הסדרה 'חזרות' הגיעה אתמול בערב לסיומה. היא נהדרת. התסריט, הבימוי, המשחק, הכול. כולל כמובן ארבעת השחקנים הראשיים, כולל שחקני המשנה, כולל יבגניה דודינה המופלאה ('אתה תשחק אפילו כרוב אם אני אגיד לך!') ראש המשפחה אמר לי אחרי הפרק האחרון, 'אבל הוא היה קצר מכרגיל!' לא, הוא לא היה פרק קצר, פשוט היה מצוין, והזמן רץ עד שהצטערנו שנגמר.
קראתי שתהיה עונה שנייה. מקווה שיצליח להם. אני לא מאמינה גדולה בעונות המשך, לפעמים עדיף לפרוש בשיא. אבל כן, סקרנית מאוד בנוגע למה שיסופר בעונה השנייה, כי הראשונה השאירה טעם ברור של עוד. ואיך, איך למדו פה לעשות כאלה סרטים נהדרים.
במה עוד צפינו? בתחקיר של אורלי וגיא על הטיפול בקורונה והסגרים וכדומה. ערוצי הטלוויזיה סירבו להקרין, אבל ברשת אפשר למצוא בקלות. אני לא מתה על אורלי וגיא, אבל בענייני קורונה אני קוראת ושומעת את כל מה שאני יכולה להבין. למרות שהתחקיר לא שודר בערוצים הקונבנציונליים, כל הארץ מדברת עליו. קראתי גם את מה שכל הארץ אומרת.
לראשונה בחיי אני מצטערת שלא שמעתי בקול אבא שלי ולא למדתי רפואה. אחרי שנה אחת של ביולוגיה ברחתי. לו הייתי לומדת, אולי הייתי מבינה יותר ויודעת לקרוא את המאמרים הרציניים ולא נאלצת להסתפק בתיווך של כתבי תקשורת שבקושי מבינים את המונחים שהם משתמשים בהם. אבל זה כבר מאוחר מדי – החלב הזה כבר נשפך מאוד מזמן.
אז בתחקיר של אורלי וגיא השתתפו להערכתי אנשי מקצוע רציניים. לא ליצנים, לא רודפי פרסום, לא רמאים, לא טיפשים. לא חסרי אחריות. אין לי מושג אם הם צודקים או לא, אבל מה שהם אומרים נשמע הגיוני, ומושמע בצורה מסודרת ולא מתלהמת. בניגוד להאשמות שהומטרו עליהם, הם לא מכחישי קורונה ולא מתנגדי חיסונים. נכון, הנתונים שלהם מתאימים למה שהיה כאן בסביבות נובמבר, שאז התקיים התחקיר. מאז השתנו הרבה דברים, רובם לרעה. אבל למיטב זיכרוני הם לא ניסו להתנבא, אלא דיברו על סמך הנתונים שהייתה גישה אליהם אז. והמשפט של אחת מהם על כך שבעוד כמה שנים 'לא נבין איך נתנו לזה לקרות' טורד את שלוותי עד עכשיו.
תגובות הנגד הנסערות קצת הפתיעו אותי – בראשן התגובה של שרון אלרעי פרייס, שהיא היחידה מבין הדוברים של משרד הבריאות שאני ממש מעריכה. זה שוב נראה כמו חלק מן הצורך הבלתי נשלט לשלוט במה שתשעה מיליון בני אדם עושים וחושבים. חס וחלילה שלא ינבוט בראשם איזה רעיון אחר, פסול: היות שהם נטולי מוח, זה עלול להזיק להם. אני קוראת לזה 'סינדרום המורה הלא-מנוסה'. צריך הרבה ניסיון בהוראה (ובדברים אחרים) כדי להגיע למסקנה שאי אפשר לשלוט על כלום, וששום דבר לא הולך בכוח. אי אפשר לסתום למתנגדי המדיניות של הממשלה/משרד הבריאות את הפה. אני גם לא בטוחה שצריך.
מה כן רצוי? להקשיב, לכולם. תמיד.
בלוגיעדה 