ועכשיו בעייפות

כאוס – זו המילה שמשכה את תשומת ליבי כמה פעמים בכותרות הבוקר.

והיא נראית לי מתאימה. יותר מכל דבר אחר, הרושם הוא שיש כאן בלגן נורא, עד כדי התפוררות. לא רק בבריאות – גם בפוליטיקה, וגם בכלכלה, וגם בקשקוש המיותר של 'הסיפוח', וגם בכל עניין אחר. ובעיקר בממשלה. איזה תמהיל מחריד לב של שחיתות, בינוניות, פחדנות ואגו – במינונים מגוונים.

אמון הציבור הוא משאב מתכלה שיש להשקיע בו מאמץ באופן קבוע. כשמבזבזים אותו בטיפשות, המחיר יקר. למשל, כשקודם מדברים על עשרות אלפי מתים במגפה, ואחר כך מתפארים (בחוצפה אופיינית) שאנחנו יודעים למנוע זאת יותר טוב מאחרים, ואז חוזרים לאיים במאות/אלפי 'הרוגים' – אף אחד כבר לא לוקח את זה ברצינות. או, למצער, לא יודע איך לקחת את זה. כנ"ל בנוגע לקפיצה הנחשונית בין 'המסכה מיותרת, אפילו מזיקה' לבין 'תשלמו 500 ש"ח קנס אם לא תשתמשו בה'. ועל הפארסות של המיסים ושל המימונים של נתניהו – כשמאות אלפי מובטלים לא יודעים איך יגמרו את החודש – עליהן רק אומר שמישהו שכח שמעבר למה שעושים או לא עושים, צריך לחשוב גם על איך שזה נראה. והוֹ, כמה נורא זה נראה.

בניגוד לדעה המקובלת, הציבור בארץ לא יותר מטומטם מאשר בכל מקום אחר. אבל הוא עייף, מאוד עייף. הוא אפילו מוכן לקבל שעושים טעויות. אבל כשאף אחד, אף פעם, לא מוכן לבלוע את גאוותו ולהודות בטעות ולסמן את הכיוון לתיקונה – וכשהמוצא הוא תמיד, אבל תמיד, להאשים מישהו אחר ('הציבור לא ממושמע!') – זה לא מתקבל טוב.

לא מאמינה להם יותר, לאף אחד. שיחשבו חזק איך אפשר לשפר את זה, וכדאי שיעשו זאת מהר. ויחשבו על פתרונות יצירתיים, כי השבלונה שבה בחרו עד עכשיו מיצתה את עצמה.