דברים דקים

לפני כמה ימים צפיתי בריאיון טלוויזיוני עם דויד גרוסמן, ובין השאר דובר שם על הכתיבה שלו, שמביאה לו נחמת מה, היות שהיא משולה לעשיית 'דברים דקים בעולם עבה'. משהו כזה. אני מניחה שלא התכוון לכתיבה ברשתות החברתיות, שברובה אין לה קשר לדברים דקים. האמת שעוביה המפרז של זו האחרונה הוא אחת הסיבות שאיבדתי לגמרי את החשק לכתוב. אבל מצאתי עניין ויופי בניסוח שלו. אני אשתדל להתמקד בדברים הדקים.

mykalaniyot

[=חרבות 7]

עקב המצב, התחילו באינסטגרם פרויקט של תמונות כלניות. דרום אדום, ואין צורך בהרבה הסברים. קוראים לפרויקט mykalaniyot. כל מי שרוצה שולח – ציורים, רישומים, צילומים, עבודות אומנות שונות. כלניות, כלניות, ועוד כלניות. בשיעור ציור האחרון המורה שלנו, איריסיה, סיפרה לנו על זה, והציעה את זה כנושא לציור. אני כדרכי שרבטתי משהו בהיסח הדעת, אפילו בלי להסתכל בדוגמה/ציור/צילום אחר – שאז נוכחתי לדעת שאני בכלל לא יודעת כמה עלי כותרת יש לכלנית. איריסיה צילמה ושלחה להם גם את השרבוט שלי, ועכשיו (גם) הוא מופיע שם. אז כבר הורדתי את הקובץ והוספתי אותו גם לכאן.

ואז התחלתי לעלעל שם בין העבודות השונות, שחלקן מאוד מאוד יפות, ונוכחתי לדעת שוב כמה הרבה רגש אפשר להביע באמצעות ציור ורישום, בלי אף מילה. לא תמיד צריך מילים, לפעמים הן סתם מפריעות. ואיך הפך דרום אדום, שהיה פעם מושג שמח כל כך, לצירוף מילים שמכיל בתוכו כל כך הרבה צער.

ונזכרתי איך נסענו לפני שנים ליער שוקדה, לראות דרום אדום, ואני שרבטתי כלנית גם שם, בתוך העשב. אפשר למצוא את הפוסט שכתבתי על זה אז, לדעתי עם התמונות הראשונות שהעליתי לבלוג.
היו ימים. הנה.

בת שבע

קיבלתי ממישהי ייחור של צמח הבת שבע. אני לא מבינה בזה כלום, אבל שמתי אותה בראש הכוננית והיא נראית שם מאוד נחמדה. אני מחכה לפריחה, אבל הזהירו אותי שכשמזיזים לבת שבע את הגבינה היא נכנסת להלם ונעצרת לכמה חודשים. אני מוכנה מאוד להיות סבלנית למשך כמה חודשים (ובכלל, איזו ברירה יש לי), אבל אז קראתי בגוגל שלוקח לה שבע שנים (!!) להוציא את הפרח הראשון. לכן גם קוראים לה בת שבע. עכשיו, אם זה אכן כך (ואולי לא הבנתי נכון), אזי זה באמת מרפה ידיים. בהתחשב בטיפול הרעוע שלי בצמחים למיניהם, מי יודע איפה בת שבע תהיה בעוד שבע שנים.
גרוע מזה, מי יודע איפה אהיה אני.

*

[ולא מתייחסת לשום נושא חשוב שעל הפרק. נמאס לי להתייחס. אולי זה בגלל שאני נחשפת ליותר מדי ציוצי טוויטר של מי שמשוכנעים שהם חייבים לפסוק את פסוקם (בנחרצות!) על כל מה שזז (וגם על מה שלא זז, כולל דוממים ומתים). אני נגמרו לי הדעות. יש סכנה ברורה ומיידית שהבלוג הזה, אם בכלל ישרוד, יתעסק בזמן הקרוב רק בקטנות קצרות ולא חשובות. ועם הקוראים הסליחה.]

