הא ודא

פורסם בתאריך על ידי

כמה דברים:

*  הצילום הזה שהסתובב בפייסבוק אחרי רעידת האדמה בנפאל:  בסופו של דבר התברר שזה בכלל לא מנפאל,  אלא מויאטנם,  מלפני שנים רבות.  אבל הוא מוסיף להחריד את הנשמה.  אולי משום שסבל אנושי לא תלוי בגיאוגרפיה.  ואולי בשל חוסר האונים המגונן של הילד המנסה לנחם את אחותו הקטנה.  פעם כתבתי בבלוג הישן על עיוור שמוליך עיוור.  הצילום הזכיר לי את זה.

*  אם כבר מדברים על הבלוג הישן:  נראה שישראבלוג עובר לפאזה חדשה,  קשה יותר,  בהידרדרותו.  אני מתבוננת בזה ממקומי שכאן:  אני כבר לא שם,  אם כי עדיין לא בטוח שאני לגמרי פה.  את חיבוטי הנפש הקשורים בצְפייה בקריסת האתר עברתי כבר לפני יותר משנה,  ואני שמחה שאני לא צריכה לעבור אותם שוב.  אני מביעה  תמיכה מבחוץ,  ומקווה שהעניינים יסתדרו לשביעות רצונם של הנותרים שם.  וגם תוהה מדי פעם על המהירות שבה חברוּת וקהילתיוּת מתגלגלות  להפעלת לחצים קבוצתיים:  "הבוז לעוזבים!",  קראתי שם באחד הבלוגים.  כלומר,  הבוז לי.  יפה. כאילו לא הנאמנות לחברים היא העיקר,  אלא הנאמנות לפלטפורמה.  שלא לדבר על כך שבעיניי העיקר היה,  ונשאר,  הכתיבה.

*  המדרכה שלפני הכניסה לבית הספר היסודי שבו למדו הילדים  מסומנת באדום לבן:  החנייה אסורה. אני עוד זוכרת את המכתבים שהמנהלת הייתה משגרת אלינו:  אל תחנו ליד השער, הורידו את הילדים מן המכוניות במרחק של מאתיים מטר מבית הספר, הם מסוגלים לצעדה הזאת,  וכו' וכו'.  הילדים שלנו בין כך וביך הלכו לבית הספר ברגל,  כך שכל העניין לא נגע לנו. אבל הזמנים השתנו:  כשעברתי שם לאחרונה ראיתי שלמרות האדום-לבן,  הוכשרו בכביש,  ממש ליד הכניסה,  כמה מקומות לעצירת בזק  –  כדי להניח לילדים לצאת מן הרכב בבוקר ולמהר להיכנס בשער.  כל חניה כזאת רוצפה באספלט חום,  גבולותיה  סומנו בצבע לבן,  ועל האספלט נוסף כיתוב של תזכורת מזַרזת,  אף היא בלבן,  באותיות של קידוש לבנה:
נַשֵּק וסע.

*  אני מתקדמת לאטי בספר הקיץ של טובה ינסון (כן,  ההיא של המומינטרולים!).  יש בו הרבה יופי,  אם כי לא תמיד הכול ברור בקריאה ראשונה,  וצריך לשים לב לאט לאט.  בפרק המתאר את מאמץ-האדירים להעביר מים בסירה ממקום למקום (לא חשוב עכשיו למה),  מתברר שיש צורך פה ושם לפנות לחסדי שמיים.  סופיה פונה בתפילה חרישית ל"אלוהים שאוהב את ילדי הגן" (בי נשבעתי שכך כתוב,  בעמוד 98,  בתרגומה של דנה כספי),   אבל כשהבעיה חוזרת היא אומרת בכעס: "אני לא חושבת להתפלל אליו שוב."  סבתא (שאיננה מאמינה אדוקה) עונה שאין צורך, כי "הוא כבר יודע",  ואחר כך מהרהרת:
"העניין עם אלוהים… שהוא דווקא כן עוזר, אבל רק אחרי שמתאמצים קצת" (עמוד 99).

