קוראת את מה שנכתב על רונית מטלון לאחר מותה. ריאיונות אתה וכו'. לא מצליחה להבין את הדברים לאשורם. אפילו לסכם אותם באופן הגיוני קשה לי, משום שאינם מובנים לי במלואם. אני מרגישה שזה מתנהל בדיוק סנטימטר אחד מעל לראשי. סנטימטר זה לא הרבה, אבל זה מספיק כדי שלא אצליח לתפוס את הרעיון בזנבו, והוא מאיים לברוח לי.
למען הסדר הטוב צריך שאקרא משהו משלה. קראתי רק סיפור קצר שהתפרסם ב-YNET (נדמה לי) אחרי מותה, ולא לגמרי התחברתי – אבל המועקה שהוא הקרין איננה מן הסוג שאפשר להתעלם ממנו. אני אחפש בספרייה. אני רק חוששת, שוב, שזה יהיה כתוב בדיוק סנטימטר אחד מעל לקצה קודקודי.
למשל קראתי היום, בריאיון שנתנה לגילי איזיקוביץ בעיתון הארץ באוקטובר 2016:
"אדם צריך להגר משורשיו ולא רק להיתקע עליהם. לא צריך להדחיק אותם, אבל להגר מהם. הגירה היא אקט של אוטונומיה, לא רק אקט בזוי, אתה צריך להגדיר בעצמך מה אתה."
אני מבינה ולא מבינה. זה הסנטימטר ההוא שחסר לי. או שאולי המוח שלי הולך. או שאולי הבעיה היא שאני מעבירה כל דבר אל עצמי, וחושבת מהם השורשים שלי, ולא ממש יודעת, וגם לא בטוחה שזה משנה. ואולי זה בעצם הדבר שאליו רונית מטלון כיוונה. או שלא.
אבל אהבתי את "ולפעמים הווליום [של התבטאויות מסוימות] כל כך חזק שזה מחריש ושורף את עצמו." את זה דווקא די הבנתי, והסנטימטר נעלם.
בלוגיעדה 
קראתי מאמר בחלק הספרותי של הארץ בסוף השבוע ובכלל לא הבנתי מה היא רצתה שם לומר. האמת שלא בא ללי לקרוא שום דבר של רונית מטלון. גם לי יש הרגשה שהיא מעל הראש שלי בכמה וכמה סנטימטרים. או אולי אני טועה??
אהבתיאהבתי
אותי היא מאוד סקרנה. אני אנסה לקרוא משהו ממה שכתבה. מקווה שאבין…
אהבתיאהבתי
Mibo הביאה ציטוט מראיון איתה שמאוד מצא חן בעיני (https://mibo690890698.wordpress.com/2017/12/28/8517/):
"… אני חושבת שבשבילי ספרות חשובה, בזה שהיא מלמדת אותי איך לחיות, באופן הכי עמוק שיש. כן, איך לחיות. היא מלמדת אותי על החיים… על הרבגוניות של החיים, על ההשתנות של החיים, על הכאב, על היכולת לשאת בכאב, אי היכולת לשאת בכאב, על המוות. לפעמים היא מלמדת איך למות. זה התפקיד שלה." (מתוך ראיון עם דורי מנור, מרץ 2017).
הרעיון שספרות מלמדת איך לחיות ואיך למות. אם זה הדבר היחיד שאני אקח מרונית מטלון דרך התיווך של mibo – דייני.
אהבתיאהבתי
כן, ראיתי את זה, וזה יפה. ורק מעורר את השאלה: והסופר, זה שכותב את הספרות שמלמדת את הנ"ל – מאיפה לומד הוא איך לחיות ואיך למות? ממה שנכתב לפניו? כלומר, האם זה באמת ידע שעובר רק דרך ספרות? הנה שוב הסנטימטר שלי.
אהבתיLiked by 1 person
יש לי אמונה תמימה, שסופר שמנסה לפנות לקהל רחב – צריך להיות מובן. ככה פשוט: קריא וגם מובן.
מכיוון שיש לי החשד, שד"ר לבלשנות מבינה שפה קצת יותר טוב מהקורא הממוצע – הרי שהכשלון הוא כולו של הסופרת.
במילים אחרות:
זו לא את – זו היא.
באופן אישי, אין בי שום רצון לקרוא ניסוחים פתלתלים ותובנות מעורפלות.
ולגבי הסנטימטר, בדיחה ישנה:
הגבר אומר לאישתו : "אם היו לי עוד שני סנטימטרים – הייתי מלך!"
עונה אישתו "אם היו לך פחות שני סנטימטרים – היית מלכה!".
