אני קוראת עכשיו ספר נחמד מאוד, מוזר מאוד, בשם סיפורים מבית הקפה (של טושיקאזו קאוואגוצ'י). יש בו שילוב מיוחד של פנטזיה וריאליה, ודמויות עם שמות מסובכים (כמו ברומנים רוסיים) שקשה מאוד לעקוב אחרי נפתוליהן וקשריהן (מזל שיש תרשים מסכם שלהן בתחילת הספר).
בעמוד 66 מצאתי את ההערה הבאה:
"מאחר שקאזו הייתה מוכנה לענות על כל שאלה שקיוקו המטירה עליה, השאלות לא נגמרו."
הה, הנושא הכאוב הנצחי: מענה על שאלות. כבר כתבתי על זה פעם, אי שם, בישראבלוג (ואפשר למצוא את הפוסט האבוד ההוא בבלוג הגיבוי שלי – והמילים 'הפוסט האבוד ההוא' הן הקישור שעליו יש להקליק, אם רוצים. וגם בפוסט ההוא היה מדובר על ספר יפני, אחר, ועל בית קפה, אחר, ובעיקר על שאלות.) והרי הילדים שלי ואביהם (הילדותי גם הוא) שונאים לענות על שאלות שלי, ומסתבר שהיפנים הנבונים גילו את הסוד בנוגע לסיבה לכך: כי ברגע שעונים על שאלה אחת, תכף צצות שאלות חדשות. זה מה שנקרא 'שאלה ולדנית'. כמעין המתגבר. שאלות הן כמו פך השמן שאינו נגמר. לא שאני מוצאת בזה פגם, אבל דעת הילדים שונה.
כך או כך, אם כבר הזכרתי את פך השמן, הנה עוד מילה על צרכנות:
במסגרת קשיי הצרכנות לאחרונה (מחירי המלפפונים והעגבניות, למשל), כמעט שאי אפשר להשיג שמן זית בחנויות. אומרים שזה מחסור עולמי, אבל אני לא אתפלא אם גם לממשלתנו המופלאה יש חלק בזה. וזה דווקא בתקופה שבה התרגלתי להשתמש בשמן זית לדי הרבה תיבולים, בישולים ואפילו לאפייה. נו, אז עכשיו התחלתי לחסוך. כמו שאומרים, שלא יהיו צרות יותר גדולות. אם כי, כידוע, יש ויש.
בלוגיעדה 