על אמונה וידיעה

אחרי האינטנסיביות של פרויקט ינואר, נדמתי לכמעט שבועיים. לא נורא. לא הרבה קרה בינתיים, כי בימים האלה לא קורה כלום: בסך הכול, או שנדבקים באומיקרון, או שעוד לא. אני עוד לא.

מה שכן – בשבועיים האלה התפרסם ספר המענה של דניאל עוז על ההאשמות של אחותו גליה בעניין אביהם עמוס עוז. כתבתי כאן אחרי הספר של גליה עוז, אז למען הסדר הטוב אכתוב שוב אחרי הספר של דניאל עוז, למרות שאין לי הרבה מה לחדש. אני רואה שהנושא מסרב לגווע – שוב ושוב מתפרסמים על זה מאמרים ודעות. אז הנה שני השקל שלי.

שאלתי את הספר של דניאל עוז ('אוסף צדפים') באפליקציית 'עברית' וקראתי אותו, למרות שאני מרגישה קצת לא נוח שאני קוראת דברים כאלה, כי הקריאה היא קצת (מאוד) עיסוק ברכילות מציצנית. אבל מה לעשות, אני סקרנית.

היות שאין לי באמת מושג על מה שהיה שם, אני לא ממש יכולה לחוות דעה. אני רק יכולה לומר שהעדות של מי שמתוארים לפעמים בזלזול כ-'המשפחה' (קרי, כל מי שאיננו גליה עוז), מתקבלת על דעתי קצת יותר מן העדות הראשונה של גליה עוז, משום שהיא פחות חד ממדית, ומשום שהיא מודה בכך שעמוס עוז היה אדם מורכב ולא מושלם (כמו כולנו, אגב). מעבר לזה אין לי דעה.

אבל מההתרשמות שלי, רוב העוסקים בסוגיה (שאולי היה מוטב לא לעסוק בה בכלל) מגבשים את דעתם על סמך אמונה (אני מאמינ/ה לפלוני/ת או לאלמוני/ת). אמונה זה יופי של דבר, ואני לגמרי בעדה, בכל התחומים. אבל, כמו טעם וריח, אין תכלית בוויכוח על אמונה. שום דבר לא ייצא מזה, חבל על הכוחות.

מה שחסר כאן הוא ידיעת העובדות. על מה שמתרחש בתוך תא משפחתי יודעים באמת רק מי שהיו בו. כל השאר משערים – ומאמינים (או שלא). עובדות אין להם. ואי אפשר להוכיח שום דבר באמצעות אמונות. הן לא נועדו לזה, ולא זה תפקידן.

גם הטיעון 'אבל אני מכיר/ה מקרוב משפחות אחרות שבהן זה היה ככה בדיוק' – אינו הוכחה לשום דבר שקרה או לא קרה במשפחה הספציפית הזאת. ייתכן שהייתה כמו אחרות, וייתכן שלא.

זה מחזיר אותי למה שלמדתי בזמנו על הפילוסופיה של המדע. הייתה תקופה שהתעניינתי בה מאוד (אף שאני חלשה מאוד בפילוסופיה), והקדשתי לעיון בזה הרבה זמן. אני זוכרת את האמרה 'מה שלא ראיתי אינו ראָיה'. לאמור, השערה אפשר לבסס רק על עובדות, ולא על השערה אחרת. במילים אחרות, על קומת השערות אי אפשר לבנות עוד קומה של השערות.

בוויכוחים שלי עם ראש המשפחה (לא בעניין הזה) הוא מטיח בי לעיתים קרובות: אבל אני מדבר איתך על החיים, לא על המדע. לא כל דבר אני יכול להוכיח באופן מדעי.

