קיבוץ גלויות

בספר Vinegar Girl של אן טיילר, פיוטר אומר לקייט:

Why Americans always begin inch by inch with what they say?… They must begin every sentnece with 'Oh…' or 'Well…' or 'Um…' or 'Anyhow…' They start off with 'So…' when there has been no cause mentioned before it that would lead to any conclusion, and 'I mean…' when they have said nothing previous whose significance must be clarified. Right off from a silence they say that! 'I mean…' they begin. Why they do this?" [ p . 103

וכך,  בבלי דעת,  הוא מדבר על סמני שיח,  שבהם אני שקועה עכשיו בין כך ובין כך עד צוואר.  משעשע. 

*

בלי קשר,  לא-פרוזה משלי:

אחד-אחד נצנח
בחול הרך
שבשולי הדרך.
הנותרים
ימשיכו בלעדינו.
אַחַר
לא ייודע עוד כלל
דבר היותנו

*

Windy morning:

סחופי-רוח,  הברושים, 
ניצבים אלכסונית,
–  And yet
,Holding their ground
.Won't give in
.Solid

*

כמו רבים וטובים, גם אנחנו התחלנו לצפות בסדרת הטלוויזיה 'החברה הגאונה', המבוססת על הראשון מתוך ארבעת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (זהירות, ספוילרים). קוראי הבלוג מן הסתם זוכרים כמה הרביתי להתלונן על הספרים, על כן אין סיבה מיוחדת לחשוב שאני משתגעת על העיבוד לטלוויזיה: אני לא. אבל בניגוד לנוהג המקובל, אני לא אומרת ש'הספר יותר טוב' (כי הוא לא). והסדרה לא מקלקלת לי כלום, להפך: היא מפרידה בין העיקר לטפל, מסננת החוצה את מה שפחות חשוב, מדגישה את מה שחשוב, עושה לי סדר בראש בכל הנוגע לאוקיינוס הפרטים של הטטרלוגיה הזאת. אגב כך היא מזכירה לי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה הראשונה (בושות, עדה ק.).

לילה שבסרט יותר מקסימה מזו שבספר: גם לילה הילדונת הקטנה, וגם לילה הנערה. אלנה, לעומת זאת, היא אותה אלנה: איטית, מהוססת, פסיבית, דיכאונית, לא מבריקה משום בחינה. אולי זה רק אני ורשעותי הידועה לשמצה, אבל באמת יש בה משהו שאין לי סבלנות אליו.

התפאורה דומה יותר לזו של הצגת תאטרון מאשר לתפאורה של סרט. זה מוזר בעיניי, וקצת מפריע – אבל אולי זו מסורת הבימוי האיטלקית, מה אני יודעת.

והשפה. הסדרה דוברת איטלקית, אבל רוב הזמן מדברים שם בדיאלקט של נפולי (?), שגם מוזכר תכופות בספר. יש לי אי אילו ידיעות קלות באיטלקית, אבל הדיאלקט הנפוליטני הוא סיפור אחר: רוב הזמן זה בכלל לא נשמע כמו איטלקית, ואני בקושי מזהה בו מילים מוכרות. אני עוקבת אחריו בסקרנות וכבר מבינה כשאומרים 'לא יודע/ת': זה ביטוי שימושי מאוד כשמנסים להבין שפה לא מוכרת.

ונינו? הו, נינו. הוא כבר הופיע פה ושם, ברפרוף, וטרם גרם לצרות מיוחדות. אבל אני סומכת עליו, בהמשך הוא כבר יקדיח את התבשיל, אין לי ספק בזה.

הפכפכת

נכון שאמרתי שלא אהבתי את 'החברה הגאונה'.  באמת לא אהבתי.  הגעתי לסופו אתמול,  ודי נשמתי לרווחה.  ואז,  כדרכי בקודש,  הלכתי הבוקר לספרייה וחיפשתי ומצאתי ושאלתי את ספר ההמשך.

אני באמת לא מתה על איך שהספר הזה כתוב  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.  זה כמו סדרת הטלוויזיה שאנחנו צופים בה לאחרונה,  'הרומן' (The Affair).  אני חושבת שהיא עשויה בטעם רע,  ושככל שהעלילה מתקדמת היא גם נעשית יותר ויותר הזויה  –  אבל אני סקרנית לדעת מה יקרה הלאה,  אז ממשיכה לצפות (בינתיים הגענו למקסימום שאפשר,  כי גם בארצות הברית הפרקים עכשיו מתחדשים לאיטם).

