מעורבב

בכל הזמן היחסית-ארוך הזה שלא כתבתי (בלי סיבה מיוחדת,  ככה יצא) קרו כל מיני דברים.  בין השאר התחתנה לוסי אהריש עם יהודי,  מה שגרר כמובן אי-אילו תגובות נסערות.  יש חברי כנסת שחושבים שזה תפקידם להתערב אפילו בזה,  אלוהים יודע למה.  הגדיל לעשות אורן חזן,  שאותו לא אצטט,  מפאת כבוד הנייר וכבוד המקלדת.   וגם מפאת כבודה של לוסי אהריש,  שאהדתי נתונה לה גם משום שיש יותר מדי אנשים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממנה איך היא צריכה להרגיש,  ומתעצבנים כשהיא מחליטה לבד איזו הרגשה מתאימה בשבילה.

החשש הזה מהתבוללות,  אף שאפשר להבין את מקורו ואת מניעיו,  הוא די מביך,  בעצם.  אני תוהה איך ייתכן שמי שהתחנכו על ברכי הדת הכי מופשטת בעולם,  זו שפוסלת כל פסל וכל תמונה,  עדיין סבורים שבתמציתה היא עניין גנטי גרידא,  ואינם לוקחים בחשבון את בסיסה הרעיוני  –  ההוא שמעלה על נס את חשיבותה של דרך ארץ על פני תורה,  ומנחה הנחיות כאלה ואחרות בעניין היחס לגר,  ליתום ולאלמנה,  ועוד כהנה וכהנה.

למרבה הצער אכן נדמה לעתים,  ממש כפי שחושש אורן חזן,  שהיהדות הולכת ומתמעטת במקומותינו לאחרונה  –  אבל לא בגלל נישואי תערובת היא מתמעטת,  אלא דווקא בגלל השקפת עולמם הקולנית של טיפוסים כמוהו.

ומזל טוב ללוסי ולבחיר ליבה.

בלוגיעדה בארץ המראות

לפעמים כמעט מביך לראות איך  המחנות הניצים דומים זה לזה:  תמונות ראי מחרידות אלו של אלו.  למשל,  בחודשים האחרונים,  ההתנפלות של קבוצות-שמאל מסוימות על לוסי אהריש (החל מטקס הדלקת המשואות,  כמדומני).  היא לא שונה בעיניי בהרבה מהציפייה של חוגי ימין  אחדים שערביי ישראל יהיו כנועים וצייתנים:  יש חוגים משמאל שדורשים מאותם ערבים להיות מרדנים וצווחנים,  ולא מתביישים להביע את שאט נפשם כשזה לא קורה בדיוק כך.  מה שהכי גרוע בעיניי הוא ששני הצדדים,  גם ימין וגם שמאל,  מתקשים לראות בכל ערבי אדם פרטי,  ולא נציג של קבוצה.  על כן נזכרתי בתמונות ראי: כי אין הבדל מהותי בין הפטרונות המתנשאת של צד אחד לבין זו של השני.

בעבודה שלי יש קשרים רצופים בין יהודים וערבים.  זה חלק מסדר היום,  לא משהו שמבשרים עליו בפייסבוק (ותודה לאל על זה).  השבוע התרשמתי שזה עובד לא רע.  ניסיון רב שנים לימד גם אותי להלך בשעת הצורך על קליפות ביצים,  להחליק את הקוצים השלופים,  להעריך גם את הקושי של העומדים מולי  ואת האופן המרשים שבו הם מתגברים עליו לא פעם,  ובעיקר לראות בכל אחד רק אותו ולא את קבוצתו,  תהיה אשר תהיה.  אני שמחה להיווכח שבדרך כלל מחזירים לי באותה מטבע.  לקראת קורס שאעביר עם קולגה ערבי  –  קורס שמיועד במוצהר ללימוד משותף של יהודים וערבים  –  סיכמתי אתו שנעודד את התלמידים,  מן הפגישה הראשונה,  לא לדבר בדיונים הכיתתיים על  'אנחנו' ו-'אתם',  אלא רק על 'אני',  'אתה'  ו'אַת'.  מי יודע  –  ביחד,  אולי עוד נשנה את העולם.

