אגם הקסמים

מסתבר שלהזניח את הבלוג אפשר גם בשווייץ… אז הנה אני מנסה לתקן את המעוות.

מאז הפוסט הקודם כבר עזבנו את ציריך ונסענו דרומה. בערב האחרון בציריך עוד עשינו סיבוב רגלי אחרון בעיר וראינו את הברבורים ישנים בנהר. וכך ישנים ברבורים: הם מקפלים את צווארם הארוך ומחביאים את ראשם, כולל המקור, מתחת לנוצות הכנפיים שלהם. שאז הם נראים כמו חבילות לבנות שצפות על פני המים החשוכים, לגמרי בלי סימן ההיכר האופייני להם. כששניים מהם שמעו אותי מדברת מן המעקה שמעל לנהר, הם התעוררו ושלפו מיד את ראשם ממחבואו ושטו-גלשו לעברי בהוד והדר, אולי בתקווה לקבל משהו. כשנוכחו לדעת שזה לא יקרה, הם חזרו והתקפלו וכנראה נרדמו בחזרה.

למוחרת נסענו ברכבת ל-Montreux, ששוכנת על שפת אגם ז׳נבה, בדיוק בקצה ההפוך (המזרחי) מז׳נבה עצמה (מרחק של יותר משעתיים נסיעה ממנה: לא אגם קטן, מסתבר). כבר באמצע הדרך התחלפה השפה: מגרמנית עבר הכול לצרפתית. זה לא רק השפה: זה גם אורח החיים ואופן החשיבה, ואפילו מזג האוויר (שהתחמם פלאים, יחסית). לפעמים אני שוכחת שזאת עדיין שווייץ ולא צרפת. וכל הזמן אומרים לי Bonjour Madame, וזה תמיד משעשע אותי, כי אומרים את זה גם בשעות אחר הצוהריים המאוחרות, וגם כי קוראים לי Madame. אבל עדה ק. מעירה שאין מה להשתעשע, אכן אני גברת, שלא לומר גברת זקנה.

המרפסת הזעירה שלנו, בקומה השביעית, צופה ישר אל האגם. לדעתי מדובר באגם קסמים. בכל רגע צבעו משתנה וכיוון האדוות שלו מתחלף. לפעמים הוא תכול לגמרי, לפעמים אפרורי. לעיתים חלק כראי, לפעמים פחות. היום, לקראת מהפך צפוי במזג האוויר הלילה (יהיה גשום וקר), נראה שהאדוות היו עצבניות ואפרוריות יותר מכרגיל. כל ערב יש שקיעה אחרת, והשמש משחקת בין העננים ומשתקפת במים באופן אחר ובצבע אחר. הנסיך הקטן היה נהנה כאן מאוד.

אז כמובן נסענו גם לטיולים בסביבה, ועלינו ברכבל עד לחצי הגובה במון בלאן (צרפת קרובה מאוד לכאן), וחרשנו כבישים וסרפנטינות הרריות (הרי האלפים, כמובן), וככה וככה – אבל אני תמיד שמחה לחזור למלון ולצפות באגם, שכל יום הוא כמו אגם חדש ולא מוכר, על שפעת ברווזיו ושחפיו, וערוגות הפרחים על גדותיו – בין היתר פרחי הווינקה של אימי, אבל גדולים מהם פי שניים לפחות.

מוחרתיים יגיע כבר תור בדיקת הקורונה לקראת שובנו, ואני מנסה לא לחשוב עליה יותר מדי, כי אם למשל יתברר שאנחנו חיוביים א-סימפטומטיים, יהיה שמח. לא, לא אחשוב על כך עכשיו. זה משהו שאפשר וצריך ללמוד מסקרלט או׳הארא.

אז זהו. ראינו הרבה נופים יפים, וככל שמעפילים גבוה יותר ראש המשפחה נהיה מבסוט יותר – אבל אני נותרתי ילדת מישורים (סליחה, מאדאם של מישורים), והייתי יכולה להסתפק בשקט במרפסת שלי מעל לאגם הקסמים. שנאמר, יושבה על הגזוזטרה.

במעגל נחוגה

כבר היה לי פוסט על חכמי חלם. אז יהיה עוד אחד.

באחד האמשים הפריח מישהו במשרד הבריאות בלון ניסוי, והפיץ את הידיעה שיש כוונה לשקול מתן חיסון שלישי לכלל האוכלוסייה, או לחלקה, ומהר, עוד במהלך חודש יולי. שזה דבר שלא עשו בשום מקום בעולם, ולא יודעים עליו כלום, ואפילו בפייזר לא מתלהבים ממנו.

כל זאת על רקע עליית מספרי הנדבקים בקורונה מחד, והעובדה שתוקף החיסונים במקפיאים עומד לפוג בסוף יולי מאידך, מה שאומר שיש להזדרז ולחסן במנה הראשונה כבר השבוע (את מי שעדיין לא התחסנו כלל), כדי להספיק לתת את המנה השנייה עד סוף החודש, ועדיין יישאר עודף גדול.

