ועכשיו למה נעלמת

המממ. הייתי עסוקה. קודם העצלות הרגילה, שאותה תמיד קשה לתרץ, ואז קורונה, באיחור הכי אופנתי בעולם. עברה עליי בקלות משמחת ונגמרה, אבל ראש המשפחה נדבק ממני והיה ממש חולה, באמת כמו בשפעת ממש קשה, לא סתם צינון. מאז גם זה עבר, וקופת החולים שלחה כבר לשנינו אישורים שאנחנו מוחלמים וחופשיים לנפשנו, ואם לחשוב על יתרונות, אז ממה שהוסבר לי, בשבוע-שבועיים הקרובים (ואולי קצת יותר) אנחנו לא יכולים להדביק ולהידבק בקורונה, ויש בזה תחושת חירות שלא הייתה לי כבר כמעט שלוש שנים.

נשארו הספקולציות: איך זה שאני, עלה נידף שכמותי, צלחתי את זה בכזאת קלות, בעוד שראש המשפחה האמיץ והגיבור נפל קשות, וכל זה בזמן שהסטטוס החיסוני שלנו זהה, ושנינו קיבלנו את החיסון האחרון לפני פחות מחודשיים (ההוא שנקרא 'חיסון ביוולנטי', ושאני קוראת לו 'אמביוולנטי'. לא משנה). לאלוהים פתרונים.

וגם על אלוהים כעסתי קשות, שסידר לנו חנוכה (החג היפה בשנה!) כזה גרוע. בתור עונש רק הדלקתי את הנרות, בלי לברך ובלי לשיר, שאלוהים יבין כמה הרע לעשות. עונש. רק בנר שביעי-שמיני כבר ניכר שיפור בכל החזיתות, שאז התרציתי ואפילו שרתי שיר אחד, אבל בלי 'הבה נרימה' החביב עליי, ובלי 'באנו חושך לגרש', וכמובן בלי רקיעות הרגליים ('סורה חושך', וכו'). עד כדי כך כעסתי.

למרות שהיינו יכולים להשתמש בקצת גירוש חשיכה, כי מה שקורה במקומותינו לאחרונה (א-פרופו הרכבת הממשלה החדשה) באמת נראה מבהיל. אומנם אני חושבת שהרוב זה דיבורים ואוויר חם והפגנות שרירים, ושכלום לא ייצא מזה, אבל אפילו לזה צריך שיהיה גבול מסוים, וחבורת הבריונים שחושבת שמותר לה לשנות את האין-חוקה במדינה הזאת ולכופף כל כלל וכל נוהג רק כדי שיתאים לצרכיה המטורללים, בלי שהיא בכלל מבינה מה היא מעוללת – כבר באמת הגזימה. בניגוד לכל העולם ואשתו, אני לא נתברכתי בכושר נבואה, ולכן לא יכולה לקבוע בביטחון מה יהיה, אבל כן יכולה לומר בביטחון, שעכשיו זה נראה רע. ונזכרת כל הזמן ביוסי שריד, שכתב פעם על מעלליה של ממשלה אחרת של נתניהו, והשווה את חבריה לשודדי ים, ואת ראשה לקברניט נפחד שמסתתר בירכתי האונייה.* משהו כזה, ומתאים בול גם להיום. כתבתי על זה אי-שם ואי-אז בבלוג, אולי אפשר למצוא את זה לפי התגית 'יוסי שריד'. ואיזה כיף זה כשיש אינדקס.*

בינתיים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל: הפעם לא רק אחותי הבוסטונית, אלא אפילו הילד שלי עם אשתו החדשה. בתחילה הפריעו הנהלים הקפדניים של קורונה הזאתי למפגשים המשמחים, אבל משהחלימו כולם תוקן גם העניין הזה. כמאמר חז"לינו, צריך סבלנות (הה, אורך הרוח הנכסף. אין לי כלום מהסעיף הזה). אז בסוף פגשנו גם את כלתנו הטרייה, ושמחנו בה מאוד ונחה דעתנו.

