עמוק מתוך מצולות האריזות לקראת מעבר דירה אני מגיחה כדי לצטט פה שורה משיר – גם בהתייחס לנושא השרביט החם בבלוגספוט, וגם מפני שזה מתאים לימים האלה, וליום הזה בפרט, שהוא יום הזיכרון העצוב ביותר שאני זוכרת (והרי אף אחד מהם לא היה שמח אף פעם).
זה מתוך השיר גאווה של דליה רביקוביץ', ובעצם זה יותר משורה אחת:
"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,
ולא מחמת זקנה.
…
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים."
וזהו. מה עוד נותר לי לומר.
הבלוג הזנוח מלין:
הנה השלכתיני לעת זִקנה.
אני מציעה לו דבר נחמה:
אין זו רק זִקנתךָ שלךָ,
הרי זאת אני שזְקנה.
בלילה חלמתי שאני שומעת את הצליל ההוא שיש בסמרטפונים כשיש אזעקה באיזה מקום. לא מסוגלת לשחזר אותו, אבל מזהה אותו כששומעת. לא יודעת למה יש מי שחייבים לקבל דיווח מיידי על כל אזעקה איפשהו.
מכל מקום, חלמתי עליו, למרות שאין עכשיו אזעקות בשום מקום. בינתיים. משהו מן הדריכות ההיא נשאר.
חוץ מזה לא מצליחה לכתוב על שום דבר, בטח לא בבלוג. אולי כי נדמה שהתיעוד הוא דבר נורמלי, והרי שום דבר ממה שקורה עכשיו הוא לא נורמלי, כשילדים בני שלוש או ארבע חוזרים או לא חוזרים מהשבי, והם אפילו לא הכי צעירים שיש שם.
בקיצור, אין לי הרבה כוחות לדיבורים. אז רק שני אותות חיים קטנים, להלן:
ארכיון
אל תשכחי
תכתבי
לבל תשכחי –
אף כי
עדיף אולי לשכוח –
אך לא:
בכל זאת תכתבי
לבל תשכחי
*
Panta rei
אפילו כשנדמה שלא –
הכול יעבור
פצעים יגלידו
צמחייה תלבלב
חיים יחזרו
רשמים יאַבּדו מעוקצם
אבל המשקע יישאר
וירים את ראשו מדי פעם
מבלי להודות שזה הוא
ממנו כבר לא ניפָּטר
[=חרבות 7]
עקב המצב, התחילו באינסטגרם פרויקט של תמונות כלניות. דרום אדום, ואין צורך בהרבה הסברים. קוראים לפרויקט mykalaniyot. כל מי שרוצה שולח – ציורים, רישומים, צילומים, עבודות אומנות שונות. כלניות, כלניות, ועוד כלניות. בשיעור ציור האחרון המורה שלנו, איריסיה, סיפרה לנו על זה, והציעה את זה כנושא לציור. אני כדרכי שרבטתי משהו בהיסח הדעת, אפילו בלי להסתכל בדוגמה/ציור/צילום אחר – שאז נוכחתי לדעת שאני בכלל לא יודעת כמה עלי כותרת יש לכלנית. איריסיה צילמה ושלחה להם גם את השרבוט שלי, ועכשיו (גם) הוא מופיע שם. אז כבר הורדתי את הקובץ והוספתי אותו גם לכאן.
ואז התחלתי לעלעל שם בין העבודות השונות, שחלקן מאוד מאוד יפות, ונוכחתי לדעת שוב כמה הרבה רגש אפשר להביע באמצעות ציור ורישום, בלי אף מילה. לא תמיד צריך מילים, לפעמים הן סתם מפריעות. ואיך הפך דרום אדום, שהיה פעם מושג שמח כל כך, לצירוף מילים שמכיל בתוכו כל כך הרבה צער.
