סגר ב', פרק 1

לא בטוח שזה קשור לסגר, אבל כבר לא כל כך בא לי לכתוב, וזה כבר הרבה זמן ככה. אבל קראתי באיזה מקום שרצוי לתעד בקיצור תקופות כאלה (של סגר), כדי שלא יהפכו בזיכרוננו לבליל מעורבל ומעורפל של כלום. למשל, שכדאי לכתוב על דברים טובים שקרו, ועל ציוני דרך כאלה ואחרים.

*

אז ציון הדרך של אתמול, מוצאי ראש השנה, היה כשיצאנו להליכת ערב (שאצל ראש המשפחה היא מעורבת גם בריצה): פתאום הייתה בריזה קלה. שזה נראה דבר פעוט, אבל מה שאיפיין את חודש ספטמבר עד כה היה שהאוויר המהביל עמד במקום בלי לזוז במשך כמעט שלושה שבועות. ופתאום: בום, בריזה. זה לא דבר של מה בכך, וזה הדבר הטוב הראשון שקרה מזה זמן ממש רב, ואולי זה סימן לבאות.

(נ"ב: יש בריזה אפילו עכשיו, באמצע הצוהריים. היא מתגנבת פנימה דרך החלון, ואפילו עוד לא הדלקתי מזגן).

*

ועוד אתמול בערב ראיתי כתבה בטלוויזיה על נשים שהפסיקו לצבוע את שערן. Silver Sisters, כך זה נקרא עכשיו. נטען שם שהן אמיצות, ומאז אני תוהה אם זה חל גם עליי. כי אני לא הפסקתי לצבוע את השיער, פשוט אף פעם לא התחלתי. נראה לי שזה פחות נחשב לאומץ, וזה מאכזב. מילא.

אגב, עדה ק. מעירה שהאייטם הנוכחי לא עונה לדרישה של 'לכתוב על דברים טובים', כי הוא לוקה בחמיצות מרירה וקורטוב של ציניות מרושעת. עדה ק. היא מומחית גדולה לציניות מרושעת, ולכן לא מן הנמנע שהיא צודקת.

*

אז הנה משהו פחות חמוץ: את הסגר הזה אני יכולה אולי לאפיין כ'שובה של עדה ק.'. זאתי יש לה תמיד מה להגיד ועל מה להתלונן, ולמרות שהיא מעצבנת, יש לה טביעת עין לא רעה, ולפעמים היא אפילו משעשעת.

בקיצור: יש מצב שיהיה מעניין.

ערה"ש תשפ"א

תש"ף יקרה,

צאתך לשלום. ולא, אל נא תחזרי. הִשפעת עליי (ולא רק עליי) רוב רעה מכל הסוגים, ואין מצב שאתגעגע אלייך. שלחי נא מישהי מוצלחת יותר במקומך, ושתהיה טובה, בריאה, רגועה ומשעממת כדבעי.

אמן ותודה.

ועוד הפעם חמש מאות

אז סגר כללי, שוב. כך הוחלט. על ידי ממשלה כושלת, פחדנית, שרלטנית, רשלנית ומטופשת. מכל טוב הארץ (ועכשיו שליצמן התפטר, נפלה גם עטרת ראשנו, ולאן נוליך את יגוננו).

מה שהכי מכאיב לי בסגר הזה הוא פרט שולי יחסית: מגבלת 500 המטרים. זו שאין שום דרך לציית לה (כי הסופר ובית המרקחת המותרים לכול הם מחוץ לטווח ה-500), ואין שום דרך לאכוף (כי מה, בואו, באמת), ואין שום דרך לתרץ. סתם הצקה מיותרת, אצבע בעין, יריקה בפרצוף – מגבלה שכולם כבר סיכמו בנגלה הקודמת שהיא מוטעית ושאין בה כל צורך. אבל אפילו את הלקח הזעיר הזה לא הצליחו ליישם.

אני כבר יכולה לומר בפה מלא שרוני גמזו הוא אכזבה גדולה. האיש שהבטיח, בשכל רב, לשקם בראש ובראשונה את אמון הציבור – ואז נתן את ידו לשטות הזאת של 500 המטרים, ואפילו לא ניסה להסביר למה, למרות שנתנו לו זמן מסך כדי לתרץ.