השאלה את מי בדיוק יחסנו בחיסון השלישי לא זכתה למענה ברור – שקלו לחסן את מדוכאי החיסון, או את קבוצות הסיכון, או את הזקנים (כמוני וצפונה ממני), או את כל מי שירצה – שזה אומר כולם, או אף אחד, תלכו תדעו.

פחות מעשרים וארבע שעות מאוחר יותר הודיע מישהו במשרד הבריאות שיעילות (סליחה, מוֹעִילוּת) החיסונים במניעת הדבקה ירדה ל-64 אחוזים (הכרזה שזכתה בהמשך לגינוי עולמי נרחב, בצדק או שלא בצדק). קצת מוזר בעיניי לנסות לשכנע אנשים להתחסן במנת-חיסון לא נודעת ובו בזמן לרמוז שהחיסון לא-משהו, או לפחות לא מה שחשבנו. אבל מה כבר אני מבינה. אמרו שחיסון שלישי חשוב לבריאותי, מי אני שאתווכח.

מקץ עשרים וארבע שעות נחתמה עסקה שתעביר את עודף החיסונים המתיישנים במהירות לדרום קוריאה. לא הבנתי מה יספיקו בדרום קוריאה שאי אפשר להספיק כאן, ואיש גם לא הסביר (עד שרכבת המטוסים תנחת שם, כבר יהיה סוף השבוע, לא ככה?), אבל כבר עייפתי מלשבור את הראש כל הזמן על כל הדברים שאני לא מבינה.

מה שהיה הכי מעניין הוא שמרגע שנחתמה העסקה הזאת עם דרום קוריאה, ירד רעיון החיסון השלישי לגמרי מסדר היום, ואיש לא זוכר שאפילו דובר על זה. כלומר, פתאום לא חשוב לבריאותי לקבל עוד חיסון. האמת, אני דווקא שמחה על כך, חסכו לי הרבה התחבטויות ודאגות – אבל בכל זאת הספק ממשיך לנקר. אם זה כל כך נחוץ, למה לא? או שלא באמת היה נחוץ מלכתחילה? אז בשביל מה לדבר על זה?

ובכלל, מתי יבינו כל הפונקציונרים הנכבדים שלא כל רעיון שנובט במוחם הקודח חייב מיד לקפוץ החוצה דרך השפתיים, בעיקר לא באוזני כתבים זריזים שלא מבינים כלום בכלום, על אחת כמה וכמה בהתחשב בעובדה שבעלי הרעיונות עצמם אינם סובלים מאמון ציבורי אופטימלי? לא עדיף להיזהר? לנשום, לספור עד עשר, וכאלה, כמו שלימדונו בגן?

מה שמפריע לי הוא לא היעדר ההיגיון, אלא העובדה שהיעדרו לא מפריע לאיש.

למשל, האופוזיציה ממשיכה לפמפם בתחושת ניצחון את הטיעון, שנתניהו הושיע את כולנו מן הקורונה באמצעות החיסונים (שהוא השכיל לקנות בזמן, בכספנו) – והנה באה הממשלה החדשה (ממשלת הזדון והנוכלות וכו' וכו'), ותכף ומיד הקורונה חזרה.
אבל, חמודים, נניח שזה נכון, וגם אם נניח שזה באשמת הממשלה החדשה – האין זה מוכיח שנתניהו וחיסוניו הושיעו אותנו קצת פחות ביעילות ממה שחשבנו?
המממ… אולי, אבל בואו לא נחשוב על זה עכשיו. נחשוב על זה מחר, כמו סקרלט או'הארא.

או, למשל, המפגינים מול ביתו של בנט ברעננה:
למה אתה מפגינים?
בשביל להרגיז ולנקום על הפגנות בלפור, וכדי שבנט עצמו יעבור לבלפור.
ומה זה ייתן לכם?
כדי שנוכל ללכת להפגין נגדו בבלפור, יש שם יותר מקום ברחוב.
ולמה לדעתכם בנט לא עובר לבלפור?
כי נתניהו גר שם בינתיים.
אז למה לא תלכו לבלפור להפגין שייצא משם, כדי שתוכלו להפגין שם נגד בנט?
אה. על זה לא חשבנו.

זה תמיד מחזיר אותי לנסיך הקטן. נדמה לי שאין כשל לוגי אנושי שסנט-אקזופרי לא חשב עליו כבר. למשל הביקור של הנסיך הקטן בפלנטה של השתיין. זה הלך בערך ככה:
מה אתה עושה?
אני שותה.
למה אתה שותה?
כדי לשכוח.
לשכוח מה?
לשכוח את חרפתי.
איזו חרפה?
חרפת השתייה.

בום.
לא לחינם הסיק הנסיך הקטן שהמבוגרים הם באמת מוזרים מאוד. על אחת כמה וכמה אלה מהם שגרים בפלנטות.