מי החברה הגאונה? לילה אומרת בפירוש, לקראת סוף הספר הראשון,  שאלנה היא החברה הגאונה שלה.  אני בעד לקחת ברצינות את מה שגיבורי ספרים אומרים,  כי אני יוצאת מן ההנחה שהם לא אומרים את זה סתם.  ובכל זאת אני חושבת שללילה יש יותר שכל,  מכל הבחינות.  זה כנראה לא ימנע ממנה להרוס לעצמה את חייה.  ובכל זאת.

איך שלא יהיה,  החברה הגאונה תצטרך לחכות כמה ימים (נראה לי שלא הרבה),  כי אתמול התחלתי את 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.  מסתבר שאני די מתה עליו.  אני שקועה עכשיו בהכנות לקראת שנת הלימודים הבאה,  שתכלול קורס שיש לו נגיעה גם לפרגמטיקה,  ופתאום גיליתי שכל התאוריות שאני קוראת עליהן בספרים המקצועיים החכמים מתממשות לנגד עיניי בספר החינני הזה.  כי הפרגמטיקה עוסקת בין היתר בניסוח החוקיות שמאפשרת לשומע ולקורא לפענח מסרים סמויים,  שאינם מובעים במילים  –  וזה בדיוק מה שהילד המקסים שבסיפור לא מצליח לעשות,  והיות שהוא גם סופר-אינטליגנטי,  הוא מסביר בדיוק למה.  אני חושבת שאכניס את הספר הזה לרשימה של קריאת הרשות לקורס.

בכלל פרגמטיקה היא להיט של ממש בתחום הבלשנות.  היא מושכת עכשיו אינסוף תשומת לב.  בשל העובדה שהיא מתאמצת לנסח באופן מדעי עניינים שהם בעצם מובנים אינטואיטיבית לרוב האנשים,  אני נוטה להתייחס אליה קצת בביטול,  ואפילו רואה בה 'בלשנות לייט'.  אני מקווה שאלוהים יסלח לי על זה מתי שהוא.

א-פרופו בלשנות:   באתר של העצומות (אינסוף עצומות יש שם,  באמת) התארגנה מחאה של בלשנים נגד חוק הלאום  –  ליתר דיוק,  נגד הסעיף המבטל את מעמדה של הערבית כלשון רשמית  –  וחתמתי עליה.  אחר כך ראיתי שעירית לינור,  שדווקא אומרת לפעמים דברי טעם,  לעגה ספציפית לעצומה הזאת.  האמת ששלא כצפוי,  לא נעלבתי,  כי לא אכפת לי מה אומרים על זה (הקטנה לימדה אותי בילדותה את המשפט הבא,  שאני מפעילה עכשיו בכל מיני הקשרים של החיים,  בנוגע לכל מיני אנשים:  'אמא,  האמת שדעתך לא חשובה').  אבל חשבתי שאנשים כנראה לא מבינים שהבלשנות של היום נעשתה מאוד מעורבת בחיי החברה מסביב (דרך הפרגמטיקה הנ"ל וגם דרך ענפים נוספים שלה),  ושבלשנים באמת יודעים דבר אחד או שניים על התפקיד החברתי,  הקהילתי,  הלאומי  והפוליטי של שפות (אם כי לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יודעים).

את הפוסט הזה כתבתי ישר בדף העריכה של הבלוג,  בלי ניסוח מקדים וגיבוי במחברת.  מה שמוכיח שוב שהעולם מידרדר והולך, זה ברור לי לגמרי.

חוטים סמויים

אז לא נעים להודות:  זה לא משתפר לי עם החברה הגאונה.  אני כמעט באמצע,  ומשתדלת בכל כוחי להתמיד,  שאז אולי אראה את האור המובטח.  בינתיים כלום לא קורה,  ואני פשוט לא מצליחה להבין על מה כל המהומה (פרנטה-מאניה קוראים למהומה הזאת,  כך נכתב על עטיפת הספר  –    ואני,  כרגיל,  בהיותי המוזרה-מן-המאדים,  לא שותפה לה).

