אז מה הסיפור איתך

לא רוצה אפילו לספור כמה זמן לא כתבתי. כמובן, יש לי תירוצים: מלחמה וזה. בינתיים גם נהייתי פתאום סבתא (כי סבתא של הוגולינה [וע"ע] לא לגמרי נחשב), כך שיש במשפחה נשמונת חדשה פצפונה ביותר, כזאת שאפשר לשבת ולבהות בה במשך שעות בלי להשתעמם. ועל הידיים הזעירות שלה בכלל אפשר לכתוב פוסט נפרד. מה שלא משאיר מקום ליותר מדי מחשבות אחרות. שזה מזל, כי מחשבות על מה שקורה מסביב יכולות להרוס את הבריאות יפה יפה.

חוץ מזה על הפרק גם מעבר דירה, וההכנות מתחילות לתפוס תאוצה. אז גם תעסוקה ומחשבות על זה, ולא נשאר זמן לבלוגים.

אבל – בדיוק היום לפני 18 שנה פתחתי את הבלוג הראשון שלי בישרא. כלומר, ח"י שנים לנוכחותי הבלוגוספרית. אז עדה ק' אמרה, נו, עצלנית, מה הסיפור שלך, תכתבי איזו מילה.

אז הנה כתבתי.

מה עוד? להפגנות עוד לא חזרנו. ראש המשפחה אומר שכבר צריך, אבל לי אין לב. וזה לא מתוך התחשבות ברגשות הממשלה, שאף פעם לא טורחת להתחשב ברגשותיי. אלא שפשוט נראה לי לא מתאים עכשיו. אולי גם זה איזה תהליך נפשי שצריך לעבור, נראה. ונקווה שלא תפרוץ מלחמה-עוד-יותר-גרועה, כי מה שעד עכשיו מספיק לנו לגמרי.

בינתיים ממשיכה גם עם המקהלות שלי וגם עם עזרה בלימודים לילדים בבית ספר ובמלון של מפונים מהדרום, אז כל הזמן אני בהתרוצצויות כאלה ואחרות. הנה, גם עכשיו: בהיותי סבתא, הגיעה השעה להפסיק להרהר בתהפוכות החיים, ובמקום זה ללכת למטבח.

אמרה ועשתה.

נ"ב: אז גם החיים של הוגולינה התהפכו. נראה לי שהיא קצת בדיכאון, לפחות בגללי: עד עכשיו כל הזמן שמתי לב רק אליה ואל חוכמותיה, ועכשיו כל הזמן רק הנשמונת והנשמונת. לא קל להיות אחות גדולה… אבל למזלה, הקטנה והאיש שלה, שבכלל מתפקדים כצוות מנוסה ורגוע, מפנקים גם אותה כהלכה, שלא תתעצב יותר מדי.

עוד נ"ב: עוד משהו נחמד: האלמוגנים בחצר פורחים. השנה, שלא כבשנה-שנתיים הקודמות, הדררות הזללניות לא השמידו להם את כל הניצנים.
אולי יש תקווה שגם דברים שמתקלקלים יכולים לתקון.

שלושה מים המלח

חזרתי מסופ"ש מקהלות בים המלח. כרגיל לאחרונה, לא מספרת שום דבר אינפורמטיבי (ויסלח לי אלוהים על עצלותי), רק מעתיקה לכאן כמה קטעונים מן הפנקס שלי – שכתבתי בעיפרון, על הטיילת.

*

ים המוות בוכה.
מִלחי דמעותיו
נערמים
על החופים.
אין מזור
לכאבו,
אֲבל יופיו.
יופיו

*

היינו פה פעם
לפני שנים.
מאז גדלו הילדים
ואני זקנתי
והכול השתנה.
את המקומות שהילכנו בהם
כבר איני מזהָה.
רק ים המלח
נותר כשהיה:
לנֶצח מַתמיד בבכיו
ובמותו

*

אֲבל במי ים המלח
נוסעות האדוות עם הרוח
נושאות עימן זהרורים
ופתאום מתברר:
אפילו עמוק בתוך המוות
יש חיים

מתוק

פָּעוֹט לומד לרכוב
על אופניו הקטנים
(גלגלי עזר, קסדה ואימא).
ברוב ריכוזו
אפילו לשונו
משתרבבת החוצה.