עכשיו שענייניי מתחילים לחזור לשגרתם, שבתי לבלבולי המוח בבלוג. עדה ק. בינתיים שותקת, אירועי הקורונה היממו אותה, והיא עוד לא שבה לפעילות מלאה. אבל לא אלמן ישראל, Stay tuned.

[*בדקתי: לא שודדי ים אלא 'ריקים ופוחזים', ולא הירכתיים אלא בטן האונייה.]

דרכי נועם

אי אפשר להתעלם בימים אלה מפועלו של אבי מעוז ממפלגת נועם – אבל כבר נאמר ונכתב על כך מספיק, אין לי כוונה לחזור על הדברים. ובכל זאת, על שם המפלגה שלו, 'נועם', יש לי כמה מילים לומר.

אני לא יודעת מה הביא את המפלגה לבחור דווקא בשם הזה, אבל מניחה שזה קשור לפסוק מספר משלי (ג' 17), "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". בוויקימילון מצאתי פרשנות שעל פיה "דרך התורה הינה ללכת בדרכי נועם ומטרתה הבאת שלום, לנהוג בצורה מכבדת ומנומסת." אני מניחה שאבי מעוז מכיר את הפסוק הזה ואת המדרשים עליו יותר טוב ממני.

לקראת יום הולדתו השלושה עשר ליוויתי את הילד שלי לבית הכנסת שתי שבתות בחודש, כדי שילמד משהו על טקס העלייה לתורה הצפויה שלו. בחרנו בבית כנסת קונסרבטיבי, ואני חוששת שאני התעניינתי בנעשה בו קצת יותר מהילד, ואהבתי ללכת לשם. הכי אהבתי את החלק שבו מחזירים את ספר התורה לארון, ואז כל הקהל (כולל נשים) שר על תורת חיים ועל דרכי נועם ונתיבות שלום, ואף מבקש 'השיבנו ונשובה, חדש ימינו כקדם'. והיות שהיו שם גם נשים ששרו, הסיום הושר בשני קולות. אני אהבתי את השיר הזה וחיכיתי לו תמיד. לא ידעתי מנין לקוחות המילים, אבל מאז שיש גוגל, לא בעיה למצוא.

אני תוהה מה הקשר בין דרכי נועם ונתיבות שלום לבין האמירות של אבי מעוז ואוצר המילים שהוא משתמש בו. אני לא דתית, אבל יש בי לא מעט כבוד ועניין כלפי הדת, ואני מוצאת הרבה יופי בחלק מן הטקסטים שלה. לא מבינה איך אדם מאמין מרשה לעצמו לדבר (על מי שנבראו בצלם!) כמו שאבי מעוז מדבר, ולא יודעת איך הקביעה שאפילו יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אינה מרתיעה אותו. ומה שהכי נשגב מבינתי הוא איך מי שבאמת מאמין באלוהים בכל מאודו, יכול לחשוב שאלוהים דורש ומקבל את הרטוריקה האיומה שבה מעוז משתמש, ושנחוצים לו – הוא, שברא עולם בשישה ימים – סייעים וסגנים שיעזרו לו לממש את מצוותיו (בהנחה שאלה אכן מצוותיו). מה, אלוהים לא יכול לבד?

לא, כי זה באמת נשגב מבינתי.

האיש שלנו בווהאן

בין לבין שאלתי מאפליקציית עברית (הידעתם? קוראי ספריות ציבוריות יכולים לשאול גם ספרים דיגיטליים!) את ספרו של עופר דקל (הלא הוא עופר מסין, שעליו כבר כתבתי כאן לא פעם, וראו בתגית), האיש שלנו בווהאן. הוא מתעד שם את ימי סגר הקורונה שעברו עליו ועל משפחתו הקטנה בעיר ווהאן שבסין, העיר שבה החל הכול.

זה כתוב יפה מאוד ונוגע ללב, כמו שעופר מסין יודע לכתוב, ודי דומה לקטעים משלו שקראתי בזמנו בפייסבוק (אם כי הצטרפתי לקוראיו שם בשלב מאוחר יחסית של הסגר ההוא). זה קצת מורט עצבים לקרוא על תקופות קשות שהכרתי אישית (בשבילי זה לפעמים כמו לקרוא על תקופות הפיגועים הגדולים: זה מעיר מרבצם את כל השדים), אבל עופר מסין יודע להחליק את זה איכשהו, ולפזר מעל לכל זה כל כך הרבה חמלה ואנושיות, שזה מרגיע קצת.

