באמצע הדרך

(יום 50)

קצת מוגזם,  פוסט כל יום.  אבל היום החמישים שווה את הטרחה:

1.  מצאתי סידור שיסתיר לי את הראוטר הארור שיושב לי ליד המחשב ומנצנץ בנוריותיו.  מדי פעם הנורות כבות ונדלקות,  שאז האינטרנט מתנתק ומיד מתחבר שוב,  אבל עד שהוא מתחבר בחזרה צומחות לי כמה שערות שיבה חדשות מרוב בהלה (שמא לא יתחבר).  מאז תקלת האינטרנט הגדולה שלנו בפברואר אני בהיסטריה מכל ניתוק זעיר.  בקיצור,  הנחתי לפני הראוטר קופסת דומינו שאמא שלי קנתה אי-אז לאחייניי,  ועכשיו אני לא רואה את הנוריות,  ושערות השיבה שלי חזרו לקצב הריבוי הטבעי שלהן (שגם הוא גבוה למדי,  אבל זה עניין אחר,  לא בשביל פוליאנה).

2.  קופסת הדומינו ההיא:  קופסת עץ מוארכת,  עם מכסה שגולש על פניה בתוך מסילה.  היו ילדים בכיתה שלי בבית הספר היסודי שהיה להם קלמר כזה (באמת).  אצל חלקם היו אפילו שתי קומות,  אם אני לא טועה. זה תמיד עורר אז את הערצתי,  כולל קולות העץ המחליק במסילתו.    אז הנה,  הראוטר הארור מגשים לי חלום ילדות:  קלמר עץ.  אולי באמת אפנה מתוכו את קוביות הדומינו ואשים במקומן כמה עטים.  ועיפרון.

3.  בדרך לסופר:  שני פרפרים לבנים רוקדים על המדרכה.  אחר כך פורחים להם.  אולי הם מאוהבים (זה בזה).  או שאולי אני משוגעת.

4.  אתמול,  לקראת השקיעה:  טיול ארוך על שפת הים.  בכיוון הלוך  –  ליד הגלים;  בחזור  –  למעלה,  על הטיילת.  חילוץ עצמות,  אוויר ים נעים,  שקיעה יפה,  אינסוף צדפים.  השלל שהבאתי הביתה:   צדף לבן קטן עם פסים בולטים (כמעט כמו ההוא של אפרודיטה),  ואבן קטנה,  אפרפרה על גבול הבז',  עם חור בדיוק באמצעיתה:  כמו אסימון.  הוספתי את הנ"ל לצלוחית שמכילה גם אבן אפורה מפוספסת בלבן, ששליתי משפת נהר בספרד,  ליד Bielsa.

5.  רק עוד חמישים!