גם אני

גַּם אֲנִי
מְגַלְגֶּלֶת אֶת הָאֶבֶן שֶלִּי
בְּמַעֲלֶה הַמּוֹרָד.
אֲנִי יוֹדַעַת שֶאַפְסִיד
אֲבָל שוֹאֶבֶת נַחַת לֹא בְּרוּרָה
מִן הַדְּבֵקוּת בַּמַטָּרָה.
לוּלֵא הַמְּרִירוּת
שֶמְּחַלְחֶלֶת בַּסְּדָקִים
יָכֹלְתִּי אֲפִלּוּ לָשִיר
הַלֵּל
לַמְּתִיקוּת.

18 מחשבות על “גם אני

  1. הייתי אפילו אומרת שאת מתכתבת עם הפוסט שלי על דודה אנט, אבל אפילו צער אצלך, אפילו כשהוא עוטה צבעים מיתיים, לא פוצע.

    אהבתי

      • לא פוצע לא בהקשר של המושא, אלא כשם תואר. יש בך השלמה מרככת, את מצליחה אפילו לשאוב נחת מן הדבקות. בקריאה שניה, בחלק השני של השיר המרירות בכל זאת מחלחלת בין הסדקים, והמתיקות נזכרת אבל נשארת מחוץ לסף. אני חוזרת בי. כן פוצע. אוי.

        אהבתי

  2. אוהבת את השירים שלך עדה! ומזדהה עם השיר, יכולה למצוא בתוכי הדים למה שאת מתארת, ואני אפילו חושבת שזה סוג של אושר, אם אפשר לשים את המרירות קצת בצד.

    אהבתי

  3. כולנו כל הזמן דוחפים את האבן שלנו בעליות ומגלגלים אותה במורדות. מרוצים שעשינו את המוטל עלינו כמו דודה אנט, ולפעמים גם קצת נהנים.

    אהבתי

    • זה נכון. במיוחד בימים אלה שאני שקועה בבדיקת עבודות ומבחנים (ולא עומדת בזמנים), לא נשאר לי הרבה מקום בשביל שום דבר אחר.

      אהבתי

  4. בדרך אפשר אכן לחזות במופע פאטה-מורגני, כאילו אין מדבר. וכל החושים בחושי שמחה, כאילו לא ייעמדו המים לבסוף ותחלחל פנימנו חרדה. ובכל זאת, אם כל חיינו נצלול בחזיון נעים, הלוא חיינו נעימים.

    אהבתי

  5. המרירות מחלחלת בין הסדקים….אבל בכל זאת זה שיר די רגוע ושלו. איזו השלמה ניבעת מן המלים….אפילו חיבה למצב ולמטלות הסיזיפיות….

    אהבתי

סגור לתגובות.