אבל יש שני משפטים שבכל זאת אני רוצה לדווח עליהם.

נתחיל מן הרע:
אלנה מדווחת ללילה על מסעה אל העיר הגדולה ואל שפת הים,  ועל כמה שזה היה מופלא.  לילה לא מתעניינת.  וכך מתארת אלנה את אדישותה של לילה:   "הסיפור שלי היה בשבילה ברגע זה רק אוסף של אותות חסרי-תכלית בחללים חסרי-תכלית" (עמ' 138).
שכך בדיוק אני מרגישה בקשר לספר:  אוסף של אותות חסרי תכלית בחללים חסרי תכלית.  לא מבינה לאן הם מכוונים.  נורא ומרושע בעיניי שמשפט שכתבה הסופרת מתאים כל כך לתיאור ספרה שלה. נשבעת שלא התכוונתי להיות מרושעת.

ולמשהו טוב יותר:
בעמ' 108,  לילה מסבירה לאלנה איך להבין משפט לטיני ואיך לתרגמו בלי לחפש במילון את כל המילים הלא ידועות בדיוק בסדר שבו הן מופיעות במשפט.  בבלי דעת מנסחת כאן הילדה הזאת,  שלמדה בבית הספר רק שנים ספורות ביותר (ושלומדת לטינית לבדה),  את העקרונות העמוקים ביותר של התחביר  (ואת עדיפות הסדר ההיררכי על פני הסדר הלינארי):

"תקראי קודם את המשפט השלם בלטינית,  ואז חפשי בו את הפועל.  לפי הגוף של הפועל תגלי מה הנושא,  וברגע שיהיה לך נושא,  חפשי את המשלימים,  את המושא המשלים,  אם הפועל הוא יוצא,  ואם לא,  אז משלימים אחרים."

וכך,  מתוך אינטואיציה,  היא מזהה את החשיבות הבסיסית של הקשרים התחביריים הסמויים מן העין  –  בראש ובראשונה הקשר הפרדיקטיבי שקושר את הנושא והנשוא,  שבלעדיו אין משפט,  ואחר כך מתפנה אל הקשר שבין הפועל למשלימיו,  ונראה שהיא מבחינה גם בין משלימים מוצרכים לשאינם מוצרכים.  בחושיה הבריאים היא תופסת שמבחינת ההיררכיה התחבירית,  משלימי השם הם בדרגת חשיבות משנית,  ולכן לא תמיד חייבים לחפש את משמעותם במילון:  קודם צריך לראות את השלד של המשפט,  ורק אחר כך להתפנות לקישוטים ולתוספות.

מה שהיא כנראה לא מבינה הוא שבלטינית יש יחסות,  שבעצם מסמנות את הנושא,  למשל,  בלי קשר לזיהוי הגוף שבפועל,  ובכלל מסמנות את התפקידים התחביריים של כל היסודות הלא-פועליים של המשפט.  אולי זה משום שהיא בסך הכול ילדה קטנה שלומדת לטינית לבד,  ואולי זה משום שפרנטה,  שכותבת את הילדה הזאת,  אינה יודעת זאת בעצמה.

מכל מקום,  מה שלילה אומרת כאן הוא כל כך נכון בעיניי,  שאני אפילו משתעשעת במחשבה להעלות את הציטוט הזה (עם קרדיט,  כמובן) לאתר השיעור שאתחיל לבנות בקרוב לקראת שנת הלימודים הבאה.  מי היה מאמין שאפשר ללמוד תחביר מרומנים נפוליטניים.

וזה גם מזכיר לי איך המורה שלנו לאמהרית,  אי-אז בימים,  לימד אותנו לתרגם משפט אמהרי:  להתחיל בנושא שבתחילת המשפט,  ואז לדלג לפועל שנמצא תמיד בסוף (רחוק מאוד מן ההתחלה,  כי המשפטים האמהריים ארוכים מאוד),  ואז לחזור אחורנית  ברוורס,  צעד אחר צעד (או שמא  צעד לפני צעד),  עד שמגיעים חזרה לנושא.