ונזכרתי איך נסענו לפני שנים ליער שוקדה, לראות דרום אדום, ואני שרבטתי כלנית גם שם, בתוך העשב. אפשר למצוא את הפוסט שכתבתי על זה אז, לדעתי עם התמונות הראשונות שהעליתי לבלוג.
היו ימים. הנה.
[=חרבות 6]
[הפוסט מתאים בחלקו הגדול לנושא החם (על חיות מחמד במלחמה) של קהילת פרפרים]
מציאת מקום להתנדב בו איננה פשוטה, כנראה יש מספיק מתנדבים בכל מקום, ופחות זקוקים לאלטע-זאכן כמוני (במיוחד כזאת שלא נוהגת). בבית הספר שבו אני מתנדבת כבר שנתיים אמרו לי לחכות קצת, כי עוד לא התארגנו, ושאר ההודעות הטלפוניות שאני משאירה נותרות ללא מענה. המקהלות שאני שרה בהן (שתיים במספר, רחמנא ליצלן) הודיעו על נכונותן לשיר לפני מפונים וכו', אבל גם זה עוד לא קרם עור וגידים. כך שהתרומה היחידה שלי למאמץ המלחמתי עד כה היא שעשינו בייביסיטינג להוגולינה, הכלבה של הקטנה ושל האיש שלה.
אנחנו כמובן אין לנו מושג בטיפול בכלבים, ועד עכשיו גם לא מאוד התעניינתי באופציה הזאת, אבל הוגולינה היא באמת חמודת-על ושוברת לבבות, ואי אפשר היה לסרב. וזה גם הקלה על הזוג הצעיר בימים טרופים אלה, אז על אחת כמה וכמה.
אז קיבלנו אותה לכמה שעות גם אתמול וגם היום. הייתי לחוצה לאין שיעור, כי מה אם היא לא תאהב אצלנו, ומה אם תהיה עצובה (למרות שהיא מכירה אותנו ואת הדירה), ומה נותנים לה לאכול, ואם היא תצטרך פיפי וגרוע מזה, וכו' וכו'. שלא לדבר על ירידה למקלט: הוגולינה מאוד עדינה לבני אדם, אבל מתחרפנת כשיש כלבים בסביבה, אלוהים יודע למה, ובמקלט שלנו יש צי שלם של כלבים שרגילים לשבת בשקט בלי להתלונן. לכן צריך להרים אותה על הידיים ולרדת איתה ככה, וכבר ראיתי (כי תרגלנו) שכשלא מתחשק לה 'על הידיים' היא נוטעת את רגליה הקדמיות ברצפה ולא מוכנה לשחרר.
בדיעבד היא לא הייתה צריכה פיפי ולא טיול, כי הגיעה אכולה ושתויה ומאורגנת למשעי – אבל היא באמת הייתה עצובה מאוד חלק נכבד מהזמן ששהתה כאן בשני ביקוריה, ורבצה בשקט על השטיח מול דלת הכניסה, שומרת בקפדנות על הסדק שמתחתיה, שאולי משם תבוא פתאום הישועה בדמות אהובי נפשה. בהתחלה אפילו גירדה בדלת בציפייה שמישהו יבוא מחדר המדרגות להושיע אותה, אבל זה לא קרה. זה כמעט שבר את ליבי. היא הרשתה לנו לפנק אותה ולהרעיף עליה דברי נחמה, טעמה קצת מלפפון וחטיף כלבים, שתתה מעט מים… ורוב הזמן פשוט חיכתה בעצב. כואב הלב. אם כי נדמה שבביקורה היום כבר העזה יותר להסתובב על שטיחים אחרים, להתגרד עליהם בשמחה ולחפור בהם (זה נראה כאילו היא מחפשת נפט. באמת שזה לא מוסבר). ניסיתי לשכנע אותה להציץ החוצה מהחלון הגדול, אבל היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. דווקא חשבתי שיהיה לה מעניין.