אהבתיאהבתי
שני דברים:
האחד – לא בטוח שכל סופר מנסה לפנות לקהל רחב. מתוך כל מיני דברים שרונית מטלון אמרה, אפשר אולי להסיק שהיא לא שאפה לכך.
והשני – הניסוחים שציטטתי הם מתוך ריאיון שהיא נתנה. ייתכן שהיא לא האחראית הבלעדית עליהם. אחרי הכול יש גם מראיין שכתב את הדברים, ויש גם הגהות וכו'. אולי לא הכול מגיע לקורא בשלמותו. לכן כתבתי שאני רוצה לקרוא משהו שהיא באמת כתבה. אולי יתברר לי שבכתיבתה היא דווקא מתנסחת בבהירות רבה.
אהבתיLiked by 1 person
בגלל שיש לי זיכרון של דג, לא מצליחה להיזכר אם קראתי ספר שלה.
סביר להניח שלא, כי אם את מרגישה שהדברים שלה עוברים סנטימטר מעליך, אין לי ספק שהייתי מרגישה כמוך ולכן, ודאי הייתי זוכרת שקראתי משהו שלה (כי איך אפשר לשכוח ספר מתסכל?)
כמובן שיתכן ולא צוטטה נכון, מה שמעורר את השאלה האם היתה ברורה למראיינת, או שגם המראיינת חשה כמוך?
אהבתיאהבתי
אני אנסה לברר את זה בכך שאקח בספרייה אחד מספריה ואנסה לקרוא. ומן הסתם אדווח (:
אהבתיאהבתי
גם אני חשבתי מחשבות דומות, אז התחלתי לקרוא את "והכלה סגרה את הדלת" בדיוק מאותן סיבות (עד כה לא קראתי שום דבר שלה), סו פאר סו גוד. באופן חמקמק משהו אני מרגישה שיש זהות רעיונית בין המחשבות שלה ושלי (אקדמיה, מזרחיות) אבל גם לי לא ברור עדיין מה. אעדכן.
אהבתיאהבתי
המילה 'חמקמק' נראית לי מאוד מתאימה בהקשר הזה. ואני אחכה לעדכונך.
אהבתיאהבתי
לא קראתי דברים שהיא כתבה, אבל כשאני קוראת ספר, אני רוצה להנות , ואם אני נאבקת כדי להבין מה אני קוראת, רצף הקריאה והשטף שלה נפגע ואני פחות נהנית, אחכה לדיווח שלך 🙂
אהבתיאהבתי
אבל תהיי סבלנית, כי אני עוד שקועה עמוק בגינת-בר של מאיר שלו (:
אהבתיאהבתי
עד שהיא לא נפטרה לא שמעתי עליה מעולם – כנראה תעודת עניות לי, לאו דווקא לה. גם אני חושבת שסופר אמור להיות מובן – ושאם אינו לגמרי מובן, אז או שהוא לא מספיק רהוט או טוב במה שהוא עושה, או שהוא מכוון להיות לא מובן – ואז זה סתם מעצבן.
אבל אמתין בסבלנות לחוות הדעת האישית שלך לאחר שתגיעי לקרוא ישירות משהו שלה………..
אהבתיאהבתי
מריאיונות בעיתון באמת אי אפשר לדעת. נחכה ונקרא ונראה (:
אהבתיאהבתי
בשיחות פרטיות על ספרים היתה לה מילת שבח ייחודית שלא חדלה להפתיע אותי ; "עמום", כשבח עליון, איכות נדירה. זה קצת מסביר אני חושבת.
אהבתיאהבתי
כן, אני חושבת שיש לי בעיה עם עמימות. אולי זו באמת רק בעיה שלי. אפילו בשירה, שבמהותה אינה אמורה להיות עתירת-פירושים, צריך מבחינתי שיהיה איזה גרעין ברור, שאם לא כן אני הולכת לאיבוד כשאני קוראת אותה.
אהבתיאהבתי
במקור גם לי יש. בהירות היא שמי השני. אני זאת שאוהבת להסביר, שרואה דרך הערפל. ודווקא משום כך זה הקסים אותי. באיסלנד יש מעדן נחשב מבשר כריש נדמה לי, שמעוללים לו השד יודע מה, קוברים אותו באדמה ועוד כמה דברים, ובשורה התחתונה מדובר במאכל כה מסריח ובלתי אפשרי שרק איסלנדים (וכמה צרפתים הרפתקנים) מעזים לאכול אותו ועוד להתפעל. וככה אני עם עמימות. עד רונית לא ידעתי בכלל שזה יכול להיות טעים למישהו. ולכן זה היה כל כך מרחיב נפש ותודעה. מה עוד שאצלה זה בא בכפיפה אחת עם שפה רהוטה וצלולה.
אהבתיאהבתי
פינגבק: חסד בכרכרה שקופה | בלוגיעדה