שזה ממש נכון. ואף על פי כן אני תמיד חותרת אל הביטחון הזה שחסר לי: תוכיח לי עם עובדות, לא עם אמונות והשערות. וכשאי אפשר להוכיח, אני מעדיפה פשוט לוותר ולהגיד: אז לא יודעים וזהו. ונישאר עם אי הוודאות ואי הידיעה. כל חיינו הם אי ודאות אחת גדולה, אז הנה נוספה עוד אחת. בעניין הזה נשארה לי רק ודאות אחת: מה שהיה היה, ואין לי יכולת (או זכות) לנתח את זה – ודי לי בכך שאני מאוד אוהבת את הכתיבה של עמוס עוז: אני חושבת שהיא אומנות לשמה. יש מי שלא מסכים גם עם זה, וזה לגיטימי. כי גם על כתיבה ואומנות אין ממש טעם להתווכח.

בתקופה הזאת אני מרבה לחשוב על עקרונות מדעיים (במסגרת חיבתי לפילוסופיה של המדע). זה בגלל שאני כל הזמן קוראת (שלא לצורך) כל מיני חומרים בעניין הקורונה. זה שאני לא כותבת כאן על קורונה לא אומר שאני לא חושבת עליה – אני כן, ויותר מן היפה לבריאותי. ואני גם רואה כמה פעמים מכופפים את העקרונות המדעיים כדי להעביר איזה מסר, ואני דווקא לא מדברת רק על מתנגדי חיסונים שעושים את זה. אבל זה כבר עניין אחר לגמרי, ואי אפשר להפיל גם את זה על משפחת עוז. אז אניח לזה.

אמרה ועשתה.

היא מדברת!

אתמול בערב, לגמרי שלא כצפוי, הייתה תקלה עולמית גדולה ברשתות החברתיות של פייסבוק – כולל אינסטגרם וואטסאפ. שזה שוב מוכיח שלא טוב לשים את כל הביצים בסל אחד (או, כהמלצתו של מרק טוויין, אם כבר שמים אותן בסל אחד, צריך לשמור על הסל). כרגיל אני נלחצת מכל בעיה באינטרנט, אבל היות שזה היה כלל עולמי, זו לא הבעיה שלי, ומלבד זאת בלי פייסבוק ואינסטגרם אני יכולה לחיות היטב. ואטסאפ הוא אומנם יותר ממכר ונחוץ, אבל גם לו יש תחליפים (למשל מסרונים, שלא לדבר על שיחות טלפון אמיתיות). על כן אני שמחה לדווח שאחרי שהיקף התקלה התברר לי, לא הייתי לחוצה בכלל (רק מסוקרנת), וזה, בשבילי, הישג עצום.

מדי פעם נכנסתי לטוויטר כדי לראות מה קורה ברשת הכמעט יחידה ששרדה. אז מסתבר שכולם שם היו כל כך המומים, שזנחו כמעט לגמרי את הוויכוחים האינסופיים בנוגע לחיסונים, והתרכזו ברשתות החברתיות האבודות-אלוהים-יודע-עד-מתי. חייבת לומר שהשתעשעתי מהרבה דברים שקראתי שם – החל מן ההכרה המבוהלת בכך ש'אשכרה עכשיו נהיה מוכרחים לדבר זה עם זה' ('ולא תהיה לי ברירה אלא להתקשר להוריי בטלפון ולשאול מה שלומם'), עבור דרך ההגיגים הקומיים בעניין גורמי התקלה ('המוסד החליט לחפש את רון ארד דווקא בפייסבוק' [וע"ע נאום בנט שעות ספורות קודם לכן]), וכלה בדיווחים על שיטות הישרדות מומלצות ('תעברו לטלגרם!' – כאילו, רק זה חסר לי עכשיו). הכי אהבתי את הסטטוס של האימא שכתבה 'מה אתם יודעים, מתברר שבת ה-12 יודעת לדבר!'