אזעקה למזלי לא הייתה בשעות שהיא הייתה כאן, אז הבלגן במקלט נחסך מאיתנו. אבל אתמול הייתה אזעקה בעיר סמוכה, כך ששמענו אותה כאן, ואחרי כן היו בומים די גדולים, ואני עמדתי בקצה המסדרון בבהלה, מנסה לאטום את אוזניי (אפילו בגילי המופלג אני לא יכולה לסבול בומים, וגם לא רעמים, לא יעזור), והוגולינה תכף ראתה שאני במצוקה ושעטה אליי בנפנוף זנב מאושר. אחר כך הלכנו שתינו לבקר את 'סבא ראש המשפחה' בחדר העבודה שבו התקין משהו במחשב, והיא רחרחה בין הקופסאות ונראתה אמיצה מאוד. מה אומר ומה אדבר, היא לא מפחדת מבומים, זה לגמרי ברור.
את השמחה שלה כש'אמא-אבא' באים לקחת אותה קשה לתאר. אבל מה שמצחיק זה שכשהיא באה אלינו שוב היום, היא לא הראתה אי רצון להיכנס. כלומר, זיכרונות רעים לא נשארו לה מאתמול. אני מקווה שגם מהיום לא.
וחוץ מזה יש לה אוזני קטיפה. ממש.
ממשיכה בתיעוד (חלקי ועצלני) של ענייניי הפעוטים:
בדף הפייסבוק של העירייה תוארה סבתא פלונית, ש"סורגת עשרות תולעי דאגות שמשתפים אותן בדאגות ובחששות לפני שהולכים לישון, ומניחים אותן מתחת לכרית". ואז היא תורמת אותן לעירייה שמחלקת אותן לילדי הדרום שמתארחים בעיר "בתקווה ללילות קצת יותר רגועים".
ראיתי צילום של תולעת כזאת, ורודה. למרות תולעותה, היא מצאה חן בעיניי.
נזכרתי שראש המשפחה אמר לי פעם, מזמן, שימי את הדאגות שלך מתחת לכרית ותלכי לישון.
האיש הזה הקדים את זמנו.
אתמול קראתי שפעילת האקלים הצדקת, גרטה תונברג, הביעה בפומבי את תמיכתה בפלסטינים בעזה. לא התרגשתי כל כך – האמת שהמצב בעזה על הפנים ולמסכנים שמן הסתם יש שם לא תזיק תמיכה – וחוץ מזה אף פעם לא החזקתי מגרטה תונברג. אבל לפי הדיווחים (בהנחה שהם נכונים), היא אפילו לא מצאה לנכון להזכיר ולו ברמז את זוועת-העולם שהתרחשה בעוטף ובסביבתו, ואפילו משלושים הילדים (חלקם פצפונים, חלקם בלי הורים) שנחטפו לעזה התעלמה. עדה ק. קראה את זה וישר התחרפנה, כמו שרק היא יודעת להתחרפן.
אז כתבתי ככה וככה במחברתי, ולא חסכתי כמה כינויי גנאי לעלמה השוודית המנותקת, והוספתי סרקזם מרושע (זה לא אני, זה עדה ק.), ועדה ק. רצתה מיד לפרסם בבלוג, אבל אני דבקתי בשארית תבונתי ואמרתי לה: סתמי את, בואי קודם נספור עד עשר. לא צריך להוסיף עוד זעקות מתלהמות למה שעמוס בזוועות גם ככה. וסגרתי את המחברת והחזרתי אותה למגירה.
הבוקר קמתי קצת יותר רגועה, והלכתי לעבור על מה שכתוב במקורות השונים של האינטרנט, ונפלתי על מאמר יפה שכתבה אחת הניצולות מהטבח בעוטף – פעילת אקלים מקיבוץ ניר עם. היא כתבה מעין מכתב לגרטה תונברג, וכתבה יפה כל כך, ובלי כעס, שהחלטתי לעשות את מה שאינני עושה בדרך כלל, ולהפנות את הקוראים למה שכתבה. (הקישור נמצא בשורה האחרונה בתחתית הפוסט הזה, יש להקליק שם על המילים 'הנה הקישור'). אני מקווה שגם גרטה תונברג תקרא, למרות שאני לא סומכת על זה.