32 מחשבות על “הא ודא”

  1. קראתי את ספר הקיץ בטיסה חזרה מאמסטרדם השבוע. יש משהו מאוד מומינטרולי גם בספר הזה, ולא רק באיורים. אני אוהבת את התיאורים שלה, הדמויות, התכנים. אני חושבת שהיא מצליחה ללכוד משהו בילדות שבודדים זוכרים, וודאי שבזקנה. ספר יפה מאוד בעיני, ואני עוד אחזור אליו.

    אהבתי

  3. תודה על ההבהרה לגבי הצילום. כשראיתי אותו לראשונה חשבתי שלא מדובר בילדים נפאלים. אני חושבת שהצילום נועד לעיניים מערביות עבורן כל האסייתים נראים אותו הדבר.
    וספר הקיץ – זה ספר של מומינים או ספר למבוגרים של טובה ינסן? אני מאד אוהבת את ספרי המומינים שלה, וגם את טובה ינסן עצמה. פעם ראיתי עליה סרט תיעודי. אני זוכרת את האי הקטן בו היא גרה עם בת הזוג שלה, ואת הדרכים המתוחכמות בהן היא השתמשה כדי להפוך את המומינים מאיורים לסדרת קומיקס.

    אהבתי

    • זה ספר למבוגרים (אף כי הוא כולל ציורים, כאילו נועד לילדים). אין בו מומינטרולים. אשר לאי – אני חושבת שזה האי שבו קורה הסיפור של ספר הקיץ. ונדמה לי שהאי היה שייך למשפחה שלה גם בנעוריה, ושהיא התחילה לכתוב על המומינטרולים כששהתה בו (אני מקווה שאני לא מבלבלת בין כל האיים המדוברים).

      אהבתי

  4. אוף התחלתי להגיב לך מהנייד והכל נמחק! מה רציתי לומר? לגבי ישראבלוג – אני אופטימית ולו רק מפני שמסתמן פתרון לאתר חלופי, גם אם ישרא יחליטו לסגור בלי להעיר את האתר לבלוגריו….אני אישית "צעירה" שם ולכן פחות מבינה מה כל כך מסובך בלפתוח בלוג באתר חלופי ולעבור כולנו יחד לשם…עובדה שעברנו אחרייך לכאן בלי בעייה ואנחנו קוראים במקביל כאן ושם. אבל כנראה שיש משהו (או היה משהו) בישרא מעבר לכך…עבורי באמת מה שחשוב הוא הכתיבה עצמה – והקריאה. והקשרים שיצרנו שם – הם יכולים לעבור איתנו לכל מקום. אבל אני באמת מעולם לא התעניינתי בנושא החם ולא תמיד שמתי לב למומלצים…כך שאני לא דוגמא 🙂
    בכל מקרה לא אוהבת את ההשמצות שסיפרת עליהן. כל קטע ה"נפולת של נמושות" פס מן העולם, לדעתי.
    אה, כן. הקטע של החניה ליד בית הספר. ילדיי הלכו תמיד ברגל – הלוך ושוב – וגם אני. חושבת שיש ערך מוסף להליכה ברגל לבית הספר, להיפגש עם חברים בדרך….לא מבינה למה צריך לקחת את הילד למרות שהמרחק בדרך כלל לא גדול (במיוחד ביסודי)….מה זה בעצם? פינוק? סכנות חדשות? אהבתי את ה"נשק וסע".
    לא מכירה את טובה ינסון. בכלל הקריאה שלי בזמן האחרון ספוראדית למדי…..

    אהבתי

    • החשש הוא מן הסתם לגורל הקהילה. צריך ללמוד את הכללים של המקום החדש, צריך ליידע את כולם, זה דורש מאמץ וויתור על המוכר והנוח. האמת המרה היא שלא כל הקוראים עוברים אחרי הבלוגר למקום החדש. ולמרות זאת נראה לי שזה יותר פשוט ומהיר לעבור מאשר להתנהל מול ההנהלה המאוד בעייתית של ישרא/ערוץ 10. וזה גם פחות מורט עצבים – אבל נראה שלא כולם חושבים כמוני.

      Liked by 1 person

  5. המשפט בוז לעוזבים מיותר , וודאי לא מתאים לך שעברת למקום אחר מזמן , אני מאלה שקשה להם "לעבור דירה" ומחכה בסבלנות אולי ישתנה המצב של ישרא לטובה . לעבור למקום אחר תמיד אוכל.

