פרק מטלטל במיוחד בעונה השלישית של הסדרה 'הכתר' עוסק באסון בעיירת הכורים הוולשית אברפן ובתפקוד של המלכה אליזבת בעקבותיו. כמי שהקפידה על קוצו של כל יוד בנוהלי הכתר, ומעבר לזה התברכה באופי מאופק (מדי), לא הייתה מסוגלת להפגין את רגשותיה בעקבות הטרגדיה, וזכתה משום כך ללא מעט ביקורת. היא עצמה, אגב, הייתה שותפה לביקורת הזאת עליה – ובשיחה נוגעת ללב שהייתה לה בעניין עם ראש הממשלה דאז, הרולד וילסון, הוא ניסה לנחם אותה ואמר לה משהו על תפקידם של מנהיגים. מנהיגים, לדבריו (בציטוט לא מדויק), אמורים ליישב יותר משברים מן המשברים שאותם הם מייצרים.
ברוח הימים האלה אי אפשר לי שלא לחשוב על המנהיגים שלנו (פחות או יותר על כולם), שהייתי שמחה לשלוח לשבת לבד בחושך כדי להרהר בחטאיהם, כמו גם בשאלה האם הם עוסקים בפתרון משברים או ביצירתם, והאם בכלל אפשר לטעון שהם מקיימים משהו מדברי התבונה שהושמעו בפני המלכה אליזבת לפני למעלה מחמישים שנה.
הם מן הסתם לא יישבו בחושך ולא יהרהרו ולא יתביישו, אבל התשובה הפרטית שלי לשאלה אם הם עושים את המוטל על מנהיגים היא לא ולא, באלף רבתי.
__________________
עריכה מאוחרת:
מוסיפה כאן קישור לשיר ולשי מפורסם המושר בפי מקהלת גברים. נראה לי שהוולשים די מפורסמים במקהלות כאלה, פעם אפילו ראיתי סדרה שלמה על מלחין ולשי שכתב בשבילן שירים. זה אומנם שיר אהבה, אבל משהו בו מתקשר לי אל הפרק בסדרה שעליו סיפרתי, ומי שיראה את הפרק אולי יבין למה. והוא יפהפה בעיניי.
הנה.
בלוגיעדה 