אני די מסתייגת מן הנהי והבכי שאני מוצאת בתקשורת לסוגיה.  לא שהמצב כל כך טוב  –  אבל מישהו באמת חשב,  לפני חודשיים-שלושה,  שהוא כן טוב?  אני מנסה לנווט בזהירות בין תחזיות אחרית-הימים שאני קוראת ושומעת,  משתדלת כמיטב יכולתי להימנע מוויכוחי סרק,  וחושבת שוב ושוב על אמו של העיתונאי תום פרידמן,  שאותה כבר ציטטתי פעמים רבות.  ההיא שאמרה שהפסימיסטים בדרך כלל צודקים,  והאופטימיסטים בדרך כלל טועים,  ולמרות זאת את רוב ההישגים הגדולים של האנושות השיגו דווקא האופטימיסטים; ולהלן כבר התוספת שלי:  אלה האחרונים שטווים את הטוב,  כקורי עכביש,  במקום להסתפק רק בגינויים והוקעות (הו,  מילה שנואה) של הרע.

האמת שבמקור חשבתי לקרוא לפוסט הזה "תורת הקבוצות".  בסופו של דבר בחרתי באופציה של עליסה:  חיבתי לסיפורי-אגדות הכריעה את הכף.

שגרת-לא-אינתיפאדה

* בסביבות עשר בבוקר יצאתי לסדר משהו בעיר.  אני לא יכולה להגיד שהרחובות שוממים,  אבל הם נראים לי שקטים מכרגיל. לא הרבה אנשים ואפילו לא הרבה מכוניות.  חתול מתנמנם בשמש על מקומונים שמישהו השאיר על ספסל.  על ספסל אחר,  שתי זקנות חירשות מדברות בעירנות בשפת הסימנים.  הן צוחקות,  ואני מקנאה בהן.  אולי באמת עדיף להיות חירשים בימים טרופים כאלה. בינתיים,  בשמיים,  מדי פעם טרטור של הליקופטר.  היום זה מורט את עצביי:  הליקופטרים אף פעם לא מבשרים טוב.

* לא קניתי גז פלפל.  ממילא אין לי מושג מה עושים אתו ביום-פקודה,  אז שיישאר בחנות בשביל מי שכן יודע.  בין כך ובין כך צריך להסתכל כל הזמן מעבר לכתף כשהולכים ברחוב,  כי רוכבי האופניים החשמליים לא תמיד זוכרים שהמדרכות נועדו להולכי רגל.

* כמובן,  זו לא הפעם הראשונה.  אנחנו כבר מתורגלים בעתות חירום.  בהתחלה לא בטוחים שזה באמת זה,  אחר כך מקווים שזה תכף יחלוף,  ובהדרגה נובטת ההבנה שזה כאן בשביל להישאר.  ואז לומדים טכניקות של הישרדות:  החשובה שבהן,  לא להתמכר לשידורי חדשות.
Easier said than done .

* בשבוע הבא מתחילים הלימודים אצלנו.  זה אומר פעמיים בשבוע בירושלים.  The  Final Frontier ,  נדמה לי שכך אמרו ב'מסע בין כוכבים',  למרות שלא בטוח שברעננה יותר טוב.  ירושלים,  העיר של האורות היפהפיים בין ההרים בחושך.  לפעמים יהיה לי טרמפ,  לפעמים לא.  אתמול ראיתי בטלוויזיה את המשטרה (יס"מ/ימ"מ/או איך שקוראים לזה) פורצת לתחנה המרכזית בירושלים בחיפוש אחר מחבל מסתתר.  אמרו שהם סורקים את הקומה השלישית,  זו שאני מכירה בה כל מרצפת.  אבל בצילום ראו אותם (עם קסדות ונשקים וככה) דווקא בקומה השנייה.  היס"מ בין הדוכנים של 'מגנוליה',  יורד במדרגות הנעות בתום החיפוש.  ריבונו של עולם,  אתה מסתכל על זה?  או שגם לך כבר אין כוח?

* ושוב אני יכולה רק להגיד תודה שהילדים שלי כבר גדולים.  לפחות מהתהיות המענות האלה,  אם זה בסדר להרשות להם ללכת לעיר לקנות עיפרון,  אני כבר פטורה.  אם כי אני זוכרת אותן היטב מהפעמים הקודמות,  ולבי-לבי לכל מי שמתענה בהן עכשיו.

* ובכל זאת הרהרתי הבוקר,  ביני לביני,  שכבר אין לי כוח,  למרות שזה רק התחיל.  יש איזו רוויה אחרי אלף ואחד משברים קודמים.  מצד שני,  עדיף לא לספר בפריים-טיים שאין לי כוח,  כי לא בא לי לגרום נחת למי שרוצים להתיש אותי.  מצד שלישי,  הבלוג שלי הוא לא פריים-טיים,  אז מותר לי.