    אהבתי

    • זה מיותר בשביל כולם, שהרי כל אחד יכול וצריך להחליט על פי מה שמתאים לו, בכל זמן שמתאים לו. והרי אי אפשר אפילו לטעון שהעוזבים מעליבים – שהרי הם משאירים כתובת והזמנה מפורשת.
      איך שלא יהיה, אני בהחלט מבינה גם את מי שקשה להם להחליט על עזיבה. אני מקווה בשביל הנשארים שיהיה בסדר.

      אהבתי

  6. עד שטליק לא הסב את תשומת לבי לנושא החם, לא שמתי לב לקיומו. באמת שאני לא עוקבת אחר פוסטים חמים וכל הרשימות למיניהן. היו ויש לי הרהורי פרישה גם בשל מיעוט המגיבים, אבל אני נשארת כדי לחזק את טליק וכל האקטיביסטים שדואגים לישרא.
    היה לי דוא"ל של נענע שנסגר וגרם לי לא מעט התעסקות בשמירת החומר, כך שאני מאמינה שישרא מפרפר את פרפורי הגסיסה שלו.
    בעניין ההסעה לבתי הספר, היום כל נושא הבטיחות יש דגש, לאחר כל האסונות שנגרמו וכמו שאנחנו הפכנו למפונקים, גם הילדים למדו להתפנק.

    אהבתי

    • זה אכן נראה כמו פרפורי גסיסה, אם כי בישרא לעולם אין לדעת. מישהו השווה אותו פעם לעוף החול, אולי בצדק.

      אהבתי

    • אני לא אתן לך כאן כתובת, אבל ראיתי את זה שם באחד הבלוגים שאני קוראת לפעמים. היו שם תגובות רבות אבל איש לא העיר על קריאת הבוז, מה שמעיד שיש עוד רבים שחושבים כך (או שסתם לא נעים להם להתווכח).

      ואתה צודק, זה לא משנה. אבל כמו שאני תמיד אומרת, הבלוגוספירה יכולה לשמש חומר למחקרים בסוציולוגיה. אתה מקבל בה הדגמה בזעיר אנפין למה שקורה לקהילה קטנה, מאוימת וחרדה לגורלה, שמתמודדת מול כוחות אדישים וגדולים ממנה בהרבה אבל חוששת לנסות משהו אחר וחדש. תוקפנות כלפי מי שלא הולך בתלם היא חלק מהתוצר, ובמידה מסוימת אפשר אפילו להבין את זה. ואידך זיל וחשוב על הנמשל, שלא קשור בכלל לישראבלוג.

      אהבתי

      • הרצתי את זה במנוע החיפוש הפנימי של ישרא וכמובן שמצאתי. לא ממש מנומק… אני יכול לחיות עם זה.

        אהבתי

        • ולגבי הנמשל? אני לא ממש יכול לחשוב על נמשל. אם אנחנו מדברים – למשל – על מדינת ישראל, כקהילה קטנה ומאויימת, הרי שאזרחיה הם במידה ידועה השליטים בגורל עצמם ויכולים להכריע לכאן ולכאן, ולא תלויים בגחמות של הנהלה שומרת קלפים לחזה שיכולה להוציא את התקע מהשקע בכל רגע.

          אהבתי

          • גם בלוגרים אינם חסרי אונים. יש להם ניסיון בתפעול בלוג, לרובם יש גם ניסיון בפרסומו ברשת, הם יכולים לגבות, לצאת בטריקת דלת ולהתחיל במקום חדש. יש מספיק אופציות. הם יכולים להשאיר כתובת ולקיים קשר עם חבריהם לקהילה הישנה. זה עניין של החלטה, וכמובן, כמו בכל דבר אחר – יש גם סיכונים.

            אגב, קשה לי להאמין שיוציאו שם את התקע מרגע לרגע. סביר יותר שיודיעו מראש. זה תחום שאתה מבין בו הרבה יותר ממני – אבל אם לא יודיעו מראש, האם אין סכנה שבלוגרים יתבעו אותם על העלמת קניין רוחני?

