ממעוף הציפור

והאיור המקסים הזה של שוזו אוזקי.  הוא שרבט שם כחמישה עשר או עשרים קווים,  לא הרבה יותר,  ויצא סיפור שלם.  לעולם לא אבין איך הוא עושה זאת.

וזה הסיפור,  בערך:  סבא ונכדה (כך החלטתי).  הוא מקריח וממושקף,  יושב על כורסה נמוכה,  בגבו לקהל,  מעיין בטאבלט שלו.  אולי הוא מספר לה סיפור מתוכו. הנכדה יושבת לידו על הרצפה,  מוקסמת ממכשיר הפלאים.

והכול ממעוף הציפור:  מבט מלמעלה.  אולי מראש המדרגות,  או מחלון שמעל למרפסת.  משהו כזה.

וכמעט בלי צבע:  רק מסך הטאבלט,  והחולצה הוורודה-כתומה של הילדה.  ושתי הקוקיות השחורות שלה,  בצד שערו המאפיר והמקליש (יש מילה כזאת?)

בגירסה שלי,  שהעתקתי בעיפרון,*  ציירתי פרחים על החולצה שלה,  ואז,  בדחף תינוקי-משהו,  הוספתי פרחים גם על מסך הטאבלט (הו,  כמה גדלתי,   ובכל זאת כנראה לעולם לא אגדל).

כמובן, את ההצגה גונבות כפות הרגליים של הקטנה:  אחת בקצה המכנס,  השנייה מבצבצת מתחתיו. ושתיהן שובות לב.

[*לא מראה אותה כאן.  אחרי הכול,  זו רק העתקה.]