר משב,  או שמא גל,  של התלחשויות נסערות בכיתה.  דומה שהוא לא חש ברעידה ולא הבין על מה כל המהומה. כשקטע את דבריו על השירה האנגלית ושאל מה קרה, אמרו לו שהייתה רעידת אדמה.  שאז הוא ענה בחיוך תמה:
אבל אני עדיין כאן.
.I am still here
נזכרתי בזה תכופות בשנים שעברו מאז,  בכל פעם שחשבתי על רעידות אדמה (אני תמיד חושבת עליהן).  ושוב נזכרתי בזה בשבוע שעבר כשהבנתי שהוא כבר לא כאן.

עולם נעוריי הולך ונעלם.

סנטימטר

קוראת את מה שנכתב על רונית מטלון לאחר מותה.  ריאיונות אתה וכו'.  לא מצליחה להבין את הדברים לאשורם.  אפילו לסכם אותם באופן הגיוני קשה לי,  משום שאינם מובנים לי במלואם.  אני מרגישה שזה מתנהל בדיוק סנטימטר אחד מעל לראשי.  סנטימטר זה לא הרבה,  אבל זה מספיק כדי שלא אצליח לתפוס את הרעיון בזנבו,  והוא מאיים לברוח לי.

למען הסדר הטוב צריך שאקרא משהו משלה.  קראתי רק סיפור קצר שהתפרסם ב-YNET (נדמה לי) אחרי מותה,  ולא לגמרי התחברתי  –  אבל המועקה שהוא הקרין איננה מן הסוג שאפשר להתעלם ממנו.  אני אחפש בספרייה.  אני רק חוששת,  שוב,  שזה יהיה כתוב בדיוק סנטימטר אחד מעל לקצה קודקודי.

למשל קראתי היום,  בריאיון שנתנה לגילי איזיקוביץ בעיתון הארץ באוקטובר 2016:
"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם.  לא צריך להדחיק אותם,  אבל להגר מהם.  הגירה היא אקט של אוטונומיה,  לא רק אקט בזוי,  אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה."

אני מבינה ולא מבינה.  זה הסנטימטר ההוא שחסר לי.  או שאולי המוח שלי הולך. או שאולי הבעיה היא שאני מעבירה כל דבר אל עצמי,  וחושבת מהם השורשים שלי,  ולא ממש יודעת,  וגם לא בטוחה שזה משנה.  ואולי זה בעצם הדבר שאליו רונית מטלון כיוונה.  או שלא.

אבל אהבתי את "ולפעמים הווליום [של התבטאויות מסוימות] כל כך חזק שזה מחריש ושורף את עצמו."  את זה דווקא די הבנתי,  והסנטימטר נעלם.

מעגל קסמים ועוד

כִּי חֲרָדוֹת
חָגוֹת
סְבִיבִי סוֹגְרוֹת
עָלַי
מִכָּל צְדָדַי
וְאֵיךְ
אֶבְרַח

  *

כִּי
חֲרָדוֹת        אֶבְרַח
חָגוֹת                        וְאֵיךְ
סְבִיבִי                    צְדָדַי
סוֹגְרוֹת            מִכָּל
עָלַי

*

 

אֶבְרַח
כִּי                וְאֵיךְ
חֲרָדוֹת                   צְדָדַי
חָגוֹת                 מִכָּל
סְבִיבִי         עָלַי
סוֹגְרוֹת

***

 

הנ"ל לא בזמן אמת,  אבל מה שכן בזמן אמת זה החורף הזה שכל כך חיכינו לו והגיע במלוא עוזו המשתולל ועכשיו אני כבר מחכה לקיץ.  או לאביב.  או לסתיו.  או משהו,  רק לא זה.  כל רגע אני חושבת שהנה-הנה הפסקת חשמל,  רק זה חסר לי.  בהפוגות שבין רוח-פרצים מבולית אחת למשנה אני שומעת את הציפורים.  קולן אובד בסערה וחוזר לאחריה,  והוא מלא תקווה,  אולי עכשיו תצא השמש.  ואז שוב המבול,  והן חוזרות ומשתתקות.

גשר הבמבים

בכביש מספר אחת בואכה ירושלים,  אי שם בין שער הגיא לשורש,  נמתח מעל לדרך הראשית גשר חדש שנבנה במסגרת העבודות המסיביות של השנים האחרונות.  כשעברתי תחתיו בזמן הבנייה,  בדרך כלל תקועה באחד הפקקים המייגעים שהצטברו שם,  תמיד תהיתי מה מטרתו.  הוא הרי לא מחבר כביש אחד למשנהו, וגם אין היגיון בהשערה שהוא מיועד להולכי רגל,  כי דומה שאיש אינו מהלך שם.

עד ששמעתי או קראתי איפשהו שהוא בכלל מיועד להולכי-על-ארבע,  כלומר שזה גשר מעבר לחיות,  מן היער שבצדו האחד של כביש אחת אל היער שבצידו השני (ושני היערות,  כזכור,  התרחקו זה מזה מאוד בזמן העבודות על הכביש,  כי ההרים נדחקו הצידה).  זה הסבר יפה,  וכמובן מצית את הדמיון.

בינתיים הסתיימו העבודות,  הפקקים התמעטו,  והגשר ניצב במלוא תפארתו מעל לכביש.  כשאני נוסעת תחתיו אני מנסה לגלות חיות שעוברות עליו ולא רואה:  או שהן גבוה מדי מעליי,  או שהן עדיין לא התרגלו אליו,  או שהן עוברות רק בלילות,  או שהעיניים שלי לא משהו.

אבל אתמול חשבתי שיהיה יפה לקרוא לו גשר האיילות.  לא יודעת אם יש שם בכלל איילות,  אבל נחמד לחשוב עליהן חוצות אותו 'ברגליהן הקלות',  אלה שהן 'שולבות בלילות' (וע"ע לאה גולדברג).  ואחר כך חשבתי,  אם כבר איילות,  אז שיהיו במבים,  שמדלגים על הגשר ברגליהם הדקיקות כדי לשחק עם הבמבים שבצד השני.  ואחר כך האיילות קוראות להם לשוב לצד הראשון,  ואז הם כולם נעלמים בתוך היער (כמובן,  'יער' הוא שם קצת מפואר.  זה בעיקר חורש).  וגם חשבתי שאולי עכשיו,  עם הגשמים הראשונים, מתכסה העפר שעל הגשר בצמחייה,  וגם הרקפות מוציאות שם כבר את עלעליהן הראשונים,  ומתכוננות לשלוף גם את הפרחים מתוך עטיפותיהם.  אני רק מקווה שהבמבים לא מזיקים לרקפות.

בקיצור,  בשבילי עכשיו זה גשר הבמבים,  ולא מאוד מפריע לי שאף אחד מלבדי לא קורא לו כך.