מה שמיד הזכיר לי את רומיאו שמתחבא בחושך מתחת למרפסת של ג'ולייט, וג'ולייט יוצאת למרפסת ואומרת משהו (לעצמה, או לאומנת), ורומיאו המאוהב מכריז בהתפעמות: היא מדברת!
(!She speaks). אני זוכרת איך המרצה שלנו באוניברסיטה צחק כשהוא תיאר לנו את הסצנה הזאת, וחושבת איך רומיאו זכה להתפעמות כזאת אפילו לפני שבכלל מישהו חלם על תקלות בפייסבוק ובאינסטגרם.

הבוקר קמתי למציאות המתוקנת: כל הרשתות חזרו בשלום, העולם שב לקדמותו, כולם נשמו לרווחה. עכשיו הכול טוב (נניח). עד לפעם הבאה.

וסליחה על השימוש שלוח-הרסן בסוגריים: ככה יצא.

יום טוב של הכינרת

השבוע כתבה המשוררת סבינה מסג בדף הפייסבוק שלה על הכינרת. היא סיפרה שם שהכינרת משתנה כל העת, ושלא תמיד היא מאה אחוז במיטבה, בגלל האובך המקשה על הראות. אבל, היא כותבת, לפעמים "היא מזדהרת ונראית כמו החלום עליה." ובכלל, היא מוסיפה, "טוב שיש גוני גוונים, טוב שיש ירידות ועליות."

אז יום שלישי השבוע, מסתבר שם, היה יום טוב של הכינרת ("אחרי השרקייה יש ראות טובה"). וזה משמח. והמסקנה של סבינה מסג, עם דרישת שלום קטנה לרחל, היא ש-

"לא חשוב אם / היו או לא היו / דברים – – – / עכשיו ישנם."

וזה מקסים בעיניי.

סגר ב', פרק 5

ואם תהיתם איך אני מרגישה בימים אלה – אז התשובה היא שבדיוק ככה (קישור ששלחה לי חברה בוואטסאפ):

https://www.facebook.com/1448100679/posts/10225054466135991/?extid=0&d=w

*

ואם תהיתם מה אני עושה בימים אלה – אז התשובה היא זום. ציירתי את עצמי ממסך המחשב בזמן שיעור אקוורל (בעיקר האוזניות והמיקרופון יצאו דומים לעצמם, ותודה לאיריסיה על הצילום). וכשאני לא בשיעור אקוורל בזום, אני בזום לצורכי עבודה.

אפשר להקליק על התמונה להגדלה

*

אלה הם חיי.

נשק וסע (או: שלום כיתה א')

לא, אני לא אכתוב על מהומת פתיחת שנת הלימודים אצלנו. רק אציין נסיבות מקילות: זה לא קל להחליט החלטות בתנאים כאלה. לא הייתי רוצה להיות במקום מי שצריכים להחליט. וזה בלי קשר לעובדה ששר החינוך אצלנו הוא מעצבן ברמות על. ליבי ליבי לרוני גמזו, שנלחם בגבורה מול תחנות רוח, ולפעמים גם מצליח.

ומכאן – ישר לסין:
על דף הפייסבוק של עופר מסין כתבתי כבר כמה פעמים. היום הוא מספר על היום הראשון ללימודים של בנו הקטן. כן, גם בסין מתחילים ב-1 בספטמבר. יש הוראות מדויקות וקשוחות על איך מותר להיפרד מן הילד (רמז: מאוד מהר – אומרים שלום וזהו), והסינים, בניגוד לישראלים, מצייתים בקפדנות. עופר מסין, שהוא הרי עופר ישראלי, מנסה להביע התקוממות, אבל אשתו הסינית לא מרשה, והוא שומע בקולה. גם הילד הקטן מציית בלי תלונה.

אבל זה לא מונע מעופר מסין לשקוע בזיכרונות. ביומו הראשון בכיתה א', בארץ הקודש, הייתה אימו בשמירת היריון, ומי שלקחה אותו לבית הספר הייתה ברברה השכנה. הוא מספר שהמורה פקדה על הילדים לנפנף לאבא ואימא לשלום, ומוסיף: "ועד היום אני תקוע עם היד ככה באוויר כי ברברה זאת לא אמא שלי, חשבתי אז ולא ידעתי מה לעשות. לנפנף או לא." שזה המשפט שהכי נוגע לליבי בכל הפוסט של עופר מסין, למרות שכמעט כל משפט שלו נוגע ללב.