* מעל לכול,  הייאוש:  לא משנה מה נעשה,  הכול בידי פייסבוק.  אפשר למשל להשתדל להשאיר בחיים סכינאים-ילדים,  אבל זה לא ישנה כלום:  ברשת יופצו הסרטונים הצפויים,  ואחר כך אבו מאזן יספר בנאום לאומה שנער פלסטיני נרצח בדם קר.  אפילו יראה תמונה כדי להוכיח.  זה שהנער מאושפז בחיים בבית חולים לא ממש משנה:  מוחות רופסים בולעים כל מעשייה שמוגשת להם,  ולעזאזל העובדות.  אגב,  לא רק אצל הפלסטינים,  גם אצלנו:
Great minds think alike .

*  אני יכולה להבין שמנהיגי המגזר הערבי מתעצבנים כשהם נדרשים "לגנות".  יש משהו פטרוני ומתנשא בדרישה כזאת.  אבל בכל זאת אני מחכה שמישהו, איפה שהוא, יאמר כבר איזו מילה על האסון שבהרעלת מוחותיהם של ילדים ובשליחתם להרוג ולהיהרג,  ואני תמהה ששום מנהיג אחראי לא מוצא לנכון להגיד על זה משהו.  לוסי אהריש אומרת,  ואני מניחה שרבים בחברה הערבית חושבים כמוה,  אבל לא מעזים להגיד.  בדיוק בגלל זה צריך שהמנהיגים יעזו,  אחרת הם בסך הכול מונהגים,  ויש הבדל בין השניים.

* אז מפייסבוק אני משתדלת להימנע.  מרפרפת מהר מדי פעם,  לא מסתבכת בשום ויכוח,  'מחלקת כוכביות' רק כשאני נתקלת במישהו שזוכר להתייחס לבני אדם כאל פרטים ולא כאל נציגי קבוצות.  נזהרת ממילים כמו 'אתם' ו'אנחנו'.

* אבל סיבוב בוקר בהארץ הוא,  למרות הכול,  כמעט בלתי נמנע.  שאלו אותי פעם למה אני כותבת רעות רק על העיתון הזה ולא על עיתונים אחרים.  התשובה פשוטה:  אני כמעט לא רואה עיתונים אחרים,  ובניגוד לכל מיני אנשים,  אני כותבת רק על מה שאני מכירה,  ולא על מה שאני לא.

* אז סיבוב הבוקר הנ"ל בעצם מיותר:  ארי שביט משנה את דעתו כל פעם על פי כיוון הרוח,  נורא קשה לעקוב אחריו ולרדת לשורשי כוונתו.  לעומתו גדעון לוי כותב כל הזמן את אותו הדבר בדיוק.  החידוש היחיד אצלו הוא שהיום הוא עבר מדיבורים על 'אנחנו' לדיבורים על 'אתם' ("מה חשבתם",  בעמוד 2 מצד שמאל).  אם כי אצלו זה לא חידוש מהותי,  כי בניגוד להגדרות המילוניות,  אליבא דגדעון לוי 'אנחנו' ו'אתם' זה בדיוק אותו דבר,  לאמור:  'כולם,  חוץ ממני'.

* לפעמים צר לי עליו ועל שכמותו.  דומה שהם מביטים כה וכה בייאוש חסר אונים ותוהים במרירות אנה פנה זיוום.  אולי הם שואלים את עצמם איך זה שהם כותבים כל השנים דברים נכונים וצודקים כל כך,  ובכל זאת כל המטומטמים לא משתכנעים. התשובה היא כמובן בגוף השאלה:  כשמתייחסים לאנשים כאל מטומטמים  –  הם לא מקשיבים.  מין חוק טבע שכזה.
כמה פשוט,  ככה עצוב.

כמה מילים טובות על לוסי אהריש

אתמול בערב (שישי) צפינו ביומן של ערוץ 1.

ערוץ 1 נמצא בתהליכי פירוק מכאיבים,  ונוסף לכך יש המאמינים שהוא נועד רק לחייזרים כמוני.  ייתכן שהצדק אתם,  אבל אני אוהבת לצפות בו,  ויכולה לומר על המשַדרים בו שני דברים:  שהם דווקא לא יס-מנים של אף אחד,  ושאתמול בערב הם הוציאו מתחת ידם מהדורת חדשות מעולה (בניצוחה של איילה חסון).