אז בסדר, זה הרי זניח לעומת שאר הנזקים הנוראים. אבל בכל זאת זה, בקליפת אגוז, הוא לב הבעיה. האנשים האלה אפילו אינם מעלים בדעתם העצלה שהישראלים, כמו שאר שוכני תבל, הם יצורים תבוניים שנולדו עם מוח. הזלזול הזה באינטליגנציה, חוסר היכולת להתייחס לבני אדם במינימום של כבוד – לא, כבר נגמרו לי המילים.

חבל מאוד. כל מה שיש לי להגיד להם הוא זה:
אותי איבדתם, ולא סביר שתמצאוני שוב. ולא, יש מצב שאפילו בקלפי כבר לא ניפָּגש. היו שלום.

לא יודעים, לא יודעים

קראתי באיזה מקום שאחד הטיעונים נגד מדענים ורופאים המתנגדים למדיניות הקורונה (סגרים וכו', וע"ע העצומה המדוברת המתארגנת בימים אלה) הוא שהם פועלים נגד המיינסטרים של עולם המדע.

עכשיו, אני לא מעריצה גדולה של המיינסטרים בשום תחום. ובכלל, מדע לא ממש קשור למיינסטרים. הוא קשור במדידות, עובדות ופרשנות שלהן. הפרשנות של המיינסטרים לא בהכרח נכונה יותר מזו של המיעוט. וגם, הפתעה-הפתעה: אפילו מדענים נוטים לפעמים לחשוב 'כמו כולם' ונזהרים שלא לצאת אל מחוץ לקופסה.

מי שחושבים הפוך מהמיינסטרים אולי באמת טועים, אבל לא בהכרח, בטח שלא כפועל יוצא מהגדרת השתייכותם או אי השתייכותם לזרם המרכזי. גלילאו גליליי, למשל, לא היה במיינסטרים, ואף על פי כן מסתבר שצדק (עובדה: היא אכן נעה). כמוהו גם זמלווייס, שיצא עם הדרישה המהפכנית שרופאים ירחצו את ידיהם כשהם עוברים מחדרי המתים לחדרי הלידה. זו הייתה הצעה לא-מיינסטרימית בעליל, אבל בדיעבד התברר שהצדק היה איתו. ומן הסתם היו גם אחרים כמותם.

בעוד חמש שנים יש מצב שנדע מה הסיפור האמיתי עם קורונה הזאתי. עד אז נדונונו לדשדש בתוך ספקות, לשמוע גם את המיינסטרים וגם את מתנגדיו ולא לדעת מי צודק. אי הוודאות אוכלת בנו בכל פה – אבל זה מה שיש, ועם זה צריך להתמודד איכשהו.

וכדאי גם להקפיד על מסכות ושאר ההמלצות הפשוטות, אם לא מסיבה אחרת אזי מהסיבה הפשוטה שאפילו אם לא יעזרו, הן לא ממש יכולות להזיק. אולי אפילו – בלי קשר לקורונה – ימנעו כמה מקרים של הדבקה בשפעת ושל התקפי אלרגיות וכיוצא בזה, שזה רווח נקי לרבים מאיתנו.

נשק וסע (או: שלום כיתה א')

לא, אני לא אכתוב על מהומת פתיחת שנת הלימודים אצלנו. רק אציין נסיבות מקילות: זה לא קל להחליט החלטות בתנאים כאלה. לא הייתי רוצה להיות במקום מי שצריכים להחליט. וזה בלי קשר לעובדה ששר החינוך אצלנו הוא מעצבן ברמות על. ליבי ליבי לרוני גמזו, שנלחם בגבורה מול תחנות רוח, ולפעמים גם מצליח.

ומכאן – ישר לסין:
על דף הפייסבוק של עופר מסין כתבתי כבר כמה פעמים. היום הוא מספר על היום הראשון ללימודים של בנו הקטן. כן, גם בסין מתחילים ב-1 בספטמבר. יש הוראות מדויקות וקשוחות על איך מותר להיפרד מן הילד (רמז: מאוד מהר – אומרים שלום וזהו), והסינים, בניגוד לישראלים, מצייתים בקפדנות. עופר מסין, שהוא הרי עופר ישראלי, מנסה להביע התקוממות, אבל אשתו הסינית לא מרשה, והוא שומע בקולה. גם הילד הקטן מציית בלי תלונה.

