מאז ה-13 בנובמבר לא כתבתי. נדמה לי שזאת ההפוגה הגדולה ביותר שלי מאז שהתחלתי לכתוב בלוג בשנת 2006. ככל שעוברים הימים, נעשה לי פחות ברור בשביל מה בכלל לכתוב. בין כך ובין כך לא קורה כלום, ולא נעים להיות נרגנת כל הזמן, ועוד בפני קהל. אני גם עובדת המון, ואומרת לעצמי כל פעם 'עכשיו אין לי זמן, אכתוב בערב', ואז מגיע הערב ושוב לא הספקתי את מה שהייתי צריכה, אז למי בכלל יש ראש לבלוג.
ובכל זאת.
אתמול היה יום המודעות לזכויות אנשים עם צרכים מיוחדים, ולכבוד זה הוארו בניינים רבים בסגול. היות שהייתי כל הערב במטבח , לא יצא לי לראות, אבל הבוקר ראיתי בפייסבוק את העירייה שלנו בסגול, ואז גם בדקתי בדף של המכללה בירושלים וראיתי תמונות סגולות גם משם, והתחלתי לדפדף ביניהן ולזהות מאיזו פינה הן בדיוק, ועצרתי כמה פעמים ליד צילום של פנס בכניסה שהושתלה בו נורת לד סגולה, ופתאום התברר לי שאני כל כך, כל כך מתגעגעת.
מאז ה-8 במרץ לא הייתי שם. הכול קורה בזום. אפילו התחלתי להתרגל לזה ולהילחץ פחות. לכל דבר מתרגלים הרי. הדבר היחידי שממש מפריע לי בשיעורי זום הוא שאני מאבדת קשר עין עם התלמידים, במיוחד כשאני מראה להם דברים על ידי הפונקציה של שיתוף מסך (שזה רוב הזמן), ואז החלונות שלהם נדחקים לפינה ואני רואה רק חמישה מהם, במקרה הטוב. אם אני לא רואה אותם, אין לי דרך לוודא שהם איתי – ואני לא מתכוונת דווקא לחשש שהם בורחים לי לאתרים אחרים, אלא שקשה לדעת עד כמה הם מבינים אותי ועד כמה הם מרגישים בנוח לשאול. בכיתה רגילה הראש שלי מסתובב כל הזמן על הצוואר כמו ממטרה, או כמו וִישֶר: הלוך ושוב בין כל הפינות כדי לוודא שהכול בסדר. ועכשיו אי אפשר. זה מין איבוד שליטה קטן, ואני לא אוהבת את זה.
כך או כך – מאז ה-8 במרץ עברו כמעט תשעה חודשים. הדבר הטוב היחיד שנולד מאז הוא הסיכוי לחיסון בעתיד הלא מאוד רחוק. אני פוחדת מכל חיסון, במיוחד מחיסונים חדשים שפותחו במהירות. זה לא שאני חושדת שמנסים לרמות אותי – זה רק שתמיד יש דברים שלא יודעים, וככל שעובר פחות זמן, יודעים פחות, וזה מפחיד. ובכל זאת יש בזה משהו שקצת מתחיל לדגדג את התקווה, וכששמעתי שלשום את אחד ממנהלי חברות החיסון מבטיח שיש אור בקצה המנהרה ושהעזרה בדרך (Help is on its way) התלחלחו לי לרגע העיניים והרגשתי כמו שמרגישים נצורים שמודיעים להם בקשר שכוחות ההצלה מפלסים את דרכם אליהם. זה היה נורא נוגע ללב ואפילו קצת משמח, לרגע אחד.
ואז הרגע עבר.
בלוגיעדה 
תמיד נהנית לקרוא אותך 🙂
גם אני פוחדת מהחיסון. הכל נעשה כ"כ מהר, וזה הכול כ"כ חדש, ויש הרבה דברים שלא יודעים… אמנם זה נעשה כך מכורח המציאות, אבל עדיין… לא סתם אומרים שהחיפזון מהשטן. בכל זאת מכניסים לגוף משהו שעדיין לא ידוע עליו מספיק ועלול להזיק – והיו דברים מעולם. הרי גם מומחים בתחום מסתייגים ומזהירים. וידוע שהנגיף הזה כנראה מתנהג אחרת מכל מה שעולם הרפואה הכיר עד כה…
אז נראה לי שעדיף לחכות עם זה כמה שיותר, כמה שאפשר. לדחות כמה שאפשר את השימוש בחיסון. וכמובן אם אפשר היה בלי חיסון, עדיף… חבל שהמגפה הזו לא נעלמה כמו הסארס… אגב, קראתי שיש כאלו שחושבים שלמרות שהסארס נעלם עוד לפני שבכלל הספיקו לפתח חיסון – עדיין צריך להמשיך לעבוד על פיתוח חיסון נגדו.