לטינית כמובן איננה אמהרית,  ואי אפשר להפעיל על שתיהן את אותה השיטה.  אבל בשתיהן צריך לתת את הדעת לקשרים התחביריים ההם,  שהם אמנם סמויים מן העין (כאותן קרני לייזר של מתקן אזעקה המגן על פריט יקר במוזיאון,  כמו בסרטים),  אבל נוכחים שם כל העת,  בחושך,  ולא מומלץ להתעלם מהם.

קראתי שיש עיסוק נרחב בשאלה מי מן השתיים  –  אלנה או לילה  –  הן בעצם 'החברה הגאונה'.  נראה לי שיש מצב ששתיהן.  ויש שאומרים שאלנה.  אני יכולה להעיד שאני מעדיפה את לילה,  שנראית לי מהירת תפיסה ואמיצה,  ובמיוחד מסוגלת לחשיבה עצמאית,  בראש שלה,  גם אם זו חשיבה מבודדת ולא מקובלת.

אם כי אין זה מן הנמנע שהעדפתי נתונה לה פשוט בזכות מה שהיא אמרה על תרגום משפטים מלטינית.

היא הוא

התחלתי לקרוא את החברה הגאונה,  הספר הראשון בטטרלוגיה  הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה (שהוא שם העט של המחבר/ת).  בינתיים אני לא אוהבת אותו.  הוא מייגע ועתיר שמות ולא נוגע ללבי בשום צורה. עוד לא מצאתי בו אפילו משפט אחד שהרגשתי צורך להעתיק למחברת כדי שלא אשכח.  אבל אולי זה בגלל שאני לא מספיק סבלנית:  צריך אורך רוח.

זהותה של אלנה פרנטה לוטה בערפל.  היו שחשבו שכבר זיהו מי היא,  אבל קראתי שיש מי שמטילים ספק בזיהוי,  ויש מי שחושבים שהיא בכלל גבר. בשאלה הזאת עוסקים להפתעתי גם בלשנים,  אם כי הם לא בודקים סוגיות של כתיבה מגדרית,    אלא משווים את שפת הכתיבה ברומנים של פרנטה עם שפת הכתיבה של הגבר שחושבים שהוא היא (או שהיא הוא.  עכשיו התבלבלתי).

כמובן,  אין לי מושג.  אני רק יכולה לומר שאני בדרך כלל מתחברת ביתר קלות לספרים שנכתבו על ידי נשים,  וכבר כתבתי על זה לא פעם.  משהו באופן ההתבוננות של נשים מדבר אליי יותר.  בהחברה הגאונה אני לא מוצאת כלום מאופן ההתבוננות הזה,  ולכן אני משתעשעת ברעיון שאולי זה באמת נכתב על ידי גבר.  או שכאמור אני פשוט לא מספיק סבלנית, וצריכה לתת לספר עוד הזדמנות.  בסדר,  אני אתן.

אגב,  משהו בספר הזה מזכיר לי את צלה של הרוח,  שגם הוא זכה להצלחה אדירה,  ושגם אליו לא התחברתי.  וגם מזכיר לי את הספר של קיארה גמברלה שקראתי לא מזמן  –  האורות בבתים של אחרים.  אבל אל זה האחרון (שגם הוא רומן איטלקי)  דווקא התחברתי יותר.  אולי משום שהוא היה הרבה פחות רחב-יריעה.  רוחב-יריעה נוטה להעיק עליי מאוד. (ואולי גם משום שהאורות וכו' באמת נכתב על ידי אישה).

ולמה בכלל אנונימיות?  מדוע צריכה סופרת מצליחה כל כך להוסיף ולדבוק בשם-העט שלה, ובכך לוותר על התהילה שמגיעה לה? בעניין הזה יש לי תאוריה מרושעת: אולי משום שהאנונימיות מיטיבה עם הרייטינג.  נוכחתי בזה בבלוגוספרה לא פעם:  בלוגר שזהותו נותרת עלומה לגמרי  גם אחרי שהוא זוכה להצלחה גדולה  –  מושך הרבה יותר תשומת לב.  זה בגלל הסקרנות של הקוראים   –   ואני,  כאדם סוּפּר-סקרן,  יכולה להבין את זה לגמרי.

ואַת  –  הלך עלייך,  עדה ק.  מהרגע הראשון סיפרת לכולם שאַת אַת.