היום קראתי את הקטע על בית חב"ד בצ'אנגדו שניסה לשלוח לעופר מזוזות (בדרך לא דרך, למרות האיסור). אני מצטטת כאן משהו קטן משם בעניין המזוזות, מחודש מרץ 2020 (אבל אין לי מספרי עמודים של ספרים דיגיטליים בעברית):

"… אבל אלה ימים משונים וזמנים קשים, ואני נאחז בכל מיני דברים. שואב כוחות. ואני מודה, המזוזות שעושות את דרכן אליי [מבית חב"ד] נותנות לי הרגשה טובה. לאמונה כנראה יש כל מיני דרכים לקנות אחיזה בלבבות. וגם להשגחה.

חוץ מזה אני אוהב את המילה להסליק. החיים שלנו סרט. אני עוזר להסליק מזוזות לעיר נצורה בגלל וירוס. אלוהים, אין ספק שאם אתה קיים, אתה חובב קולנוע." (ההדגשות שלי)

שאז אני מוכרחה לחייך. מעניין מה אלוהים היה חושב על תחביבו החדש.

*

ותצטרכו לסלוח לי שלא כתבתי כלום על יום השואה. וזה למרות שבערב יום השואה, אחרי הטקס, התעמקתי מאוד בחיפוש מידע בגוגל על השיר של גיא ההריגה פונאר ('שקט שקט בני נחרישה / כאן צומחים קברים'), שזכרתי במעורפל שיש לו (לשיר) היסטוריה מעניינת. ואכן. את הלחן היפהפה שלו כתב הפסנתרן אלכסנדר תמיר כשהיה בן 12, בגטו וילנה. אפשר למצוא בגוגל את כל המידע, הקלטות של השיר, וגם סרט שלם שעשו על כך. אז זה היה ערב יום השואה הפרטי שלי, וביום השואה עצמו הייתה לי כל כך הרבה עבודה (הייתי חייבת לגמור משהו בזמן) שלא התפניתי לכתוב עוד. וכבר הבא בתור, יום הזיכרון, עומד בפתח. איך הזמן טס.

סגר ב', פרק 3

יום הכיפורים תשפ"א. היום שיותר מכל דבר אחר גורם לי לייחל לקיצו. כל שנה, ואולי במיוחד השנה.

עם השנים אני מוצאת לי דרך למלא אותו בתכנים שמתאימים לי. לא צמה, אבל אוכלת הרבה פחות מכרגיל. שותה הרבה מים. אלוהים יבין. וגם אם לא – נראה לי שגם הוא צריך לכפר השנה על לא מעט עוונות. ומעט האוכל שאני כן אוכלת, והמים שאני שותה בנדיבות, מאפשרים לי לצאת לסיבובים הרגליים שלי.

אם יש משהו טוב שיצא מכל הקורונה הארורה הזאתי, על שפעת סגריה, חרדותיה ודכדוכיה, זו העובדה שאני מתוודעת בהדרגה אל כל מיני רחובונים קטנים, סמטאות וגינות ציבוריות וגני שעשועים בטווח הקילומטר (פלוס מינוס) מהבית. ההרפתקה הגדולה של ימים כאלה היא ללכת לגינה ציבורית ולשבת שם על ספסל, באוויר, בצל, ולהקשיב לציפורים המצייצות ולילדים המצווחים בעונג על המגלשות. זה החוצלארץ היחיד שלי, היציאה היחידה משגרה, הטעימה מן הטבע שממשיך סביבנו בכל עוזו, למרות הקורונה.