            אהבתי

  8. נבהלתי קצת והזכרתי לעצמי לגבות את הבלוג.
    אני עסוקה כרגע במחשבות על גבינת גורגונזולה 🙂 אספר אחר כך.
    בקשר לנשק וסע, בבי"ס של הקטנה היו משמרות של הורים שעמדו בבקרים ליד מקומות החניה הללו כדי ללוות את הילדים היוצאים מרכב ההורים אל המדרכה, ולהשגיח שלא יהיו חלילה תאונות. אני מבינה שעושים משמרות כאלה ברוב בתי הספר שיש בהם אזור כזה להורדת ילדים מהרכב.
    את ספר הקיץ סיימתי כבר 🙂 בסוף הספר יש פרק ביוגרפי שבו כתוב גם על האי, תקראי ותדעי קצת יותר פרטים. ויש אפילו תמונה של טובה עצמה. זה ספר נהדר, בהמון מובנים. אם הגעת לפרק על השלשולים, אני רואה בפרק הזה ממש סשן ביבליותרפויטי.
    וחיבוקים לסוף השבוע 🙂

    אהבתי

    • בילדותי קראתי על טובה ינסון בספרו של אוריאל אופק על סיפורי ילדים מפורסמים. וקראתי את הביוגרפיה שבסוף ספר הקיץ, אבל עדיין חסר לי פרט אחד (ואולי לא קראתי בתשומת לב מספקת): איפה אמא של סופיה?
      חיבוקים בחזרה (:

      אהבתי

  9. מכירה היטב את ה"נשק וסע". בבית הספר של הבן שלי כל הורה עושה תורנות פעמיים בשנה. ההורים התורנים עוזרים לילדים לצאת מהמכונית עם הילקוט הכבד. אהבתי לעשות את זה דווקא בגלל ההצצה לרגע האינטימי הזה של פרידה זמנית בתחילת היום. יש הרבה רוך ברגע הזה (ולפעמים גם עצבים). כיום הבן שלי מרשה רק לטיפה קטנה על הראש.
    ספר הקיץ מחכה לי בסבלנות. אותו החלטתי לקנות. חייבת לציין שלא הצלחתי להתעמק בספר המומינים אבל אהבתי את הסדרה ובעיקר את האווירה המנומנמת. משהו מזה התחבר למשהו באישיות שלי כנראה.

    אהבתי

    • זה באמת ספר שעדיף לקנות ולא רק לשאול בספרייה – כי הוא נועד לקריאה איטית ולעיון חוזר (ולסימונים בעיפרון).

      אהבתי

  11. צודקת קשה להתרגל לממשק חדש. כשהתחלתי בישרא לפני 12 שנים היה לי זמן לעצב את הבלוג ולהכיר את מערכת הכתיבה. אבל עכשיו אין לי. 🙂 מצד שני עסרתי לישרא אחרי שכל מי שהכרתי מאתר בננות המיתולוגי עבר לשם. מאז רובם המשיכו הלאה ואני נשארתי. קשה לי עם מעברים… אבל בעיני אמיצים והרפתקאנים הם אלו המעזים לצאת אל הלא נודע אל פלטפורמה טובה יותר!# 😃

    אהבתי

  12. עצוב באמת הקטע הזה של "בוז לעוזבים" – מאד עצוב. אני שונאת את השבטיות הזאת, אני רואה היבטים של הנטייה הזאת בגוגל פלוס, שם שוב ושוב אני שומעת את אלה שמדברים כאילו אנשי גוגל פלוס טובים יותר, אינטליגנטים יותר, וכו', מאשר אלה שמשתמשים בפייסבוק או בטוויטר – תוך התעלמות מזה שרבים מאתנו משתמשים גם וגם וגם… פלטפורמה היא רק פלטפורמה, מה שחשוב זה האנשים והתוכן.

    מה שכן, מנסיוני למדתי שקשה לשמור קשר כשאנשים עוברים פלטפורמה, והרבה חברויות לא שורדות את זה. אבל ככה זה גם בחיים מחוץ לאינטרנט – אנשים עוברים לגור רחוק ומאבדים קשר, אנשים עוזבים מקום עבודה ומאבדים קשר, וכו' וכו'. לכל אחד יש רק 24 שעות ביממה ולמרות שיש חברויות ששורדות מעברים, פשוט אי אפשר להקדיש את הזמן והאנרגיה הנחוצים כדי להמשיך להיות בקשר עם כולם. האתר שהיה הבית הראשון שלי באינטרנט נסגר לפני כמה שנים, ומתוך כל החברויות שבניתי שם נשארתי בקשר משמעותי רק עם שלושה אנשים.