איך שלא יהיה, אחיו הצעיר של עופר מסין (ההוא שהיה אז עובּר בשמירת היריון) מספר לו עכשיו שבארץ קוראים היום לנוהל הפרדה המקוצר הזה בשם 'נשק וסע'. עופר מספר לאשתו, שמספרת להורים הסינים בבית הספר בווהאן, וכולם מתפעלים. בסין זה נחשב 'מילים רכות', וזה מקסים בעיניי ביותר. אגב, אני זוכרת שגם אני התפעלתי בפעם הראשונה שראיתי את החניות הזמניות-מהירות של ה'נשק וסע' הזה (הרבה אחרי שהילדים שלי כבר לא למדו שם).

אז התחילה שנת הלימודים. גם אני כבר שקעתי במצולות הכנת השנה הבאה אצלנו (מתחילים אחרי החגים), ועוד לא רואה את הסוף: בינתיים הכול יתנהל ממרחק, בזום, ואני שונאת את זה. לא הייתי בירושלים מאז ה-8 במרץ, ואני נורא מתגעגעת.

שתהיה שנה"ל תשפ"א טובה לכולנו.
והנה הקישור לפוסט של עופר מסין.

גלישת בוקר

לפעמים, בגלישת הבוקר שלי באינטרנט, אני מוצאת פנינים.

למשל היום. קראתי ריאיון (שפורסם נדמה לי ב'מעריב') עם יורם לס (לא בא לי להתווכח עכשיו על קביעותיו בענייני קורונה, אבל אני תוהה אם הוא אכן תמיד כל כך טועה ומטעה בכל מה שהוא אומר. לא משנה). בקיצור, משך את עיני משהו שהוא אמר שם דווקא בענייני פוליטיקה: שהיא "אומנות של ניווט בין קרחונים". זה כל כך נכון בעיניי, ולא רק לפוליטיקה. ואם להישאר בענייני קורונה – רוני גמזו הוא לא פוליטיקאי, אבל לא אתפלא אם גם הוא מרגיש כמי שמנווט בין קרחונים, והם חדים ומשוננים במיוחד.

*

ועוד באינטרנט, הבוקר: עופר מסין כותב בדף הפייסבוק שלו שהוא תוהה לאן נעלמו החלומות שהוא ואשתו רקמו על העתיד בעת שהיו סגורים ומסוגרים עם ילדיהם בבית, בווהאן, בחודשי סגר הקורונה. "אסור לנו לשכוח את החלומות", הוא כותב שם. וגם זה כל כך נכון.

אולי חלומות הם סם החיים.
למרות שאני חוששת שאני כבר שכחתי את כל חלומותיי, או לפחות את רובם.

יומן קורונה (13)

זהירות, היום פוליטיקה, וסליחה מראש.

לפני כמה ימים נתקלתי בפייסבוק בפוסט שהרגיז אותי יותר מדרך כלל. נטען שם ששמאלנים שלא הצביעו למשותפת נמנעו מכך בשל גזענותם, וקיבלו את עונשם עכשיו באמצעות מעשיה היפים של אורלי לוי ועוד כמה גיבורים כמוה.

אני גאה לבשר שלא הגבתי שם: מילאתי את פי מים וסכרתי אותו. לפני שנים אחדות נשבעתי לעצמי שלא אתווכח בפייסבוק על פוליטיקה, וזו בערך השבועה היחידה שאני מצליחה לקיים. יש עכשיו בפייסבוק המון יוזמות יפות ומשמחות שאני נהנית לצפות בהן ולסמן להן לייקים, אבל דיונים פוליטיים אינם בקטגוריה הזאת, ומוטב לי שאדיר מהם את רגליי.

