שובו של ה-Bloganuary

שוב התחיל בוורדפרס פרויקט Bloganuary. כרגיל אצלי, לא מתחשק ולא מתחשק – אבל הנושא המוצע שנחת לי במייל היום הוא
How are you brave –
וזה בכל זאת קצת מתחשק.

אז איך את (אני) אמיצה. התשובה נורא פשוטה: אני לא.

למעשה, אני פחדנית באופן מעורר רחמים. ולכן אני גם מבינה לליבם של כל הפחדנים. מה לי כי אלין על מחסור באומץ אצל אחרים, כשאני הנני כפי שאני.

ובכל זאת יצא שפעמיים בחיי אמרו לי שאני אמיצה.

הראשונה הייתה לפני מיליון שנה, כשנודע לשכנה שלי שאני גרה עם החבר שלי (הלוא הוא ראש המשפחה העתידי) לפני שהתחתנו. משום מה היא חשבה שזה כרוך באומץ, וגם אמרה לי את זה. ואני אמרתי – למה, צריך הרבה יותר אומץ בשביל לגור לבד.

כי באמת, גם את זה ניסיתי, אי אז, ואני יודעת. במיוחד פחדתי אז בלילות, כשהכול מסביב, בדירה הריקה ומחוצה לה, היה כל כך שקט, שכל עצביי אמרו שירה, והודיתי לאלוהים על כל תינוק שהתעורר בבכי אצל השכנים, כי אז מיד שמעתי קולות מתעוררים ומטפלים, וזה הבריח את השקט השנוא (היום אני הרבה פחות סלחנית כשיש רעש בלילה. זה מה שנקרא להזדקן).

הפעם השנייה הייתה בשנים האחרונות, כשכבר נהיה ממש בולט שאני לא צובעת שיער, כשנעשיתי מאוד מאוד אפורה. גם בעניין הזה יש מי שחשבו/חושבים שזה מעיד על אומץ, אבל אני יכולה להבטיח לכולם שזה מעיד בעיקר על עצלות.

גם עדה ק. חושבת ככה (ומי כמוה יודע). אבל היא מוסיפה שזה מעיד קצת גם על דווקאיות (שזה אולי טיפה נכון, וגם בזה היא מבינה גדולה).

אבל שתינו מסכימות שאין בזה שום גבורה. ואנחנו יודעות.

*

[בעצם היה אפשר לקרוא לפוסט הזה 'שובה של ה-עדה ק.'
כצפוי, היא התאוששה מהקורונה, וכמובן לא יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן בלי שיהיה לה משהו להגיד.
אז היא אמרה.]

Bloganuary 30

(English after the Hebrew)

הפרויקט מתקרב אל קיצו. דילגתי הרבה, אבל לקראת הסוף, הנני כאן, שוב.

הנושא של היום:
Describe yourself as a tree – תארי את עצמך בתור עץ

טוב, אין מצב. אבל זה מזכיר לי כל כך את השיר של זלדה, אז אני חייבת לצטט:

זלדה: שני יסודות
הלהבה אומרת לברוש
כאשר אני רואה
כמה אתה שאנן
כמה עוטה גאון
משהו בתוכי משתולל
איך אפשר לעבור את החיים
הנוראים האלה

בלי שמץ של טירוף
בלי שמץ של רוחניות
בלי שמץ של דמיון
בלי שמץ של חירות
בגאווה עתיקה וקודרת

לו יכולתי הייתי שורפת
את הממסד
ששמו תקופות השנה
ואת התלות הארורה שלך
באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל

הברוש שותק
הוא יודע שיש בו טירוף
שיש בו חירות
שיש בו דמיון
שיש בו רוחניות
אך השלהבת לא תבין
השלהבת לא תאמין

*

ואני אוהבת את הברוש.

