ימים קשים

נדמה לי שיש לדיקנס ספר בשם הזה, ימים קשים. כבר לא זוכרת על אילו קשיים מדובר שם. וגם נדמה לי שב'מיכאל שלי' של עמוס עוז חוזר תכופות המשפט 'קשים וקשים הימים'. או שאולי זה היה 'דומים ודומים'.

כך או כך, באמת קשים הימים, על זה כמעט שאין ויכוח. וזה לא רק מזג האוויר המבחיל ובלהות-הלחות והתחזיות על כך ש'זו רק ההתחלה' של 'עידן הרתיחה' (וע"ע השריפה האיומה בהוואי). אף שהטמפרטורות בעירי הן רשמית כל הזמן אותו הדבר (32), גם כשמוכרז 'גל חום קיצוני' וגם כשמבטיחים 'הקלה ניכרת'. כך שאני לא ממש יודעת על מה הם מדברים. מצד שני, מאז השישו-ושמחו שעשו כאן בתקופת הקורונה (לא, אני לא אתחיל עם זה עכשיו) כבר למדתי לא לייחס חשיבות רבה מדי לאוצר המילים של כותרות התקשורת.

כמובן, לא חסרות צרות אחרות. בראש כולן 'המצב'. אני מכירה די הרבה אנשים שעוסקים בימים אלה בבירורים על דרכונים זרים. זה קצת מחריד את נשמתי, אבל אני משתדלת לא להתווכח. בנוגע לי עצמי אני אומרת, בגיל שלי כבר לא מחכים לי בשום מקום. וזה הבית שלי כאן, גם אם ועד הבית הוא קטסטרופה ומזג האוויר זוועתי והקואליציה מופרעת ברמות חסרות תקדים. מסתבר שאני מאוד קשורה לבית המוטרף הזה. וכל כך הרבה עברנו כאן, ואני לא אוכל לחיות במקום שבו אני לא אבין את הבדיחות. וחוץ מזה, ללכת להתחנן למדינה ההיא שזרקה בזמנו את הוריי מכל המדרגות, כדי שתסכים לתת לי דרכון שלה, כדי שאוכל לזכות דרכו בדרכון אירופאי, זה מתחת לכבודי. מה לעשות, ככה אני (בשל זהירותי המופלגת אני מוסיפה: לפחות בינתיים).

אז מסבירים לי שאני לא מבינה, ונותנים לי את הוכחת המחץ ('גם הסבים שלנו לא הבינו ולא חשבו שיהיה כל כך גרוע ולא ברחו מאירופה בזמן'). מול הוכחות מחץ מן הסוג הזה מסתתמות כל טענותיי, אני לא טובה בוויכוחים בענייני השואה. כי תלכי תוכיחי עכשיו שזה לא אותו דבר, ומנין לי לדעת, אולי זה כן. והרי את העתיד אינני יודעת לקרוא, מעולם לא ידעתי. מין פגם נדיר שכזה. שלא לדבר על כך שאני דווקא די מאמינה שהולך להיות כאן רע.

ואף על פי כן, אני לא מבינה איך אנשים יכולים לשקול בקלות כזאת לוותר על הישג שעבדו למען השגתו כל כך הרבה וכל כך קשה: מדינה בשביל יהודים. והרי בדרך אליו חיו פה אפילו תחת שלטון תורכי, וממש לא היה כיף, ובכל זאת לא ויתרו. וחוץ מזה, לו ידעו ההורים שלי, היו מתהפכים בקברם. ודבריה של אימא שלי מהדהדים לי בראש כל הזמן: 'את לא יודעת – את לא יכולה לתאר לעצמך – איך זה לחיות בין עמים אחרים. את לא יכולה להעריך את ההבדל של לחיות במדינה שלנו'. לא שכחתי.

טוב, נו. נראה. בינתיים אפשר להתבשם מן הדיווחים המבהילים על בנות שלא נותנים להן לנסוע באוטובוס בגלל שהן לובשות גופייה ומכנסיים קצרים. באוגוסט, כן? (ודרכי נועם, מה יהיה עליהן?) זו מדינה יהודית, מסבירים להן בידענות מביכה. כאילו יהדות – עניין פילוסופי מורכב כשלעצמו – תלויה באופנה. אני תוהה מה היה קורה אם מישהו היה מעז להעיר לי על מה שאני לובשת. הייתי מתקפלת, בורחת, מזדעזעת, או מתרגזת? כי כשאני (ועדה ק.) מתרגזות, אלוהים ישמור מאיתנו. אבל קשה לצפות מראש מה הייתי עושה. אולי הייתי נאלמת דום.

עדה ק. מוסיפה שאין לה התנגדות להפרדה באוטובוסים, בתנאי שהגברים הם אלה שיישבו בסוף. ושיכסו אותם בשמיכות, באוגוסט, כשהמזגן מקרטע. פעם אחת ינסו את זה, ואחר כך יסתמו את פיותיהם להרבה זמן (אולי).

א-פרופו סתימת פיות: ראש ממשלתנו הנצחי מודיע מפעם לפעם בקולו הסמכותי ורב-הרושם שהוא 'הנחה' את פונקציונרים X ו-Y לעשות ככה וככה. ואני תוהה מתי ינחה סוף סוף את עדת שריו לסתום מדי פעם את פיותיהם. לא, באמת, כי מה שיוצא מן הפיות האלה הוא כבר בלתי נסבל.

לא שפיות (ומקלדות) אחרים/אחרות הם טובים במיוחד. לאחרונה תהיתי למשל על גולשים חכמולוגים מתנגדי רפורמה שעשו הכול כדי לקלקל באמצעות מקלדותיהם את הדירוג של המלון בנווה אטיב שבו התארח נתניהו. אני מניחה שהם דווקא סבורים שאין לבעל עסק זכות לסרב לשרת את מי שהוא מתנגד לו פוליטית/דתית/אידיאולוגית, וכבר היו מספיק ויכוחים על זה. אבל כשמדובר בנתניהו, דומה שהכללים משתנים. זה מה שנקרא 'כלל פרסונלי'.

נו, שיהיה. בחשבון הסופי, המלון מן הסתם ירוויח מכל המהומה. כפי שכבר אמרו חז"לינו, לא חשוב מה מדברים עליך, העיקר שמדברים.

אז עוד קצת דיבורים כדי לשפוך כאן עוד את מררתי (הרי כבר מזמן לא כתבתי ולא התלוננתי, וכבר נהיה לי חסר):
קוראת עכשיו את 'האנרכיסטיות' (כותרת כלבבי) של מיכל בן נפתלי. הספר ממש מעניין אותי, אבל סגנון הכתיבה מעצבן – עם פסקאות ארוכות כאורך הגלות וכל מיני מחשבות נפתלות שמאלצות אותי לקרוא כל דבר פעמיים כדי להבין מי נגד מי. קראתי פעם את 'המורה' של אותה מיכל בן נפתלי, ומצאתי את הפוסט שכתבתי עליה, ונוכחתי לדעת שהתלוננתי על זה גם שם.

לפחות אני עקבית. כלומר, מתלוננת כל הזמן על אותם הדברים.
אבל להגנתי צריך שאומר, שהימים באמת קשים.