הכובסת

היום ראיתי בפייסבוק צילום של ציור יפה של Georges Seurat, שהיה פוסט-אימפרסיוניסט צרפתי מהמחצית השנייה של המאה ה-19 (שיתפה שם:  שולמית אפפל)*.  רואים בו נערה מכבסת מול החלון.  מימיי לא שמעתי את שמו של הצייר הזה,  אבל את הציור אני מכירה   –  כי אבא שלי העתיק אותו אי-אז,  נדמה לי שבגואש על נייר.  אני חושבת שזה היה הציור הראשון שהוא צייר.  כלומר,  העתיק (בלי לחתום עליו,  כמובן).  על כל פנים,  זה הראשון שאני זוכרת.  שאז גם למדתי את פירוש המילה "רפרודוקציה".

אני תמיד חיבבתי את הכובסת המועתקת הזאת,  שמביטה בעיניים כלות דרך החלון,  והיא נמצאת אצלי עד היום,  ממוסגרת,  תלויה על הקיר שמעל לשולחן הכתיבה שלי (שאי אפשר לכתוב עליו כי הוא מלא בקלסרים.  לכן אני כותבת תמיד ליד שולחן המטבח,  או שבכלל לא ליד שולחן).

מאז שהתחלתי ללמוד ציור,  לפני כשנה,  התרגלתי להתבונן בציורים בעיניים אחרות.  כאילו מבחינות קצת יותר,  ומכל מקום מסתכלות על יותר פרטים.  ואני משווה בין המקור שראיתי היום לראשונה ובין ההעתק של אבא שלי,  ורואה שהוא צייר/העתיק לא רע לגמרי,  למרות שזה היה כנראה נסיונו הראשון בתחום. אני גם לא זוכרת ממה הוא העתיק  –  כנראה מצילום בספר כלשהו.  הכובסת המקורית צעירה ויפה יותר מזו של אבי,  ופניה מוארות יותר,  בזכות החלון.  ההעתק של אבי כהה יותר וחשוך יותר.  אבל הוא דייק מאוד בתסרוקת שלה,  עם השיער האסוף בקפידה מאחור, והפוני שבורח לאשר הוא בורח.  והוא היטיב לצייר את חולצתה הלבנה.

כל כך מוזר לי עכשיו להתבונן בהעתק שלו,  שאני מכירה כבר שנים,  ולהשוות אותו עם המקור שהוא ראה לנגד עיניו בזמן שצייר.  אני יכולה לתאר לעצמי כמה נאבק כדי לנסות לתפוס את הבעת פניה של הכובסת הצעירה,  הלכודה מול הכיור וחולמת על החוץ המואר.  הוא לא הצליח בזה במאת האחוזים,  אבל מאז שאני מנסה לצייר קצת בעצמי אני יודעת כמה שזה קשה,  וכמה הוא היטיב לעשות,  למרות הכול.

 

*ובכן,  טעות: הציור הוא של טולוז-לוטרק,  ולא כפי שנכתב בטעות.  ותודה ליעקב זנדמן.