חזרתי מסופ"ש מקהלות בים המלח. כרגיל לאחרונה, לא מספרת שום דבר אינפורמטיבי (ויסלח לי אלוהים על עצלותי), רק מעתיקה לכאן כמה קטעונים מן הפנקס שלי – שכתבתי בעיפרון, על הטיילת.
*
ים המוות בוכה.
מִלחי דמעותיו
נערמים
על החופים.
אין מזור
לכאבו,
אֲבל יופיו.
יופיו
*
היינו פה פעם
לפני שנים.
מאז גדלו הילדים
ואני זקנתי
והכול השתנה.
את המקומות שהילכנו בהם
כבר איני מזהָה.
רק ים המלח
נותר כשהיה:
לנֶצח מַתמיד בבכיו
ובמותו
*
אֲבל במי ים המלח
נוסעות האדוות עם הרוח
נושאות עימן זהרורים
ופתאום מתברר:
אפילו עמוק בתוך המוות
יש חיים
בלוגיעדה 
ים המלח בוכה בכאב כי מלוח לו כל כך. גם אני בכיתי כשנכנסתי לטבול בו והיו לי כמה פצעים…
אבל הים איננו כפי שהיה.. עכשיו גודלו חצי ממה שהיה בעבר אחרי שהוציאו את המים בבריכות המלח.
אהבתיאהבתי
אני אסתי
אהבתיאהבתי
חברה שלי הופיעה שם באחת מהמקהלות. אהבתי את החיים בים המוות.
אהבתיאהבתי
ממש אוהבת את ים המלח והמילים שלך מתאימות לי בול על התחושה
אהבתיאהבתי
יפה כתבת
אבל ים המלח אכן לא מה שהיה – הוא הולך ונעלם לצערי
אהבתיLiked by 1 person
נפלאים
אהבתיאהבתי
הים הולך ונעלם והבולענים מתרבים.
אהבתיאהבתי
קראתי את שלושת הקטעונים שהם יפים אך לענ"ד מנותקים ממציאות האמת של ים המוות, ההולך אט אט ומתייבש עקב מפעלות המים הישראליים והירדניים, הוא בוכה על מותו, על אף שהוא "המוות." איך קוראים לזה ברטוריקה כשהדימוי הופך למציאות ממש.
אהבתיאהבתי
עצוב ויפה
אהבתיאהבתי
תודה לכולם/כולן. אני מבינה שהים משתנה והולך וקטן, אבל בזיכרוני הוא דווקא נותר ללא שינוי. אשר לבולענים – לצערי, כאלה יש גם באיילון:(
אהבתיאהבתי
הוא בהחלט בוכה וגם הוא לא נשאר כשהיה. ידים תאבות נוגסות בו ומסייעות לו להתכלות…
אהבתיאהבתי