לא פוליאנה

ימים 35 – 37.  לא מצאתי שום דבר שראוי לפרסם בבלוג על דברים טובים,  למרות שרשמתי לי כמה קטנים במחברת.  אז במקום זה,  קצת טענות ומענות:

הייתי צריכה לנחש מראש שכך יהיה:  רוגל אלפר כתב היום בביקורת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ' על הסרט התיעודי של אתמול בערב בערוץ 10 (על דפנה מאיר שנרצחה בעתניאל,  ועל משפחתה   –  נתן מאיר והילדים).  הייתי צריכה לדעת מראש איך תיראה הביקורת ואיך אתרגז בגללה,  והייתי צריכה להימנע מקריאה  –   אבל,  כרגיל,  אני הרבה יותר טובה בתיאוריה מאשר בפרקטיקה.

זה היה סרט נוגע ללב מאוד,  אבל אלפר מזהיר:  "אסור לצפות בסרט כזה צפייה אמפטית [כך במקור] וסנטימנטלית.  זה סרט פוליטי."  אז סליחה,  אבל אני דווקא כן צפיתי צפייה אמפתית,  וב-ת' דווקא (לידיעת המערכת והמגיהים).  בניגוד לכמה אנשים במקומותינו,  אני לגמרי מאמינה שמשפחות שכולות פלסטיניות מכל הסוגים יכולות לחוות יגון עמוק  –  אבל זה לא ממעיט בעיניי את עומק היגון של משפחות שכולות יהודיות.  לפחות מהבחינה הזאת,  נראה לי שכולנו באותה הקלחת.  אולי זו משמעותה של אמפתיה,  ואני דווקא בעֲדה.

נכון שהיה בסרט משפט תמוה אחד (ורק אחד) על אבן-מצבה שרק יהודים יגעו בה,  אבל אני,  בניגוד לאלפר,  הייתי מבררת למה התכוונו שם לפני שהייתי קוטלת. כל שאר הדברים שנאמרו בסרט לא נראים לי ראויים לקטילה בכלל,  אפילו אם הם משקפים צידוק אמוני של הדין  –  צידוק שאדם לא-מאמין (כמוני) יתקשה להבינו.  בכל מקרה, אני בכלל לא יודעת איך אפשר לכתוב בסגנון שאלפר כתב בו כשמדובר באנשים ששרויים באבל,  ועיניה העצובות של הילדה הקטנה ימשיכו לרדוף אותי עוד הרבה זמן   –  אבל אלפר כנראה רואה דברים אחרים,  חשובים יותר.

למשפט המסכם של הביקורת שלו,  "אני מחפש איזו אמת מידה משותפת עם נתן מאיר,  ולא מוצא",  אני בהחלט יכולה להאמין.  השאלה היא רק מי אחראי לכך  –  נתן מאיר,  או רוגל אלפר. ואולי דווקא האמפתיה החסרה    –  זו של בני אדם כלפי בני אדם,  לא חשוב מי הם   –   אולי דווקא היא הייתה יכולה לספק את אמת-המידה האבודה.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “לא פוליאנה

  1. מבינה בהחלט איך כתבה כזו יכולה לעמוד בסתירה לפרוייקט מאה הימים. לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הכתבה, ולגמרי מסתפקת בביקורת שלך. נדמה לי שהייתי מגיבה כמוך.

    אהבתי

  2. לא ראיתי את הכתבה וכמובן וכמובן (ב-כ רבתי) לא קראתי את הארץ, אבל די ברור לי שהייתי מגיבה בדיוק כמוך, ואין דבר שהפעם זה לא פוליאנה. כתבתי לך כבר פעם, אולי זו פוליאנה ברגע אחרי הנפילה, כשהיא מבינה שהיא לא מסוגלת ללכת….ופתאום כל הפוליאניות שלה עפה לרגע דרך החלון. מה שהורג אותי זו הראייה הצרה המכוונת הזאת tunnel vision שכזה, של העיתונאי הזה ורבים אחרים. אני רואה רק מה שאני רואה והכל נצבע בצבעים תואמים למה שאני רואה ואין מקום לשום דבר אחר. יש לי חברה טובה, מאמנת וגם מטפלת זוגית, מאד רגישה ומאד מעניקה מזמנה ומהאנרגיות שלה לילדי פליטים, לערבים, וגם מתנדבת בפרוייקט "מגדל העמק" שכבר הזכרתי נדמה לי, "מתלות לאחריות" שבין היתר בית הספר לאימון שלי משתתף בו, שכמובן מסייע ליהודים תושבי מגדל העמק לשפר את איכות חייהם בכוחות עצמם. באמת אישה מדהימה. אבל גם אצלה אני מגלה לפעמים את ה-tunnel vision הזה….באופן אוטומטי האמפתיה שלה מתעוררת פחות כלפי יהודים, כלפי "עניי עירך" אם תרצי…אולי מרוב שהיא במיעוט באמפתיה כלפי הפליטים והערבים……אולי נפש האדם לא בנויה ל"גם וגם" כל כך…לא יודעת באמת