הבוקר, בעשר, יצאתי לסיבוב שלי. בצל עוד לא היה כל כך חם, ויש בריזה, באמת. והלכתי לגינה ציבורית די גדולה שאני מכירה רק קצת, וישבתי לי שם על ספסל בצל, קרוב לעץ תמר שהשיר אחת לדקה או שתיים פרי צהוב בשל מתוך האשכולות שבמרומיו. הקשבתי לציפורים ולקולות התמרים הנושרים, ולקולות המשאים-ומתנים המשפחתיים שעלו מן הבתים המקיפים את הגינה, ולקולות הילדים על מתקני השעשועים. אני אוהבת את כל הקולות האלה, כל אחד ומאפייניו. וגם הקשבתי לקול הנשימות שלי, ושלווה גדולה ירדה עליי פתאום.

קראתי פעם (נדמה לי שבלאכול, להתפלל, לאהוב), שהתפילה היא דיבור עם אלוהים, ואילו המדיטציה היא הקשבה לו. אני לא טובה במדיטציה, אבל מאוד מעריכה את ההקשבה לסוגיה, ובהדרגה מלמדת את עצמי להקשיב (לא רק לדיבורים או למוזיקה, שזה דבר שעשיתי תמיד). אני לומדת לנשום ולהקשיב לכל הקולות שמקיפים אותי ושנקרים על דרכי, ולא לחשוב כל הזמן את המחשבות החרדות והטורדניות שלי, שאני יודעת ומרגישה שהן הורסות כל חלקה טובה בבריאותי. עד כדי כך נהייתי שם שלווה, על הספסל המוצל, שהוצאתי אפילו פנקס זעיר ועיפרון ושרבטתי עליו כמה מילים של לא-פרוזה, ולא אכפת לי אם ראו והשתוממו.

אחר כך הלכתי משם והמשכתי בסיבוב הרגלי וקינחתי במעבר דרך הגינה הציבורית היותר רגילה שלי, זו שקרובה לבית. כבר היה חם מדי בשביל לשבת שם, אפילו בצל, אבל מאחד הבתים הסמוכים עלו פתאום קולות של מניין מתפלל, ואני חשבתי שזה מקסים (גם הקולות וגם היכולת להתגמש ולאלתר בשעת צרה), ולולא היה לי חם שם אולי הייתי חונה על ספסל ומקשיבה לתפילות העולות ומתערבבות בציוצי הציפורים.

בשובי ראיתי שבגדר החיה של הבניין שלנו פורחת היערה (שוב?), והיא מנוקדת בפרחים כחולים קטנים שאינני יודעת את שמם אבל מכנה אותם ביני לביני 'פרחי זכריני', כנראה שלא בצדק. כל הפריחה הפתאומית הזאת בסוף הקיץ! גם ציפור גן עדן פורחת אצלנו בצידי שביל הכניסה, אבל זה פרח שאני לא מצליחה להבין, והוא מלא ביותר מדי קוצים וזיזים ואני לא מתחברת אליו ולא מבינה לאן הוא ממריא. למרות הכול חשבתי לי שנתקלתי בטיולי בכמה דברים מעודדים, ואולי הם בכל זאת סימן טוב לבאות.

חתימה טובה לכולם.

סגר ב', פרק 2

(זה כבר כמו רשימת הפרקים בנטפליקס, מסודרת לפי עונות)

בילדותי תמיד אמרו אצלנו בבית שבכל מקום שיש בו שני יהודים, יש לפחות שלוש דעות. הם כל כך צדקו, למרות שאת הקורונה לא ידעו לדמיין אפילו בחלומותיהם הפסימיים ביותר.

אז עכשיו, במקום לעסוק במספר התקנים של צוות רפואי שיתווספו (אם יתווספו) לבתי החולים הקורסים (אם הם קורסים, הרי המידע המתקבל [אם הוא מתקבל] הוא כרגיל סותר) – במקום כל הנ"ל, מתווכחים על תפילות והפגנות. איש איש מהפוזיציה הצפויה שלו, כמובן, ולכן הוויכוח מייגע במיוחד, כי הרי ברור מה כל אחד יגיד עוד לפני שאפילו פצה את פיו (אם כי קלמן וסגל הפתיעו אותי אתמול כשהתרגזו בתוכנית שלהם על המתפללים הגודשים את בתי הכנסת; מודה שזה לא היה צפוי).