הלשון הקטנטנה –
הנה סופסוף ההוכחה:
לא ייתכן
שהכול רע

דברים דקים

לפני כמה ימים צפיתי בריאיון טלוויזיוני עם דויד גרוסמן, ובין השאר דובר שם על הכתיבה שלו, שמביאה לו נחמת מה, היות שהיא משולה לעשיית 'דברים דקים בעולם עבה'. משהו כזה. אני מניחה שלא התכוון לכתיבה ברשתות החברתיות, שברובה אין לה קשר לדברים דקים. האמת שעוביה המפרז של זו האחרונה הוא אחת הסיבות שאיבדתי לגמרי את החשק לכתוב. אבל מצאתי עניין ויופי בניסוח שלו. אני אשתדל להתמקד בדברים הדקים.

פג קסמו

הבלוג הזנוח מלין:
הנה השלכתיני לעת זִקנה.
אני מציעה לו דבר נחמה:
אין זו רק זִקנתךָ שלךָ,
הרי זאת אני שזְקנה.

הפוגה

בלילה חלמתי שאני שומעת את הצליל ההוא שיש בסמרטפונים כשיש אזעקה באיזה מקום. לא מסוגלת לשחזר אותו, אבל מזהה אותו כששומעת. לא יודעת למה יש מי שחייבים לקבל דיווח מיידי על כל אזעקה איפשהו.

מכל מקום, חלמתי עליו, למרות שאין עכשיו אזעקות בשום מקום. בינתיים. משהו מן הדריכות ההיא נשאר.

חוץ מזה לא מצליחה לכתוב על שום דבר, בטח לא בבלוג. אולי כי נדמה שהתיעוד הוא דבר נורמלי, והרי שום דבר ממה שקורה עכשיו הוא לא נורמלי, כשילדים בני שלוש או ארבע חוזרים או לא חוזרים מהשבי, והם אפילו לא הכי צעירים שיש שם.

בקיצור, אין לי הרבה כוחות לדיבורים. אז רק שני אותות חיים קטנים, להלן:

ארכיון
אל תשכחי 
תכתבי
לבל תשכחי –
אף כי
עדיף אולי לשכוח –
אך לא:
בכל זאת תכתבי
לבל תשכחי

*

Panta rei
אפילו כשנדמה שלא  –
הכול יעבור
פצעים יגלידו
צמחייה תלבלב
חיים יחזרו
רשמים יאַבּדו מעוקצם

אבל המשקע יישאר
וירים את ראשו מדי פעם
מבלי להודות שזה הוא

ממנו כבר לא ניפָּטר

mykalaniyot

[=חרבות 7]

עקב המצב, התחילו באינסטגרם פרויקט של תמונות כלניות. דרום אדום, ואין צורך בהרבה הסברים. קוראים לפרויקט mykalaniyot. כל מי שרוצה שולח – ציורים, רישומים, צילומים, עבודות אומנות שונות. כלניות, כלניות, ועוד כלניות. בשיעור ציור האחרון המורה שלנו, איריסיה, סיפרה לנו על זה, והציעה את זה כנושא לציור. אני כדרכי שרבטתי משהו בהיסח הדעת, אפילו בלי להסתכל בדוגמה/ציור/צילום אחר – שאז נוכחתי לדעת שאני בכלל לא יודעת כמה עלי כותרת יש לכלנית. איריסיה צילמה ושלחה להם גם את השרבוט שלי, ועכשיו (גם) הוא מופיע שם. אז כבר הורדתי את הקובץ והוספתי אותו גם לכאן.

ואז התחלתי לעלעל שם בין העבודות השונות, שחלקן מאוד מאוד יפות, ונוכחתי לדעת שוב כמה הרבה רגש אפשר להביע באמצעות ציור ורישום, בלי אף מילה. לא תמיד צריך מילים, לפעמים הן סתם מפריעות. ואיך הפך דרום אדום, שהיה פעם מושג שמח כל כך, לצירוף מילים שמכיל בתוכו כל כך הרבה צער.

