Bloganuary 22

(עברית אחרי האנגלית)

What is your favorite quote and why

At first I thought I would only quote Goethe's maxim,

"Alles Gescheite ist schon gedacht worden, man muss nur versuchen, es noch einmal zu denken" (Johann Wolfgang von Goethe) –

meaning 'everything clever has been thought of already, all you need to do is try to think about it one more time.'

But then I decided to add a little quote from a children's story in Hebrew, by Miriam Yalan Shtekelis: 'The Journey to Island Maybe' – where the teddy bear tells the little boy, towards the end the journey:

"למה אתה מתפלא… כל הדברים החשובים פשוטים הם מאוד. ועתה, עתה נחזור הביתה" (מרים ילן שטקליס, 'המסע אל האי אולי') –

meaning 'Why are you so surprised? All imprtant things are basically very simple. And now – let's go home.'

Why I like these two sayings is this:
The idea is to keep it simple. And if you think about it once again, perhaps you will find a simpler way of saying it.

*

מהו הציטוט האהוב עלייך, ולמה

בהתחלה חשבתי לצטט את יוהאן וולפגאנג פון גתה, שאמר שעל כל דבר חכם כבר חשבו פעם, ובסך הכול צריך לחשוב עליו פעם נוספת:

"Alles Gescheite ist schon gedacht worden, man muss nur versuchen, es noch einmal zu denken" (Johann Wolfgang von Goethe).

אבל אז החלטתי להוסיף גם משהו מן הסיפור 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס, שבו אומר הדובון אל הילד דני, לקראת סוף המסע:

"למה אתה מתפלא… כל הדברים החשובים פשוטים הם מאוד. ועתה, עתה נחזור הביתה" (בתוך 'שיר הגדי', עמ' 136).

את שני הציטוטים האלה – כן, גם את השני – כללתי במבוא לדוקטורט שלי, אי אז בימים. זה היה כשהתאמצתי להוכיח שאפשר וצריך לתאר דברים באופן הפשוט ביותר האפשרי, ואם חושבים עליהם שוב, אולי גם מצליחים בכך.


על (המצב) הרע

את השבת העברתי בשיטוטים בין מאווררים למזגנים ובקריאת עיתונים ואתרי אינטרנט וצפייה בתכניות מלל בטלוויזיה.  איך אפשר בכלל להירגע ממה שאירע כאן לקראת סוף השבוע     –   גם במצעד הגאווה בירושלים וגם בכפר דומא   –  וממה שעוד צפוי בהמשך. ומה בכלל אפשר לומר שלא נאמר עוד.

אפילו ניסיתי להסיח את דעתי ולהשתעשע בקריאת הריאיון שערך גדעון לוי במוסף הארץ עם רוג'ר ווטרס (מהפינק פלויד ומה-BDS),  אבל סתם התרגזתי עוד יותר.  לא כל כך מהמסר הכללי של הדברים,  אלא מיכולת-הניתוח הירודה של האליל המזדקן.  כתבתי על זה פוסט נזעם להפליא,  אבל בסוף הכנסתי אותו להשהיה בטיוטות:  לא טוב לפרסם דברים מתוך זעם;  חבל שהטוקבקיסטים מנבלי-הפיות ברשת אינם יודעים זאת.

ימים רעים כגון אלה הם שעתם היפה של אנשי הסיסמאות. את המציאות הנפתלת הם מסכמים בשלוש מילים ומנופפים בהן בשמחה מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן.  יש למשל מי שיודעים בביטחון שהכול באשמת הכיבוש.  אחרים מנופפים בסיסמה מושכת-לב אחרת:  בכול אשמה הדת. היות שאני קטנת-אמונה באופן כללי,  אני לא מאמינה שאפשר לסכם מציאות מורכבת (של עשרות או מאות שנים ושל מיליוני בני אדם) בשלוש מילים.  נכון שכל הדברים החשובים הם בעצם פשוטים מאוד (אמר הדובון מן המסע אל האי אולי של מרים ילן-שטקליס,  ובצדק)    –   אבל לפעמים צריך קצת יותר משלוש מילים כדי לתאר אותם.  הבעיות באזור שלנו לא התחילו בכיבוש ולא ייפתרו בסיומו;  ובמאה ה-20 נרצחו במלחמות ובמהפכות יותר בני אדם מאשר אי-פעם לפני כן  –  ואף אחד מן האירועים הללו לא התנהל על רקע דתי.  אז כן,  אנשים אלימים ומושחתים עלולים לנצל את הדת כדי לשלוח את חסידיהם לטבוח בשמה,  והם אף עושים זאת תכופות.  אבל אם לא יוכלו להשתמש בדת כתירוץ או כתמריץ,  הם ימצאו משהו אחר: החשיבה המושחתת היא יצירתית להפליא.

מאשימים עכשיו את הממשלה במדיניות מסיתה.  בצדק:  היא אכן אשמה כקין.  אבל לא זה העיקר.  לא הממשלה משפיעה על שורפי הכנסיות והמסגדים ועל מבעירי הבתים-על-יושביהם,  ולא סמוטריץ' משפיע על שליסל.  למרבה האימה,  דומה שהכיוון הפוך:  האספסוף הפנאטי הוא זה שמשפיע על הממשלה,  והיא נגררת אחריו,  בעיוורונה ובפחדנותה,  אולי מתוך איזו תקווה מטופשת שכך תוכל לזכות ביותר קולות בקלפי ולהינצל.  אין היא תופסת שהאספסוף כבר קבע גם אותה ככתובת לאש שהוא מבעיר,  ורק מחכה להזדמנות להעלותה בסערה השמימה.  היטיב לנסח זאת דויד גרוסמן הבוקר במאמרו בעיתון הארץ:
"התחושה היא שגם כעת ההנהגה בישראל עדיין אינה מבינה — או שהיא מסרבת להודות בפני עצמה בעובדה הבלתי נסבלת לה — שגורמי הטרור היהודי שבתוכה הכריזו עליה מלחמה, ושהיא אינה מסוגלת, או חוששת, או אמביוולנטית לגבי ההכרח לפענח כבר [עכשיו] את ההכרזה במלים מפורשות."

לו הייתי אני צריכה להגדיר בקצרה את שורש הרע,  הייתי אומרת שהשילוב בין קנאות (לא חשוב איזו) מצד אחד לבין פחדנות מצד שני הוא אחד התמהילים הנפיצים ביותר בעולמנו.  וזה מה שיש לנו עכשיו (והיה בהיסטוריה בהרבה מקומות גם קודם):  פנאטיות בורה,  אלימה והיסטרית מזה,  והנהגה פחדנית מזה.  ואת האש שמבעיר קנאי חשוך אחד,  אפילו אלף פחדנים לא יצליחו לכבות.