רוב המהדורה הוקדש למצב הנפיץ בירושלים.  אחרי כמה סקירות טובות התקיים דיון באולפן.  לצד הפאנל הכמעט קבוע של גברים סמכותיים וידענים,  התארחה שם אתמול גם לוסי אהריש.

לוסי אהריש היא אשת תקשורת ערבייה.  אני התוודעתי אליה,  במקרה לגמרי,  רק לפני חודשים אחדים.  היא חכמה,  רהוטה,  דעתנית,  רגישה ואנושית.  יש משהו באישיות שלה שגורם לאנשים להקשיב לה   –  תכונה נדירה במקומותינו.  היא לא עוסקת בפרובוקציות,  לא מאשימה,  לא מייללת,  לא מתנשאת ולא תוקפת:  לא פאסיב ולא אגרסיב.  כשדיברה אתמול (בהתרגשות רבה,  יש לומר) על תחושותיה של אישה ערבייה אנושית והגונה בתקופה הרעה והסוערת הזאת,  נכנסו דבריה אל הלבבות.  איילה חסון כמעט קמה ממקומה באמצע השידור כדי לחבק אותה,  ושלושת הגברים שבפאנל נדַמו לגמרי:  מעולם לא ראיתי אותם כל כך קשובים.  ראש המשפחה עזב את ההתעסקות במכונת הקפה ובא לשמוע מקרוב ולשאול מי היא.  ואני סתם ישבתי,  המומה ונרגשת ושמחה לראות שיש אצלנו עוד אנשים חכמים וטובים כאלה.

בין היתר השמיעה אהריש ביקורת נוקבת על ההחלטה של ראש עיריית אשקלון (בעניין העסקת פועלים ערבים-ישראלים בעירו) ועל התגובה האיטית של נתניהו (כן,  נתניהו.  כן,  בערוץ 1).  היא גם סיפרה על התגובות הקשות שהיא מקבלת מכל הצדדים לסכסוך,  ועל הקושי הכרוך בתחושה שהיא תמיד על תקן של ערבייה חשודה.  והיא הביעה את תמיהתה על כך שדברי הזדהות אנושיים פשוטים שלה עם אנשי שכונת הר-נוף בירושלים,  אחרי שבית הכנסת שלהם הותקף השבוע בברוטליות מנוולת    –   ובכן,  על כך שדברי ההזדהות שלה נתפסים כאמיצים.  איך ייתכן,  שָאלה,  ובצדק,  שתגובה אנושית נורמלית כזאת נתפסת כאומץ   –  הרי היא הדבר המובן מאליו ביותר בעולם.

היא צודקת,  כמובן  –  ויחד עם זאת,  זה אכן אומץ.  לא נעים להודות,  אבל רבים-רבים מחשבים חשבונות רבים לפני שהם אומרים משהו ולפני שהם מחליטים איך יגידו אותו כך שהוא יתקבל היטב בכיוונים הרצויים להם  –   איש איש וכיוונו.

לסיום ביקשה אהריש לפנות דווקא אל המנהיגים של הציבור הערבי בארץ,  ואמרה להם,  אל תצעקו.  דברו בשקט.  תקשיבו.  רק אל תצעקו.  ולו יכולתי לסמן קו אדום-מדגיש מתחת למילותיה,  הייתי מן הסתם עושה זאת בו במקום,  על המרקע.

הסלידה שלי מפייסבוק היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.  אני מעזה לטעון שהוא נושא באחריות גדולה לחֶרפת השיח האלים שמשתלט על מקומותינו (ועל מקומות רבים אחרים).  הוא נותן לאנשים את האמונה (הכוזבת) שהם יכולים להרשות לעצמם לאוורר את מחשבותיהם האפלות ביותר לאור יום,  ובפני קהל גדול   –  ומבלבל את מוחם לחשוב  שזוהי הוכחה ל"מעורבותם האותנטית" ול"דמוקרטיה" שלהם.  ולמרות דעתי הזאת,  הלכתי וחיפשתי שם את הפרופיל של לוסי אהריש והצטרפתי כעוקבת.  כדי שאקבל לפעמים לניוזפיד שלי את הדברים שהיא אומרת,  וכדי שאוכל להוסיף להם מדי פעם גם את ה"לייק" שלי,  אף שאינני מחסידות הנוהל.  רק כדי שהיא תדע שיש רבים ששומעים אותה ומעריכים אותה,  ולוחצים את ידה מרחוק.