*

Deascribe yourself as a tree

I can't. But I want to write about a Hebrew poem by Zelda, about the flame and the cypress tree:

The flame tells the cypress, among other things:
How can you go through this awful life without a touch of insanity, of spirituality, of imagination, of freedom – possessing only this ancient, gloomy pride? If only I could, she claims, I would burn your damned dependence on the seasons, the soil, the air, the sun, the rain and the dew.

The cypress does not answer. He knows there are all those things within him – but the flame would not understand, she would not believe.

*

And I like the cypress.

Bloganuary 22

(עברית אחרי האנגלית)

What is your favorite quote and why

At first I thought I would only quote Goethe's maxim,

"Alles Gescheite ist schon gedacht worden, man muss nur versuchen, es noch einmal zu denken" (Johann Wolfgang von Goethe) –

meaning 'everything clever has been thought of already, all you need to do is try to think about it one more time.'

But then I decided to add a little quote from a children's story in Hebrew, by Miriam Yalan Shtekelis: 'The Journey to Island Maybe' – where the teddy bear tells the little boy, towards the end the journey:

"למה אתה מתפלא… כל הדברים החשובים פשוטים הם מאוד. ועתה, עתה נחזור הביתה" (מרים ילן שטקליס, 'המסע אל האי אולי') –

meaning 'Why are you so surprised? All imprtant things are basically very simple. And now – let's go home.'

Why I like these two sayings is this:
The idea is to keep it simple. And if you think about it once again, perhaps you will find a simpler way of saying it.

*

מהו הציטוט האהוב עלייך, ולמה

בהתחלה חשבתי לצטט את יוהאן וולפגאנג פון גתה, שאמר שעל כל דבר חכם כבר חשבו פעם, ובסך הכול צריך לחשוב עליו פעם נוספת:

"Alles Gescheite ist schon gedacht worden, man muss nur versuchen, es noch einmal zu denken" (Johann Wolfgang von Goethe).

אבל אז החלטתי להוסיף גם משהו מן הסיפור 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס, שבו אומר הדובון אל הילד דני, לקראת סוף המסע:

"למה אתה מתפלא… כל הדברים החשובים פשוטים הם מאוד. ועתה, עתה נחזור הביתה" (בתוך 'שיר הגדי', עמ' 136).

את שני הציטוטים האלה – כן, גם את השני – כללתי במבוא לדוקטורט שלי, אי אז בימים. זה היה כשהתאמצתי להוכיח שאפשר וצריך לתאר דברים באופן הפשוט ביותר האפשרי, ואם חושבים עליהם שוב, אולי גם מצליחים בכך.

Bloganuary 20

(עברית אחרי האנגלית)

What is your favorite photo you have ever taken

Ah. I don't normally take photos, so I have no favorites. But my husband takes many photos, and sometimes I ask him to take one for me, and I specify how I want it to be. Like a director of a movie, sort of. And I am always happy with the results.

So this is one photo I asked him to take, and told him how to, many years ago. It is a window in the neighboring apartment building, with my favorite type of shoes, in my favorite color.

I know both shoes and color are a bit controversial, but still.

Photo by Giora Wertheimer
Click to enlarge – אפשר להקליק להגדלה

מבין התמונות שצילמת – איזו את הכי אוהבת?

אה. אני בדרך כלל לא מצלמת, אז אין לי תמונות מועדפות משלי. אבל ראש המשפחה מצלם, והרבה, ולפעמים אני מבקשת ממנו לצלם בשבילי משהו, ולפעמים גם נותנת הוראות בימוי ומציינת מה אני רוצה שיראו בצילום (ומה לא). אז טיפה מזכויות היוצרים היא אולי גם שלי.

אז זאתי תמונה כזאת שביקשתי ממנו, לפני מלאנת'אלפות שנים: חלון בבניין הסמוך, עם הנעליים החביבות עליי, בצבע האהוב עליי (ליתר דיוק, על עדה ק. הנעליים והצבע מאוד קונטרוברסליים, אבל עדה ק. מצפצפת).