אבל זה לא מונע מעופר מסין לשקוע בזיכרונות. ביומו הראשון בכיתה א', בארץ הקודש, הייתה אימו בשמירת היריון, ומי שלקחה אותו לבית הספר הייתה ברברה השכנה. הוא מספר שהמורה פקדה על הילדים לנפנף לאבא ואימא לשלום, ומוסיף: "ועד היום אני תקוע עם היד ככה באוויר כי ברברה זאת לא אמא שלי, חשבתי אז ולא ידעתי מה לעשות. לנפנף או לא." שזה המשפט שהכי נוגע לליבי בכל הפוסט של עופר מסין, למרות שכמעט כל משפט שלו נוגע ללב.

איך שלא יהיה, אחיו הצעיר של עופר מסין (ההוא שהיה אז עובּר בשמירת היריון) מספר לו עכשיו שבארץ קוראים היום לנוהל הפרדה המקוצר הזה בשם 'נשק וסע'. עופר מספר לאשתו, שמספרת להורים הסינים בבית הספר בווהאן, וכולם מתפעלים. בסין זה נחשב 'מילים רכות', וזה מקסים בעיניי ביותר. אגב, אני זוכרת שגם אני התפעלתי בפעם הראשונה שראיתי את החניות הזמניות-מהירות של ה'נשק וסע' הזה (הרבה אחרי שהילדים שלי כבר לא למדו שם).

אז התחילה שנת הלימודים. גם אני כבר שקעתי במצולות הכנת השנה הבאה אצלנו (מתחילים אחרי החגים), ועוד לא רואה את הסוף: בינתיים הכול יתנהל ממרחק, בזום, ואני שונאת את זה. לא הייתי בירושלים מאז ה-8 במרץ, ואני נורא מתגעגעת.

שתהיה שנה"ל תשפ"א טובה לכולנו.
והנה הקישור לפוסט של עופר מסין.

ארבע שקיעות*

צרצר לפני שקיעה

אור השמש השוקעת
מתמהמה
בעקבותיה
אבל הצרצר יודע  –
צרצורו כבר מתנסר
בתוך הזוהר
שהותירה אחריה

*

בין ערביים: תרגיל צבעים
(ספירת מלאי)

כְּתוֹם דְּלֵקַת שקיעה מאחורי חומת עצים –
שְחוֹר העצים בתוך הבְּעֵרה –
וְרוֹד האופק שמנגד –
תְּכוֹל המרחבים העמוקים אשר בתווך –

חרמש ירח של ראש חודש –
צף
דק
שקוף כמעט –

*

בחושך

פנס רחוב דולק
מקנן בתוך עץ,
נחבא
בהינומה שקופה
של עלים
מוארים

*

שקיעה בים

האור גוֹוע;
אפרוריות המים
היא געגוע

*

[* לא, פשוט לא יכולה כבר לעסוק בענייני דיומא וקורונה ופוליטיקה. דכדוך ומיאוס. אז נשארו רק עוללות טיולי-ערב רגליים. זה מה יש.]

גלישת בוקר

לפעמים, בגלישת הבוקר שלי באינטרנט, אני מוצאת פנינים.

למשל היום. קראתי ריאיון (שפורסם נדמה לי ב'מעריב') עם יורם לס (לא בא לי להתווכח עכשיו על קביעותיו בענייני קורונה, אבל אני תוהה אם הוא אכן תמיד כל כך טועה ומטעה בכל מה שהוא אומר. לא משנה). בקיצור, משך את עיני משהו שהוא אמר שם דווקא בענייני פוליטיקה: שהיא "אומנות של ניווט בין קרחונים". זה כל כך נכון בעיניי, ולא רק לפוליטיקה. ואם להישאר בענייני קורונה – רוני גמזו הוא לא פוליטיקאי, אבל לא אתפלא אם גם הוא מרגיש כמי שמנווט בין קרחונים, והם חדים ומשוננים במיוחד.

*

ועוד באינטרנט, הבוקר: עופר מסין כותב בדף הפייסבוק שלו שהוא תוהה לאן נעלמו החלומות שהוא ואשתו רקמו על העתיד בעת שהיו סגורים ומסוגרים עם ילדיהם בבית, בווהאן, בחודשי סגר הקורונה. "אסור לנו לשכוח את החלומות", הוא כותב שם. וגם זה כל כך נכון.