    אהבתי

    • אני מאמינה שאפשר גם וגם. אבל כשהחשיבה קיצונית, זה לא עובד. אז או שנופלים לקיצוניות אחת או לזו שמנוגדת לה – ושתיהן רעות בעיניי, כשני צדדים של אותו מטבע, או כתמונות ראי – ואני לא מוצאת הרבה אמפתיה באף אחד מהן.

      Liked by 1 person

  3. ראיתי את הסרט והרגשתי כמוך. גם תהיתי לגבי המשפט על אבן המציבה. מאד לא הסתדר לי עם תיאור דמותה של דפנה שהייתה בקשרי חברות חזקים עם קולגות ושלמדה ערבית כדי לדבר עם המטופלים שלה.לא אהבתי את הביקורת של רוגל אלפר שנראתה כאילו הוא מכריח את עצמו לא להרגיש אמפתיה. לא ברור ההקשר הזה ואולי זו תפיסה תרבותית מכוערת (עניין המציבה) אבל היא חלק ממכלול. בני אדם הם מורכבים.

    אהבתי

  4. לא ראיתי את הסרט, אך תמוהה בעיני הבקשה שהצפייה לא תהיה אמפתית. אפילו בסרט טבע הצפייה שלי אמפתית. אז או שאתה אדם אמפתי, או שלא.
    ומשפט הסיכום שלך כל כך נכון.

    אהבתי

  5. יש לי תחושה שאנשים מסויימים עושים קריירה מלהגיד דברים מזעזעים (ע"ע בני ציפר) או מללכת דווקא נגד הזרם, לא משנה לאן הוא פונה, העיקר שיהיה נגד.
    לא ראיתי את הסרט (הפרומואים לבדם גרמו לי לבכות) ובטח לא קראתי את הכתבה.
    יש דברים שלא חייבים לחוות.

    אהבתי

  6. אני צפיתי בתוכנית,
    בחרתי לראות שם ילדים.
    ילדים שאיבדו את אמא שלהם.
    ילד שרצה תספורת של אמא,
    ילדה שחלמה שאמא תלווה אותה לחופה.
    ואחרת שרק רצתה לחגוג בת מצווה.
    בחרתי להתעלם מהפוליטיקה, ולראות את הילדים,
    אולי תמים מצידי, אולי זה בעצם מה שהם רצו שנראה,
    ובכל זאת לי ילדים עושים את זה.

    ערב נפלא!

    אהבתי

  7. לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הכתבה, אבל את כרגיל כותבת את מה שאני הייתי מרגישה, ככל הנראה. ילדים שאיבדו את אימם חווים יתמות קשה ללא הבדל דת, גזע ומין. ושנאה לאחר היא שנאה, ללא הבדל בין ימין או שמאל.

    אהבתי

  8. לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הכתבה, אבל ממה שאת מתארת כאן אני חושבת שהתגובה שלי היא:
    מה שאסור זה לכבות את האמפתיה שלנו כלפי אנשים רק כי הם מאיזשהו סקטור אוכלוסיה שלא מקובל עלינו.

    אני מניחה (מקווה לפחות) שמה שהוא התכוון זה: זהירות, האמפתיה עלולה לגרום לכם להשתיק את המוח ולהפסיק לחשוב או לשאול שאלות – זה מה שאני לפעמים מזכירה לעצמי במצבים מסויימים. אבל לצפות בסרט על משפחה שכולה ולא להרגיש כלום? זה לא אנושי.

    אהבתי

    • אני חושבת שהוא באמת התכוון לזה – להזהיר מפני צפייה שאיננה ביקורתית. אבל אני דווקא חושבת שיש מצבים שבהם אפשר להניח את הביקורתיות בצד. אנשים אצלנו כל כך מתלהבים מביקורת, עד שהם שוכחים שלפמים צריך גם לעשות דברים אחרים.

      Liked by 1 person

  9. אלפר בטח היה אומר לך שאמפתיה זה לחלשים. בכל אופן כשזה נוגע לחלקים מהעם שלו.
    גם אם אני מסכימה איתו לגבי דברים אחרים, זה היה אחד הטקסטים הדוחים ביותר שהוציא תחת מקלדתו.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s