יומן קורונה (13)

זהירות, היום פוליטיקה, וסליחה מראש.

לפני כמה ימים נתקלתי בפייסבוק בפוסט שהרגיז אותי יותר מדרך כלל. נטען שם ששמאלנים שלא הצביעו למשותפת נמנעו מכך בשל גזענותם, וקיבלו את עונשם עכשיו באמצעות מעשיה היפים של אורלי לוי ועוד כמה גיבורים כמוה.

אני גאה לבשר שלא הגבתי שם: מילאתי את פי מים וסכרתי אותו. לפני שנים אחדות נשבעתי לעצמי שלא אתווכח בפייסבוק על פוליטיקה, וזו בערך השבועה היחידה שאני מצליחה לקיים. יש עכשיו בפייסבוק המון יוזמות יפות ומשמחות שאני נהנית לצפות בהן ולסמן להן לייקים, אבל דיונים פוליטיים אינם בקטגוריה הזאת, ומוטב לי שאדיר מהם את רגליי.

אבל הרי לא להגיב בכלל אני לא יכולה. אז שיהיה כאן, לעיני קוראים חפים מפשע שאינם אשמים במה שקראתי בפייסבוק.

על הטיעון הנשען על התפיסה ש'כל מי שלא מצביע כמוני הוא גזען' אני אפילו לא אענה – זה לא ראוי לתגובה. אבל על אורלי לוי דווקא כן אענה.

מה שאורלי לוי עשתה הוא נורא. היא לקחה קולות של אנשים שדעתם ידועה, והשתמשה בהם בשביל לעשות את ההפך מדעתם. על זה אין כפרה פוליטית, ואני מקווה שהיא תיענש פוליטית. העובדה שלא האמנתי שהיא (ועוד כמה מחבריה) יכולה לעשות דבר כזה היא טעות פוליטית קשה מאוד שלי. את המסקנה הפוליטית שלי הסקתי, גם אם באיחור.

אבל מילה על המשותפת. כבר חודשים אני אומרת את זה, ולא מוצאת אפילו בדל בן אדם שמסכים איתי, ובכל זאת אומרת שוב: לא רואה במה המשותפת יותר טובה. היא לקחה את קולות המצביעים שלה והלכה והצביעה יחד עם נתניהו ויחד עם הקואליציה (יחד עם הקואליציה!) למען פיזור הכנסת (בנגלה הראשונה) – צעד שתוקע את כולנו כבר יותר משנה בלימבו שאין לו סוף. באמצעות הצבעתה היא נתנה לנתניהו שנוא נפשה להשיג את מבוקשו ברוב גדול. הוא היה משיג את מבוקשו בין כך ובין כך, אבל המשותפת נתנה לו את הרוב הגדול, שהוא בשבילו ניצחון מתוק. וזה עוד מספסלי האופוזיציה. מבחינתי, זה פשוט בלתי נתפס.

כמובן, יש לזה הסברים נורא אינטליגנטיים.
ראשית, אומרים לי, הרי זה תפקיד האופוזיציה: להפיל את הקואליציה.
על זה אני עונה: לא , תפקידה להתנגד לקואליציה. אם הקואליציה מבקשת להפיל את עצמה (וטעמה ונימוקיה עימה), האופוזיציה צריכה להפריע לה כמיטב יכולתה להשיג את מבוקשה.

ואז אומרים לי: אבל המשותפת עשתה זאת כדי לקבל יותר מנדטים!
על זה אני עונה: ברור. ואתם באמת חושבים שאורלי לוי לא מקווה לקבל יותר מנדטים? במילים אחרות, במה עדיפה זחילה X על זחילה Y? למה אחת מהן נחשבת, במינוח המכוער וההיסטרי המקובל במקומותינו, לבגידה – והשנייה לא? לא רואה מה ההבדל.

לא משנה. עכשיו שוב מדברים על בחירות רביעיות. מעניין מאיפה הם חושבים לקחת את הכסף הדרוש למימונן. עצתי לציבור הבוחרים לקראת הבחירות הבאות: אל תבקשו מהנציגים שלכם להבטיח הבטחות שהם לא יכולים לקיים. ולנציגים אני ממליצה לתת הבטחות בזו הלשון: 'לעולם לא אשב עם פלוני – בתנאי שתתנו לי מספיק קולות שיאפשרו לי לבחור עם מי אני לא יושב'. נורא פשוט.

אשר לי? שוקלת ברצינות מפחידה לא ללכת להצביע בנגלה הרביעית. מספיק. הבעתי את דעתי בקלפי שלוש פעמים. היא לא מעניינת אף אחד – לא את מי שהצבעתי עבורם, ולא את המחנה המנוגד להם. טרחה לבטלה. אולי אלך להצביע בפתק לבן. זה רעיון שקיבלתי מעל הפיקחון של סאראמאגו, שעוסק בדיוק בזה.
אז בפתקים הלבנים אנוחם. אולי.

ושיהיה בינתיים חג שמח.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלושה עשר.

כמה מילים על טוהר

אז קצת אקטואליה:  מרצ וזנדברג.  הו,  האימה.