אולי חלומות הם סם החיים.
למרות שאני חוששת שאני כבר שכחתי את כל חלומותיי, או לפחות את רובם.

דגלים

הרעש הגדול בעקבות תאורת דגל לבנון על בניין העירייה בתל אביב הוא עוד אחד מאותם דברים שקשה לי להבין. למה יש מי שזה הפריע להם כל כך?

בסך הכול אמירה פעוטה, משהו מעין: צר לנו שקרה לכם אסון כזה, מקווים שתתגברו עליו. לא הרבה יותר מזה. זה לא ישיב לחיים את המתים, לא ירפא את הפצועים, לא ישכך כאבים וחרדות ולא יפתור בעיות. מחווה קטנה של רצון טוב. מה רע בה? מה זה חשוב אם הלבנונים היו עושים דבר דומה לו היה האסון קורה אצלנו? זה הרי אפילו לא חשוב אם הם אוהבים את המחווה או לא (סביר להניח שרובם לא יודעים עליה, וגם בין מי שיודעים סביר שהדעות חלוקות. כזכור, לא כל הפרטים בהמון חייבים לחשוב באופן דומה). העיקר שהיא נעשתה, וטוב שנעשתה.

כך או כך, אם רוצים לבזבז זמן על ויכוחים, עדיף להתמקד בסיכוי העולה להליכה לבחירות נוספות, ממש בקרוב. זאת שערורייה מסדר גודל כזה שאני כבר ממש לא יודעת מה להגיד עליה. והיא תמיד נקשרת בראשי לחטא הקדמון – לפעם ההיא, לפני כשנה (וחצי?), שבה הצביעו 74 חברי כנסת, מן הקואליציה ומן האופוזיציה, בעד הליכה למועד ב' הראשון, ואפילו לא רעדה להם היד. אחרי שעושים דבר כזה פעם אחת, דומה שהפעמים הבאות כבר קלות יותר לביצוע.
בושה, ודגל שחור מתנופף מעליה.

הפתעה הפתעה

לשם שינוי יש לי מילה טובה להגיד על הנהגת מערכת הבריאות. זאת באמת הפתעה, כי עדה ק. ואני לא מאמינות במילים טובות, בטח לא על מערכת הבריאות. רק תנו לנו להתלונן – ואנחנו משגשגות. אבל המינוי של רוני גמזו ל'פרויקטור קורונה', או איך שלא יקראו לזה, הפך את שתינו לטיפ-טיפה יותר אופטימיות. כמה מרענן מישהו שלא אומר כמה נהדר הוא עשה עד עכשיו (אפילו במילה לא הזכיר את הצלחתו הקודמת בנושא סדרי-קורונה שהשליט בבתי האבות והדיורים המוגנים), אלא מסביר במילים פשוטות מה הוא הולך לעשות, ונותן לכולם להבין שהוא לא יניח לנודניקים הקטנוניים שמסביב להפריע. אני מניחה שהם היו מתים להפריע לו, אבל כרגע לא מעיזים, וטוב שכך: פחד תמיד טוב לבריאות – אולי לא לבריאות הפוחדים, אבל פחדנותם תועיל לבריאותנו.

במסיבת העיתונאים של שלשום בערב היה תענוג לראות את נתניהו מצמצם את דבריו לשתי דקות ומפנה את הבמה. כנ"ל גנץ. אדלשטיין כמובן לא התאפק והיה מוכרח להוסיף עוד כמה סיסמאות ריקות מתוכן, שהתפרשו על כמה דקות יותר. אבל תוך כעשר דקות התיישבו שלושתם עטויי מסכות בפינת החדר ובלמו את פיותיהם, וכך אפשרו לפרויקטור החדש לפרוש את משנתו בלי הפרעה. דבר כזה כבר מזמן לא נראה במקומותינו.

עכשיו כמובן נותר לראות מה הוא יעשה, ובאיזו מידה של הצלחה. אבל יפה הוא מבין שהוא צריך להשיב אליו את אמון הציבור שאבד מזמן נוכח הקשקושים השחצניים ההתחלתיים של ההנהלות הקודמות ונוכח הפיאסקו שבא בעקבותיהם. ויפה עשה שאסף אל תחת דגלו את כל המומחים הכועסים בטלוויזיה, אלה שהרגישו (בצדק) שלא מתחשבים בדעתם. כאילו אמר להם, במקום לפרשן נגדי בטלוויזיה, בואו שבו איתי ותעזרו לי. כך צריך להיות.