אבל הרי לא להגיב בכלל אני לא יכולה. אז שיהיה כאן, לעיני קוראים חפים מפשע שאינם אשמים במה שקראתי בפייסבוק.

על הטיעון הנשען על התפיסה ש'כל מי שלא מצביע כמוני הוא גזען' אני אפילו לא אענה – זה לא ראוי לתגובה. אבל על אורלי לוי דווקא כן אענה.

מה שאורלי לוי עשתה הוא נורא. היא לקחה קולות של אנשים שדעתם ידועה, והשתמשה בהם בשביל לעשות את ההפך מדעתם. על זה אין כפרה פוליטית, ואני מקווה שהיא תיענש פוליטית. העובדה שלא האמנתי שהיא (ועוד כמה מחבריה) יכולה לעשות דבר כזה היא טעות פוליטית קשה מאוד שלי. את המסקנה הפוליטית שלי הסקתי, גם אם באיחור.

אבל מילה על המשותפת. כבר חודשים אני אומרת את זה, ולא מוצאת אפילו בדל בן אדם שמסכים איתי, ובכל זאת אומרת שוב: לא רואה במה המשותפת יותר טובה. היא לקחה את קולות המצביעים שלה והלכה והצביעה יחד עם נתניהו ויחד עם הקואליציה (יחד עם הקואליציה!) למען פיזור הכנסת (בנגלה הראשונה) – צעד שתוקע את כולנו כבר יותר משנה בלימבו שאין לו סוף. באמצעות הצבעתה היא נתנה לנתניהו שנוא נפשה להשיג את מבוקשו ברוב גדול. הוא היה משיג את מבוקשו בין כך ובין כך, אבל המשותפת נתנה לו את הרוב הגדול, שהוא בשבילו ניצחון מתוק. וזה עוד מספסלי האופוזיציה. מבחינתי, זה פשוט בלתי נתפס.

כמובן, יש לזה הסברים נורא אינטליגנטיים.
ראשית, אומרים לי, הרי זה תפקיד האופוזיציה: להפיל את הקואליציה.
על זה אני עונה: לא , תפקידה להתנגד לקואליציה. אם הקואליציה מבקשת להפיל את עצמה (וטעמה ונימוקיה עימה), האופוזיציה צריכה להפריע לה כמיטב יכולתה להשיג את מבוקשה.

ואז אומרים לי: אבל המשותפת עשתה זאת כדי לקבל יותר מנדטים!
על זה אני עונה: ברור. ואתם באמת חושבים שאורלי לוי לא מקווה לקבל יותר מנדטים? במילים אחרות, במה עדיפה זחילה X על זחילה Y? למה אחת מהן נחשבת, במינוח המכוער וההיסטרי המקובל במקומותינו, לבגידה – והשנייה לא? לא רואה מה ההבדל.

לא משנה. עכשיו שוב מדברים על בחירות רביעיות. מעניין מאיפה הם חושבים לקחת את הכסף הדרוש למימונן. עצתי לציבור הבוחרים לקראת הבחירות הבאות: אל תבקשו מהנציגים שלכם להבטיח הבטחות שהם לא יכולים לקיים. ולנציגים אני ממליצה לתת הבטחות בזו הלשון: 'לעולם לא אשב עם פלוני – בתנאי שתתנו לי מספיק קולות שיאפשרו לי לבחור עם מי אני לא יושב'. נורא פשוט.

אשר לי? שוקלת ברצינות מפחידה לא ללכת להצביע בנגלה הרביעית. מספיק. הבעתי את דעתי בקלפי שלוש פעמים. היא לא מעניינת אף אחד – לא את מי שהצבעתי עבורם, ולא את המחנה המנוגד להם. טרחה לבטלה. אולי אלך להצביע בפתק לבן. זה רעיון שקיבלתי מעל הפיקחון של סאראמאגו, שעוסק בדיוק בזה.
אז בפתקים הלבנים אנוחם. אולי.

ושיהיה בינתיים חג שמח.

*

ויהי ערב ויהי בוקר, יום שלושה עשר.