החלון עצמו כבר לא קיים (ובטח לא 'ארון האוויר' שמתחתיו, למי שעוד זוכר מה זה), כי עשו שם שיפוצים ושינו וחידשו. הקרוקס בטח עוד קיימות, כי קרוקס לא מתקלקלות לעולם.

*

אגב, דבר אחד טוב אפשר להגיד על Bloganuary: הוא סותם לי ולעדה ק. את הפה בכל הקשור לקורונה. אולי הקוראים חושבים שזה מייגע להיכנס לבלוג כמעט כל יום בשביל לקרוא (אם כי לא חייבים!) – אבל תאמינו לי, לו הייתי שופכת כאן את מררתי היומית בעניין קורונה, זה היה הרבה יותר גרוע. באחריות.

Bloganuary 19

(English after the Hebrew)

Write about something mysterious – כתבי על משהו מסתורי

נזכרתי שיש לי משהו שכתבתי מאוד מזמן על מעליות, וחיפשתי הרבה בבלוג הגיבוי עד שמצאתי. זה מספיק ישן בשביל שיהיה מותר להעלות אותו שוב, והוספתי גם מעין נוסח אנגלי. לא שיניתי את הנוסח העברי, למרות שהיום הייתי כותבת אותו אחרת, ולבטח הייתי מכניסה בו גם את המילה 'זוממת':

Spooky
יש דבר-מה רדוף רוחות
במעליות.
איך, למשל –
לאחר שנשאה את מי שנשאה
אל הקומה העליונה,
וחיכתה שם פרק זמן סביר
על פי כללי התקשי"ר –
המעלית חוזרת פתאום
על דעת עצמה,
במלוא ריקנותה,
אל קומת הכניסה,
ופוערת את דלתה
אל מול המבואה,
וחושפת את פנימה הריק,
המואר באור יקרות,
בפני הדייר התוהה
(שירד ברגל, לתומו,
אל תיבת הדואר שלו) –
ואז סוגרת בחטף את דלתה,
ונותרת שם, מאחורי הדלת,
מאיימת.
ריקה.
מחכה.

(ספטמבר 2007)

*

Spooky

There is something spooky about elevators:
The way an elevator carries someone upstairs
And then waits there a bit –
And then, quite of its own accord, rolls back down to the ground floor –
And stops there –
And then automatically opens its doors and fully exhibits its emptiness
In front of the deserted lobby –
And then closes its doors once again
And remains there, behind them,
Ominously waiting.
Threatening.

Bloganuary 15

(עברית אחרי האנגלית)

What is a life lesson you feel everyone can benefit from learning

Learning how to listen to one another is perhaps the most important. Few people are really good at this. I am not sure I am very good at it myself, although I would like to be. Listening is the ability I appreciate most.
Well, still working on it.

*

מהו שיעור לחיים שיכול להועיל לכולם

אחרי דילוג של יומיים, לא בטוח שאני עונה לעניין גם היום – אבל התשובה שלי היא ללמוד להקשיב, נראה לי. הקשבה היא היכולת שאני מעריכה יותר מכל יכולת אנושית אחרת. והיא כל כך נדירה – מעטים כל כך טובים בה. אני לא בטוחה שאני עצמי כל כך טובה בה (עדה ק. טוענת שבפירוש לא).

טוב, נו. אני עובדת על זה.

bloganuary 12

What emoji(s) do you like to use – אילו אימוג'ים חביבים עלייך?

(English after the Hebrew)

האימוג'י שאני משתמשת בו הכי הרבה הוא עלה תלתן. משהו כזה ☘️ או כזה 🍀. זה גם יפה בעיניי, וגם מזכיר את אירלנד, וגם טוב למזל. ולפעמים גם פרחים קטנים מסוגים שונים. או לב או שניים, עם או בלי כוכבים. ולפעמים פרצופון ששולח נשיקה, כזה: 😘

אבל האימוג'י שאני הכי אוהבת זה הפרצופון הצוהל/מגחך בקריצה. עם לשון בחוץ. כל פעם שאני רואה אותו, אני צוחקת. כזה: 😜

זה פוסט לגמרי מיותר, אבל אימוג'ים הם עניין חביב מאוד.

