בפוסט יפהפה מספרת 'כמו מניפה' בין השאר על דו שיח של בוקר בין שתי קטנטנות בגן. "חִיכַּתִי לך," אומרת האחת לשנייה שזה מקרוב הגיעה, והשנייה מתקנת אותה: "לא אומרים חִיכַּתִי, אומרים חִיכֵּיתִי" (האמת, היא צודקת, האקדמיה ללשון העברית מרשה), והראשונה מתעקשת ומסבירה: "אם אַת בן אומרים חִיכֵּיתִי, אבל אם אַת בת אומרים חִיכַּתִי".
הו, למות. זה ממש בשביל הדגמה בשיעור בלשנות. נזכרתי גם שאמא אחת סיפרה פעם, מזמן מאוד, בבלוג שלה, שאמרה לילדון הקטון שלה: "אתה אהוב-לִבִּי," והוא ענה לה מיד: "ואַת אהוב-לִבִּית."
זה מקסים במיוחד שדווקא מתוך השיבושים החמודים מתברר שהמוחות של הקטנטנים עובדים שעות נוספות ומפנימים היטב, ובתבונה רבה, את החוקיות הלשונית – מבלי שמישהו הסביר להם אי פעם שיש בכלל דבר כזה. אז כן, הם שוגים לפעמים, אבל זו בדיוק הדרך ללמוד.
וכמה זה יפה שאפילו כשהם טועים לחלוטין, הם צודקים לגמרי.
בלוגיעדה 
עדה, אני מצטערת אבל כנראה שהן יודעות יותר ממני. אני לא הבנתי. מה בכלל נכון בעצם?
אהבתיאהבתי
נכון חכִּיתי בחיריק, והאקדמיה מרשה גם חכֵּיתי בצירה, כי יש דוגמאות לא מועטות במקרא לנטייה בצירה. הילדה אמרה חיכַּתי בפתח (או קמץ), והסבירה שזו צורת הנקבה של חיכֵּיתי בצירה. כמובן שהיא טועה, אבל אהבתי את ההיגיון: כמו שרוצָה בקמץ היא צורת הנקבה של רוצֶה בסגול.
אני לא חושבת שאת יודעת פחות מהן, אבל סימני הניקוד יוצאים נורא קטנים. אני מגדילה את המסך כדי שבכלל אראה אותם. להן, מן הסתם, יש עיניים יותר טובות (:
אהבתיאהבתי
תודה על אלומת האור שהטלת על דו השיח המאוד משעשע וגם מלמד הזה בין הילדות. אני גם כן התלהבתי ממנו מאוד, כי כמו שהיטבת להסביר לאסתי, יש בו עומק נסתר שמעיד על תהליכי הפנמה של כללי השפה. אני גם אוהבת את הספוגיות של הגיל הזה: מספיק שאסביר מונח פעם אחת וזהו. הן קולטות. זה כיף.
אהבתיאהבתי
מצא חן בעיניי מה שכתבת על אלומת האור (:
אהבתיאהבתי
ידעתי שהמילים הציתו בך את הניצוץ, לא ניחשתי את מהירות התגובה שלך לכך.
אלה בדיוק סוג השיחות שאני מתעדת ותיעדתי כשנכדי הצעירים שבשו מילים ומצאתי להן היגיון.
מקסים.
אהבתיאהבתי
כן, נורא אהבתי את זה. שיבושים חכמים (:
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאפשר למצוא שיבושים הגיוניים כאלו גם אצל עולים חדשים שלא לומדים את השפה בצורה מסודרת (אם כי, כמובן, זה פחות חמוד…). סבתא שלי למשל, הייתה בטוחה שיש להגיד עורך דינית ולא עורכת דין.
אהבתיאהבתי
הו, שגיאות של עולים מצחיקות בפני עצמן, והרבה פעמים נובעות גם ממעבר בין שפות. סיפור שמתגלגל במשפחה של השותף הוא איך הסבתא ביקשה ממוכר שקית של זבובים, וכשהביט בה בתמהון הסבירה לו בפנטומימה שאלה הקטנים האלה, השחורים. בערבית זביב זה צימוק 🙂
אהבתיאהבתי
אכן, ואגב, 'עורך דינית' הוא שיבוש אפילו אצל דוברי עברית מלידה, ויש בו בהחלט היגיון.
אהבתיאהבתי
תודה על הצחוקים 🙂 ההגיון של הילדים האלה פשוט נפלא 🙂
אהבתיאהבתי
על לא דבר, בשמחה (:
אהבתיLiked by 1 person
גם אני התענגתי על הדו שיח החכם הזה בין הילדות אצל כמו מניפה (ולא פחות מכך התענגתי על ההקשבה שלה כמובן). המוח של ילד שלומד כל כך הרבה בזמן כה קצר הוא פלא מתמשך בעיני. כמו חכמוד שביקש לבוא ממני לשמור עליו כשטיפס על הסולם במטבח שלי כי אמרתי שלא מטפסים ללא השגחת מבוגר: "סבתא. אני צריך שתבואי לשמור עלי כי את מבוגרית"
אהבתיאהבתי
זה נהדר. המוח האנושי הוא מכונה מופלאה, בתנאי שלא מפריעים לו כל הזמן.
אהבתיאהבתי
לילדים הגיון בריא בהמצאת מילים ֱ
חברה ספרה לי לפני הרבה שנים על בנה שאמר :את מוֹצֶחֶנֶת בעיני ( מוצאת חן בעיני) 🙂
אהבתיאהבתי
אוי, זה חמוד. מוצחנת (:
אהבתיאהבתי
לפי הפולקלור חלק לא קטן מהמילים שחודשו/הוצאו על ידי אליעזר בן יהודה בעצם היו מילים שבנו איתמר, כילד קטן , חידש.
אני לא יודעת אם זה נכון, אבל יש בזה מן ההגיון, בדיוק כמו בשיחה המקסימה בין הילדות.
יש חוקיות בשפה ואת היוצאים מן הכלל לומדים עם הזמן 🙂
אהבתיאהבתי
לילדים קטנים יש הגיון ברזל 🙂
אהבתיאהבתי
אני זוכרת איך פגשתי במעלית את הפרופ חפילוסופיה, הייתי עם ביתי שהייתה אז בת שלוש, הוא אמר 'זה הגיל שבו עדיין יודעים את האמת'
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
חיכיתי חיכיתי ומי לא בא… על זה חשבתי כשקראתי את הפוסט 🙂
אהבתיאהבתי
והוא הבטיח פעמיים, שיבוא אחר הצהריים (:
אהבתיאהבתי
מקסים
אהבתיאהבתי