עד 55, כולל

1.  ביום ה-52: חוף הבונים.  בכל כך הרבה חופים היינו כבר,  כולל על שפת האוקיינוס,  ורק את האחד היפה והמיוחד הזה פספסנו עד עתה.  יש שם שדות ורדרדים של מיליוני צדפים שנראים למרחוק.  הים השאיר אותם שם אי-אז והסתלק.  פה ושם נשארו שברי צדפים גם בתוך חלקות עשבים יבשים שכבר מזמן לא ראו מים.

2.  באותו ערב:  הקטנה הגיעה לקחת ולהביא כמה דברים.  ביקור בזק, כמו סופה:  באה,  עברה מפה לשם,  עשתה כך וכך ואמרה כך ואחרת  –  ונעלמה כלעומת שבאה.  אבל הותירה אחריה שובל של חיוך.

3.  היום בצהריים (יום 55 של פוליאנה):  סיבוב רגלי בפארק העירוני. ילדה זעירה עם קוקו קטן אסוף גבוה בקצה קודקודה טיפסה ברגליים שלא מזמן למדו ללכת אל ראש הגבעה המכוסה דשא,  נבהלה פתאום מן המרחק שאליו העפילה,  הסתובבה לאחור והודתה מן הסתם לאלוהי הילדים על שראתה את אמא שלה מנופפת לה מלמטה.  ומיד החלה להדס אליה,  חזָרה במורד.

אמרתי לראש המשפחה:  כשתבוא לכאן בעוד חמישים שנה תראה שהעצים הקטנים האלה שנשתלו בכל מקום (ושהתחילו לגדול) יהיו כבר ענקיים,  והמדשאות ומסלולי הריצה יהיו מוצָלים כדבעי.  אבל אז עשינו חשבון שבעוד חמישים שנה אפילו הילדים שלנו כבר יהיו זקנים.  לא נותר לנו אלא לסמוך על כך שהעצים יגדלו ויהיו עתירי צל גם בלי שנפקח עליהם.  כמו הסיפור על ההוא (מי?) שנטע עץ חרובים,  שגדילתו איטית מאוד.

4.  ממחר,  חזרה לשגרה. תם חג האוכל והפירורים.  וכן,  לא התבלבלתי:  גם זה אחד מן הדברים הטובים.