בשבח הצמצום ובשבח הזהירות

כשקראתי את גדר חיה של דורית רביניאן אמרו לי כמעט כל מי שדיברתי אתם שהספר היה בשבילם אכזבה גדולה יחסית לספרים קודמים שלה,  שהיו בבחינת שירה,  פיוטיים ממש.  אני דווקא חשבתי שגדר חיה  לא נורא בכלל,  להפך, למרות כמה דברים שהפריעו לי (ואפשר לחפשם בענן התגיות בצד שמאל של הדף הראשי,  על פי "דורית רביניאן").  אבל כשמצאתי בספרייה את סמטת השקדיות בעומריג'אן מפרי עטה,  זכרתי מה אמרו על ספריה הקודמים,  ושאלתי אותו מיד.

ובכן.  יסלח לי האלוהים, אני מוצאת שזה ספר מייגע.  השפה אמנם פיוטית כפי שאמרו,  אבל בעיניי היא מצטעצעת שלא לצורך. המשפטים ארוכים מדי,  מרובי פסוקיות מדי,  עם שמות תואר רבים מדי  –  קשה לי לעקוב.  אולי גם החמסין אשם,  אחרי שייבש לי את המוח.  אבל השירה שאני אוהבת קצרה  וחסכונית הרבה יותר.  דורית רביניאן הייתה בת 22 כשכתבה את הספר הזה,  ובגיל הזה מן הסתם מותר להפריז.  אבל אני,  שכבר מזמן עברתי את גיל ההפרזה,  דווקא מעדיפה את הצמצום.

*

כמו כולם קראתי גם אני על האיש שהתאבד משום שסטטוס שנכתב נגדו בפייסבוק הפך לוויראלי.  לא התעמקתי בפרשה   –  לא יודעת מה בדיוק קרה ומה לא,  מי אשם ומי צודק וכו',  ואני יכולה רק לקוות שעכשיו לא יופצו סטטוסים ויראליים בגנות כותבת הסטטוס המקורי ולא תהיה תגובת שרשרת.  רק זה חסר לנו.  בכל מקרה,  זו ההזדמנות שלי לחזור ולהביע את הדברים הרעים שיש לי להביע על פייסבוק    –   במיוחד על ההתנהגות העדרית שהוא מעודד,  ועל תחרויות השנינה התוקפנית שהוא מעורר, ועל הקלות הבלתי נסבלת של ה'לאהוב' וה'לשתף' בו,  בלי לבדוק שום פרט,  בלי לשאול אף שאלה,  בלי לעורר ספקות,  בלי להשתמש במילת המפתח של חיי,  'אולי',  ובאחותה הבוגרת,  'ואולי לא'.  ואם מישהו עוד היה זקוק להוכחה לכך שההתעקשות שלי בעניינים האלה אינה קשורה לחנה בבלי,  זו ההוכחה.  כי לא בנימוסים והליכות מדובר,  אלא בדיני נפשות.  כמו שאמרו מי שאמרו ,  ומזמן מאוד:  חכמים,  היזהרו בדבריכם.  ואם במקרה בטיפשים עסקינן  –  מה שהרי לא סביר  –  שייזהרו גם.