כותרת הפוסט לקוחה מן המשפט האחרון במכתב ההוא.
[*חרבות 4]
בשעות אחה"צ המוקדמות אתמול ירד גשם. די הרבה. אחרי שפסק יצאה השמש. האור היה כבר מערבי, כזה שמתכונן לשקיעה סתווית בקרוב. הוא האיר את האספלט הרטוב של החניות ואת הברוש בחצר הבניין. אולי זה לא בדיוק ברוש, אבל איזשהו עץ עם עלווה מחטית ענפה. והעלווה הייתה עמוסה בטיפות מים. חלקן צנחו בכבדות לאספלט, והשאר המשיכו להיצמד לעלים-מחטים. והשמש הדליקה את כולן באורה המיטיב.
וככה דלקו לנו מיליוני יהלומים בחצר, עד שהשמש ירדה עוד ונעלמה.
חוזרת ואומרת לעצמי שצריך לתעד, שאם לא כן הופך הכול לדייסה בתוך ראשי. אבל אין חשק ואין מילים. לפעמים כותבת משהו במחברת, ומשתדלת להתמיד בזה.
רואה יותר מדי חדשות. מה שמתחיל להתגבר ביממה האחרונה הוא הזרם החלוש של מה שאני מכנה 'מצעד התולעים': חברי ממשלה/קואליציה (בודדים) שמעיזים להשליך את נפשם מנגד ולהתייצב (בזרזיף דק) בפני התקשורת. לולא היה זה מחריד כל כך, אפשר היה להשתעשע מסדרת ההתפתלויות הנלעגות שלהם בנוגע לאחריותם, אשמתם והתנצלותם המתבקשת – איזו אקרובטיקה! ישר לאולימפיאדה! אני אחראי, אבל כולנו אחראים, אבל זה לא באשמתי, הצבא אשם, והממשלה הקודמת אשמה, ובכלל זה לא הזמן לדבר על זה עכשיו, אבל אני לא רוצה לדבר בשם ראש הממשלה, אבל בוודאי שכולם אחראים, אבל ברור שלא, אבל העם שלנו נפלא. וכן הלאה וכן הלאה.
אפילו יותר משהאשמה מרגיזה אותי, מרגיזה אותי ההתפתלות הפחדנית. טוב, נניח לזה.
בפרויקט 929 הגיעו אתמול לרצח גדליהו (ירמיהו מ"א). זכרתי את זה מבית הספר, אבל הפעם קראתי את כל הפרטים על המזימה הנבזית/מתועבת שקדמה לו. מה יש לומר, הנבזות המתועבת עתיקה כמו הגבעות – וזה תמיד מתחיל מפוליטיקה.
תיעוד קצר של נקודות אור בודדות בימים האחרונים:
1. גלית דיסטל אטבריאן התפטרה מתפקידה המיותר כשרת הסברה.
2. ירד גשם. בלי ברקים ורעמים (יש מספיק רעמים בלעדיו), אבל הרבה ובשקט. כל האבק של הקיץ נשטף, ובהמשך נשטף גם כל הבוץ שהאבק יצר.
3. הציפורים בחוץ ממשיכות בשלהן. מלחמה או לא מלחמה – קטן עליהן.
מחפשת עוד נקודות אור, ולא מוצאת.
אולי בפרק הבא.
לא זוכרת מה שם המלחמה, אבל משהו עם חרבות. שיהיה. אין לי מה להגיד עליה כי הכול כבר נאמר, מה גם שכולם יודעים בדיוק מה יהיה, ואני המטומטמת היחידה שאין לה מושג. ולחזור ולדבר על זוועת העולם שהייתה בעוטף אין לי כוח. אז רק אספר על חידוש אדיר שקרה לי היום לעת זקנה: בפעם הראשונה בחיי הייתי בממ"ד בזמן אזעקה.