החופש הגדול

שום חופש,  בעצם.  השבועות האחרונים,  וגם אלה שעוד לפניי,  הם הכי עמוסים בשנה.  אבל הלימודים כאילו הסתיימו,  אז קוראים לזה חופש.  זה רק לתפארת המליצה.

אתמול,  למשל (שבת),  עבדתי כל היום.  גמרתי לבדוק מבחנים של כיתה שלמה,  חישבתי מרכיבים שונים של הציונים שלה,  הזנתי במערכת,  בדקתי שהמערכת לא טעתה בחישובים (כן,  כן,  אני בודקת ידנית שהממוצע המשוקלל יצא נכון.  ראש המשפחה אומר שאני משוגעת.  ראש המשפחה צודק).  ואחר כך עוד אספתי וטיפלתי במידע שיש לדווח עליו בכל מיני ישיבות השבוע.  כשהלכתי סוף סוף לישון,  כבר לא יכולתי להירדם,  כי הייתי ערנית באופן מדאיג.  אומרים שאורו של מסך המחשב לא טוב להירדמות,  וזה כנראה נכון.

בקיצור,  הלכה השבת.  אני לא דתייה ולא שומרת מצוות,  אבל הרעיון של פסק זמן ליום אחד,  שבו לא ארשה שיבלבלו לי את המוח ולא אדאג ולא אתעצבן,  דווקא מוצא חן בעיניי.  זהו ה-'לא עכשיו' האולטימטיבי,  בטח גם סקרלט או'הארא הייתה מסכימה עם זה. אז אני אשתדל לאמץ את העיקרון הזה בהמשך. כל חיי אני דוחה את זה (אנוח כשיהיה לי זמן,  וכו'),  ובינתיים חיי עוברים והשבתות הולכות פייפן (סליחה).

בינתיים אני מתקרבת לסופו של הספר של ג'ואנה טרולופ,  שעליו כבר דיווחתי. האמת שהוא משתפר ונעשה מעניין יותר,  סתם קטלתי אותה.  דיווחי הבגדים אמנם נמשכים,  אבל עכשיו שמתי לב למשהו חדש:  שרק עכשיו,  לקראת הסוף,  יש גם תיאורים של איך שהגיבורים נראים (לאחת יש שיער ארוך חלק,  לשנייה קצר).  או שאולי לא שמתי לב קודם?  אני תוהה אם זו מדיניות תיאור מתוכננת,  לגלות איך הם נראים רק בסוף, או שזו סתם תאונה.  או שכאמור,  לא התרכזתי בקריאה בהתחלה (יש מצב).

בבלוג של מניפה פורסם פוסט מצוין על אימהוֹת שנעצבו אל ליבן כשילדיהן (הבן של האחת,  הבת של השנייה) פירקו את הזוגיות ביניהם.  הפוסט עורר,  כצפוי,  תגובות ערות.  היה מאלף לראות איך כל אחד מאתנו מגיב ממקומו האישי:  האימהות מבינות לליבן הדואב של האימהות בפוסט,  הצעירות מתקוממות על ההתערבות ההורית בחייהם של הצעירים (ואם לא התערבות,  אז לפחות רכילות מאחורי הגב   –  שזה,  אגב,  שווה פוסט נפרד בעניינים בלוגוספריים).  יכולתי לומר,  כמו שאמי נהגה לומר לי,  כשיהיו לך ילדים,  תביני.  ויכולתי אפילו להוסיף ולומר שהיתרון של אימהות הוא שפעם הן היו צעירות,  ולכן הן מכירות את שני צידי המתרס.  אבל לא אומר זאת  –  ולא רק משום שזו אמירה מקוממת,  אלא משום שאני זוכרת את מה שאמר אנטואן דה סנט-אכזופרי  בספרו הנסיך הקטן:  שאמנם כל המבוגרים היו פעם ילדים,  אבל הם לא תמיד זוכרים את זה.

ולמרות זאת,  להגנת האימהות,  אגיד שגם להן (ולא רק לצעירים) יש חיים,  ויש רגשות,  והן סקרניות לא פחות (אם כי לא בהכרח יותר) מן הצעירים,  ולפעמים הן אפילו מרכלות,  ואפילו מאחורי הגב,  וגם כן לא בהכרח יותר מילדיהן.

את העניין הזה סיכם פעם ילד קטן,  אלמוני,  שכתב כך בספרון קטן של ילדים הכותבים על אימהותיהם:
Mommy is a persin,  too
לאמור,  גם אימהות הן בני אדם (והשגיאה במקור).
ומה עוד אפשר כבר להוסיף על כך.

לא עכשיו

סקרלט אומרת:
אחשוב על כך אחר כך,
כשיהיה לי כוח.
סקרלט
לא באמת קיימת,
אבל תמיד נוכחת.
לא שאני תמיד מעריכה
את דעתה –
אך בעניין הזה אשמח
לנהוג כמוה,
לחשוב על זה אחר כך
כשרק יהיה לי כוח,
ולא עכשיו.
רק לא עכשיו.