אם מוותרים לרגע על האידיאולוגיות, העקרונות הקדושים ושאר ירקות, אפשר להגיע לעובדות מאוד פשוטות:

• הפגנות וחופש הדיבור הם מיסודות הדמוקרטיה.

• חופש הפולחן – כנ"ל.

• בימי קורונה לא טוב להתקהל. בטח לא בחללים סגורים.

• רצוי לא להגזים בהתקהלות גם תחת כיפת השמיים. אפילו אם יש סיבה טובה.

• בחברה דמוקרטית ואחראית, לא צריך לחכות שהשלטונות ינחו, יצוו, יגבילו ויענישו. אפשר פשוט להפעיל שיקול דעת אחראי, איש איש לעצמו.

מסקנה מכל הנ"ל: שכולם יפעילו שכל ישר ואחראי, בלי לחכות שהכנסת והמשטרה יעשו זאת במקומנו. שיתפללו בעיקר בחוץ, ורק מעטים בפנים. וגם בחוץ – בזהירות. על המרפסות, על המדרכות, באיי תנועה ובפארקים. אלוהים נמצא בכל מקום (ולא, אני לא לועגת), הוא ישמע גם מהמרפסת. אפילו מהמטבח שלי הוא שומע (ניסיתי לא פעם). ושייזהרו עם ההפגנות. שיתחלקו לגשרים רבים, ושלא יתקהלו עד צאת הנשמה בבלפור.

אפשר גם להיות יצירתיים בהפגנות. דגלים שחורים, אם רוצים, אפשר לתלות במרפסות, בחלונות, על המכוניות הנוסעות, על ספסלים ברחוב. מה שתרצו. מכירים את המפעל של הדלקת נר נשמה באינטרנט? אפשר להניף דגל שחור גם שם. או דגל אחר. או שלט. הראש היהודי טוב בלהמציא פטנטים – אז קדימה, תמציאו. תאלתרו. תצאו מהחריץ של התקליט ותעברו לחריצים אחרים. רק אל תתקהלו. תלכו בקבוצות קטנות, ועם מסכות, למען השם. גם מזג האוויר משתפר, הן כבר פחות ממררות את החיים, אז קדימה.

וחוץ מזה, הטיעונים בנוסח 'אם לו מותר, אז גם לי', ו'הוא התחיל' הם נחמדים מאוד בשביל גן ילדים – אבל בואו, כבר עברנו את הגיל. ואולי הגיע הרגע לגלות גם קצת נדיבות אחראית: אני מוותר קצת, בוא תוותר גם אתה. אפשר לנסות.

ושנהיה בריאים ונצא כבר מהברוך הזה, כי זה עולה לכולנו בבריאות, ולא רק על נגיף קורונה אני מדברת.

מעורבב

בכל הזמן היחסית-ארוך הזה שלא כתבתי (בלי סיבה מיוחדת,  ככה יצא) קרו כל מיני דברים.  בין השאר התחתנה לוסי אהריש עם יהודי,  מה שגרר כמובן אי-אילו תגובות נסערות.  יש חברי כנסת שחושבים שזה תפקידם להתערב אפילו בזה,  אלוהים יודע למה.  הגדיל לעשות אורן חזן,  שאותו לא אצטט,  מפאת כבוד הנייר וכבוד המקלדת.   וגם מפאת כבודה של לוסי אהריש,  שאהדתי נתונה לה גם משום שיש יותר מדי אנשים שמשוכנעים שהם יודעים יותר טוב ממנה איך היא צריכה להרגיש,  ומתעצבנים כשהיא מחליטה לבד איזו הרגשה מתאימה בשבילה.

החשש הזה מהתבוללות,  אף שאפשר להבין את מקורו ואת מניעיו,  הוא די מביך,  בעצם.  אני תוהה איך ייתכן שמי שהתחנכו על ברכי הדת הכי מופשטת בעולם,  זו שפוסלת כל פסל וכל תמונה,  עדיין סבורים שבתמציתה היא עניין גנטי גרידא,  ואינם לוקחים בחשבון את בסיסה הרעיוני  –  ההוא שמעלה על נס את חשיבותה של דרך ארץ על פני תורה,  ומנחה הנחיות כאלה ואחרות בעניין היחס לגר,  ליתום ולאלמנה,  ועוד כהנה וכהנה.