    חוצמזה, שיעשע אותי הניסוח של "נשק וסע", אבל כל הקטע הזה של הורים שמביאים את הילדים לבית הספר במכונית זר לי לגמרי. כשהייתי ילדה כולנו הלכנו ברגל לבית הספר. כאן באנגליה נורמלי להסיע אותם, אבל כאן גם נורמלי שילדים הולכים לבית ספר שאיננו במרחק הליכה מהבית – מעציב אותי לשמוע שבארץ אפילו כשזה כן במרחק הליכה, הילדים לא הולכים 😦

    אהבתי

    • טוב, יש גם הרבה ילדים שהולכים ברגל, אפילו היום. הילדים שלי תמיד הלכו ברגל כי אני לא נוהגת.

      בעניין הפלטפורמה – את צודקת לגמרי שפלטפורמה זו רק פלטפורמה, העיקר זה האנשים והתכנים. אבל מסתבר שלא כך זה נתפס בדרך כלל, וחבל לי על זה. נכון מה שכתבת על מעבר דירה למקום מרוחק וקשיי התקשורת שכרוכים בכך – אבל הרי בניגוד לזה, כל פלטפורמה, לא משנה כמה היא רחוקה, נמצאת בסך הכול במרחק של הקלקה על לינק, זה הכול. בכל השנים שכתבתי בישראבלוג קראתי גם בלוגים במקומות אחרים, וגם עכשיו, שעברתי משם, אני ממשיכה לקרוא גם בישראבלוג. לינק הוא לינק, לא יותר מזה. קליק אחד – והגענו. אז אני רואה שלא כולם חושבים כך, ורבים אינם מגיעים למקומי החדש כאן, ואני מסיקה מזה שלמרות הצהרות של חלקם על כמה שהם נהנו לקרוא אותי במקום הקודם, הם כנראה לא באמת כל כך נהנו. כי לו היו נהנים, היו באים גם לכאן, ממש כמו שאני קוראת את מה שאני אוהבת, לא חשוב איפה זה נמצא, וזה לא גוזל ממני אפילו דקה אחת נוספת.

      במידה מסוימת זה מתאים לי: חזרתי לממדיי הטבעיים; עכשיו אני יודעת שקוראים אותי רק מי שרוצים לקרוא. מי שלא מתעניין לא חייב, וזה בסדר גם כך.

      אהבתי

      • כן, להקליק על לינק זה קל, ומי שמספיק חשוב לו להמשיך לקרוא אותך יעשה זאת. וכמו שאת אומרת, יש משהו בידיעה שקוראים אותך רק אלה שרוצים לקרוא.

        בתור מי שעברה פלטפורמות כמה פעמים, אני יודעת שאנשים לא משנים הרגלים כל כך בקלות, ויש כל מיני דברים קטנים שיכולים להפריע. כל מיני עניינים טכניים. אנשים מתרגלים לאיך שפלטפורמה מסויימת עובדת, ולא לכולם קל לנווט במקום שונה.

        חוץ מזה שאני יודעת מנסיוני האישי שעם כל הכוונות הטובות, יש בלוגים שהתחלתי לעקוב אחריהם ויצאתי מההרגל. יש את העניין של מקום שמבקרים בו קבוע ומרגישים כמו בבית ולקרוא בלוגים שם זה משהו שבא טבעי, ברירת מחדל, בעוד שלפתוח את האימייל שמודיע לי על פוסט חדש בבלוג של מישהו ולהקליק על הלינק ולקרוא זה עניין שדורש החלטה: האם כרגע יש לי זמן וכוח ומצברוח לקרוא את זה? כך שיושבים אצלי בתיבת האימייל מיליוני מיילים כאלה שלא פתחתי אפילו.

        (אצלי כיום גוגל פלוס זה הבית שלי באינטרנט, מקום שבו אני מבקרת כל יום, ולקרוא פוסטים שם זו ברירת המחדל שלי. קריאת בלוגים זה איכשהו משהו שמרגיש שונה. לא ממש יודעת להסביר למה. צריכה לחשוב על זה…)

        Liked by 1 person

סגור לתגובות.