היות שאני מגדירה את עצמי פחות או יותר כשמאל-לייט*,  המפלגות שבהן אני מתעניינת במיוחד הן המחנה הציוני (על שלל שמותיה) ומרצ.**  לא מחבבת אף אחת מהן, מתעצבנת בגלל שתיהן,  אבל יכולה לחיות,  אם צריך,  עם כל אחת מהן,  ועדיף בעיניי שבכלל יתאחדו.  בבחירות אני מצביעה עבור אחת מהן,  בדרך כלל הראשונה,  ואחר כך נשבעת שלא אעשה זאת שוב,  ואז מפירה את שבועתי.

לאחרונה נדמה שהמחנה הציוני מתפוגג לגמרי.  לא נשאר שם כבר שום דבר ברור שאני יכולה להתייחס אליו,  ולכן העניין שלי במרצ הולך וגובר.  תמר זנדברג אף פעם לא הייתה כוס התה שלי,  אבל אני יכולה להתגבר על זה.  התפיסה שלה לפיה לא מספיק לשבת בפינה וליילל,  אלא צריך להיכנס לקלחת הרותחת  –  נכונה בעיניי.  מרצ נראית גם עכשיו כמפלגה שפחות או יותר דבקה באיזה קו ברור ועקבי  –  וזה לא דבר שאפשר להגיד על הרבה מפלגות אחרות,  בטח שלא על המחנצ.

אז עכשיו,  אחרי שזנדברג נבחרה להיות ראשת מרצ,  התברר שהיא לא קדושה:  היא התייעצה עם יועץ שידוע בשיטותיו המאוסות  –  ואפילו שיקרה על זה.  הו,  מה יהיה עכשיו. אז עכשיו בוחריה תובעים ממנה להתפטר,  וחלקם לא יירתעו אפילו מלהרוס את המפלגה כולה   –  כאילו שיש לנו עוד חמישים ושתיים מפלגות שמאל אחרות שאפשר לבחור מתוכן.

לפני כמה שנים,  בבלוג הישן,  היה לי ויכוח עם בלוגר מגיב שהגדיר עצמו שמאלני (וראה אותי כנציגת הימין הקיצוני.  לא משנה).  בין השאר הוא טען ש'שמאל פירושו חיפוש האמת'.  זו הייתה הנקודה בוויכוח שבה הערכתי שחבל על הזמן (במובן השלילי של הביטוי).  אבל הבלוגר ההוא לא לבד.  אני מתרשמת ששמאלנים רבים באמת סבורים ששמאל הוא תמצית הצדק,  האמת,  החמלה והטוהר.

לדעתי זה פשוט קשקוש  –  יכולים להיות אנשים הגונים בכל קצות הקשת הפוליטית   –  וגם גנבים ושקרנים באותם קצוות.  ממש כשם שהדת אינה ערובה לכך שכל מאמיניה טהורים,  והטבעונות אינה ערובה לאופיים החומל של כל הדוגלים בה   –  גם השמאל אינו ערובה לטוהר מקיר לקיר:  יש כאלה ויש כאלה.  ויש גם בין לבין. נורא פשוט.

העובדה שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ לא הגבירה את חיבתי למפלגה הזאת  –  והעובדה שנתפסה בשקר לא גרעה ממנה.  אם מרצ תמשיך להיות המפלגה היחידה שמדברת בקול עקבי שאני יכולה להבין (ואם המחנצ לא יתאושש מן הבחינה הזאת)  –  יש מצב שאתן לה את קולי,  ואשלים עם ההנהגה של תמר זנדברג.

כי הצבעה בבחירות איננה אקט של אהבת עולם:  היא בסך הכול צעד פרקטי.  וחוץ מזה,  צריך שכולם יזכרו:  בביצה יש בוץ.  המגפיים עלולות*** להתלכלך.  זה לא סוף העולם:  אפשר לשטוף אותן ולהמשיך ללכת בהן.  כי פוליטיקה איננה תחרות על טוהר,  אלא מאמץ של מפלגות להשיג עבור בוחריהן את מטרותיהם.

______________

*לא כולם מסכימים אתי.  יש המאשימים אותי בימניות מופלגת.  לבריאות שיהיה  –  אבל בעניין הזה,  דעתי היא זו שקובעת.

**התעניינותי ברשימה המשותפת התפוגגה כבר מזמן,  ולא כאן המקום לפרט שוב למה.  רק אזכיר את מופע האימים של אימן עודה אתמול בערוץ הראשון:  היה שם דיון על הדמוגרפיה,  וברקע הוקרנו צילומים מחדרי-תינוקות.  עודה התגולל על הצילומים הנ"ל בטענה שהם מעידים על גזענות ופחד מערבים.  אבל באמת,  חבר-הכנסת עודה,  אילו צילומים יש להקרין,  לדעתך,  כרקע לעיסוק בסוגיה של אחוזי הילודה?

***עריכה מאוחרת:  מגפיים זה בכלל בלשון זכר.  אז עלולים,  וכו'.  שיהיה.