שתהיה שבת נעימה
אהבתיאהבתי
אכן נחפזו מאוד. מצד שני, מן הסתם היו להם תקציבי ענק שאפשרו להם לעבוד על החיסון בהרבה יותר אינטנסיביות מאשר בתנאים רגילים – כך שלא בהכרח עיגלו פינות. ובכל זאת נחוץ זמן כדי לבחון השפעות לטווח רחוק, ואת הזמן הזה כנראה באמת אין. זו בעיה.
תודה, ושבת טובה גם לך
אהבתיאהבתי
גם אם זה רק הבהוב של אור, הוא עדיין מזכיר שיש דבר שקוראים לו שמש…
אני אשמח להתחסן כמה שיותר מהר. אשתי חושבת אחרת:)
אהבתיאהבתי
ושניכם כנראה תצטרכו לחכות כמה חודשים טובים, ובינתיים לראות איך זה עובד אצל אחרים, בארצות רחוקות…
אהבתיאהבתי
כנראה שאצל שתינו עבר רגע כזה של אופטימיות….
אני לא הרחקתי לכת עד כדי לחשוב שמגיעים לשחרר אותנו, חשבתי בראש ובראשונה על הורי. וגם זה היה באופטימיות מאד זהירה. במיוחד שאני מזהה אצל אמא שלי סימנים של מישהי שגם אם תהיה מחוסנת, תמצא תירוץ מדוע היא מעדיפה להסתגר בבית ולא לצאת לעולם.
ברור לי שאת מתגעגעת לעבודה, לצאת, לנסוע ברכבת, לראות בדרך רקפות, לפגוש את הסטודנטים ולתקשר איתם באופן בלתי אמצעי. מאחלת שזה יקרה ואולי עוד השנה.
כיף שכתבת עדה, באמת התגעגעתי לפוסטים שלך.
אהבתיאהבתי
תודה רבה, בכל הסעיפים.
אם אמא שלך תסרב לצאת מן הבית גם בהמשך, אפשר יהיה לרשום את זה תחת סעיף 'נזקי המגפה'. אני חוששת שהיא לא תהיה היחידה. יש הרבה נזקים צדדיים, קשים לא פחות מאלה של 'הזרם המרכזי'.
אהבתיLiked by 1 person
"לדגדג את התקווה"
אין עלייך
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
לדעתי החיסון הוא המשיח בעיקר לחברות שמפתחות אותו ולכל אלה שקנו מניות בחברות האלה. לדעתי כנ"ל לגבי עודף הבדיקות שעושים ומעשירים בעיקר את החברות שמייצרות את הערכות של הפי. סי.אר.
אני מאד חוששת מהחיסונים שיוצרו תוך חצי שנה במקום תוך חמש שנים כפי שהיה ראוי שייוצרו, לפני התקנים הבינלאומיים שנקבעו לפני עידן המגיפות.
אהבתיLiked by 1 person
בעניין לוח הזמנים – ראי תגובתי למעלה, לאור בשולי ענן.
ובאשר לשאר – אם החיסונים יצליחו, החברות האלה תתעשרנה מעבר לדמיון. אבל אם יהיו תקלות, אני לא מקנאה בהן. זה הימור לא קטן (לא רק כלכלי), וצריך לא מעט אומץ בשביל העניין הזה.
אהבתיאהבתי
רשימת הטיוטות המצטברות בבלוגים שלי בהחלט מזדהה עם "מצב הכתיבה שלך".
ואז לפעמים הכל מצטמצם לשיר אחד קטן שבמילא רבים אינם יורדים לסוף מסריו, אם בכלל קוראים.
אכן פסטיבל החיסונים בעיצומו – משיח בן דוד הגיע. חחחחח
נחייה ונראה. ונחיה עוד יותר, כדי לראות מה טיבו של משיח זה.
אהבתיאהבתי
הקורונה לא טובה לרוב הבלוגים, זו ההתרשמות הכללית שלי.
נקווה שהחיסונים יהיו טובים אלינו…
אהבתיאהבתי
אתמול קבלתי הודעת וואטס אפ של איור עם שני עכברים. האחד שואל את חברו, נו כבר התחסנת? וההוא משיב, מה השתגעת? קודם שינסו את זה על בני האדם.
גם אני פוחדת להתחסן ועד לפני שנתיים לא התחסנתי גם נגד שפעת. דווקא השנה שהלכתי ביוזמתי להתחסן, לא חיסנו אותי כי הייתי באחוזון נמוך (יההה!) לא אוהבת חיסונים ואי אפשר בלעדיהם. סמכתי על כך שקודם יחוסנו בארה"ב ורק מאוחר יותר אצלנו והסתבכר שהמשלוחים כבר בדרכם אלינו. אולי בדיוק כמו אותם עכברים, מצפים לראות מה יהיו תגובות הלוואי אצלנו.