*

What emoji(s) do you like to use

Mostly, a clover leaf. ☘️ or ☘️. They are pretty and remind me of Ireland, plus they are good for luck. Sometimes I use other flowers, or hearts (with or without stars), and sometimes an emoji that sends a kiss, like that: 😘

But my favourite emoji is the winking one, sticking out its tongue. It makes me laugh whenever I see it. 😜

Bloganuary 11

(English after the Hebrew)

כצפוי, התחלתי לחפף. יומיים דילגתי על הנושא המוצע, היום מנסה לעשות תיקון.

What does it mean to live boldly – מה זה אומר לחיות באומץ

אה, זה קל. זה אומר לא להיות אני.

זה אומר לא לפחוד להחליט, לא לפחוד לעשות, לא לפחוד לשלם את מחיר ההחלטות השגויות. לא לפחוד מטעויות, לא לפחוד משינויים.

אבל הרי רק כוכב אחד לבד מעז, והוא בטח לא אני. שנאמר:

"איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד." (נתן זך)

בעצם, כשחושבים על זה, גם הרקפת הבודדת שלי העיזה. ואם כבר מדברים על רקפת בודדת, ישנו גם קטע הפסנתר הקטן הזה, של שומן, על הפרחים הבודדים (Schumann, Einsame Blumen). אף הם כנראה מעיזים ואמיצים, גם אם בפשטות אין קץ.

*

What does it mean to live boldly

It means being unlike me. It means daring to make decisions and live with the consequences. It means not being afraid of change and of getting it wrong.
Perhaps somewhat like Natan Zach's poem about the lonely star that dares (See above, within the Hebrew version). Perhaps also like my lonely cyclamen.
Or Schumann's Lonely Flowers.

Bloganuary 8

What do you like most about your writing?

I like it most when I manage to keep it short and concise.

מה את הכי אוהבת בכתיבה שלך?

הכי אני אוהבת כשאני מצליחה לכתוב בקיצור, באופן תמציתי וממוקד.

Bloganuary 7

מה גורם לך לצחוק – What makes you laugh

האוטו שאין לי (ואני מקשרת את זה גם לשרביט החם של אמפיארטי).

לפני מיליון שנה למדתי לנהוג. הייתי תלמידה גרועה, קיבלתי רישיון בעמל רב, נהגתי מעט מאוד וגרוע מאוד ופחדתי מזה פחד מוות. בשלב מסוים החלטתי שזהו, אין טעם: כל אחד צריך להכיר במגבלותיו. נהיגה זה לא בשבילי. והפסקתי לגמרי לנהוג.

כפועל יוצא מזה, אין לי אוטו. אולי המכונית המשפחתית (הייתה) רשומה גם על שמי, אני אפילו לא יודעת – אבל אני לא נוהגת בה אף פעם, לא יודעת להפעיל את המנוע, ובטח שלא מסוגלת לצאת מהחניה.

אבל כשהילד שלי היה תינוק, ופה ושם היה לי קצת זמן (מעט מאוד), לימדתי את עצמי קצת יוונית קלסית. היה לי ספר לימוד ושקעתי בו בעניין. ואז סיפרה לי מישהי שברדיו קפריסין, שאותו אפשר היה לקלוט בארץ בגלים הקצרים(?) בטרנזיסטור שלי, יש שיעורים מוקלטים ליוונית מודרנית דווקא. הסתקרנתי, חיפשתי, מצאתי והקשבתי יום יום, ואפילו למדתי קצת. היה כיף.

המשפט הראשון שלמדתי ביוונית של רדיו קפריסין, והיחידי שאני זוכרת עד היום, היה
'איפה המכונית שלי?' –
או, בתעתיק גרוע:
Pou ine to avtokinito mou

אותי זה מצחיק: מי שאין לה רכב, וגם לו היה לה לא הייתה יודעת מה לעשות איתו, יודעת לחפש אותו דווקא ביוונית.