למרבה הצער אכן נדמה לעתים,  ממש כפי שחושש אורן חזן,  שהיהדות הולכת ומתמעטת במקומותינו לאחרונה  –  אבל לא בגלל נישואי תערובת היא מתמעטת,  אלא דווקא בגלל השקפת עולמם הקולנית של טיפוסים כמוהו.

ומזל טוב ללוסי ולבחיר ליבה.

כדי שאלוהים יבין

בלילות האחרונים אני חולמת הרבה על בנייה,  בניינים,  מסדרונות,  פתחים ומעברים.  זה מוזר למדי,  כי אין לי איזו נטייה ידועה לאדריכלות.  אולי זה קשור למהומה הבלוגוספרית האחרונה  –  סגירת ישרא שמשפיעה על כולנו,  והמעברים לפלטפורמות חדשות שנגרמים בגללה.  בלוגים חדשים מוקמים ונבנים עכשיו כל העת,  והם סוללים את דרכם בשבילֵי הבלוגוספרה.  מטבע הדברים,  זה גורם גם לי לחזור ולהרהר איפה הכי טוב.  זה מסוג השאלות שאין עליהן תשובה ברורה,  מלבד התשובה הרגילה המוכתבת על ידי כוח האינרציה:  הבית הנוכחי,  שעוד מעט ימלאו שלוש שנים למגוריי בו,  איננו נקי ממגרעות  –  אבל הוא בכל זאת בית.

בלי קשר,  ועם ספויילרים:

[אגב,  את עניין הספוילרים אף פעם לא הבנתי.  זה באמת חשוב בנוגע לספרים?  אפילו לספרים נטולי עלילה לחלוטין? לא משנה.]

בפרק 'תפילת הגשם' שבספר גינת בר מטפל מאיר שלו בנושא כאוב במיוחד במקומותינו:  המחסור במים.  דומה שהוא תמיד רלוונטי ואקטואלי,  במיוחד השנה.   הפתרון לבעיה הוא כמובן תפילה, ולמרבה המזל  "בדרך כלל אזרחי ישראל ערים למחסור במים,  וגם מי שאינו דתי מתפלל לגשם" (עמ' 118).

אלא שהתפילה,  אם רוצים שתהיה אפקטיבית,  חייבת להיות מנוסחת כהלכה  –  ומשום כך צריך לפרט בה בדייקנות  "את סוג הגשם הרצוי,  מִשכו ומקומו,  באופן שאלוהים יבין" (עמ' 121).  במקרים שבהם אלוהים אינו נענה לתפילותיו בנידון,  מתוודה שלו שהוא איננו מהסס לפנות גם לזאוס ולבעל,  כי הוא "בעד עקרון התחרות" (עמוד 121).

מה שמזכיר לי את פנייתי שלי לאלוהויות השונות לפני החתונה של הקטנה    –  דווקא לא בהקשר של תפילה לגשם נוכח הבצורת-הגרועה-מזה-ארבעים-שנה-שעליה-הוכרז-לאחרונה,  אלא סתם בבקשה לסדר לנו מזג אוויר נסבל בצהרי יום קיץ.  כי בין כל הכל-יכולים האלה,  יש סיכוי שמי מהם יתרצה ויתנדב לעזור.  ואם לא יועיל,  לא יזיק.

מה אני אוהבת בכל הנ"ל?  שלמרות הציניות המגַחכת שיש בזה,  יש כאן בכל זאת גם איזו אמונה תמימה ונקייה שאפשר לפנות לעזרה ושיש גם סיכוי לקבל אותה מדי פעם.  ושהשמיים לא תמיד ריקים.

ובאמת אחרי שקראתי את הפרק ואהבתי אותו ירד כאן אתמול מבול לא רע.