ונזכרתי איך נסענו לפני שנים ליער שוקדה, לראות דרום אדום, ואני שרבטתי כלנית גם שם, בתוך העשב. אפשר למצוא את הפוסט שכתבתי על זה אז, לדעתי עם התמונות הראשונות שהעליתי לבלוג.
היו ימים. הנה.

בייביסיטינג להוגולינה

[=חרבות 6]
[הפוסט מתאים בחלקו הגדול לנושא החם (על חיות מחמד במלחמה) של קהילת פרפרים]

מציאת מקום להתנדב בו איננה פשוטה, כנראה יש מספיק מתנדבים בכל מקום, ופחות זקוקים לאלטע-זאכן כמוני (במיוחד כזאת שלא נוהגת). בבית הספר שבו אני מתנדבת כבר שנתיים אמרו לי לחכות קצת, כי עוד לא התארגנו, ושאר ההודעות הטלפוניות שאני משאירה נותרות ללא מענה. המקהלות שאני שרה בהן (שתיים במספר, רחמנא ליצלן) הודיעו על נכונותן לשיר לפני מפונים וכו', אבל גם זה עוד לא קרם עור וגידים. כך שהתרומה היחידה שלי למאמץ המלחמתי עד כה היא שעשינו בייביסיטינג להוגולינה, הכלבה של הקטנה ושל האיש שלה.

אנחנו כמובן אין לנו מושג בטיפול בכלבים, ועד עכשיו גם לא מאוד התעניינתי באופציה הזאת, אבל הוגולינה היא באמת חמודת-על ושוברת לבבות, ואי אפשר היה לסרב. וזה גם הקלה על הזוג הצעיר בימים טרופים אלה, אז על אחת כמה וכמה.

אז קיבלנו אותה לכמה שעות גם אתמול וגם היום. הייתי לחוצה לאין שיעור, כי מה אם היא לא תאהב אצלנו, ומה אם תהיה עצובה (למרות שהיא מכירה אותנו ואת הדירה), ומה נותנים לה לאכול, ואם היא תצטרך פיפי וגרוע מזה, וכו' וכו'. שלא לדבר על ירידה למקלט: הוגולינה מאוד עדינה לבני אדם, אבל מתחרפנת כשיש כלבים בסביבה, אלוהים יודע למה, ובמקלט שלנו יש צי שלם של כלבים שרגילים לשבת בשקט בלי להתלונן. לכן צריך להרים אותה על הידיים ולרדת איתה ככה, וכבר ראיתי (כי תרגלנו) שכשלא מתחשק לה 'על הידיים' היא נוטעת את רגליה הקדמיות ברצפה ולא מוכנה לשחרר.

בדיעבד היא לא הייתה צריכה פיפי ולא טיול, כי הגיעה אכולה ושתויה ומאורגנת למשעי – אבל היא באמת הייתה עצובה מאוד חלק נכבד מהזמן ששהתה כאן בשני ביקוריה, ורבצה בשקט על השטיח מול דלת הכניסה, שומרת בקפדנות על הסדק שמתחתיה, שאולי משם תבוא פתאום הישועה בדמות אהובי נפשה. בהתחלה אפילו גירדה בדלת בציפייה שמישהו יבוא מחדר המדרגות להושיע אותה, אבל זה לא קרה. זה כמעט שבר את ליבי. היא הרשתה לנו לפנק אותה ולהרעיף עליה דברי נחמה, טעמה קצת מלפפון וחטיף כלבים, שתתה מעט מים… ורוב הזמן פשוט חיכתה בעצב. כואב הלב. אם כי נדמה שבביקורה היום כבר העזה יותר להסתובב על שטיחים אחרים, להתגרד עליהם בשמחה ולחפור בהם (זה נראה כאילו היא מחפשת נפט. באמת שזה לא מוסבר). ניסיתי לשכנע אותה להציץ החוצה מהחלון הגדול, אבל היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. דווקא חשבתי שיהיה לה מעניין.