בימים האחרונים אכן מסתמנים שינויים. משרד הבריאות מעדכן את נתוני האתר שלו באופן מסודר קצת יותר. יש דיווחים על נהלים חדשים בעניינים שונים. גם נדמה לי שהפרסומות המפחידות מפני אימי מחלת הקורונה נעלמו מן המסכים (אני, על כל פנים, לא רואה אותן יותר). יכול להיות שגם גמזו חושב שלהפחיד אותי זה לא מה שיציל את המצב. אולי הוא אפילו מעריך שהציבור הרבה פחות מטומטם ממה שחשבו עד כה. הלוואי. יש בארץ הזאת מספיק אנשים נבונים וטובים וחרוצים שישמחו לתת כתף ולעזור אם רק לא יתנהגו אליהם כל הזמן כאילו נולדו בלי מוחות. אגב, יש גם דיווחים עקשניים על התייצבות ב'קצב העלייה בתחלואה'. זאת לא ירידה, אבל כל ירידה מתחילה בהתמתנות של העלייה, ויש מצב שאנחנו נכנסים לפאזה הזאת. אבל מוטב לשתוק בינתיים, כדי לא לפתוח פה לשטן שיושב בפינה ומחכה בשקט לתורו להזיק.

*

בינתיים סיימתי את חובותיי לשנת הלימודים תש"ף, ורגע לפני הצלילה להכנות לתשפ"א (אל תשאלו. והקטנה אומרת לי: אבל למה את לא יוצאת כבר לפנסיה), אני נחה לי קצת בין לבין. אתמול, למשל, צפיתי ביותר מדי טלוויזיה. לכן ראיתי בחדשות 12 כתבה על חרדות ילדים עקב הקורונה ונחמץ לי הלב. במיוחד הילדה ההיא שאמרה שהיא מרגישה שזה סוף העולם, וכששאלו אותה מה פירוש הדבר אמרה שנדמה כאילו כולם ימותו. אם יש דבר שגרוע מחרדות מבוגרים (שגרועות מספיק, מי כמוני יודעת), זה חרדות ילדים. כי בצד העובדה שיש להם אנטנות הכי רגישות שבעולם, חסרה להם פרספקטיבה, ואז זה באמת נורא.

אחרי זה הייתה תוכנית על בני ברק בימי הגל הראשון, ושוב נחמץ לי הלב. נזכרתי כמה מכוער דיברו עליהם, ושוב חשבתי על זה שזה לא הגיע להם. ונזכרתי שוב לטובה באיימן עודה, שטרח וכתב בטוויטר, בעצם ימי הברוך הגדול, שלא נכון להאשים אותם, וזכר גם לאחל להם בריאות, והתביישתי שהוא היה (כמעט) היחידי שזכר.

*

אנחנו כידוע לא מגדולי המפגינים, מעולם לא היינו. עכשיו גם יש לנו תירוץ הולם, מפאת גילנו. אבל סיגלנו נוהל חדש: כשאנחנו עוברים עם רכב בתוך או מתחת לגשר של דגלים שחורים, אנחנו צופרים לאות תמיכה במפגינים ובדגליהם. אל ייקל הדבר הזה בעיניכם, זה לא מתאים לטמפרמנט שלנו: ראש המשפחה אף פעם לא צופר בנהיגה, לא כשהוא מופתע ולא כשהוא כועס. לא מאמין בגאדג'ט הזה. אבל עכשיו גילינו את הצפירות הפוליטיות, וראינו כי טוב. בהתחלה אמרתי לו: ואם הם לא יבינו למה אתה צופר, ויחשבו שזה בגלל שאתה כועס עליהם? והוא ענה, אל תדאגי, זה סימן מוסכם: הם יודעים.

אז ככה אנחנו עוברים, גשר אחרי גשר, וצופרים: פאם-פאם, פ-פ-פאם, פ-פ-פ-פ, פ-פאם!
וככה הפכנו לפעילים פוליטית.