סנילית

היות שאתמול מלאו לי בדיוק שישים ואחת שנים (שזה באמת מזעזע),  נראה לי שמותר לי כבר לגלות סימנים של סניליות ולחזור על עצמי מדי פעם ולשכוח שכבר אמרתי דבר זה או אחר.  למרות שהילדים שלי טוענים כבר די הרבה שנים שזה קורה לי כל הזמן:  כשאני שואלת משהו הם מלינים שכבר שאלתי קודם,  וכשאני מספרת משהו הם מגחכים שכבר סיפרתי קודם.

אבל עכשיו,  בגילי,  זה כבר רשמי וחוקי.

אז על ענייני האקטואליה הקשים והמעציבים יש לי להגיד רק את מה שכבר אמרתי קודם,  ואפילו פעמיים (לפחות):  פעם אחת בבלוג הקודם,  ופעם אחת אי-שם כאן.  ובכל זאת אחזור על זה שוב עכשיו,  וזו אפילו לא מאה-אחוז-סניליות, כי אני כן זוכרת שכבר אמרתי את זה. היות שכך,  אני לא יודעת להגיד אם זה יותר או פחות גרוע (מסניליות).

לא משנה.

*

בְּעֶצֶם
מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי
אֶת עִנְיָן הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.
כַּמָּה דָּם שׁוֹפְכִים שָׁם,  לְמַעֲנָם,
אֵלֶּה,  וַאֲחֵרִים.
וַאֲנִי דַּוְקָא מְדַבֶּרֶת לִפְעָמִים
אֶל הָאֱלוֹהִים
מֵחַלּוֹן הַמִּטְבָּח שֶׁלִּי,
מוּל עַלוַת-הָעֵץ
הָרוֹעֶדֶת בְּרוּחַ הַבֹּקֶר.
וּמִדֵּי פַּעַם,
כְּשֶׁאֵינוֹ עָסוּק בְּאַלְפֵי עִנְיָנִים,
אֱלוֹהִים מִתְפַּנֶּה
וְעוֹנֶה.

חסרה

הרבה זמן דחיתי את הקריאה של Elizabeth is Missing (אליזבת איננה,  מאת Emma Healey). דמנציה של הגיל המבוגר,  עם או בלי אלצהיימר,  נראית לי אחד הדברים הכי מפחידים ואכזריים ומדכאים שיש,  אז ניסיתי להתחמק.  אבל בשבוע שעבר מצאתי אותו בספרייה (וזה לא דבר של מה בכך,  כי הוא מאוד מבוקש),  והתחלתי לקרוא.  ובינתיים הוא נורא יפה,  גם אם עצוב להפליא.

אינני יודעת איך יכלה המחברת,  שהיא כבת שלושים,  לדעת מה מתרחש בתוך מוח שהולך בהדרגה לאיבוד.  ייתכן שהיא טועה,  ולא זה מה שקורה בו.  אבל יש בטעות שלה (אם היא באמת טועה) משהו כל כך אנושי וחומל וכמעט אופטימי,  שאי אפשר להישאר אדישים אל מולו,  ואי אפשר שלא לשאוב ממנו גם מעט נחמה.

כמו שקורה לעתים תכופות,  מסתבר שגם כאן אין את מי להאשים.  לא את המבוגר הדמנטי,  שמוחו הולך ומתפרק,  ולא את סביבתו שמנסה איכשהו לשרוד מולו.  מה שמביא אותי שוב להרהר קצת באלוהים.  דמנציה (כדי לא לומר את השם המפורש,  כלומר אלצהיימר) היא אחד הטריקים הגרועים ביותר שאלוהים מפעיל על בני אדם,  לפחות כשמתבוננים בזה מנקודת הראות של אנשים צעירים ובריאים (אבל האם זאת נקודת הראות היחידה שבאה בחשבון?)  ולמרות זאת,  אי אפשר להאשים אותו:  אנשים שמאמינים בו לא יבואו בטענות אל שיקול דעתו,  כי הוא הרי יודע הכול הכי טוב ואין להרהר אחרי מעשיו.  ואתיאיסטים לא יאשימו אותו,  כי הוא בין כך ובין כך לא קיים בכלל.  וכך הוא הולך ועושה את הדברים האיומים הללו,  ולא נשאר אף אחד שיקרא אותו לסדר.

לא פוליאנה

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.