אזעקה למזלי לא הייתה בשעות שהיא הייתה כאן, אז הבלגן במקלט נחסך מאיתנו. אבל אתמול הייתה אזעקה בעיר סמוכה, כך ששמענו אותה כאן, ואחרי כן היו בומים די גדולים, ואני עמדתי בקצה המסדרון בבהלה, מנסה לאטום את אוזניי (אפילו בגילי המופלג אני לא יכולה לסבול בומים, וגם לא רעמים, לא יעזור), והוגולינה תכף ראתה שאני במצוקה ושעטה אליי בנפנוף זנב מאושר. אחר כך הלכנו שתינו לבקר את 'סבא ראש המשפחה' בחדר העבודה שבו התקין משהו במחשב, והיא רחרחה בין הקופסאות ונראתה אמיצה מאוד. מה אומר ומה אדבר, היא לא מפחדת מבומים, זה לגמרי ברור.

את השמחה שלה כש'אמא-אבא' באים לקחת אותה קשה לתאר. אבל מה שמצחיק זה שכשהיא באה אלינו שוב היום, היא לא הראתה אי רצון להיכנס. כלומר, זיכרונות רעים לא נשארו לה מאתמול. אני מקווה שגם מהיום לא.

וחוץ מזה יש לה אוזני קטיפה. ממש.

חרבות 5

ממשיכה בתיעוד (חלקי ועצלני) של ענייניי הפעוטים:

בדף הפייסבוק של העירייה תוארה סבתא פלונית, ש"סורגת עשרות תולעי דאגות שמשתפים אותן בדאגות ובחששות לפני שהולכים לישון, ומניחים אותן מתחת לכרית". ואז היא תורמת אותן לעירייה שמחלקת אותן לילדי הדרום שמתארחים בעיר "בתקווה ללילות קצת יותר רגועים".

ראיתי צילום של תולעת כזאת, ורודה. למרות תולעותה, היא מצאה חן בעיניי.

נזכרתי שראש המשפחה אמר לי פעם, מזמן, שימי את הדאגות שלך מתחת לכרית ותלכי לישון.

האיש הזה הקדים את זמנו.

חושך על פני תהום*

אתמול קראתי שפעילת האקלים הצדקת, גרטה תונברג, הביעה בפומבי את תמיכתה בפלסטינים בעזה. לא התרגשתי כל כך – האמת שהמצב בעזה על הפנים ולמסכנים שמן הסתם יש שם לא תזיק תמיכה – וחוץ מזה אף פעם לא החזקתי מגרטה תונברג. אבל לפי הדיווחים (בהנחה שהם נכונים), היא אפילו לא מצאה לנכון להזכיר ולו ברמז את זוועת-העולם שהתרחשה בעוטף ובסביבתו, ואפילו משלושים הילדים (חלקם פצפונים, חלקם בלי הורים) שנחטפו לעזה התעלמה. עדה ק. קראה את זה וישר התחרפנה, כמו שרק היא יודעת להתחרפן.

אז כתבתי ככה וככה במחברתי, ולא חסכתי כמה כינויי גנאי לעלמה השוודית המנותקת, והוספתי סרקזם מרושע (זה לא אני, זה עדה ק.), ועדה ק. רצתה מיד לפרסם בבלוג, אבל אני דבקתי בשארית תבונתי ואמרתי לה: סתמי את, בואי קודם נספור עד עשר. לא צריך להוסיף עוד זעקות מתלהמות למה שעמוס בזוועות גם ככה. וסגרתי את המחברת והחזרתי אותה למגירה.

הבוקר קמתי קצת יותר רגועה, והלכתי לעבור על מה שכתוב במקורות השונים של האינטרנט, ונפלתי על מאמר יפה שכתבה אחת הניצולות מהטבח בעוטף – פעילת אקלים מקיבוץ ניר עם. היא כתבה מעין מכתב לגרטה תונברג, וכתבה יפה כל כך, ובלי כעס, שהחלטתי לעשות את מה שאינני עושה בדרך כלל, ולהפנות את הקוראים למה שכתבה. (הקישור נמצא בשורה האחרונה בתחתית הפוסט הזה, יש להקליק שם על המילים 'הנה הקישור'). אני מקווה שגם גרטה תונברג תקרא, למרות שאני לא סומכת על זה.

כותרת הפוסט לקוחה מן המשפט האחרון במכתב ההוא.

הנה הקישור

[*חרבות 4]