כי אצלנו בבניין יש רק מקלט (משותף ולא מאוד נקי) שאני מאוד שונאת, ולא פעם אנחנו נשארים פשוט בחדר המדרגות (כשאני מנסה לצמצם את עצמי ככול האפשר ונשענת חזק על הפלדלת שלנו). אבל במלחמה הזאת החליטו השכנים לרדת למקלט, אז אנחנו יורדים גם.
אבל היום ראש המשפחה הסיע אותי לשיעור הציור השבועי. ופתאום, באמצע השיעור, כשישבתי שם ביחד עם שאר התלמידות והמורה ועם תה ועוגה – טראח, הסירנה הזאת שמפלחת לי את הנשמה. אז נכנסנו כולנו לממ"ד הדירתי, יחד עם כלבון הבית, וסגרנו את הדלת: כך וכך מטרוניתות כבודות, רובן בנות יותר משישים, כל אחת וסמרטפונה בידה. פעם ראשונה שלי בממ"ד, אחרי כל השנים והמבצעים והמלחמות האלה.
תקשיבו, זה לוקסוס פיגוז. זה גם נקי וגם יחסית בטוח וגם מרוהט בנועם וגם אין בו חיות טרף שאוהבות לגור בחשכת מקלטים וגם אין בו אבק. שמענו דיווחי חדשות בזמן אמת ואז את הבום הבלתי נמנע ואז חיכינו קצת ויצאנו. וכשעוד שהינו בממ"ד, כלבון הבית התעקש ללקק אותי בהתלהבות רבה. אני לא כל כך אוהבת את זה, ובכלל לא טובה בכלבים (למרות שהשתפרתי קצת מאז שהכרתי את הוגולינה) – אבל עלה בדעתי שאולי הוא מרגיש שאני פוחדת ומנסה לנחם אותי, וזה נגע מאוד לליבי, אז השתדלתי להיות נחמדה אליו.
אחרי שיצאנו משם התקשרנו לכל העולם ואשתו, לראות מה עם הזה ומה עם ההוא, והתברר לי בין היתר שראש המשפחה היה בכלל באוטו, בדרך, ומיד החנה ורץ לבית סמוך ונכנס פנימה לחדר המדרגות (למרות שאני לא מאמינה שהוא ממש רץ: לא איש כמוהו יניח לחמאס לקבוע לו את מהירות התזוזה). אחר כך המשכנו לצייר, ואחרי זה הלכתי לבד הביתה ברגל, כי כבר הייתי חייבת להיות קצת בחוץ (מיום שישי בבוקר לא הלכתי לשום סיבוב רגלי, ומצבי הנפשי היה בהתאם). ההליכה העלתה לי קצת את המורל, למרות שהרחובות היו די ריקים ואני די פחדתי מאזעקה פתאומית. כי מה, עכשיו להשתטח על המדרכה וידיים מכסות את הראש? בחייכם, את הטירונות שלי כבר גמרתי מזמן. אבל בחמאס כנראה בדיוק אכלו צוהריים ולא הטרידו אותנו, אז הגעתי הביתה בשלום.
זהו. נראה מה יהיה. הלוואי שתהיה ממשלת אחדות שתדלל קצת את המופקרות המנהיגותית שלנו. הלוואי שיהיה פה בסדר (למרות שאני לא רואה איך). ושנחזיק מעמד איכשהו. יש לי כבר כל כך הרבה ניסיון במבצעים ובמלחמות – אני יודעת שבימים הראשונים, למרות כל הדיבורים, בין כך ובין כך לא יודעים כלום ואין טעם להתנבא. אולי העניינים יתבהרו, מכל הבחינות. הלוואי.
מאחלת רק טוב ורוגע לכולם.
בלוגיעדה 