פיספסתי את התאורה הסגולה אבל כן ראיתי עטיית מסכות סגולות.
הייתי רוצה שתהיי המורה שלי, אחת שאכפת לה שכל התלמידים יבינו את החומר.
אין דברים כאלה היום.
אהבתיאהבתי
נראה לי שהמשלוחים עוד לא ממש בדרך. עוד יהיה לנו זמן להתרשם מן התוצאות בארצות אחרות לפני שנחווה אותם בעצמנו. לאט לאט…
תודה שהיית רוצה שאהיה מורה שלך, זה מחמיא לי 🙂
אהבתיאהבתי
הרושם שאני מקבל מהילדים שלי ששניהם סטודנטים בזום הוא שהלימודים בדרך זאת משמעותית פחות נוחים מהגעה פיזית לאוניברסיטה… אבל זה מה שיש. מקווה שהחיסונים יצילו אותנו
אהבתיאהבתי
הזום זה מכה, אבל חייבים להודות שזה יותר טוב מכלום.
אמן, גם אני מקווה. עדיין צריך הרבה סבלנות – משאב יקר ומתכלה.
אהבתיאהבתי
אוי עדה את כל כך חסרה פה. גם הרקפות מחכות לך עם הפריחה ובינתיים רק מוציאות עלים.המכללה היא סוג של עיר רפאים. גם אני מרגישה שמאד קשה לי לחוש אם הסטודנטים איתי ואם הם מבינים. לכן אני תמיד עומדת על כך שאפילו יקטעו אותי אבל ידברו כדי להרגיש אותם. זה מאד קשה להכניס אקטיביות לזום אבל אני מבינה שאני חייבת את זה.זה אתגר רציני. הלוואי שהעזרה תגיע ומהר. קשה לסחוב את המצב הזה עוד הרבה.
אהבתיאהבתי
היינו אתמול באחד החלקים של פארק לאומי חוף השרון, וגם שם ראינו: הרקפות מוציאות עלים, פרחים עדיין אין. הרעיון של רקפות בחוף השרון בכלל קסום בעיניי. ואכן, מאוד מתגעגעת, ועצוב לקרוא שהמכללה היא כמו עיר רפאים. מחזיקה אצבעות לעזרה שבדרך.
אהבתיאהבתי
לא תאמיני איזו התפרעות היתה בשבוע שעבר עת פגשתי את כיתה י', על שתי קפסולותיה [ כל קפסולה בנפרד]. יללות שמחה, קפיצות באוויר, ואם היו מרגישים בטוחים גם היו קופצים עליי. אבל אני פחדן, נכנס לכיתה עם מסכה, לא מתקרב לאף תלמיד. אנחנו מחזיקים אצבעות שלא ימנעו מאתנו להפגש בתום חנוכה. יש חודשיים וקצת לימודים ללא חגים.. יש לי הרבה תכניות.
אין שמצוץ של מושג מה העיריה שלי עשתה ביום הזה.
הקשבתי ברדיו לתכניות שהוקדשו לכך – כל הארגונים, העמותות, מבקרי הממשלה ותומכי מדיניות הסעד הממשלתית.
בסוף עברתי לערוץ נוסטלגיה, וזהו. ♥ חג שמח
אהבתיאהבתי
אני משתעשעת לפעמים במחשבה על השינוי שחל לאחרונה בתפיסת חשיבות בתי הספר. שנים טענו הורים ותלמידים שלא לומדים בבית הספר כלום, ושזה בזבוז זמן. כמה חודשים בלי – ופתאום מתברר שבית הספר מאוד חשוב. הנה משהו טוב שיצא מהקורונה.
אהבתיLiked by 1 person
למרבה המזל, החיסונים ינוסו תחילה על אוכלוסיה אחרת, בארצות אחרות ועד שיגיעו לפה יהיה יותר ידע לגבי תופעות לוואי שלהם.
ואני בהחלט מאלה שמצפות לחיסון שנותן תקווה לחזרה לשגרה של נורמליות נורמלית, כזאת של פעם.
אהבתיאהבתי
הערב שמעתי בחדשות שראשוני החיסונים עתידים להגיע עוד השבוע. זה באמת מפתיע.
וכן, יש מצב שהם יסמנו את הדרך החוצה מהמנהרה החשוכה הזאת של הקורונה. ויש עוד דבר נחמד בחיסונים: מי שחוסנו בהם מגינים גם על מי שלא חוסנו. וככה כמעט כולם יכולים להיות מבסוטים.
אהבתיאהבתי